כללי 1. לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשמת פומרנץ מיום 27.12.05 (בש"א 17299/05) לפיה בוטל פסק דין על פי צד אחד שניתן ביום 16.11.04 נגד המשיבים בתנאי שישלמו הוצאות משפט, אשר בפועל הופקדו בקופת בית המשפט עקב סירוב המשיבים לקבלן. ביום 21.4.06 החליטה הרשמת הנכבדה כי בנסיבות אלו "פסה"ד מיום 15.11.04 מתבטל". 2. המערער סבור כי שגגה יצאה מתחת ידה של הרשמת המלומדת שעה שהורתה על ביטול פסק הדין תוך התעלמות מהבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין, אשר הוגשה באיחור. בתגובה שהגיש במסגרת בש"א 17299/05, אליה הפנה בכתב הערעור, פורטו מועד המצאת פסק הדין למשיבים וכן העובדה שנגד המשיבה 1 ננקטו הליכי פשיטת רגל בבית המשפט המחוזי בחיפה (תיק פש"ר 815/05) ואף ניתן צו כינוס נגדה. העובדות הצריכות להכרעה 3. ביום 28.9.04 הגיש המערער נגד המשיבים, ביניהם קיימים קשרי משפחה, כתב תביעה לתשלום סך של 158,000 ₪. לפי הנטען, נקלעו האחרונים למצב של חסרון כיס בגינו התקשו לקיים חיובים, ביניהם התחייבות שניתנה על ידי בעלה המנוח של המשיבה 1 לשלם כספים תמורת חלקת קרקע וכיסוי הוצאות חתונתו של המשיב 2 הלווה להם המערער, בהזדמנויות שונות, סך כולל של 70,000 ₪. הסכומים, המועדים ודרך מתן ההלוואה פורטו בכתב התביעה ואולם אינם בעלי חשיבות לצורך ההכרעה בערעור דנן. עוד נטען כי משהוחזר סך של 3,000 ₪ בלבד מכלל סכום ההלוואה, וגם זאת באיחור ניכר, דרש המערער כי ליתרת קרן החוב תתווסף ריבית חודשית בשיעור 5%, המשיבים הסכימו וכך צמח החוב לסכום הנתבע. 4. כתב התביעה הומצא למשיבים כדין. משלא הגישו כתב הגנה תוך המועד שהנקבע בהזמנה לדין ניתן נגדם ביום 16.11.04 פסק דין על פי צד אחד. 5. המערער נקט בהליכי הוצאה לפועל נגד המשיבים בתיק הוצל"פ 02-16448-05-2 . ביום 8.5.05 וביום 9.5.05 הומצא פסק הדין למשיבים בד בבד עם אזהרת לשכת ההוצאה לפועל. בחודשים יוני ויולי 2005 אף הוטלו עיקולים על נכסיהם. משהליכי הוצאה לפועל לא נשאו פרי נקט המערער בהליכי פשיטת רגל נגד המשיבה 1 במסגרת תיק פש"ר 815/05 של בית המשפט המחוזי בחיפה. 6. ביום 15.8.05 הומצאה למשיבה 1 התראה לפשיטת רגל. ביום 2.10.05 ניתן צו כינוס נכסים והכונס הרשמי מונה לכונס נכסים. בהחלטתו החליט בית המשפט בין היתר כי "ניתן בזה צו לעיכוב כל ההליכים מכל סוג שהוא כנגד החייבת [המשיבה 1] כאמור בסעיף 20 לפקודה הנ"ל [פקודת פשיטת רגל [נוסח חדש] תש"מ-1980]". 7. ביום 6.10.05 הגישו המשיבים בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין, בקשה לביטול פסק דין ובקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. נטען, כי המערער "הרדים אותם ומאחורי גבם פעל לקבלת פסק דין על סכום אסטרונומי שאינו מגיע לו". בבקשה לא הזכירו המשיבים את העובדה שננקטו הליכי פשיטת רגל נגד המשיבה 1 וכי ניתן נגדה צו כינוס נכסים. לגופו של העניין הודה המשיב 2 בקבלת הלוואות מהמערער בסך כולל של 70,000 ₪. לטענתו החזיר למערער 11,000 ₪ ולא רק 3,000 ₪ כטענתו והיה נכון להשיב לו את היתרה בסך 59,000 ₪ ממקורות כספיים של אמו, המבקשת 1, ברם המערער בחוסר תום לב סירב לקבל סכום זה ודרש ריבית נשך בשיעור 5%, עליה לא הוסכם בשום שלב שהוא. ריבית זו חורגת מהריבית המותרת לפי חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות תשנ"ג-1993 (להלן: חוק הלוואות חוץ-בנקאיות). עוד נטען, כי המשיבה 1 אינה חייבת למערער מאומה, שכן ההלוואות ניתנו למשיב 2 בלבד וחלקה בפרשה היה רצונה לסייע לבנה, המשיב 2, להחלץ מהמצוקה הכספיה אליה נקלע. 8. ביום 27.12.05 נתנה כבוד הרשמת החלטה תמציתית בזו הלשון:"יש לאפשר למבקשים את יומם בבית-המשפט. עם זאת ומאחר שהמבקשים לא הגישו כתב-הגנה, תותנה ביטול פסה"ד בתשלום הוצאות המשיב בסך 2,000 ₪ + מע"מ תוך 30 יום מהמצאת החלטה זו לידי ב"כ המבקשים. עם תשלום הוצאות המשיב, יגישו הנתבעים כתב-הגנה". על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בהמשך ניתנו החלטות נוספות לעניין ההוצאות, וביום 22.2.06 הגישו המשיבים כתב הגנה. החלטת הערכאה הדיונית 9. החלטת הרשמת תמציתית למדיי ומלבד זכות המשיבים ליומם בית המשפט, אין הנמקה ואין התייחסות לבקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק דין, לטענות ההגנה של המשיבים ולמעמדם השונה נוכח העובדה שנגד המשיבה 1 ניתן צו כינוס נכסים במסגרת הליכי פשיטת רגל שננקטים נגדה. 10. מלבד הסמכות לבטל את ההחלטה של הערכאה הדיונית ולהורות על דיון מחדש מסמיכה תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) את ערכאת הערעור "ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה... או לתת החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב העניין". 11. מהנימוקים שיפורטו להלן, הגעתי למסקנה כי החלטת כבוד הרשמת אינה יכולה לעמוד על כנה. בחרתי להשתמש בסמכותי וליתן את ההחלטה שהיה על הרשמת לתיתה. הארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין 12. החלטת הרשמת לוקה בפגם בכך שלא הכריעה בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שהיתה מונחת לפניה. המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין נקבע בחיקוק (ראה תקנה 201 לתקנות) ולכן בהתאם לתקנה 528 לתקנות ניתן להאריכו "מטעמים מיוחדים שיירשמו". הלכה פסוקה מימים ימימה כי המבקש הארכת מועד שנקבע בחיקוק חייב לפרט את הסיבה לאיחור ולהצביע על טעם מיוחד ביחס לכל יום של איחור. ככל שהאיחור משמעותי יותר כך גם גדל הצורך לתת הסבר משכנע לכל תקופת האיחור. ראה בסוגיה זו בין היתר בספרו של ד"ר י' זוסמן "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 886 והפסיקה המוזכרת שם; כן ראה בש"א 3079/04 באר טוביה מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' עומרי נגב, פ"ד נח(6) 464 וכן רע"א 1415/04 יוסף סרביאן נ' ניסן סרביאן, פד"י נט (2) 440. 13. במקרה דנן הגישו המשיבים בקשה להארכת מועד ובקשה לביטול פסק דין באיחור ניכר של קרוב לחמישה חודשים מבלי שניתן טעם כלשהו, לא כל שכן טעם מיוחד, המסביר את האיחור והמצדיק את הארכת המועד. כל שנאמר בבקשה הוא, כי המערער "הרדים אותם" ופעל מאחורי גבם לקבלת פסק דין. הנה כי כן, גם הסבר סתמי זה אינו מתייחס לשלב שלאחר המצאת פסק הדין לידם אלא לשלב שלאחר המצאת כתב התביעה. לכל היותר יש בו הסבר לאי-הגשת כתב הגנה במועד אך אין הסבר לאי-הגשת בקשה לביטול פסק דין במועד. 14. משלא עברו המשיבים את המשוכה הראשונה וכלל לא נתנו הסבר לאי-הגשת בקשה לביטול פסק דין במועד הקבוע בתקנות לא היה מקום להארכת המועד וממילא לא היה מקום לביטול פסק הדין. 15. לא זו אף זו, סמיכות הזמנים בין מועד הגשת בקשת המשיבים (6.10.05) לבין מועד מתן צו כינוס נכסים כנגד המשיבה 1 (2.10.05) מעידה על מידה של חוסר תום-לב מצדם. כפי שצוין לעיל, לא הזכירו המשיבים בבקשתם את עובדת קיומו של צו כינוס נכסים על אף שידעו על הליכי פשיטת רגל שננקטים נגד המשיבה 1 כבר מיום 15.8.05, עת הומצאה לה התראת פשיטת רגל, בה צוין מפורשות כי ההתראה הוצאה על סמך פסק דין חלוט שניתן נגדה בהליך דנן. הבקשה לביטול פסק דין של המשיב 2 16. המשיב 2 הודה בבקשתו כי קיבל מהמערער הלוואות בסך כולל של 70,000 ₪. לגרסתו החזיר לו סך של 11,000 ₪ כך שנותר חוב בסך 59,000 ₪ (קרן). לטענתו, לא סוכם על ריבית בשיעור 5% המהווה ריבית נשך הנוגדת את הוראות חוק הלוואות חוץ-בנקאיות. לעניין פרעון 11,000 ₪ מהחוב (במקום 3,000 ₪ בהם מודה המערער) העלה המשיב 2 טענה כללית וסתמית ולא פירט כיצד שילם סכום זה ומתי, כך שספק רב אם זכאי היה כי פסק הדין יבוטל ככל שהוא נוגע לגובה הקרן הנתבעת. המחלוקת העיקרית נעוצה אפוא בסוגיית הריבית. 17. נוכח האמור לעיל הרי שלמצער היה מקום לדחות את בקשתו לביטול פסק דין באופן חלקי והיה מקום ליתן פסק דין חלקי נגדו על סך 59,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1963 החל מיום הגשת התובענה ועד התשלום בפועל. 18. בהעדר טענה כי עיסוקו של המערער במתן הלוואות לא חלה הגבלת שיעור הריבית הקבועה בחוק הלוואות חוץ-בנקאיות (ראה סעיף 15(א) לחוק זה). בנוסף, משלא פורסם צו על ידי שר האוצר לפי סעיף 3 לחוק גם הגבלת שיעור ריבית לפי חוק הריבית תשי"ז- 1957 אינה קיימת. מכאן, שמלבד הטענה שלא הוסכם על ריבית בשיעור 5% לחודש אין בפי המשיב 2 טענת הגנה שראויה להשמע. משלא הגיש כתב הגנה תוך המועד שנקבע בהזמנה לדין ובעקבות זאת ניתן נגדו פסק דין על פי צד אחד ולאחר מכן התמהמה ולא הגיש בקשה לביטולו תוך המועד שנקבע בתקנות הרי החמיץ המשיב 2 את המועד להתגונן מפני טענה זו. ביטול פסק דין שניתן נגד המשיבה 1 19. ביום 2.10.05 ניתן נגד המשיבה 1 ניתן צו כינוס נכסים. הכונס הרשמי מונה ככונס של נכסיה ונקבע מועד לדיון בבקשה לפשיטת רגל. משניתן צו כינוס לא היתה המבקשת רשאית לפנות בכל בקשה שהיא הנוגעת לנכסיה (ולא כל שכן לחוב בגינו ניתן צו כינוס) לבית המשפט ללא ידיעת הכונס הרשמי והסכמתו וללא החלטת בית המשפט הדן בהליכי פשיטת רגל. לכן, משניתן צו כינוס לא היתה כבוד הרשמת רשאית ליתן החלטתה המורה על ביטול פסק הדין מבלי שקיבלה קודם לכן את עמדת הכונס הרשמי ומבלי שניתנה רשות מאת בית המשפט של פשיטת הרגל להמשיך בהליך. אמנם פקודת פשיטת רגל מתייחסת לעיכוב הליכים שננקטים נגד החייב נגדו ניתן צו כינוס נכסים ואין הוראה המונעת מהחייב ליזום הליכים משפטיים ברם, ההגיון מחייב שחייב נגדו ניתן צו כינוס יהיה מנוע מלבצע פעולות משפטיות העלולות להשפיע על מצבו הכלכלי ולגרוע ממסת הנכסים שיוחדו בידי הכונס, ולו בשל חיוב בהוצאות 20. היות שבהחלטתה התעלמה כבוד הרשמת ממעמד המשיבה 1 ולא בקשה את עמדת הכונס הרשמי והחלטת בית המשפט של פשיטת רגל הרי שהחלטתה המורה על ביטול פסק הדין בטלה מעיקרה (VOID). סוף דבר 21. הערעור על החלטת הרשמת פומרנץ מיום 27.12.05 מתקבל. ההחלטה לביטול פסק הדין, למעט החיוב בהוצאות, מבוטלת. פסק הדין שניתן ביום 16.11.04 נגד שני המשיבים ישוב ויעמוד על כנו. המשיב 2 ישלם למערער הוצאות הערעור בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. ביטול פסק דין