השופט עציוני: שתיים הן השאלות המתעוררות בערעור זה: א. האם צדק השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי משסירב להרשות את חקירתו של עד ההגנה על קיום חובות אחרים נוסף על החוב נשוא התביעה, בהיותו סבור כי היה על המערער להגיש כתב-תשובה להגנתו של הנתבע? ב. האם צדק השופט המלומד בהחליטו לדחות את הבקשה להארכת המועד להגשת כתב-התשובה? ואלה העובדות הצריכות לענין: המערער הגיש תביעה לתשלום חוב על-פי עילת שטר בסך 3,000 ל"י, ובתוספת ריבית בסכום של 1,004 ל"י בדרך של בקשה לביצוע שטר בהתאם להוראות סעיף 81א לחוק ההוצאה-לפועל, תשכ"ז-1967. התביעה הוגשה נגד המשיב הראשון כעושה השטר ונגד המשיבים 2, 3 כערבים לו. ביום 6.5.69, הגישו הנתבעים התנגדות לביצוע השטר, ובה נטען כי השטר נשוא התביעה נמסר למערער כבטחון להלוואה בסך 3,000 ל"י שניתנה למשיב הראשון ביום 1.9.65, וכי בשטר לא צויין תאריך פרעונו. כמו-כן נטען בכתב-ההתנגדות כי במעמד מתן ההלוואה הוסכם כי ההלוואה תיפרע בשיעורים חדשיים בני 100 ל"י כל אחד בצירוף ריבית חוקית של 11%, וכי המשיב מס' 1 אמנם פרע את השטר והריבית, ואף יותר מן המגיע ממנו, וכי התשלום האחרון נעשה באוגוסט 1968. עוד נטען בכתב-ההתנגדות כי למעשה אף הודה המערער בפני עדים כי קיבל סכומים על חשבון ההלוואה, אולם פחות מן המגיע לו. להתנגדות צורף תצהיר מטעם המשיב מס' 1 ותצהיר אחר מטעם אברהם בורדה המאשר כי המערער הודה בפניו ובפני אדם אחר כי ביום 25.3.59 קיבל תשלומים על חשבון השטר וכי לפי מיטב ידיעתו פרע המשיב מס' 1 את השטר כולו בתוספת הריבית. דברים דומים נאמרו בתצהיר נוסף שהוגש מטעמו של דניאל אברהמי. המשיב נחקר על-ידי המערער על תצהירו ולאחר חקירתו החליט השופט המלומד ביום 13.10.69 כי יש להרשות למתנגדים להתגונן וכי כתב-ההתנגדות ישמש ככתב-הגנה. ביום 18.3.70 הוחל בשמיעת ההוכחות ובמהלכה נשאל המשיב אם קיבל מן התובע כספים נוספים. שאלה זו נתקלה בהתנגדותו של בא-כוח המשיבים אשר טען כי חובות נוספים אינם יכולים להיות נשוא להתדיינות הצדדים בתביעה הנדונה ללא הגשת כתב-תשובה. השופט המלומד קיבל את התנגדותו. ולאחר שהסתיימה עדותו של המשיב ונשמעה עדות נוספת מטעם ההגנה ועוד אחת של המערער עצמו, הורה השופט על הגשת סיכומים בכתב תוך 20 יום. ביום 24.3.70 הוגשה על-ידי המערער בקשה בדרך המרצה בה נתבקש בית-המשפט להרשות הגשת כתב-תשובה או ראיות נוספות או תצהיר נגדי. בין היתר נטען על-ידי המערער בנימוקיו לבקשה כי מאז ניתנה הרשות להתגונן על-ידי השופט לוין, עבר התיק בין מספר שופטים עד שהגיע "באופן פתאומי" לשופט לרון, וכי תוך הזמן הזה לא ניתנו כל הוראות בדבר כתבי-טענות ופלוגתאות, לא התקיים קדם-משפט ולא היתה למערער כל ידיעה על הצורך בהגשת כתב-תשובה. עוד טען המערער, כי החלטתו של השופט לרון לקבל את התנגדות בא-כוח המשיבים ולאסור על שאלות בדבר קיום חשבון עובר-ושב או חובות נוספים הפתיעה אותו ומנעה את האפשרות לברר את כל השאלות השנויות במחלוקת, וכי דבר זה עלול לגרום למערער עיוות-דין חמור. בקשה זו נדחתה על-ידי השופט לרון בהחלטתו המנומקת יפה, וביום 21.1.71 נדחתה אף התביעה כולה, לאחר שנקבע על-ידו כי השטר נשוא התביעה אמנם נפרע. ייאמר מייד כי הליכים ממושכים אלה מיום הגשת הבקשה לביצוע השטר ועד מתן פסק-הדין מחטיאים את כל מטרת הדיון בסדר-דין-מקוצר, ועל כך כבר התריע בית- משפט זה לא פעם. אין כל טעם לקיום סדר-דין-מקוצר אם הוא נמשך כמעט שנתיים. ואשר לעצם השאלות שעוררנו במבוא לפסק-דין זה - צדק לדעתי השופט המלומד נם בהחלטתו בה סירב להרשות חקירה בקשר לחובות נוספים בשל העדר כתב-תשובה. וגם בהחלטתו שלא להאריך את המועד להגשת כתב-תשובה. הלכה פסוקה היא כפי שנאמר על-ידי חברי הנכבד מ"מ הנשיא (זוסמן) ב-ע"א 98/68, [1] בע' 507), כי - "מקום שהנתבע טוען 'פרעתי' והתובע מודה בכך שקיבל כסף לשם פרעון חוב, אבל טוען שקיבלו לשם פרעונו של חוב אחר ושונה מן החוב נושא התביעה, על התובע להוכיח שהנתבע היה חייב לו חוב אחר מזה עליו נזקף התשלום, שאם לא יעשה כן, ייחשב החוב נושא התביעה כחוב נפרע." (לענין זה ראה גם ע"א 642/61, [2].) כמו-כן נקבע על-ידי בית-משפט זה כי בתביעה לתשלום שטר בה מתגונן הנתבע בטענת פרעון וגירסת התובע היא כי אמנם פרע הנתבע אבל לא שטר זה אלא חוב אחר פרע. חייב התובע להגיש כתב-תשובה אם ברצונו להעלות את טענת החוב האחר (ע"א 224/64, [3]. וראה גם זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שלישית, ע' 221). מן הראוי לציין כי ב-ע"א 224/64, [3], הנ"ל מסביר הנשיא (אגרנט) כי הדרישה להגשת כתב-תשובה במקרים כאלה אינה דרישה פורמליסטית גרידא. "אין המדובר כאן" - אומר הנשיא - "ב'מהלך אחד בלתי-נכון הקובע את גורל המשחק' ואף לא באי-קפידה יתירה בניסוח כתבי- הטענות. התוצאה שהיתה מחוייבת על-ידי הימנעותה של המערערת מלעורר, באמצעות תשובה לתצהיר ההגנה (או על-ידי תיקון פרשת- התביעה), את טענתה. כי תשלומי המשיבה לא שימשו לפרעון ההלוואה שהובטחה על-ידי ארבעת השרות נשוא התביעה, אלא לפרעון הלוואה קודמת שהובטחה על-ידי ארבעה שטרות אחרים - היא. כי השאלה האמיתית. שהיתה צריכה להיות שנויה במחלוקת בין הצדדים במשפט, לא עלתה כלל על הפרק בכתבי-הטענות ומן הנמנע היה איפוא 'למיינה'. או 'לסננה' מתוך העובדות שנטענו שם" (ע' 305, שם). ובמקום אחר מוסיף הנשיא: "הטעם הפרוצידורלי. שבגללו יש להצדיק את דחיית התביעה של המערערת והנעוץ במחדלה להעלות את גירסתה הנזכרת באמצעות תשובה לתצהיר ההגנה (או על-ידי תיקון פרשת-התביעה) - הטעם הזה אינו בעל אופי פורמליסטי גרידא, אלא הוא יורד לשאלת זכותם של המשיבים להתגונן כדבעי כלפי התביעה" (שם, בע' 306). פסק-דין זה משמש למערער קרדום לחפור בו, בהסתמכו על דבריו של השופט זוסמן האומר, כי במקרה כזה היה על בית-המשפט לקיים קדם-משפט, דבר שהיה מביא לליבון השאלות השנויות במחלוקת וחוסך בזמן ובשמיעת הוכחות מיותרות, אלא שמתעלם הוא מן העובדה כי דבריו של השופט זוסמן מתייחסים למקרה בו הובאו ההוכחות הנוגעות לחובות האחרים, ורק בפסק- דינו בא השופט לידי מסקנה כי ראיות אלו לא היו רלבנטיות היות וזכרן לא בא בכתבי-הטענות של הצדדים. וליתר דיוק, בכתב-התשובה של התובע. לא כך אצלנו. השאלה בדבר חובות אחרים נפסלה על-ידי השופט המלומד מייד עם העלאתה ועל-ידי כך נמנעה שמיעתן של הוכחות לא-רלבנטיות. נכון כי מן הראוי לקיים קדם-משפט גם בדיון מקוצר אם העובדות או הפלוגתאות הנובעות מכתבי-הטענות הן סבוכות ומורכבות, אולם אין זה חוק בל-יעבור כי בכל תביעה על-פי שטר יש לקיים קדם-משפט, ומכל מקום, אין בעובדת אי-קיומו של קדם-משפט כדי לתרץ אי-הגשת כתב-תשובה מקום שהצורך בהגשתו הוא ברור מעל לכל ספק. גם הטענה של העברת התיק בין מספר שופטים אין בה כדי לתרץ את אי-הגשת כתב-התשובה. עוד טען המערער שלפנינו כי לא היה צורך בכתב-תשובה מאחר והוא לא טען לקיום חובות אחרים אלא לחשבון עובר-ושב. סתם ולא פירש בשום מקום מה טעמו של חשבון עובר ושב זה. אולם לי נראה כי חקירתו של בא-כוח המערער את המשיב הראשון עוד בבקשת הרשות להתגונן יש בה כדי להוכיח כי המערער לא התכוון לקיום עילה אחרת אלא לקיום חובות אחרים דוקא. באותה חקירה נשאל המשיב הראשון אם לא קיבל הלוואות נוספות מן המערער ועל כך ענה העד בשלילה. מכאן ראיה שלא היתה כל סיבה להפתעה לה טען המערער בבקשתו להארכת המועד. סבור אני כי טעם זה לבדו די בו כדי להצדיק את החלטתו של השופט המלומד שלא להאריך את המועד להגשת כתב- תשובה. בצדק קובע השופט המלומד כי המערער לא הראה כל טעם מיוחד כנדרש לפי תקנה 488 לתקנות סדר הדין. אין גם להתעלם מן העובדה כי העתירה הוגשה בשלב מאוחר ביותר לאחר שהתיק נקבע לסיכומים בכתב, וכי היענות לעתירה פירושה למעשה פתיחת המשפט מחדש, בו בזמן שלמערער לא נגרם עוול שאינו בר-תיקון מאחד והדרך פנויה לפניו לתבוע את החוב האחר בתביעה נוספת. אוסיף עוד שדאגתו של בא-כוח המערער לבית-משפט זה המוצאת לה ביטוי בדברים כגון "אם היה כבוד השופט דלמטה מגלה יותר תשומת לב וליברליות שהיתה סבירה ומחוייבת המציאות בנסיבות המקרה לא היה בית- המשפט העליון נזקק לדון בערעור זה" היא מיותרת ומופרזת. כמו-כן אין זה הולם את מעמדו וחובתו של עורך-דין לייחס לשופט המלומד בבית-המשפט המחוזי מעשים כמו "סירוס" או "טשטוש הענין". דברים כגון אלה גובלים עם בזיון בית-המשפט, וביניהם ובין הגנה על האינטרס של לקוחותיהם אין ולא כלום. שומה על עורך-דין לנהוג במתינות גם בהופעותיו בבתי-משפט וגם בעריכת כתבי-טענות. ובענין זה אין לי אלא לצטט את הדברים הקולעים שנאמרו לא מזמן על-ידי נשיא בית-המשפט העליון בארצות-הברית WARREN E. BURGER בהרצאתו בפני משפטנים ב- AMERICAN LAW INSTITUTE בוושינגטון, וצוטטו בשבועון TIME )מ-31 למאי 1971, בע' 42): YET ALL TO OFTEN, OVERZEALOUS ADVOCATES SEEM TO THINK THE ZEAL" AND EFFECTIVENESS OF A LAWYER DEPEND ON HOW THOROUGHLY HE CAN DISRUPT THE PROCEEDINGS OR HOW LOUD HE CAN SHOUT OR HOW CLOSE HE CAN COME TO INSULTING ALL THOSE HE ENCOUNTERS,INCLUDING THE ..... JUDGES CIVILITY IS TO THE COURTROOM AN ADVERSARY PROCESS WHAT ANTISEPSIS IS TO A HOSPITAL.THE BEST MEDICAL BRAINS CANNOT OUTWIT SOILED LINEN OR DIRTY SCALPELS,AND THE BEST LEGAL SKILLS CANNOT EITHER .JUSTIFY OFFSET BAD MANNERS WITH ALL DEFERENCE, I SUBMIT THAT LAWYERS WHO KNOW HOW TO THINK BUT HAVE NOT LEARNED HOW TO BEHAVE ARE A MENACE AND A ".LIABILITY, NOT AN ASSET, TO THE ADMINISTRATION OF JUSTICE אשר לליברליות בשמירה על קיום תקנות סדר הדין ולנטיית בית-משפט זה שלא לקפח זכות מהותית בשל פגם פורמליסטי, נטיה זו מצאה לה ביטוי הולם ב-ע"א 189/66, [4], בע' 479, לו הייתי שותף גם אני ואשר בו אמר השופט ברנזון כי "הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן". אולם אין לשכוח כי דברים אלה לא נועדו להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל-דין לנהוג בתקנות היון כאוות נפשו, רוצה - מקיימן, לא רוצה - אינו מקיימן. אמנם אין הפרוצידורה "מיטת סדום", אבל גם מזרון סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום. תקנות הדיון - מטרתן ליצור מסגרת נאותה כדי לאפשר לצדדים להגיע לחקר האמת בדרך היעילה ביותר, ולכן מן הראוי כי נקפיד ככל האפשר לקיימן. ואשר לעצם החלטתו של השופט לדחות את התביעה, נראה לי כי החלטה זו מעוגנת יפה בחומר הראיות שהיה לפניו, וכי לכן אין כל עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי אשר השתכנע כי הנתבע אמנם פרע את השטר נשוא התביעה. לפיכך, יש לדעתי לדחות את הערעור, ולחייב את המערער לשלם למשיבים את הוצאות הערעור בסכום כולל של 1,000 ל"י. מ"מ הנשיא (זוסמן): אני מסכים. השופט מני: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט עציוני. כתב תשובהמסמכים