המועד להגשת עיקרי טיעון

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (ע"א 37547-05-12, כב' השופט ג' גינת), אשר מחק ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (ת"ט 55853-10-11, כב' הרשם א צ'כנוביץ), מחמת אי הגשת עיקרי טיעון. המבקשת רכשה מהמשיבה זיכיון להפעלת חנות. כחלק מהסכם הרכישה חתמה המבקשת על שטר חוב בשווי 250,000 ₪. העסקים בחנות לא צלחו והמבקשת סגרה את החנות. בעקבות זאת הגישה המשיבה את שטר החוב לביצוע. בית משפט השלום דחה את התנגדות המבקשת לביצוע השטר. נקבע כי המבקשת הסתפקה בטענת פירעון כללית וסתמית, מבלי להציג תשתית עובדתית וראייתית לתמיכה בעמדתה. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי - נמחק. זאת לאחר שהמבקשת לא הגישה עיקרי טיעון בערעור, ואף לא ביקשה להאריך את המועד להגשת עיקרי הטיעון. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. במסגרת הבקשה נטען כי לא יהא זה נכון לאפשר למשיבה לזכות במלוא הסכום הנקוב בשטר החוב, מבלי שהחוב הוכח, ומבלי שיתאפשר למבקשת לשטוח את התנגדותה. הודגש כי מחיקת הערעור על הסף רק בשל אי-הגשת עקרי טיעון - היא צעד בלתי מידתי. לגישת המשיבה, לעומת זאת, מחדליה של המבקשת הם שהביאו לכך שבית המשפט המחוזי לא נדרש לטענות העובדתיות והמשפטיות של הצדדים. אין מקום, במסגרת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, לדון מחדש בטענות שהתבררו בפני בית משפט השלום. החובה להגיש עיקרי טיעון מוסדרת בתקנה 446(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. הגשת עיקרי טיעון בערעור נועדה לאפשר לבית המשפט לקיים דיון ענייני ומסודר, באופן שיביא לבירור נאות ומאורגן של המחלוקת. במקרה דנא, המבקשת לא הגישה עיקרי טיעון. לנוכח הורה בית המשפט המחוזי על דחיית הערעור, וזאת בהתבסס על תקנה 446(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984: "בעל דין שלא הגיש את עקרי טיעונו במועד הקבוע, דינו כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת". ההשלכות האפשריות של אי-התייצבות קבועות בתקנה 450(1): "לעניין ההתייצבות בתאריך שנקבע לדיון בערעור או בדיון נדחה ינהגו כך: [...] נמסרה על הדיון הודעה כראוי ואיש מבעלי הדין לא התייצב, רשאי בית המשפט לדחות את הדיון למועד אחר או למחוק את הערעור". הפסיקה התוותה את אמות המידה להפעלת שיקול הדעת במקרים בהם לא הוגשו עיקרי טיעון. על בית המשפט לערוך איזון בין שיקולים שונים, ובהם אובדן הזמן השיפוטי הכרוך בדחיית המשפט; זכותו של בעל הדין להביא את עניינו לדיון בפני ערכאה שיפוטית; יעילות הדיון; והרצון שלא לרוקן מתוכן את לשון התקנה (ר"ע 551/83 ברגר נ' ונטורה, פ"ד לח(1) 266, 274 (1984)). נפסק כי יש לתת משקל לנסיבותיו הספציפיות של המקרה, ובראשן הסיבה לאי הגשת עקרי הטיעון; זהות הצד שלא הגיש את עיקרי הטיעון; סוג ההליך בו עסקינן; והאם אי הגשת עקרי הטיעון היא המחדל היחיד בתיק או שהיא מבטאת דפוס של זלזול בחובות דיוניות (ע"א 768/80 לחם נ' פומרנץ, פ"ד לה(3) 527, 530 (1981); ע"א 73/88 עיזבון המנוחה גרינברג רוזין נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פ"ד מו(5) 1992)). ככלל נקבע כי, פרט למקרים קיצוניים, אין לנעול את שערי בית המשפט בפני בעל דין בשל אי-קיום חובתו לפי התקנה, אלא אם כן אין בהסבר שניתן כדי להניח את הדעת (עניין ברגר, עמ' 275; להרחבה ראו: חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי מהדורה שלישית 308-309 (2012)). דעתי היא כי יש לנהוג בגמישות מסוימת כלפי בעל המחדל. זאת מהשיקול שמוטב לקיים דיון לגופו של עניין, ואף אם המחדל נובע מרשלנות - לא פעם ניתן לאזן את העניין על ידי הטלת הוצאות. יחד עם זאת, יש לבחון את היקף המחדל והאם מדובר בחוליה אחת בשרשרת של מחדלים. מדדים אלו עשויים להקשות על בעל המחדל עד כדי דחיית בקשתו להזדמנות נוספת. במקרה שלפנינו המבקשת לא הגישה עיקרי טיעון, ואף לא בקשה להארכת המועד להגשת עיקרי טיעון. יש לקחת בחשבון אף את זאת שהחובה להגיש עיקרי טיעון קבועה בתקנות, והיה על המבקשת לכל הפחות לפנות לבית המשפט בבקשה למתן ארכה להגשת עיקרי טיעון. אי-הגשת עיקרי הטיעון הצטרפה למחדלים נוספים מצד המבקשת: לבקשת ההתנגדות, שהוגשה לבית משפט השלום, לא צורפו מסמכים שיוכיחו את טענות המבקשת כגון הסכם הזיכיון ופירוט תשלומים שהיא אינה חייבת בהם. לכך יש להוסיף כי המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה למחיקת ההליך, מחמת אי הגשת עיקרי טיעון. המבקשת לא טענה כי בקשה זו לא נמסרה לידיה, ומכאן שלא עשתה דבר גם לאחר שהיא ידעה כי המשיבה יזמה הליך של מחיקת הערעור על הסף. בנסיבות אלו, דעתי היא כי על פני הדברים לא נפלה טעות משפטית בהחלטת בית המשפט המחוזי למחוק את הערעור. מסקנה זו מתחזקת בשל סוג ההליך בו עסקינן - בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות. מסמכיםעיקרי טיעון