העתירה 1. העותרים הִנם בעלים במשותף של קרקע בישוב אבו גוש, שייעודה לצורכי ציבור על-פי תכנית מתאר שאושרה בשנת 1977; זאת בשים לב לתכנית מתאר נוספת משנת 1993 אשר חלה על השטח, החוזרת על הייעוד האמור ואף קובעת כי כל השטחים הציבוריים בה מיועדים להפקעה. אין חולק, כי לא ננקטו הליכי הפקעה ביחס לחלקה, ואף לא פורסמה הודעה בדבר הפקעה; כי במרוצת השנים הביעה המועצה המקומית אבו גוש את הסכמתה לפצל את החלקה ולשנות את הייעוד של חלק ממנה - למגורים, על-מנת שהעותרים יוכלו לעשות בה שימוש; וכי המועצה המקומית אף יזמה תכניות מתאר חדשות שמטרתן שינוי הייעוד כאמור, אולם הליכי התכנון לא צלחו. לימים, חזרה בה המועצה מהסכמתה האמורה, בשל צורך בשטחים ציבוריים בישוב וכן לנוכח קיומם של הליכי תכנון לתכנית מתאר חדשה לישוב אבו גוש. לאור האמור, מבקשים העותרים בעתירה דנן להורות כי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הראל אינה מוסמכת עוד לפעול להפקעת החלקה, לנוכח חלוף הזמן ונסיבות המקרה, המעידים על שיהוי במימוש מטרת הפקעת החלקה וזניחתה. לחלופין מבקשים העותרים כי בית-המשפט יורה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה הראל לפעול לאלתר למימוש ההפקעה. יוער, כי במהלך הדיון בעתירה הוריתי על צירופה של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ירושלים כמשיבה בעתירה. עוד יודגש, כי הדיונים בעתירה נדחו מעת לעת כדי לאפשר לצדדים לבוא בדברים; אולם משלא הושגו הסכמות - התחדש הדיון בעתירה, ואף הוגשו סיכומים משלימים. הרקע העובדתי והתכנוני 2. עניינה של העתירה דנן במקרקעין שבבעלות העותרים, הידועים כחלקה 63 בגוש 29527 בישוב אבו גוש, המתפרשים על שטח של 4,847 מ"ר בחלקו הדרומי של הישוב (להלן - החלקה או חלקה 63). בשנת 1977 אושרה תכנית מתאר מקומית מי/113 (להלן - תכנית 113), אשר חלה, בין-היתר, על השטח שבו מצויה החלקה, וקבעה את ייעוד החלקה לצורכי ציבור. בשנת 1993 ניתן תוקף לתכנית מתאר מקומית מי/במ/113א' (להלן - תכנית 113א), שהחילה שינויים בתכנית 113 האמורה. תכנית זו חזרה על ייעודה של החלקה לצורכי ציבור, וקבעה כי השטחים המיועדים בתכנית לצורכי ציבור - מיועדים להפקעה, בהתאם להוראות חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965. כאמור בכתב-התשובה מטעם משיבה 1, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הראל (להלן - הוועדה המקומית), לאחר פרסום תכנית 113א הנ"ל, נקבע בהסכם בין הוועדה המקומית לבין משיבה 2, המועצה המקומית אבו גוש (להלן - המועצה המקומית או המועצה), כי המועצה היא זו שתבצע את התכנית, ובכלל זה - תכין את המסמכים לצורך הפקעת הקרקעות ותישא בעלויות הכרוכות בהוצאת התכנית אל הפועל. 3. מכוח תכנית 113א פרסמה הוועדה המקומית בשנת 1994 הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן - פקודת הקרקעות) והוראות סעיפים 189 ו-190 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבנייה), בדבר הפקעת חלקות וחלקי-חלקות רבים בישוב אבו גוש, שנועדו לצורכי ציבור; ובכלל זה - חלקות 61 ו-62, הסמוכות לחלקה 63, אשר לימים הוקם עליהן בית-ספר. אין חולק כי חלקה 63, נושא העתירה, לא נכללה בתחומי השטח המופקע; ומסיבות שלא הובררו, מעולם לא פורסמה לגביה הודעה בדבר הפקעה. בצד זאת, במרוצת השנים נטלה המועצה המקומית חלק משטח החלקה - במועד ובנסיבות שלא הובררו במהלך הדיון בעתירה - לצורך סלילת כביש; וכתוצאה מכך ניתק חלק קטן משטחה של החלקה, בצִדה הדרום-מזרחי, אשר בינו לבין יתר שטחי החלקה מפריד הכביש האמור. יודגש, כי לטענת העותרת, שהמשיבות לא חלקו עליה, נטילת החלק מהחלקה כאמור לצורך סלילת הכביש, נעשתה שלא כדין, הואיל ולא ננקטו בעניין זה הליכי הפקעה. עם-זאת, טענות אלו אינן מצויות בלב המחלוקת שבין הצדדים וממילא אינן נזכרות כחלק מהסעדים בעתירה, על-כן אין מקום להידרש להן. מכל מקום, מצב הדברים דהיום הִנו, כי את החלקה חוצה כביש, אשר מותיר חלק קטן ממנה במנותק מיתר החלקה; כי פרט לשטח שבו עובר הכביש כאמור, החלקה מצויה בבעלות ובחזקת העותרים; כי ייעוד החלקה הִנו לצורכי ציבור והיא מיועדת להפקעה מכוח תכנית 113א; וכי עד למועד זה לא ננקטו הליכי הפקעה ביחס לחלקה, וממילא לא פורסמה מעולם הודעה בדבר הפקעתה, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות ובהתאם להוראות סעיפים 189 ו-190 לחוק התכנון והבנייה. 4. לטענת העותרים, לא נודע להם על שינוי ייעוד החלקה ודבר הפקעתה הצפויה - כאמור בתכניות המתאר לעיל - אלא בשנת 2000; אם-כי לא נתחוור מכתב-העתירה מתי ובאילו נסיבות נתגלה המידע לעותרים. בין השנים 2001-2000 שלחו העותרים לראש המועצה המקומית פניות שונות, שבהן ביקשו, בין-השאר, את התייחסות המועצה להפקעה, בשים לב לכך שחלפו שנים רבות מאז שאושרו תכניות 113 ו-113א. אין חולק בין הצדדים, כי בסמוך לאחר קבלת המכתבים האמורים נתגבשו הסכמות בין העותרים לבין המועצה המקומית, בדבר ויתור המועצה על הפקעת חלק מהחלקה ושינוי ייעודה, כך שרק כ-40% משטחה ייועדו להפקעה ו-60% ייועדו למגורים, לשימושם של העותרים. ההבנות נתגבשו, בין-היתר, על-רקע עמדת המועצה בעת ההיא, לפיה אין ברשותה משאבים כספיים מספקים כדי לעמוד בנטל הפקעת החלקה במלואה, וצמצום ההפקעה בדרך האמורה יאפשר את מימוש הייעוד הציבורי בחלק מהחלקה - מחד גיסא, אך זאת מבלי להכביד על הקופה הציבורית - מאידך גיסא; והכל תוך הפחתת הפגיעה בעותרים. 5. על-יסוד האמור הגישה המועצה המקומית לוועדה המקומית, בשנת 2003, תכנית מתאר הל/403 (שינוי לתכנית מתאר מי/במ/113א'), שבגדרה ביקשה לחלק את החלקה למספר מגרשים אשר ייועדו לייעודים שונים, ובכלל זה - מגורים, שטח לבניין ציבור, שצ"פ ושטח דרך (להלן - תכנית 403). למסמכי התכנית הנ"ל צורף מכתב מאת מהנדס המועצה המקומית מיום 22.6.03, שבו הובהר כי הסיבה להשבת חלק מהחלקה לבעלים נעוצה בחוסר יכולתה של המועצה לשאת בפיצוי בגין הפקעה מלאה של החלקה כולה. ביום 20.8.03 הוגשה התכנית האמורה לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ירושלים (להלן - הוועדה המחוזית); ובהחלטה מיום 18.5.04 דחתה ועדת המשנה הנקודתית של הוועדה המחוזית את התכנית. הטעם לכך היה, שלא נמצאה הצדקה תכנונית לשינוי הייעוד המבוקש, זאת בשים לב למחסור בשטחים ציבוריים בישוב אבו גוש, והיות שלא הוצגה פרוגרמה של היקף השטחים הציבוריים הקיימים לעומת השטחים הציבוריים הנדרשים ביישוב. 6. לאחר קבלת ההחלטה האמורה פנו העותרים ליו"ר הוועדה המחוזית, במספר הזדמנויות, בין השנים 2005-2004, בבקשות להביא את תכנית 403 לדיון בפני מליאת הוועדה המחוזית. כמפורט בכתבי הטענות, פניותיהם של העותרים לא נענו, אולם לבסוף נתאפשר להם להשמיע את טענותיהם ולבקש דיון נוסף בתכנית הנ"ל, במסגרת פגישה שנערכה בין יו"ר הוועדה המחוזית לבין ראש המועצה המקומית. בסמוך לאחר מכן, ביום 6.12.05, הודע לעותרים שבקשתם התקבלה, בכפוף לכך שהמועצה המקומית תכין מסמך המפרט את כל המגרשים אשר יועדו בתכנית 403 לצורכי ציבור וטרם ננקטו בעניינם הליכי הפקעה, זאת תוך הבחנה בין מגרשים המצויים בבעלות פרטית לבין אלו שבבעלות מינהל מקרקעי ישראל, ובציון האם המגרשים מיועדים להפקעה מלאה או חלקית. בכתב-העתירה נטען, כי נגד ההחלטה האמורה הוגשה עתירה לבית-משפט זה (עת"מ 127/06), אשר לימים נמחקה, בהסכמת הצדדים. 7. ביום 25.4.06 פנה מהנדס המועצה המקומית במכתב למתכנן מחוז ירושלים, ובו ביקש להביא לדיון חוזר את תכנית 403, בציינו כי "המועצה המקומית מסכימה להחזיר חלק מחלקה 63 לבעלים מאחר ולא תצטרך שטח זה כי מיצתה את השטח הנדרש לצרכי ציבור באזור זה". ביום 11.3.07 הוגש לוועדה המחוזית מסמך המפרט את השטחים הציבוריים בחלקו הדרומי של היישוב, אשר נערך על-ידי האדריכל אהוד קוטיק (להלן - חוות הדעת האדריכלית). בחוות הדעת האמורה פורטו השימושים הנעשים בשטחים הציבוריים האמורים, כמו-גם השימושים הצפויים בעתיד, ולבסוף צוין כי "המועצה המקומית הגיעה למסקנה, לאחר בדיקה מדוקדקת, כי אכן ניתן להחזיר לבעלי הקרקע 2,908 מ"ר מכלל השטחים הציבוריים שהופקעו". ביום 28.1.08 פנתה המועצה המקומית במכתב לוועדה המחוזית, ובו חזרה על הסכמתה לצמצום הפקעת חלקה 63, בשים לב - לפגיעה שמסב מצב הדברים הנוכחי לעותרים, למסקנות חוות הדעת האדריכלית, לכך שצורכי המועצה אינם מחייבים שימוש בכל החלקה, ולנכונות העותרים להפקעה של למעלה מ-40% מהחלקה ללא פיצוי. 8. בסמוך לאחר מכן, ביום 28.5.08, הגישה המועצה המקומית לוועדה המקומית את תכנית 403 מחדש; וביום 28.5.08 החליטה הוועדה המקומית להמליץ לוועדה המחוזית על הפקדת התכנית, תוך שינוי שמה - הל/מח/403א' (להלן - תכנית 403א). יוער, כי תכנית זו חלה על מספר חלקות, מלבד חלקה 63, ובגדרה התבקש שינוי ייעוד חלקה 63 למגורים, וכן הוצעו איחוד וחלוקה מחדש בתחומה. ביום 17.9.08 הוגשה תכנית 403א ללשכת התכנון המחוזית; וביום 6.10.08 הודע לעותרים כי התכנית תובא לדיון עקרוני לפני הוועדה המחוזית, אך זאת עם המלצתה לדחייתה, היות שהיא סותרת את מדיניות התכנון של הוועדה המחוזית. בכלל זה צוין, כי לא נמצאה הצדקה לשינוי הייעוד, הואיל ולא הוגשה פרוגרמה בדבר היקף השצ"פים הקיימים לעומת הנדרשים בישוב. כאמור בכתבי-הטענות, בעקבות פניית ראש המועצה בנושא, שנתקבלה לאחר פרסום ההודעה האמורה, התקיימה בעניין הנדון ישיבה אצל הממונה על המחוז, בנוכחות ראש המועצה ועותר 1, ובסופה סוכם כי המועצה המקומית תמשוך את תכנית 403 ותגיש תחתיה תכנית שונה, הכוללת שטח ציבורי חלופי לזה שמיועד להיגרע. 9. בהתאם לסיכום הנ"ל הגישה המועצה המקומית תכנית נוספת לוועדה המקומית, שבגדרה התבקש שינוי ייעודה של חלקה 63 מצורכי ציבור - למגורים, ובמקביל שינוי ייעודה של חלקה נוספת בישוב אבו גוש - חלקה 49 בגוש 29527 (להלן - חלקה 49) - ממגורים לצורכי ציבור. ביום 1.10.09 החליטה הוועדה המקומית להמליץ לוועדה המחוזית על הפקדתה של התכנית הנ"ל, שמספרה - הל/מח/403ב' (להלן - תכנית 403ב). ביום 4.1.10 הוגשה תכנית 403ב ללשכת התכנון המחוזית; אולם הטיפול בתכנית זו לא קודם. לטענת הוועדה המחוזית, מגישי התכנית זנחו אותה, ולא פעלו למילוי תנאי הסף שקבעה לשכת התכנון; ולגרסת העותרים, הטיפול בתכנית 403ב הופסק מחמת סכסוך שנתגלע בין יו"ר המועצה לבין נכדו של עותר 1, ששימש כמזכיר המועצה. מכל מקום, אין מחלוקת כי למן תחילת שנת 2010 לא קודמה תכנית 403ב, או כל תכנית אחרת למטרת שינוי ייעוד חלקה 63. מצב הדברים התכנוני נכון להיום הִנו, אפוא, כי חלקה 63 שבבעלות ובחזקת העותרים, אשר ייעודה הוא לצורכי ציבור - מיועדת להפקעה על-פי תכניות מאושרות משנת 1977 ומשנת 1993; כי לא ננקטו הליכי הפקעה בנוגע לחלקה, אף לא פרסומה של הודעת הפקעה בהתאם לדין, כאמור; וכי לא נדונה כיום במוסדות התכנון הרלבנטיים כל תכנית המבקשת לשנות את מצב הדברים האמור. יוער, כי ביני לביני, בשנת 2007, הגישו העותרים בקשה לקבלת היתר מכוח תכנית 113א לבנות על החלקה ספריה ציבורית; אולם הוועדה המקומית דחתה את הבקשה, וערר שהוגש על החלטה זו לוועדת הערר המחוזית - נמחק, בהסכמת הצדדים. 10. ביום 10.4.11 פנה ב"כ העותרים למועצה המקומית ולוועדה המקומית בבקשה "לנקוט לאלתר בכל האמצעיים התכנוניים הנדרשים על-מנת שמרשיי יוכלו לממש את זכויותיהם בחלקה בדרך של בנייה עליה", וכן לשלם דמי שימוש ראויים בגין השימוש שנעשה בקרקע לצורכי סלילת הכביש. במכתב מיום 20.7.11 השיבה המועצה המקומית, כי בימים אלו נרקמת תכנית מתאר חדשה לאבו גוש, ולעמדת המתכנן - שניתן לגביה אישור מטעם משרד הפנים - החלקה חייבת להיכלל במערך המגרשים המיועדים לצורכי ציבור בישוב. בכלל זה צוין, כי חסרים בישוב שטחים המיועדים לצורכי ציבור - מחסור אשר צפוי אף לגדול, לנוכח הגידול המצופה באוכלוסייה; וכי החלקה הנדונה מהווה עתודה יחידה למבני ציבור באזור זה של הישוב, והיא אף צמודה למגרש שמוגדר בייעוד זה, באופן היוצר רצף המאפשר ניצול כולל של השטח. לבסוף הובהר, כי גם מהנדס המועצה מתנגד לשינוי ייעודה של החלקה, הואיל והיא מהווה המשך לחלקות 61 ו-62, שעליהן הוקם בית-ספר, וכך ניתן יהיה להגדיר את שלוש החלקות כמתחם חינוך אחד. עוד הוסיף המהנדס, כאמור במכתב המועצה, כי חלקה 49, שאותה הציעו העותרים להפקיע בתמורה לחלקה 63, הִנה סגורה, ואף תוחמת שטח ציבורי פתוח ומגורים ללא דרך גישה אליה; כי צפויה התנגדות לשינוי הייעוד מטעם בעלי חלקה זו - הכנסייה הנוצרית; וכי מכל מקום, אף אם יהא מקום לשנות את ייעודה של חלקה 49 כמבוקש, אזי ראוי להוסיף את החלקה הנ"ל למאגר השטחים המיועדים לצורכי ציבור, ולא להחליפה בחלקה 63. על-יסוד האמור ציינה המועצה המקומית בתשובתה לעותרים, כי אין מקום לטענות שהעלו, הן מחמת שיהוי והן לגופן. אף הוועדה המקומית התנגדה לבקשת העותרים, בתשובתה מיום 10.7.14, שבה ציינה, בין-השאר, כי בפועל אין לעותרים כל טענות נגדה, אלא נגד המועצה המקומית; וכי ממילא הקרקע נדרשת לצורכי ציבור, אף בהתאם לתכנית המתאר החדשה לאבו גוש שמצויה כיום בהליכי תכנון. על-רקע זאת הוגשה העתירה דנן. יוער, כי לאחר הגשת העתירה, ולאור טענות הוועדה המקומית והמועצה המקומית בדבר היותה של הוועדה המחוזית כצד דרוש בעתירה - הוריתי על הוספתה של הוועדה המחוזית כמשיבה בעתירה. תמצית טיעוני הצדדים 11. העותרים טוענים, כי מצב הדברים הנוכחי הנִו בלתי סביר, שכן מחד גיסא - החלקה מיועדת להפקעה באופן שאינו מאפשר להם שימוש בה, אך מאידך גיסא - החלקה אינה מופקעת בפועל מזה למעלה מ-30 שנים ואינה מקימה להם זכות לתבוע פיצויי הפקעה. הם מדגישים, כי החלקה כלל אינה דרושה למועצה המקומית, אשר הצהירה על כך בעבר, כאמור, והיא ביצעה את כל ההפקעות הנחוצות לה עוד בשנת 1994; כי לא קיים כיום כל תכנון קונקרטי לשימוש בחלקה; וכי ממילא המועצה המקומית אינה יכולה לשאת בתשלום פיצוי בגין הפקעה מלאה. לאור האמור גורסים העותרים, כי בנסיבות העניין, שבהן המשיבות לא מצביעות על צורך קונקרטי בקרקע, הרי שהוועדה המקומית אינה מוסמכת להפקיע את חלקה 63; זאת בשים לב לפסיקה הקובעת כי הסמכות להפקיע הִנה "צמודת מטרה", וכי על הרשות מוטלת חובה לנקוט הליכי הפקעה בתוך פרק זמן סביר, שאחרת תבוטל ההפקעה. לחלופין מבקשים הם כי בית-המשפט יורה לוועדה המקומית לנקוט לאלתר בכל הצעדים הנדרשים להפקעת החלקה, ולשלם להם פיצוי מתאים. העותרים מדגישים, כי לא מתבקש בעתירה כל סעד תכנוני, שכן מקורם של הסעדים האמורים הִנו בדיני ההפקעות ובדיני הקניין; על-כן לא היה טעם בפנייה למוסדות התכנון בטרם הגשת העתירה. 12. הוועדה המקומית טוענת, כי אין בעתירה כל עילה המופנית נגדה, אלא נגד המועצה המקומית בלבד; מה גם, שבהתאם להסכמות שאליהן הגיעה הוועדה עם המועצה המקומית לאחר אישור תכנית 113א - האחריות לביצוע התכניות, לתשלום העלויות הכרוכות בהוצאת התכנית אל הפועל וכן להכנת המסמכים הדרושים לצורך הפקעת החלקות ושינוי התכנית - מוטלת על משיבה 2 בלבד. למעלה מזאת מדגישה הוועדה המקומית בהקשר זה, כי הסמכות לשינוי ייעוד החלקה כמבוקש - אינה נתון לה, כי אם לוועדה המחוזית; וממילא ככל שיש לעותרים טענות נגד שינוי ייעוד החלקה בתכנית המתאר המאושרות, הרי שהן לוקות בשיהוי ניכר. לגופן של טענות העתירה משיבה הוועדה המקומית, כי לא חל שיהוי במימוש תכנית 113א, בשים לב לכך שנעשה שימוש בחלקות הסמוכות לחלקה נושא העתירה לצורך הקמת בית-ספר, וכן בחלקה עצמה - כדרך; כי לאור הצורך הציבורי בחלקה, יש להמתין עד שתודיע המועצה המקומית על רצונה ויכולתה הכלכלית לתפוש חזקה בחלקה; ומכל מקום, היות שהשימוש שנעשה בחלקה לצורך סלילת הדרך כאמור אינו עולה על 40% - אין לפסוק פיצוי כלשהו לעותרים. 13. המועצה המקומית טוענת, כי יש לסלק את העתירה על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים תכנוניים, שכן לשיטתה מקומן של טענות העותרים לעניין ביטול אפשרות ההפקעה או שינוי ייעוד החלקה - הוא בתכנית, שבאפשרותם להגיש לוועדה המחוזית. לגופן של טענות העתירה מבהירה המועצה, כי על-אף שהביעה בעבר נכונות לשינוי ייעוד חלק מהחלקה כך שרק 40% ממנה ייועדו לצורכי ציבור ולהפקעה - הרי שעובר להגשת העתירה נבחנו הדברים מחדש על-ידי הגורמים המקצועיים במועצה, ונמצא כי יש צורך בהפקעת החלקה כולה. בהקשר זה חוזרת המועצה על הטעמים שהעלתה בתשובתה לפניית העותרת, במכתבה מיום 20.7.11, אשר נתמכו הן בחוות הדעת של מתכנן תכנית המתאר החדשה לאבו גוש והן בעמדת מהנדס המועצה; ובכלל זה - המחסור בשטחים הציבוריים בישוב, העובדה כי החלקה הנ"ל מהווה את השטח הציבורי היחידי באזור הרלבנטי בישוב, ומיקומה של החלקה ברצף לשתי חלקות שהופקעו ושהוקם עליהן בית-ספר, באופן שיאפשר ניצול כולל של השטח, לרבות לצורכי חינוך. עוד מוסיפה המועצה, כי מעולם לא זנחה את מטרת ההפקעה, וכראייה - ניצלה את הקרקעות הסמוכות לחלקה לצורכי ציבור, ובכלל זה לבניית בית-ספר; כי בענייננו ישנה חשיבות רבה בשמירת עתודות קרקע למטרות ציבוריות, באופן שמאיין את הטענות בדבר זניחת המטרה הציבורית; וכי בנסיבות העניין, לאור האינטרס הציבורי בהותרת הקרקע לצורכי ציבור, יש להעניק משקל מכריע לנזק שייגרם למועצה אם תתקבל העתירה, אשר לעמדת המועצה עולה במידה ניכרת על הנזק שיוסב לעותרים בדחיית העתירה. לאור האמור גורסת המועצה, כי לא התקיימו התנאים שנקבעו בפסיקה, המעידים על זניחת מטרת ההפקעה או על שיהוי במימושה, הן מהפן הראייתי והן מההיבט המהותי; לכן אין ממש בסעד הראשון המתבקש בעתירה. באשר לסעד בדבר מימוש ההפקעה לאלתר, טוענת המועצה המקומית, כי אין מקום להורות לה לתפוס חזקה בכל השטח בטרם התגבשה תכנית סדורה בעניין, אשר נמצאת כיום בשלבי תכנון, כאמור. 14. הוועדה המחוזית טוענת, כי יש לדחות את העתירה בכל הנוגע לסעד הראשי המבוקש, לפיו יקבע כי הוועדה המקומית אינה מוסמכת עוד להפקיע את חלקה 63. היא מדגישה, כי על-פי עמדת היועץ המשפטי לממשלה, אם בוצעה הפקעה על-ידי רשות מקומית לפי תכנית שייעדה את הקרקע לצורכי ציבור, אזי דרך המלך להעלות טענה בדבר זניחת המטרה הציבורית, הִנה באמצעות בקשה לשינוי תכנית שתוגש למוסד התכנון המוסמך; ורק במקרים חריגים (קרי - כאשר מדובר בטענות הנוגעות ליכולת השימוש בקרקע, ולא בטענות בדבר פקיעת הצורך הציבורי ששימש יסוד להפקעה) ניתן יהיה לבטל את ההפקעה בדרך של הכרעה שיפוטית, אשר ממילא לא יהיה בכוחה לשנות את ייעודה הציבורי של הקרקע. הוועדה המחוזית מדגישה, כי אמנם בענייננו החלקה טרם הופקעה, ואף לא החלו כלל הליכי הפקעה, ולעת הזו העותרים הִנם עדיין בעליה; אולם העיקרון האמור, לפיו מתחייבת, ככלל, פנייה למוסדות התכנון בטרם הגשת עתירה לבית-המשפט - יפה גם למקרה דנן. היא מדגישה, כי הרציונל העומד בבסיס העיקרון האמור, אשר מצא את ביטויו גם בפסיקה, הוא שמוסדות התכנון הם שקובעים את הצורך הציבורי בקרקע ואת נחיצות ההפקעה למימוש המטרה הציבורית, ולכן עליהם לדון בטענה בדבר היעדר צורך ציבורי בקרקע, בהתאם לנתונים שיובאו לפניהם ועל-יסוד השיקולים התכנוניים שבסמכותם לשקול. לאור האמור סוברת הוועדה המחוזית, כי כל עוד לא נערך דיון תכנוני כאמור, אין מקום שבית-המשפט לעניינים מינהליים יקבע לראשונה קביעה בעלת משמעות תכנונית; בפרט בענייננו, כאשר הוועדה המחוזית כבר הביעה עמדתה בנוגע לנחיצות הקרקע לצורכי ציבור, במסגרת בחינת תכנית 403. מכל מקום, מדגישה הוועדה המחוזית, כי הטענה לפיה נמנעה המועצה המקומית מלבצע את המוטל עליה על-פי התכנית - אינה יכולה לשמש, כשלעצמה, בסיס לקביעה לפיה פקע הצורך הציבורי בקרקע. זאת ועוד, מבהירה הוועדה המחוזית, כי אף אם יקבל בית-המשפט את הסעד הראשון המבוקש ויורה על היעדר יכולת הפקעה בנסיבות העניין, הרי שאין לכך השפעה על ייעוד הקרקע לצורך ציבורי; ועל-פי הפסיקה ניתן בנסיבות אלו להפקיע את הקרקע מכוח תכנית חדשה. גם לגופו של עניין סבורה הוועדה המחוזית, כי אין ממש בטענת העותרים בדבר פקיעת הצורך הציבורי בחלקה 63, כעולה מעמדותיהן של המועצה המקומית והוועדה המקומית; ובשים לב לכך שמשך התקופה שחלפה ממועד ההפקעה אינה מהווה שיקול בלבדי בבחינת נחיצות הקרקע לצורכי ציבור. הוועדה המחוזית מוסיפה ומדגישה, כי פרוגרמה למיפוי צורכי התכנון באבו גוש שנערכה במסגרת הכנת תכנית המתאר החדשה לישוב, וכן דיונים של ועדת ההיגוי לתכנית זו, מלמדים על מחסור בקרקעות המיועדות לצורכי ציבור בישוב, בפרט באזור שבו נכללת חלקה 63; ולכן, אף אם תוגש תכנית חדשה לשינוי ייעוד החלקה - היא תבחן בזהירות יתרה לנוכח האמור. לבסוף מבהירה הוועדה המחוזית, כי ראוי שהוועדה המקומית תפעל בהקדם ובתוך זמן סביר לשם הפקעת חלקה 63. דיון והכרעה אי-מיצוי הליכים לפני מוסדות התכנון 15. נקודת המוצא לדיון לפנינו היא, כי לא ננקטו הליכי הפקעה ביחס לחלקה 63 נושא העתירה, וממילא אף לא פורסמה ביחס לקרקע הודעה בדבר הפקעה לפי פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבנייה; כך שבפועל, נתונה החלקה בבעלות ובחזקת העותרים, אך מיועדת להפקעה מכוח תכנית מתאר במשך עשרות שנים - תקופה שבמהלכה נמנע מהעותרים לעשות שימוש בקרקע שבבעלותם, וממילא הם לא זכו לפיצוי כלשהו. העותרים אף אינם מבקשים סעד של ביטול הפקעה - שכן הפקעה כאמור לא בוצעה; אלא שמתבקש צו הקובע כי בנסיבות העניין הוועדה המקומית אינה מוסמכת לבצע את ההפקעה, או לחלופין - צו המחייב אותה לפעול לאלתר למימוש ההפקעה. 16. המחלוקת הראשונה בין הצדדים מתמקדת בשאלה, האם היה על העותרים למצות הליכים מול גופי התכנון בטרם הגשת העתירה, קרי - לפעול לקידום תכנית מתאר המשנה את ייעודה של החלקה, אשר הִנו כיום לצורכי ציבור. לשיטת המשיבות, הואיל והעתירה מבוססת על הטענה לפיה אין כל צורך ציבורי בחלקה 63 - אזי, כל עוד לא ניתנה החלטה בדבר הצורך הציבורי במקרקעין או בעניין זניחת המטרה הציבורית שלשמה הופקעו המקרקעין, מטעם גופי התכנון, אשר הִנם הגורמים המקצועיים המוסמכים להפעיל את שיקול דעתם בתחום זה - אין מקום לפנות בנדון לערכאה שיפוטית, אשר אינה מחליפה את שיקול הדעת המקצועי. גישת המשיבות מבוססת על עמדת היועץ המשפטי לממשלה, כפי שהובאה בעע"מ 3202/05 עיריית רמת השרון נ' אשר גנין (24.5.10), ולפיה "הדרך הראויה לפתוח בהליך השבת בעלות בקרקע שהופקעה על-ידי רשות, במסגרת הליכים תכנוניים, היא להגיש הצעה לשינוי ייעוד לרשות התכנון המוסמכת להורות על כן". המשיבות אף סומכות את טענתן בדבר אי-מיצוי ההליכים על פסיקת בית-המשפט העליון בעע"מ 9554/10 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חדרה נ' "חליפיו של יעקב רויכמן ז"ל" (29.1.13), אשר ניתן בעת הדיון בעתירה. בעניין זה קבע כב' הנשיא גרוניס, כי יש להבחין בין עניין ביטול הפקעה - הנדון במישור הקנייני, ובגדרו בוחן בית-המשפט את תקינות פעולת הרשות ביחס למקרקעין הנדונים, בזיקה לשאלה בדבר זניחת מטרת הפקעתם; לבין בקשת שינוי ייעוד הקרקע שהפקעתה בוטלה, המסווגת לצורכי ציבור - אשר מעלה שאלה תכנונית, בדבר קיום צורך ציבורי במקרקעין, והיא עניין למוסדות התכנון. נקבע, כי בית-המשפט מוסמך להורות על ביטול הפקעה אם נמצא שהרשות זנחה את מטרת ההפקעה, זאת במסגרת דיני הקניין, ומבלי להתערב בשאלות תכנוניות; אולם, אם יימצא כי יש להורות על ביטול ההפקעה - לא יהא בכך כדי להשפיע על ייעוד הקרקע, המסווגת לצורכי ציבור (שם; וכן ראו: עע"מ 2914/03 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה השומרון נ' רבקה חונוביץ לבית גרטן (25.3.10), ועע"מ 4231/11 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשון לציון נ' יחזקאל מזובר (9.12.2012)). המשיבות סוברות, כי הדברים יפים מקל וחומר בענייננו, מקום שלא החלו בו הליכי הפקעה, ומכאן שהסוגיה נושא העתירה היא תכנונית בלבד. 17. סבורני, כי בנסיבות העניין לא היה מקום לפנות למוסדות התכנון לצורך מיצוי הליכים בטרם הגשת העתירה. אמנם, העתירה מבוססת, בין-השאר, על הטענה לפיה אין כל צורך ציבורי בחלקה - טענה שמקומה במסגרת ההליך התכנוני, ועל מוסדות התכנון להכריע בה בהתאם לשיקולים השונים שבסמכותם להביא בכלל חשבון. עם-זאת, לא מתבקש בעתירה סעד בדבר שינוי ייעודה של החלקה, או צו שיורה כי אין עוד צורך ציבורי בה. הסעד הראשי המתבקש בעתירה הוא להורות על ביטול סמכותה של הוועדה המקומית להפקיע את החלקה לאור כלל נסיבות העניין, ובכלל זה - חלוף הזמן מאז שאושרו התוכניות המייעדות את החלקה לצורכי ציבור ולהפקעה; הסכמתה של המועצה המקומית לביטול הוראות ההפקעה ביחס לחלקה באמצעות שינוי התוכניות; היעדר יכולת כלכלית למועצה לשפות את העותרים בגין הפקעת מלוא החלקה, כדין; וכן הודעת המועצה לפיה אין לה צורך ציבורי בחלקה (אשר המועצה חזרה בה ממנה, ערב הגשת העתירה, כאמור). כך, על-אף שהעותרים שוזרים בעתירה נימוק "תכנוני" כאמור, הרי שבפועל מבוססת עתירתם על המישור הקנייני, על-רקע טענתם בדבר זניחת מטרת ההפקעה לנוכח שיהוי רב שנים, שבו טרם החלו הליכי ההפקעה. עניינים אלו, כאמור בפסק-הדין בעניין רויכמן, נוגעים ל"מישור הקנייני", ועל-כן נתונים לסמכותו של בית-המשפט, ללא צורך בפנייה מוקדמת למוסדות התכנון; שכן מדובר בשאלה נפרדת מסוגיית ייעודה של החלקה. כאמור בעניין רויכמן, הכרעה בשאלות נושא העתירה דנן, בדבר ביטול סמכות ההפקעה כחלק מהדיון במישור הקנייני - לא תושפע משיקולים תכנוניים, ולא תשפיע על ייעודה של החלקה. לפיכך, דין טענות המשיבות בעניין זה - להידחות. 18. יוער, כי מהטעמים האמורים לא יכולות המשיבות להיבנות מפסק-הדין שניתן לאחרונה בעת"מ (י-ם) 3793-09-13 חנה קריספין נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים (15.9.13), שאליו הפנתה הוועדה המחוזית. בעניין קריספין, בדומה לעתירה דנן, דובר בקרקע שיועדה בתכנית מתאר לצורכי ציבור אך לא ננקטו לגביה הליכי הפקעה, ובצד זאת לא הצליחה העותרת שם לקדם פעולות תכנון נקודתיות ביחס למקרקעין הרלבנטיים. בעניין זה נדחתה העתירה על-הסף מחמת אי-מיצוי הליכים, משנפסק כי היה על העותרת להגיש לוועדה המחוזית תכנית לשינוי ייעוד המקרקעין; אולם זאת בשים לב לסעדים שהתבקשו בעתירה, קרי - "שבית המשפט יקבע כי אין עוד צורך בייעוד הציבורי שנקבע למקרקעין" ו"שבית המשפט יורה למוסדות התכנון לנקוט בהליכי תכנון שיביאו לביטול הייעוד הציבורי...". הנה-כי-כן, בעניין קריספין התבקשו בעתירה סעדים שמקומם בהליך התכנוני באופן מובהק, ועל-כן נדחתה העתירה על הסף; זאת, במובחן מהמקרה דנן, שבו, כאמור, נסבה העתירה על סעדים שמקורם בדיני הקניין. בענייננו, אף אם ייקבע, כי יש מקום להורות על ביטול סמכות הפקעת החלקה, תיוותר הקרקע בייעוד לצורכי ציבור, ושימושם של העותרים בחלקה יהיה מוגבל לייעוד זה - אלא אם יפנו למוסדות התכנון כדי לשנותו. 19. זאת ועוד, טענת הוועדה המחוזית, לפיה על העתירה להידון לפני מוסדות התכנון הואיל ולא בוצעה בפועל הפקעה ואף לא פורסמה הודעת הפקעה ביחס לחלקה - אינה יכולה לעמוד. אמנם, אין בענייננו שאלה של ביטול הפקעה, שכן בפועל לא ננקטו הליכי הפקעה ביחס לחלקה, כאמור. אולם, בית-המשפט מוסמך להורות כי הרשויות אינן מוסמכות עוד לפעול להפקעת השטח מכוח התכנית הרלבנטית - מחמת שיהוי במימוש המטרה הציבורית וזניחתה (ראו: עע"מ 8989/04 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פתח תקווה ואח' נ' מ.זיטמן ובניו בע"מ (2.8.05); ובג"ץ 174/88 יצחק אמיתי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, המרכז ואח', פ"ד מב(4) 89 (1998)). הטעם לכך נעוץ בחובתה של הרשות לפעול למימוש מטרת הפקעה בשקידה ראויה ובתוך פרק זמן סביר, כפי שיבואר בהרחבה בהמשך; זאת, בין אם החלו הליכי הפקעה, ובין אם נמנעו הרשויות מלנקוט בהליכי הפקעה לאחר שאושר תכנון, במשך פרק זמן בלתי סביר, כפי שאירע בענייננו (עע"מ 4231/11 בעניין מזובר). סיכומם של דברים עד כאן: אין מקום לדחות את העתירה על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים, ודין טענות המשיבות בעניין זה - להידחות. לפיכך, תיבחנה להלן טענות העותרים לגופן, בדבר שיהוי במימוש מטרת ההפקעה וזניחתה, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה. שיהוי במימוש מטרת ההפקעה - מסגרת נורמטיבית 20. כלל הוא, כי הפקעה כדין מחייבת את התקיימותם של שלושה תנאים: ראשית, קיומו של צורך ציבורי מסוים ומוגדר להפקעה; שנית, זיקה בין הצורך הציבורי האמור לבין המקרקעין המיועדים להפקעה; ושלישית, נחיצות בהפקעת המקרקעין המסוימים - כדי לממש את הצורך הציבורי (עע"מ 1369/06 הלל הלביץ ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חדרה ואח' (9.7.08); ועע"מ 8989/04, בעניין זיטמן, לעיל). כבר נפסק, לא אחת, כי מכוח חובתה של הרשות המינהלית לנהוג בסבירות והגינות, נדרשת היא לפעול למימוש מטרת ההפקעה בשקידה ראויה ובתוך פרק זמן סביר (עע"מ 9554/10, בעניין רויכמן, לעיל; עע"מ 1369/06, בעניין הלביץ, לעיל); וכאמור, חובה זו מוטלת על הרשות גם בשלב ביצוע פעולות ההפקעה, קרי - עת שהיא נמנעת מלנקוט הליכי הפקעה לאחר שאושר תכנון (ראו גם: עע"מ 5231/11, בעניין מזובר, לעיל; עע"מ 3202/05, בעניין גנין, לעיל; ועע"מ 10398/02 אסתר זהבה וייס נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשון לציון (25.5.05)). הטעם לכך נעוץ באינטרס ציבורי כפול: "חובת הנאמנות שהרשות חבה כלפי הציבור, להגשים את הצורך הציבורי שבגינו הוחלט על ההפקעה, ושמירה על אמון הציבור כלפי הרשות"; זאת, בשים לב לכך, ש"חובה זו מתחדדת על רקע מעמדה החוקתי של הזכות לקניין" (עע"מ 4231/11, בעניין מזובר, לעיל). 21. לפיכך, על-פי הפסיקה, אם נמצא שהרשות זנחה את מטרת ההפקעה, או שהשתהתה מעבר לפרק הזמן הסביר למימושה, יש לבטל את ההפקעה (ע"מ 1369/06, בעניין הלביץ, לעיל; ועע"מ 10398/02 בענין וייס, לעיל). ככל שמדובר בשיהוי בלתי סביר מצד הרשות בנקיטת הליכי הפקעה - רשאי בית-המשפט להורות כי הרשויות אינן מוסמכות עוד לפעול להפקעת הקרקע מכוח התכנית הרלבנטית (ראו והשוו: בג"ץ 174/88, בעניין אמיתי, לעיל; עע"מ 8989/04, בעניין זיטמן, לעיל; בג"ץ 1135/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, מח(2), 622 (1994); ועע"מ 1182/11 חנה זיסלמן נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חדרה ואח' (16.8.12)). נפסק, כי שיהוי בלתי סביר בביצוע ההפקעה עשוי להצדיק את ביטולה, בשים לב לשני ההיבטים הכרוכים במבחן השיהוי האמור: הפן הראייתי, שבגדרו מצביע השיהוי, כשלעצמו, על זניחת מטרת ההפקעה; והפן המהותי, שבו נבחן פגם מינהלי של הרשות במימוש מטרת ההפקעה, בזיקה לשאלה, האם פעלה הרשות בשקידה ראויה (עע"מ 4231/11, בעניין מזובר, לעיל; ועע"מ 1369/06, בעניין הלביץ, לעיל). בצד זאת נקבע, כי "השאלה האם פעלה הרשות בשקידה ראויה למימוש מטרת ההפקעה או אם זנחה הרשות את תכניתה משתנה ממקרה למקרה ונבחנת על פי הנסיבות הקונקרטיות של העניין" (עע"מ 1369/06, בעניין הלביץ, לעיל; בג"ץ 1135/93, בעניין טריידט, לעיל; ובג"ץ 174/88, בעניין אמיתי, לעיל). לפיכך, הפסיקה לא קבעה אמת מידה קשוחה לבחינת השאלה מתי שיהוי כאמור חורג ממתחם הסבירות באופן המקים עילה לביטול הפקעה, והעניין נבחן על-פי נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה. בכלל זה נבחנים - משך הזמן שחלף, הנזק שנגרם לנפגע עקב השיהוי במימוש תכליות ההפקעה, אופן התנהלותה של הרשות המפקיעה, המשאבים העומדים לטובת הרשות המפקיעה כדי לשאת בעלויות מימוש ההפקעה, הצורך הציבורי העומד ביסוד מטרת ההפקעה, מורכבות הליכי התכנון הנדרשים למימוש תכלית ההפקעה ועוד (עע"מ 3205/05, בעניין גנין, לעיל). יתרה מכך, בבחינת השיהוי יש אף לתת את הדעת לשאלה, האם המקרקעין נושא העתירה הִנם חלק ממתחם שלם שהופקע, שכן יכול שהבחנה בין קיומה של "שקידה ראויה" לגבי החלקה נושא המחלוקת, לבין "שקידה ראויה" ביחס לשאר חלקות הגוש, היא מלאכותית (עע"מ 10398/05, בעניין וייס, לעיל); ויתכן אף שהליכי התכנון תלויים בשיקולים רבים אשר מתבצעים "עקב בצד אגודל" ולכן אורכים זמן רב (עע"מ 4231/11 בעניין מזובר, לעיל). 22. בצד זאת הובהר, כי אף אם נמצא, לאחר שהובאו כלל השיקולים הרלבנטיים בחשבון, שחל שיהוי בלתי סביר במימוש מטרת ההפקעה, "לא יורה בית-המשפט על ביטול ההפקעה בטרם שיישקל מאזן הנזקים שבין הנזק העלול להיגרם לנפגע באם לא תבוטל ההפקעה לבין הנזק הנשקף לאינטרס הציבורי מביטולה של ההפקעה העומדת לבחינה" (עע"מ 3205/05, בעניין גנין, לעיל). בכלל זה נפסק, כי בבחינת הנזק לאינטרס הציבורי שיוסב עם ביטול ההפקעה, עשוי לבוא בחשבון נימוק של שמירת עתודות שטחים לטובת הציבור, צורכי פיתוח עתידיים והיעדר תקציב מספר לרשות המינהלית כדי לשאת בעלות הפיצוי בגין ההפקעה (עע"מ 1182/11, בעניין זיסלמן, לעיל). מן הכלל אל הפרט 23. סבורני, כי נסיבות העניין מלמדות על שיהוי בלתי סביר מצד המועצה המקומית והוועדה המקומית, במימוש סמכויות ההפקעה מכוח תכנית 113א ביחס לחלקה 63. ראשית, אין חולק כי משיבות 1 ו-2 נמנעו מהפקעת חלקה 63, וממילא הוועדה המקומית אף לא פרסמה הודעה בדבר הפקעת החלקה הנ"ל לפי פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבנייה; זאת מאז שנת 1993, עת אושרה תכנית 113א, ועל-אף שבשנת 1994 הופקעו מכוח התכנית האמורה חלקות רבות בישוב, לרבות קרקעות הסמוכות לחלקה 63. אמנם, כאמור בסקירה הנורמטיבית שלעיל, משך הזמן כשלעצמו אינו מצביע בהכרח על שיהוי בלתי סביר; ועל-רקע זאת טוענות המשיבות בהקשר האמור, כי הפקעת החלקות הסמוכות כאמור דווקא מעידה על-אי זניחת המטרה הציבורית שבהפקעת חלקה 63, שכן אין ליצור הבחנה בין החלקה האמורה למתחם הסובב אותה, שבו הופקעו מקרקעין רבים כאמור, וההבחנה שעורכים העותרים הִנה מלאכותית. סבורני, כי בענייננו אין לקבל את עמדת המשיבות. בדומה לנסיבות שתוארו בעניין הלביץ (לעיל), גם במקרה הנדון "אמנם הופקעו כלל החלקות במסגרת תכנית אחת, אולם נראה כי אין בנמצא 'תכנית על', המייעדת את השטחים שהופקעו למטרה אחידה וכוללת"; וזאת אף בשים לב לכך, שתכניות 113 ו-113א קובעות מטרות וייעודים שונים ומגוונים, כאשר "אין מלכות אחת נוגעת בחברתה, ואין יישום של אחת מן המטרות תלוי ברעותה" (עע"מ 4231/11 בעניין מזובר, לעיל). גם בדיון לפניי, לא נתחוור מהתכנית המקנה למשיבות את סמכות ההפקעה, כי מוגדרות בה מטרות ציבוריות אחידות או ברורות; מה-גם, שהמשיבות אף לא הצביעו על צורך ציבורי מוגדר בחלקה, וממילא לא ביססו תשתית עובדתית ביחס למטרה הציבורית שלשמה נחוצה להן הקרקע (ראו והשוו: עע"מ 1182/11, בעניין זיסלמן, לעיל). כל שנטען בהקשר זה הוא, כי הקרקע יכולה להצטרף לחלקות הסמוכות לה כדי ליצור רצף של שטחים ציבוריים, אשר עשויים לשמש יחד לצורכי חינוך; וזאת כטענה בעלמא, שנשמעה כחלק מעמדתו של מהנדס המועצה המקומית. לפיכך, בנסיבות העניין דנן, הימנעות המשיבות מהפקעת חלקה 63, לנוכח הפקעת החלקות הסמוכות - עומדת להן לרועץ. 24. שנית, ובעיקר, המועצה המקומית והוועדה המקומית הביעו נכונות לשנות את ייעודו של חלק מהחלקה למגורים כדי שהעותרים יוכלו לעשות בו שימוש, ואף קידמו את תכניות 403, 403א ו-403ב - שזו הייתה מטרתן. אמנם, אחד הטעמים לכך היה היעדר יכולת כלכלית של המועצה המקומית לשאת בפיצוי שתאלץ לשלם לעותרים בגין הפקעה של למעלה מ-40% מהחלקה; טעם אשר יכול להצדיק את הותרת סמכות ההפקעה על כנה, בפרט במצב של חוסר בקרקעות המיועדות לצורכי ציבור (ראו והשוו: עע"מ 1182/11, בעניין זיסלמן, לעיל). אולם סבורני, כי טעם זה לבדו אינו יכול להצדיק שיהוי עד אין קץ במימוש סמכות ההפקעה, זאת לנוכח הפגיעה המתמשכת בעותרים ובזכותם לקניין ביחס לחלקה 63. כפי שציינה כב' השופטת ארבל בעע"מ 10398/02 בעניין וייס (לעיל), "דיו רבה נשפכה בפסיקתו של בית משפט זה ובכתיבת מלומדים לגבי העוול שנגרם לבעל הקרקע כאשר ההפקעה ניתקה למעשה כל זיקה בינו ובין הקרקע... לעוול זה מתווספת הפגיעה הבלתי ממונית הנגרמת לבעל המקרקעין שחלקתו מופקעת ממנו בניגוד לרצונו". בעניין אחר ציינה כב' השופטת ארבל בהקשר זה, כדלהלן: "מבלי להיכנס למדדים מדויקים, ברי כי שיהוי כה ממושך במימוש מטרות ההפקעה מביא עמו פגיעה בבעליה המקוריים של הקרקע המופקעת. עוצמת הנזק הבלתי ממוני עשויה להיות קשורה ישירות למשך השיהוי, שכן, בעוד שאדם נכון להשלים רגשית עם הקרבתו הפרטית ביודעו שאינטרס הכלל ייצא נשכר בזכות השימוש בקניינו, קשה יותר להתגבר על נטילה מאדם של נכס רב ערך והותרתו ללא דורש לאורך שנים. ההכרה בשיהוי כגורם העשוי להפוך את הפגיעה בזכות הקניין לכזו העולה על הנדרש (עניין נוסייבה, בעמ' 68) מלמדת אף היא על הגידול במידת הפגיעה הקניינית בבעלי המקרקעין המקוריים בעקבות השיהוי. העובדה שטרם נתקבל פיצוי כנגד הקרקע המופקעת, שיספק מענה לנזק הכלכלי שנגרם בעקבות ההפקעה, במיוחד כשמדובר במקרקעין ששימשו כמקור פרנסה, כבעניינם של העותרים בבג"צ 3421/05 (ראו דבריי בעניין ארידור, פסקה 10 לפסק הדין), מקבלת אף היא משקל ככל שחולף הזמן" (בג"ץ 3421/05 אנדראוס מח'ול נ' שר האוצר - משרד האוצר (18.6.09)). בענייננו, אין חולק בדבר הנזק שנגרם לעותרים עקב הפגיעה בקניינם. מחד גיסא, חלקה 63 מיועדת מזה למעלה מעשרים שנה להפקעה, כך שהעותרים אינם יכולים לעשות בה שימוש, ואף ניסיונם לנצל את הקרקע לשימוש ציבורי - העלתה חרס. מאידך גיסא, נוכח השתהות הרשויות במימוש סמכות ההפקעה מכוח תכנית 113א, לא זכו העותרים לכל פיצוי בגין הפגיעה האמורה בקניינם. בנסיבות אלו, על-אף שהיעדר יכולתה של המועצה המקומית לשאת בפיצוי בגין ההפקעה עשוי להוות טעם לגיטימי להימנעות מביטול סמכות ההפקעה, הרי שלנוכח הפגיעה שמסב מצב הדברים הנוכחי לעותרים, אין די בשיקול זה לבדו כדי להצדיק הימנעות ממימוש הפקעה ללא גבול. 25. יתרה מכך, הטעם האמור לא הִווה שיקול בלבדי בעמדת המועצה המקומית, לשנות חלק מייעוד החלקה למגורים כאמור. המועצה המקומית הבהירה, לא אחת, הן לעותרים והן למוסדות התכנון, כי אין לה צורך בכל חלקה 63. כך, כאמור, במכתבו של מהנדס המועצה למתכנן מחוז ירושלים מיום 25.4.06 צוין, כי "המועצה המקומית מסכימה להחזיר חלק מחלקה 63 לבעלים מאחר ולא תצטרך שטח זה כי מיצתה את השטח הנדרש לצרכי ציבור באזור זה" (ההדגשה הוספה). בדומה, בחוות הדעת האדריכלית שערך האדריכל אהוד קוטיק, אשר הוגשה לוועדה המחוזית ביום 11.3.07, הובהר, כאמור, כי "המועצה המקומית הגיעה למסקנה, לאחר בדיקה מדוקדקת, כי אכן ניתן להחזיר לבעלי הקרקע 2,908 מ"ר מכלל השטחים הציבוריים שהופקעו". מהאמור נהיר, כי המועצה המקומית והוועדה המקומית ודאי לא פעלו בשקידה ראויה למימוש ההפקעה, והתנהלותן מלמדת על כך שבשלב מסוים זנחו את הכוונה להפקיע את מלוא החלקה (ראו והשוו: עע"מ 8989/04, בעניין זיטמן, לעיל; ומנגד - דוגמא לשקידה ראויה, על-אף השיהוי - עע"מ 4231/11 בעניין מזובר, לעיל). 26. הנה-כי-כן, נראה כי המשיבות השתהו במימוש המטרה הציבורית שלשמה יועדה חלקה 63 להפקעה בתכנית 113א, באופן בלתי סביר. משיבות 1 ו-2 נקטו הן בשיהוי ראייתי, משחלפו למעלה מעשרים שנים מאז אושרה תוכנית 113א שהקנתה את הסמכות להפקיע את חלקה 63; תקופה אשר במהלכה לא עשו משיבות 1 ו-2 דבר לשם הפקעת הקרקע, וגם נקטו פעולות אקטיביות לצורך שינוי ייעוד חלק מהחלקה למגורים, כדי שהעותרים יוכלו לעשות בה שימוש, וכן אף הצהירו במספר הזדמנויות כי אין להן עוד צורך בחלקה כולה. בענייננו אף התקיים שיהוי מהותי, שכן לא יכול להיות חולק שבנסיבות העניין, עת הביעו המועצה המקומית והוועדה המקומית את הסכמתן לשינוי ייעוד חלק מהחלקה למגורים - לא פעלו הן בשקידה ראויה למימוש המטרה הציבורית העומדת ביסוד סמכות ההפקעה. 27. עם-זאת, כאמור בסקירת הרקע המשפטי לעיל, גם בהתקיים שיהוי בלתי סביר במימוש ההפקעה, יש להמשיך ולבחון "מאזן נזקים", קרי - לשקול את הנזק שעלול להיגרם לעותרים לולא תבוטל ההפקעה, למול הנזק שיוסב לאינטרס הציבורי אם תבוטל סמכות ההפקעה. סבורני, כי בנסיבות העניין ונכון לעת הזו, מאזן הנזקים נוטה לטובת הותרת סמכות הפקעת חלקה 63 לפי תכנית 113א בידי משיבה 1; אם כי יש להורות לה לפעול בהקדם לפרסום הודעה בדבר הפקעת החלקה, לפי סעיפים 5 ו-7 לחוק התכנון והבניה והוראות סעיפים 189 ו-190 לחוק התכנון והבניה. כאמור לעיל, מצב הדברים הנוכחי אכן מסב לעותרים פגיעה קשה, ועל-כך לא יכולה להיות מחלוקת. עם-זאת, בענייננו, למול הנזק המוסב לעותרים - עומדת הפגיעה באינטרס הציבורי ככל שתבוטלנה סמכויות ההפקעה. כפי שצוין בסקירת הרקע העובדתי, לאחרונה שינו המועצה המקומית והוועדה המקומית את עמדתן המקורית, וכיום מכירות הן בכך שקיים מחסור חמור בשטחים ציבוריים בישוב אבו גוש, ובפרט באזור שבו מצויה חלקה 63; מה-גם שהמחסור בשטחים ציבוריים בישוב עשוי להחמיר בעתיד לנוכח הגידול הצפוי באוכלוסייה. זאת ועוד, כאמור בכתב-התשובה של הוועדה המחוזית, היא התריעה על המחסור בשטחים ציבוריים בישוב אבו גוש כבר בשנת 2004, וזה היה הטעם לדחיית תכנית 403 שהגישה המועצה המקומית לשינוי ייעודה של חלקה 63. יתרה מכך, מכתב-התשובה של המועצה המקומית נתחוור, כי שנתיים עובר להגשת העתירה נשכרו שירותיו של משרד אדריכלות לתכנון ערים, לצורך ריכוז התכנון והניהול של תכנית מתאר חדשה ליישוב; כי עבודת המתכנן נעשית בהנחיית משרד הפנים; וכי לפי חוות הדעת של המתכנן - חלקה 63 נחוצה לשימוש המועצה לצורכי ציבור, לנוכח המחסור בשטחים ציבוריים וכחלק מהתכנון החדש של המקום. עמדת משיבות 1 ו-2, בדבר המחסור בשטחים ציבוריים בישוב והצורך בהפקעת חלקה 63, נשענת על פרוגרמה שנערכה לאחרונה למיפוי צורכי התכנון בישוב לקראת תכנון תכנית המתאר החדשה; נתמכת בממצאיה של ועדת ההיגוי של תכנית המתאר ובחוות דעת שערך מתכנן התכנית; וכן נסמכת על עמדתה של הוועדה המחוזית בדבר חוסר בשטחים ציבוריים בישוב, שהובעה כבר בשנת 2004. בנסיבות אלו - בהתחשב במחסור בקרקעות ציבוריות בישוב, לנוכח צורך ברור בעתודות קרקע לתכלית זו, ובשים לב לכך שצפויה להתפרסם תכנית מתאר חדשה לישוב כולו שעתידה לחזור על יעודה של חלקה 63 לצורכי ציבור - נראה כי קיים אינטרס ציבורי בקרקע וכי הפקעתה נחוצה. לפיכך סבורני, כי ככל שתבוטל סמכות ההפקעה בעניין החלקה הנדונה, הנזק שיוסב לאינטרס הציבורי עולה על הנזק שנגרם לעותרים ועל הפגיעה בזכותם לקניין. 28. בצד זאת יש להדגיש, כי המשיבות אינן יכולות להמשיך ולהתנהל בעצלתיים כפי שנהגו עד כה, ועליהן לקדם בהקדם את הליכי הפקעתה של החלקה שבנדון. כבר נפסק, לא אחת, כי "אין זה מתפקידו של הפרט להמריץ את הרשות המינהלית להפעיל את סמכויות החובה הנתונות לה ולקיים את החובות המוטלות עליה בקצב המצופה ממנה, בדרך של פתיחת הליכים משפטיים" (עע"מ 3202/05, בעניין גנין, לעיל; עע"מ 1405/13 רמות ארזים חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' עיריית ירושלים (9.3.14)). בהקשר זה יש לחזור על ההערה שהשמיעה כב' המשנה לנשיא, השופטת נאור בפסק-הדין בעניין זיסלמן, אשר יפה גם לעניננו: "כדי שדבריי לא יובנו שלא כהלכה: אין להבין מהדברים כאילו העירייה יכולה להמשיך בחוסר מעש. ייתכן כי בחלוף תקופת זמן נוספת ואם לא יחול שינוי במצב המקרקעין יהיה מקום להגיע למסקנה אחרת לגבי ביטול ההפקעה" (עע"מ 1182/11, לעיל). התוצאה 29. אשר על כל האמור לעיל, נדחה הסעד הראשי המבוקש בעתירה, להורות כי משיבה 1 אינה מוסמכת להפקיע את חלקה 63; וכן נדחה הסעד החלופי בעתירה, של מתן הוראה למשיבה 1 לפעול לאלתר למימוש ההפקעה ולשלם פיצויים לעותרים. עם-זאת, על משיבה 1 לדאוג לפרסום הודעה בדבר הפקעת חלקה 63 לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות ובהתאם להוראות סעיפים 189 ו-190 לחוק התכנון והבניה, בתוך ששה חודשים מהיום; ולקדם את הליכי ההפקעה בתוך פרק זמן סביר. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. קרקעותהפקעה