האם בערעור על פסק-דין שניתן על-ידי רשם המערער חייב לערוב את הוצאות המשיב, כאמור בסימן ד' בפרק ל' של תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין)? זו השאלה שהמערער מעלה בהליך. לכאורה, התשובה פשוטה וחיובית. היא נגזרת מהוראת סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן - החוק), הקובע כי פסק-דין של רשם של בית-משפט שלום או בית-משפט מחוזי "...דינו, לענין ערעור, כדין פסק דין של בית המשפט שבו הוא משמש רשם". ואכן, לפי היגיון זה כבר נקבע כי המועד להגשת ערעור על פסק-דין של רשם הוא כמועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית-המשפט שהרשם מכהן בו (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [8], בעמ' 808). כך נקבע בכלל, וכך אף נקבע בתיק זה עצמו בהחלטה שניתנה בבש"א 6184/02. אומר שם כבוד הרשם ע' שחם: "התוצאה היא כי המדובר בפסק דין חלקי, אשר הערעור עליו הוא לבית משפט זה... והמועד להגשת ערעור עליו הוא 45 ימים מיום קבלתו...". ואולם המערער מבקש לסמוך על תקנה 400 של תקנות סדר הדין, שלפיה ערעור על החלטת רשם "...לפי סעיף 96 לחוק בתי המשפט... יהיה עשרים ימים מהיום שבו ניתנה ההחלטה, והוראות פרק זה, למעט סימן ד', יחולו על הערעור האמור בשינויים המחוייבים". לגישת המערער, תקנה 400 קובעת את משטר הזמנים המתייחס רק להחלטה אחרת, אך המשטר שנקבע בה ביחס להפקדת העירבון חל על כל ערעור שביסודו החלטה של רשם, בין שמדובר בפסק-דין ובין שמדובר בהחלטה אחרת. לפי זה, החרגתו של סימן ד' לפרק ל' בתקנות - הוא הסימן העוסק בחובת ההפקדה של עירבון - חלה על כל ערעור על החלטת רשם בין שמדובר בערעור על החלטה אחרת ובין שמדובר בערעור על פסק-דין. גישה זו של המערער איננה מתיישבת עם לשון תקנה 400. התקנה מדברת בנשימה אחת על לוח המועדים להגשת ערעור ועל כללי הדיון בו תוך החרגתו של סימן ד'. קשה להניח כי ניתן להגביל את הסעיף להחלטה אחרת בכל הנוגע למועד להגשת ערעור, ובד בבד להרחיבו גם לערעור על פסק-דין בכל הנוגע לפטור מעירבון. לא זו בלבד שגישה כזו סותרת את לשון תקנה 400, אלא שהיא מנוגדת להוראת סעיף 96 המשווה דין ערעור על פסק-דין של רשם לדין ערעור על פסק-דין של אותו בית-משפט. דברים אלה אינם בבחינת חידוש. בע"א 2251/00 מלחיס נ' גובס [1], דנה כבוד הרשמת מאק-קלמנוביץ בשאלה זו וקבעה כי תקנה 400 חלה על החלטה אחרת בלבד. היא אומרת: "אלא שתקנה 400 אינה עומדת בפני עצמה. על פי נוסחה, כל כולה של תקנה זו נסמכת על סעיף 96 לחוק, שכן היא דנה ב'ערעור על החלטת רשם לפי סעיף 96 לחוק'. סעיף 96 מבחין בין פסק דין לבין החלטה אחרת. כיוון שתקנה 400 כל כולה סמוכה אצל שולחנו של סעיף 96, נראה כי יש להעתיק אל התקנה את הבחנתו של סעיף 96, בין פסק דין להחלטה אחרת". בהתאם לכך נדחתה טענתו של המערער באותו הליך לפטור מעירבון, ונקבע כי חובת ההפקדה חלה גם עליו. לפי החלטה זו נהג בית-משפט זה לפחות מאז ואילך. אך, המבקש מצביע על פסק-דינו של כבוד השופט ש' לוין ברע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי [2]. באותה פרשה דחה רשם של בית-המשפט המחוזי את בקשת המבקש ליתן צו כינוס נכסים על נכסיו ולהכריז עליו כעל פושט רגל. ערעורו של המבקש על אותה החלטה הוגש לבית-המשפט המחוזי - ונדחה. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון. בית-המשפט העליון קבע כי החלטת הרשם הייתה בבחינת פסק- דין. על יסוד זה התקבל הערעור, שכן נקבע שבית-המשפט המחוזי לא היה מוסמך לדון בערעור שהגיש המבקש. בשולי דברים אלה מעיר כבוד השופט לוין את הדברים האלה: "...בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לדון בערעור על צו הרשם, אך הוא סבר בטעות, שהוא רשאי לעשות כן על יסוד סעיף 96(ב) לחוק... מה שיכול היה בית המשפט המחוזי לעשות הוא להעביר את הדיון בערעור שלפניו מחוסר סמכות לבית-משפט זה לפי סעיף 79 לחוק, ומה שהוא יכול היה לעשות יכול גם בית-משפט זה לעשות; בסופו של דבר אין כיום הבדל של ממש בין הליכי הערעור על החלטת הרשם לפי תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, לבין הליכי הערעור הרגילים, לבד מעניין העירבון, אך הרשם של בית-משפט זה פטר את המבקש מהצורך להפקיד עירבון" (שם, בעמ' 815). המערער נאחז באמירה שלפיה אין הבדל של ממש בין הליכי הערעור על החלטת רשם לפי תקנה 400 לבין הליכי הערעור הרגילים "לבד מעניין העירבון", על-מנת לבסס את טענתו כי לא ניתן לחייבו בהפקדת עירבון. ייתכן שהמערער יכול לסמוך גם על האמור בספרו של א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי [9] ולפיו "יש לזכור, כי ערעור על החלטת הרשם הוא תמיד ערעור בזכות ואין צורך בבקשה לרשות ערעור על החלטתו. יש גם לזכור, שאין צורך בהפקדת ערובה במקרה כזה" (שם, בעמ' 561). אלא שהמערער לא ירד למשמעות הערתו של כבוד השופט לוין באותה פרשה. באותה עת חלה תקנה 400 לפי ניסוחה הקודם. תקנה זו יוחדה, באותו שלב אך ורק לערעור "...על החלטת רשם לפי סעיף 12(ב) לפקודת הרשמים [נוסח חדש], התשל"א-1971...". הוראת סעיף 12(ב) של פקודת הרשמים [נוסח חדש], תשל"א-1971 התייחסה ל"החלטה אחרת של רשם", להבדיל מפסק-דין של רשם (ר"ע 40/84 סילברה נ' היועץ המשפטי לממשלה [3]). בחינת תקנה 400 בנוסחה הקודם מלמדת שכל שביקש כבוד המשנה לנשיא לומר ברע"א 4569/91 הנ"ל [2] הוא שההבדל בין ערעור על החלטת רשם על-פי תקנה 400 לתקנות סדר הדין, תקנה שהתייחסה כאמור אך ורק לערעור על החלטה אחרת של רשם, לבין הליכי הערעור הרגילים, הליכים הכוללים גם ערעור על פסק-דין של רשם, לפי מצוות סעיף 96(א) של החוק, הוא שבערעור על החלטה אחרת פטור המערער מהצורך להפקיד עירבון. הסבר זה עולה בקנה אחד עם הרקע להערת כבוד המשנה לנשיא באותה פרשה. ההערה מתייחסת להבחנה בין ההליכים השונים שעמדו על הפרק: הליך אחד (חסר הסמכות) נוהל בבית-המשפט המחוזי בערעור על החלטת רשם שהוגש על-פי הנחה שמדובר ב"החלטה אחרת". הליך זה אינו מחויב בהפקדת עירבון. ההליך בבית-המשפט העליון בערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי מחייב הפקדת עירבון. חובת הפקדה כזו קיימת גם בערעור על פסק-דין של רשם, אך הרשם פטר באותו מקרה את המערער מחובת ההפקדה. התוצאה היא שהחלטת כבוד הרשמת מאק-קלמנוביץ בע"א 2251/00 הנ"ל [1], עולה בקנה אחד עם פסק-הדין שניתן ברע"א 4569/91 הנ"ל [2]. בכל מקרה אחר מובן כי לא היה ניתן לסטות מההלכה שנקבעה על-ידי הרכב של בית-משפט זה, ולא היה עולה על הדעת כי רשמי בית-המשפט או מזכירויותיו ינהגו שלא לפי האמור בו. ואולם משעה שהתבהר שפסק-הדין שניתן מתייחס לתקנה 400 בניסוחה הקודם, ברור שהסיפה של הפיסקה לובשת אופי שונה לחלוטין. היא מלמדת כי בית-המשפט הבחין בין ערעור על החלטה אחרת של רשם הפטורה תמיד מחובת הפקדת העירבון, לבין יתר הערעורים, לרבות הערעורים על פסק-דין של רשם, המחויבים בהפקדה כזו. ברוח זו יש לפרש כנראה גם את הדברים שנאמרו בספרו הנ"ל של גורן סוגיות בסדר דין אזרחי [9]. שקלתי אם אין מקום לפרש בהרחבה את תקנה 400 נוכח חשיבות זכות הגישה לבית- המשפט. זכות זו היא אחת מזכויות היסוד החשובות בשיטה שלנו (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ [4]). זכות הערעור היא היבט אחד של זכות זו, וגם לה מעמד חוקתי (רע"א 9572/01 דדון נ' וייסברג [5]). על-כן למשל דרישת תשלום האגרה פורשה בצורה מצומצמת, והפטור - בהרחבה (פסק-דינו של כבוד המשנה לנשיא בבש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות לעיריית באר-שבע 1998 [6]). ואולם כבר נקבע כי נושא האגרה לחוד, ונושא העירבון לחוד. העירבון נועד להגן על אינטרס ממשי של המשיב. קשה להניח כי מצבו של משיב בפסק-דין שניתן על-ידי רשם שונה ממצבו של משיב בפסק-דין אחר, וזאת נוכח ההוראה הברורה של סעיף 96 לחוק. לעומת זאת ניתן להבין את הפטור מחובת ההפקדה לערעור על החלטה אחרת של רשם, שכן ערעור זה מוגש בפני אותה ערכאה שהרשם מכהן בה, ובמובן זה ניתן לראות באותו ערעור חלק מן ההליך המתנהל באותה ערכאה, ואין מקום לחייבו בהפקדת עירבון, אלא אם כן חויב המערער בהפקדת עירבון בגדרו של ההליך העיקרי לפי מצוות תקנה 519. בשולי הדברים ניתן להעיר פעם נוספת כי ריבוים של מועדים, תקופות זמן שונות להגשת ערעורים, כללים שונים ביחס להליכי הגשת הערעורים אינם תורמים לוודאות המשפטית. הם מוסיפים "קולבים מיותרים, שעליהם יכולים בעלי-הדין לתלות טענות סף, שעיקר כוחן בהתשה" (בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון [7], בעמ' 706). גם מטעם זה התוצאה המתבקשת היא הליכה בתלם סעיף 96 של החוק. התוצאה היא שטענת המערער נדחית, והמערער יפקיד עירבון בתוך 30 יום, שאם לא כן יידחה הערעור ללא הודעה נוספת. החלטה אחרת (ערעור)המועד להגשת ערעוריםרשםערעור