מ"מ הנשיא י' כהן: 1. המשיבים הגישו תובענה לפני המפקח על רישום מקרקעין בחיפה, ובה הם טענו, שהמערערים הקימו - ללא הסכמתם - מבנה בשטח הרכוש המשותף של בית משותף, שבו הן המשיבים והן המערערים הם בעלי דירות וביקשו צו להריסת המבנה. המפקח קבע בפסק-דינו, שהמערערים הקימו שלא כדין מבנה בשטח הצמוד לדירתם ובשטח הרכוש המשותף, ללא קבלת הסכמת המשיבים, אם כי חייבים היו לקבל הסכמה כזו, והוא ציווה על המערערים להרוס את המבנה שהוקם ולהחזיר את המצב לקדמותו. המערערים ערערו לבית המשפט המחוזי, אך כשהגיע המועד לשמיעת הערעור, התברר, שהן המערערים והן המשיבים לא הגישו עיקרי טיעון. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בשל העדר עיקרי טיעון, אך לא פסק הוצאות לטובת המשיבים. נשיאו של בית-משפט זה, כבוד הנשיא לנדוי, נתן למערערים רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בשתי שאלות בלבד, והן: "אם מן הדין והצדק היה לדחות את הערעור בשל אי הגשת עיקרי טיעון ואם המפקח היה מוסמך לתת את צו ההריסה שנתן". 2. לעניין עיקרי הטיעון טענת המערערים היא, שאין כל הוראה בתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, לפיה אי-הגשת עיקרי הטיעון על- ידי מערער גוררת אחריה דחיית הערעור; אלא תוצאת אי-הגשת עיקרי הטיעון היא, שאמנם אין טיעון מצד המערערים בעת שמיעת הערעור, אך עדיין נמצא כתב הערעור לפני בית המשפט, ועל-כן על בית המשפט לתת פסק-דין לגופו של עניין על-פי החומר, המונח לפניו. בא-כוח המערערים טען עוד, שאף אם מוסמך בית המשפט לדחות ערעור עקב אי-הגשת עיקר הטיעון, לא היה עליו לעשות כן במקרה זה, אלא מן הצדק היה, אף לפנים משורת הדין, להרשות למערערים לטעון או להגיש עיקרי טיעון בישיבה אחרת. 3. החובה להגיש עיקרי טיעון נקבעה בתקנה 404א של תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963. בפיסקה (ג) של תקנה זו נאמר: "ביום הקבוע לדיון יהיה כל צד רשאי לטעון בפני בית המשפט על סמך עיקרי הטיעון, ואם רצה להוסיף טענה נוספת או להביא אסמכתה נוספת יוכל לעשות זאת רק ברשות בית המשפט, אולם אם הגיש עיקרי טיעון אין צורך ברשות בית המשפט אם היתה זו תשובה לעיקרי הטיעון של הצד שכנגד". בספרו של ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 640, שעל דבריו הסתמך בית המשפט המחוזי, נאמר על תוצאות אי-הגשת עיקרי טיעון: "התקנה אינה קובעת סנקציה מפורשת לאי-מילוי החובה להגיש עיקרי טיעון, אך תקנה 404א'(ג) מורה, כי הטיעון בשעת הדיון יהא 'על סמך עיקרי הטיעון', ומכאן משתמע, כי בעל דין שלא הגיש עיקרי טיעון, לא יורשה בשעת הדיון להשמיע טענותיו". מהדברים הנ"ל של ד"ר י' זוסמן אין ללמוד, שחוק ולא יעבור הוא, שמי שלא הגיש עיקרי טיעון לא יורשה להשמיע טענותיו. נראה לי, שבית המשפט מוסמך, לפי שיקול-דעתו, להרשות השמעת טענות על-אף העדר עיקרי טיעון. תקנה 404א(א), שבה נקבעה החובה להגיש עיקרי טיעון, מסתיימת במלים "והוא, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת". בפיסקה (ג) של התקנה ניתנה לבית המשפט סמכות להרשות לכל צד "להוסיף טענה נוספת או להביא אסמכתה נוספת", שלא נכללה בעיקרי הטיעון. מהוראות אלה ניתן ללמוד, שבית המשפט מוסמך להרשות לצד להשמיע את טענותיו, אף-על-פי שהצד חטא באי-הגשת עיקרי טיעון. כך גם נוהגים בתי המשפט בפועל, כפי שאוכל להעיד מניסיוני. הסמכות להרשות השמעת טיעון "לפנים משורת הדין" הוזכרה גם בפסקי-דין של בית-משפט זה (ע"א 720/68 (המ' 202/68) [1], בעמ' 732, וע"א 512/75 [2]). שאלה נוספת היא - מה הדין, כשבית המשפט אינו מוכן להשתמש בשיקול-דעתו ולהרשות השמעת טיעון. האם אז התוצאה היחידה היא דחיית ערעור, כאשר המערער לא הגיש עיקרי טיעון? בפסק הדין, שניתן בע"א 512/75 [2], בעמ' 728, נאמרו הדברים דלהלן על תוצאות אי-הגשת עיקרי טיעון על-ידי מערער: "לדעתנו דין הערעור להידחות. על-פי תקנה 404א פיסקה (ג) 'ביום הקבוע לדיון יהיה כל צד רשאי לטעון בפני בית-המשפט על סמך עיקרי הטיעון. ..' שמע מינה שבאין עיקרי טיעון אין הצד רשאי לטעון, וממילא שבאין טיעון, הערעור - אם המערער הוא שלא הגיש עיקרי טיעון - צפוי לדחיה. ואף זאת ברצוננו להוסיף, שגם לפנים משורת הדין אין אנו מוכנים לדחות את שמיעת הערעור..." אין אני סבור, שבע"א 512/75 [2] נפסקה הלכה בשאלה העומדת לפנינו כאן. אכן, שם נדחה הערעור עקב אי-הגשת עיקרי הטיעון על-ידי המערער, אך כפי שנראה מפסק הדין, לא עמד שם לדיון עניין פירוש התקנה 404א, לאור האמור בתקנה זו ובתקנות אחרות, המסדירות את הדיון בערעור. 4. לדעת, את התשובה לשאלה, מה הדין, כאשר צד לערעור אינו מגיש עיקרי טיעון, יש למצוא בהוראות תקנות סדר הדין האזרחי בדבר תוצאות אי-התייצבות של בעל דין בערעור. מי שלא הגיש עיקרי טיעון, ובית המשפט לא הרשה לו לתקן את המעוות, בין על-ידי דחיית המועד להגשת עיקרי הטיעון ודחיית שמיעת הערעור, ובין על-ידי מתן רשות לטעון, אף-על-פי שלא הוגשו עיקרי טיעון, דינו צריך להיות שווה לדינו של מי שלא התייצב לדיון בערעור. בעל דין כזה, שלא ניתנה לו אפשרות להביא את טיעונו לפני בית המשפט בערעור, כמוהו כמי שלא התייצב לדיון בערעור, ולפיכך, על עניינו צריכות לחול הוראות התקנה 408 לתקנות סדר הדין האזרחי. לפי הוראות אלה, אין בית המשפט יכול לדחות ערעור, אלא יכול הוא - אם המערער לא התייצב - למחוק ערעור. אך הוא יכול גם לדחות את הדיון למועד אחר, ובמקרה שרק המערער לא התייצב, אך המשיב התייצב, אף יכול בית המשפט לברר את הערעור ולתת את פסק הדין, כפי שייראה לו על-פי תוצאות הבירור. במקרה דנא, אף אחד מבעלי הדין לא הגיש עיקר טיעון, ועל- כן, אם בית המשפט המחוזי היה בדעה, שלא מן הראוי להרשות לבעלי הדין לתקן את מה שהחסירו ולטעון את טענותיהם במועד, שנקבע לדיון, היה עליו לנהוג לפי התקנה 408(1), שבה מדובר על מקרה, שאף אחד מבעלי הדין לא התייצב; היינו, רשאי היה בית המשפט "לדחות את הדיון או למחוק את הערעור", אך לא היה רשאי לדחות את הערעור. על כל פנים, צריך היה בית המשפט המחוזי לשקול את האפשרויות השונות העומדות לפניו, לבחור באחת מהן ולנמק את בחירתו. מפסק הדין של בית המשפט המחוזי נראה, שאפשרויות אלה לא נשקלו, מאחר שבית המשפט היה סבור - על-פי מה שנאמר בקטע הנ"ל בספרו של ד"ר י' זוסמן - שתוצאת אי-הגשת עיקרי טיעון על-ידי המערער היא דחיית הערעור. לדעתי, בכך שגה בית המשפט המחוזי. 5. אם כי נראה לי, שצדק בא-כוח המערערים בטענותיו בשאלה הראשונה הנ"ל, שבה ניתנה לו הרשות לערער, יש לדחות את ערעורו, מכיוון שבשאלה השנייה - והיא השאלה היחידה לגופו של עניין, שעליה ניתנה רשות ערעור - טענת המערערים מחוסרת יסוד. טענתו של בא-כוח המערערים, שהמפקח לא היה מוסמך לתת צו הריסה, מתבססת על הוראת סעיף 74 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, שבו נאמר: "למפקח הדן בסכסוך יהיו כל הסמכויות שיש לשופט בית משפט שלום הדן בתביעה אזרחית". מהוראה זו לומד בא-כוח המערערים, שבענייני מקרקעין סמכותו של המפקח מוגבלת "[ל]תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם", כאמור בסעיף 28(א)(3) של חוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, ועל-כן, אין למפקח סמכות לדון בעניין הנוגע לבעלות במקרקעין, ובמקרה דנא, כך טוען בא-כוח המערערים, התעוררה שאלת בעלות לגבי המבנה, שהוקם על-ידי המערערים. אני סבור, שבא-כוח המערערים נתפס לכלל טעות בפירוש שנתן לסעיף 74 הנ"ל. סמכויות המפקח, מבחינה עניינית, נקבעו בסעיף 72 של חוק המקרקעין. לפי סעיף-קטן (ב) באותו סעיף, "סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר הסגת גבול מצד בעל דירה לגבי דירה אחרת או לגבי הרכוש המשותף רשאי התובע להביאו, לפי בחירתו, לפני בית משפט מוסמך או לפני המפקח". מהוראה זו ברור, שהמפקח רשאי להכריע בסכסוך בעניין הסגת גבול ברכוש המשותף. על-פי הוראת סעיף-קטן (א) של סעיף 72, מוסמך המפקח לדון בכל "סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר זכויותיהם או חובותיהם לפי התקנון. .." הוראה זו הסמיכה את המפקח לדון ולהכריע לגבי אותו חלק מהמבנה, שהוקם בחלק הצמוד לדירת המערערים. סעיף 74 אינו מגביל את סמכותו העניינית של המפקח, אלא הוא נותן למפקח "הדן בסכסוך" את כל הסמכויות, שיש לשופט בית-משפט השלום, כאשר זה דן בתביעה אזרחית. על סמכויות של שופט בית-משפט השלום, כאשר הוא דן בתביעה אזרחית, נאמר בסעיף 34 של חוק בתי המשפט: "כל בית משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא- תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה נכון בנסיבות שלפניו". צו ההריסה, שניתן על-ידי המפקח, הוא צו עשה, ומכיוון שהוא היה מוסמך לדון בסכסוך, שהוא לפניו, הרי, על-פי הוראת סעיף 34 של חוק בתי המשפט, הוא היה מוסמך לתת את צו ההריסה. על-כן אין למצוא כל חריגה מסמכות המפקח, בכך שנתן צו הריסה. 6. יש לדחות את הערעור. על המערערים לשלם למשיבים הוצאות ערעור זה בסכום של 5,000 שקלים. הנשיא מ' לנדוי: אני מסכים. השופט ש' לוין: גם אני מסכים, שבית המשפט רשאי, לפי שיקול-דעתו, להרשות השמעת טענות על-אף העדר עיקרי טיעון. אך לדעתי, אין לעשות שימוש בשיקול-דעת זה כדבר שבשיגרה, שאם כך ייעשה, תתרוקן תקנה 404א לתקנות סדר הדין האזרחי מתוכנה. מטרת עיקרי הטיעון היא כפולה: ליתן הודעה לבעלי הדין שכנגד על קו טיעוניו של הטוען ולאפשר להם להתכונן ולהשיב לו; להעמיד את בית המשפט מראש על הפלוגתות, שתידונה בערעור, ולאפשר לו לעיין - עוד לפני הטיעון - באסמכתות, שעליהן סומכים בעלי הדין. גישה ליברלית מדיי תחטיא את מטרת התקנה, ולפיכך לא הייתי מתערב בשיקול-דעתו של בית המשפט המחוזי במקרה זה, אם לא היה מוכן לשמוע טענות בעלי הדין ללא הגשת עיקרי טיעון. אני מסכים עם חברי הנכבד מ"מ הנשיא, שבעל דין, שלא הגיש עיקרי טיעון, כמוהו כמי שלא התייצב לדיון, כאמור בתקנה 408; וכן אני מסכים לדחיית הערעור לגופו של עניין. הוחלט כאמור בפסק-דינו של מ"מ הנשיא י' כהן. ערעור שכנגדעיקרי טיעוןמסמכיםערעור