1. בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו (כב' השופט א' בכר), בו דחה עתירה שהגישו המבקשים למתן מעמד למבקש 1, אזרח נפאל, מכוח היותו ידוע בציבור של המבקשת 2. בפסק הדין נקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב לפיה לא הוכח כי בין המבקשים מתקיים קשר של "ידועים בציבור". פסק הדין ניתן ביום 5.4.2013 (להלן: פסק הדין הראשון). לאחר מתן פסק הדין הגישו המבקשים למשיב, ביום 17.4.2013, בקשה נוספת למתן מעמד למבקש 1, בה טענו לשינוי נסיבות מהותי ומובהק. בקשה זו נדחתה ומשנדחתה גם השגה שהגישו, הגישו המבקשים עתירה מנהלית נוספת, וזו נדחתה ביום 10.9.2013, משנקבע כי המבקשים לא הוכיחו כי חל בעניינם שינוי נסיבות מהותי (להלן: פסק הדין השני). המבקשים הגישו לבית משפט זה ערעור על פסק הדין השני (עע"ם 6754/13), ובד בבד הגישו את הבקשה שבפניי למתן ארכה להגשת ערעור על פסק הדין הראשון. לטענתם עת הגישו את הבקשה המחודשת למתן מעמד וטענו לשינוי נסיבות מהותי פעלו בתום לב ובהתאם לנהלי המשיב עצמו, ועוד טוענים הם כי יש לראות בבקשה, בהשגה ובעתירה שהגישו, בהן טענו לשינוי נסיבות, משום "הליך תלוי ועומד" המצדיק מתן ארכה. עוד מדגישים המבקשים כי לא ישבו בחוסר מעש וניתן היה ללמוד מפעולותיהם כי אינם משלימים עם פסק הדין הראשון. 2. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו משהגישו המבקשים ערעור על ההחלטה המנהלית האחרונה אשר התקבלה בעניינם אין מקום לדון בהליך נוסף המופנה כלפי החלטה קודמת בזמן, מה גם שלטענתו פסק הדין הראשון ניצב ברקע ההליך הערעורי הקיים. מכך מקום, כך נטען, הבקשה אינה מגלה "טעם מיוחד" המצדיק את הגשת הערעור באיחור ניכר כמתבקש. 3. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה. המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הינו שלושים ימים, ונקודת המוצא היא כי הנטל על המבקשים להוכיח "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד המבוקשת להגשת הערעור (תקנות 33 ו-38 לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000). המבקשים עותרים להגשת הליך ערעורי כחמישה חודשים לאחר חלוף המועד להגשת ההליך. מן המתואר בבקשה עצמה עולה כי המבקשים - המיוצגים לכל אורך ההליכים - בחרו, במודע, שלא לפעול בנתיב של הגשת ערעור על פסק דינו הראשון של בית המשפט לעניינים מינהליים, כי אם לצעוד בנתיב של הגשת בקשה מחודשת ולטעון לשינוי נסיבות. המבקשים מיצו את כל ההליכים שעמדו לרשותם בנתיב זה - היינו הגשת בקשה, הגשת השגה והגשת עתירה מינהלית - ורק לאחר שלא הצליחו בדרכם זו מבקשים הם, בד בבד עם הגשת ערעור על פסק הדין השני, לבצע פניית פרסה ולהשיג בדרך של ערעור גם על פסק הדין הראשון. איני סבורה כי ראוי יהא לאפשר התנהלות דיונית זו. כן איני סבורה כי ניתן לקבל את טענת המבקשים לפיה קיימת הצדקה למתן ארכה נוכח קיומו של הליך תלוי ועומד. הפסיקה אכן הכירה בכך כי בנסיבות מסוימות בהן ההכרעה בהליך התלוי ועומד בפני בית משפט אחר באותו העניין יכולה לייתר הגשת הליך ערעורי או להשפיע באופן ממשי על הדרך בה הוא יתברר, עשוי להיות בכך משום "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשת הליך ערעורי, וזאת על מנת לקדם אינטרסים של יעילות דיונית וחסכון במשאבי הפרט והציבור ובזמן שיפוטי ותוך שיש בכל תועלת גם לצד שכנגד. יחד עם זאת, וגם על כך עמדה הפסיקה לא אחת, קיומו של הליך תלוי ועומד אינו מקנה הארכת מועד אוטומטית להגשתו של הליך ערעורי, ויש לבחון בהקשר זה כל מקרה לפי נסיבותיו (ראו בש"א 9159/04 חשקורי נ' בובליל, פסקאות 4-5 (20.10.2004)). בענייננו לא הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד טרם חלוף המועד להגשת הערעור על פסק הדין הראשון, בקשה שהיה בה כדי להעמיד את המשיבים על כך שאין הם משלימים עימו, והעובדה שהבקשה הוגשה רק בדיעבד ולאחר שכל טענותיהם של המבקשים בנתיב הנוסף בו צעדו נדחו לגופן, שוקלת לחובתם (שם, פסקה 4). כמו כן עיון בפסק הדין השני של בית המשפט לעניינים מינהליים - עליו תלוי ועומד ערעור בבית משפט זה - מלמד כי בית המשפט לעניינים מינהליים התבסס על קביעות פסק הדין הראשון (ואף צויין כי לא הוגש עליו ערעור), ועל רקע זה קיים קושי לאפשר בשלב זה הגשתו של ערעור על פסק הדין הראשון, אשר כפי שציין המשיב עניינו בהחלטה מינהלית אשר אינה ההחלטה המנהלית העדכנית שהתקבלה בעניינם של המבקשים, כי אם החלטה מנהלית קודמת בזמן אשר המערערים בחרו במודע שלא לערער עליה. אשר על כן, הבקשה נדחית. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. המועד להגשת ערעוריםערעורעתירה מנהלית