בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי מיום 29.6.1997 ובה נדחה ערעור המבקשים על-פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. כמפורט בהחלטת הרשמת נשלחה הודעה על קביעת עירבון לבא-כוח המבקשים בתאריך 25.2.1997. המבקשים לא הפקידו עירבון במועד. בקשתם להארכת מועד להפקדת עירבון, שהוגשה חודשיים לאחר התאריך שנקבע להפקדתו, נדחתה בידי הרשמת, שבעקבות דחיית הבקשה, דחתה את הערעור. המבקשים הגישו ערעור על החלטת הרשמת שניתנה ביום 29.6.1997, ביום 8.8.1997. טענתם היא כי הגישו את הערעור במועד שכן החלטת הרשמת מהווה פסק-דין, שעליו זכות ערעור תוך 45 ימים מיום מתן ההחלטה, כקבוע בסעיף 96(ה) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט). בא-כוח המשיבים טוען כי המועד לערעור על החלטת הרשמת הוא שבעה ימים מיום מתן ההחלטה כקבוע בתקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי. הערעור על החלטת רשם היווה נושא לחקיקה ולפסיקה בשנים האחרונות, כמפורט. סעיף 96 לחוק בתי המשפט עוסק בערעור על החלטת רשם. בסעיף יש הפרדה בין ערעור על פסקי-דין של רשם לבין ערעור על החלטות של רשם. כן יש הבחנה בין ערעור על פסקי-דין של רשם בית-משפט מחוזי ובית-משפט שלום לבין ערעור על פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון. אביא את סעיפי המשנה שלענייננו: "(א) פסק דין של רשם של בית משפט שלום או של בית משפט מחוזי דינו לענין ערעור, כדין פסק דין של בית המשפט בו הוא משמש רשם. (ב) החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור לפני בית המשפט שבו הוא משמש רשם, ורשאי בית המשפט לדון בו בשופט אחד. ... (ה) פסק דין של רשם בית המשפט העליון ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון, שידון בו בשופט אחד". מהסעיף עולה כי כאשר מדובר ברשם של בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום יש לעשות הבחנה, לעניין זכות הערעור, בין החלטה לפסק-דין. פסק-דין הניתן בידי רשם ניתן לערעור כפסק-דין של בית-המשפט שבו משמש הרשם. החלטה של הרשם ניתנת לערעור בפני אותו בית-משפט שבו משמש הרשם. אשר לרשם בית-המשפט העליון עולה מסעיפים קטנים (ב) ו-(ה) כי הן החלטה של רשם בית-המשפט העליון, הן פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון ניתנים לערעור בפני בית-המשפט העליון שידון בו בשופט אחד. סעיף 96(ה) לחוק בתי המשפט הוסף בחוק בתי המשפט (תיקון מס' 3), תשמ"ו-1986. זכות הערעור על פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון הוכנסה כתיקון לחוק, קודם לכן חל סעיף 96(א) גם על פסקי-דין של רשם בית-המשפט העליון. בב"ש 521/85 תאומים נ' רפאל [1], נקבע בעמ' 564 כי: "לאור האמור בסעיף 96(א), דין פסק הדין של הרשם של בית המשפט העליון כדין פסק-דין של בית המשפט העליון, וכפי שאין ערעור על זה האחרון, אין ערעור על זה הראשון...". לאור זאת הוסיף המחוקק, בשנת תשמ"ו, את סעיף 96(ה) לחוק וקבע כי פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון ניתן לערעור בפני שופט בית-המשפט העליון. בדברי ההסבר להצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 3), תשמ"ו-1986, נאמר בעמ' 213, כי על-פי נוסחו של הסעיף כפי שהיה ערב התיקון: "...אין ערעור על פסק דינו של רשם של בית המשפט העליון. שכן דין פסק דינו (כגון בענין מחיקת ערעור) כדין פסק דין של בית המשפט העליון. מצב זה של העדר ערעור הוא בלתי רצוי, ומוצע לאפשר ערעור על פסק דין של הרשם. בערעור ידון שופט של בית המשפט העליון". עד כאן לעניין זכות הערעור המהותית. החלטת הרשמת שלגביה מתבקשת הארכת מועד להגשת ערעור היא החלטה הדוחה ערעור עקב אי-הפקדת עירבון, היינו פסק-דין. בעבר - אם החלטה כאמור ניתנה על-ידי רשם בית-המשפט העליון לא ניתן היה לערער עליה. לאחר מכן, תוקן החוק ופסק-הדין ניתן לערעור לפי סעיף 96(ה) לחוק בתי המשפט (ראה י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [2], בעמ' 829). השאלות הנשאלות הן מהו המועד להגשת הערעור ואם יש הבדל בין פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון להחלטה אחרת של רשם בית-המשפט העליון מבחינת המועד. כפי שראינו, משווה סעיף 96 לחוק בתי המשפט בין ערעור על פסק-דין של רשם בבתי-משפט שלום ומחוזי לבין פסק-דין של אותו בית-משפט שבו מכהן הרשם. מכאן, כי המועד לערעור על פסקי-דין של רשם בית-משפט מחוזי ובית-משפט שלום קבוע בתקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, הדנה במועד להגשת ערעור בזכות, וקובעת כי הערעור יוגש תוך 45 ימים. אולם, כיוון שסעיף 96 אינו משווה פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון לפסק-דין של בית-המשפט שבו הוא מכהן (כיוון שאין ערעור על פסקי-דין של בית-המשפט העליון), כפי שנעשה לעניין פסק-דין של רשם בבית-משפט שלום ובבית-משפט מחוזי, הרי שאין תקנה זו חלה. אשר להחלטה של רשם קובעת תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, כדלקמן: "ערעור על החלטת רשם לפי סעיף 96 לחוק בתי המשפט... יהיה שבעה ימים מהיום שבו ניתנה ההחלטה...". תקנה 400 האמורה עושה שימוש במונח החלטה כאשר סעיף 96 לחוק בתי המשפט מבחין בין פסק-דין של רשם לבין החלטה של רשם לעניין הערעור. טוען בא-כוח המבקשים כי תקנה 400 לא חלה על פסק-דין של רשם, וכי פסק-דין כאמור ניתן לערעור תוך 45 ימים. בא-כוח המבקשים מסתמך על ספרו הנ"ל של זוסמן [2], המציין (בעמ' 808), כי: "תקנה 400 קובעת שהערעור על 'החלטה אחרת' של הרשם יוגש תוך 7 ימים מיום מתן ההחלטה; לעומת זאת ערעור על פסק-דין של רשם מוגש כערעור על פסק-דין של בית המשפט ותקנה 400 אינה חלה עליו". הדין עם באי-כוח המבקשים; אכן, תקנה 400, כלשונה, אינה חלה שכן מדובר בפסק-דין של רשם בית-המשפט העליון, בעוד שתקנה 400 דנה אך בהחלטות של רשם. מנגד, צודק גם בא-כוח המשיבים הטוען כי תקנה 397 לתקנות הדנה במועד לערעור בזכות על פסק-דין אינה חלה, שכן אין מדובר בפסק-דין של רשם בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום, ולעניין פסק-דינו של רשם בית-המשפט העליון לא נקבע כי הערעור עליו הוא ערעור בזכות. נראה אפוא כי קיים חסר בתקנות. המחוקק תיקן את חוק בתי המשפט, אך מחוקק המשנה לא הסדיר את המועד לערעור על פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון בתקנות. כפי שמציין א' ברק פרשנות במשפט, כרך א, תורת הפרשנות הכללית [3] (להלן - א' ברק פרשנות במשפט), בעמ' 432: "אמת, לשם חשיפת החסר, על השופט הפרשן לפרש את הדין הקיים. תנאי מוקדם לקביעת חסר בנורמה הוא פרשנותו של הטקסט הנורמטיבי על רקע תכליתו. אולם, משנקבע החסר בעקבות פעילות פרשנית, על השופט להשלים אותו". במקרה זה יש חסר כיוון שהמחוקק קבע שלושה הסדרים מהותיים לעניין זכות הערעור על רשמים, ואילו מחוקק המשנה קבע שני הסדרים בלבד לעניין המועד (לעניין חסר במשפט דיוני ראה א' ברק פרשנות במשפט [3], בעמ' 473). המחוקק הישראלי הכירבסמכותו של השופט להשלים חסר בחקיקה (ראה א' ברק פרשנות במשפט [3], בעמ' 454); אופן ההשלמה נקבע בחוק יסודות המשפט, תש"ם-1980 ולפיו חסר בחקיקה יתמלא על-ידי היקש ועל-ידי "עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל" (סעיף 1). על-פי חוק יסודות המשפט, השלב הראשון בניסיון להשלים חסר הוא ההיקש. על ההיקש כאמצעי להשלמת חסר ראה א' ברק פרשנות במשפט [3], בעמ' 515: "יתרונו של ההיקש הוא כפול: ראשית, הוא נותן ביטוי לעקרון השוויון, שכן הוא מבוסס על התפישה, כי מצבים עובדתיים שווים צריכים לקבל פיתרון שווה; שנית, הוא מאפשר לשיטת המשפט להשלים את החסר בצורה שהיא קוהרנטית להוראותיה הקיימות". נראה כי במקרה שלפניי יש להקיש מאחד מההסדרים הנוגעים לערעור על רשם - יש לבחון אם הערעור על פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון קרוב, מבחינת התכלית החקיקתית של מועדי הערעור, לפסק-דין של רשם בית-משפט מחוזי ורשם בית-משפט שלום, או שמא ערעור כזה קרוב יותר להחלטה של רשם. לצורך כך יש לבחון את התכלית החקיקתית של המועדים שנקבעו בתקנות. ההבחנה בין המועדים לערעור על פסק-דין בזכות (שהם ארוכים יותר - 45 יום) לבין ערעור על החלטות (שהם קצרים יותר) היא שפסק-דין שעליו יש ערעור בזכות מסיים את הסכסוך בין הצדדים בפעם הראשונה. זכות הערעור היא זכות מהותית (ראה זוסמן בספרו הנ"ל [2]), ועל-כן יש מקום להעניק לצדדים זמן להגיש את הערעור. ודוק, כאשר מדובר בפסק-דין שעליו יש ערעור רק ברשות, הטעם למועדים הקצרים הוא שונה. במקרה זה מדובר בחריג לכלל של סופיות הדיון - ואין להאריך מעבר למידה את המועד שבו פסק-דין הופך חלוט. טעם זה אינו לענייננו. מנגד, כאשר מדובר בערעור על החלטות ביניים, מדובר בערעור המתנהל תוך כדי הליך שיפוטי. במצב דברים זה ראוי הוא לקבוע מועד קצר להגשת הערעור כדי לא להפריע לניהול ההליך השיפוטי כולו. במקרה זה הערעור על פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון דומה יותר לערעור על פסק-דין של רשם בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום. מדובר בפסק-דין המסיים את הסכסוך בין הצדדים שעליו יש ערעור בזכות (מכוח סעיף 96 לחוק בתי המשפט המהווה זכות מהותית). אמנם, נכון הוא כי על פסק-דין של בית-המשפט העליון אין ערעור בזכות, אולם התכלית החקיקתית של התקנות הקובעות מועד ארוך לערעור בזכות על פסק-דין סופי, עומדת גם בבסיס קביעת המועד לערעור על פסק-דין סופי של רשם בית-המשפט העליון. משקבעתי כך, הרי שהמועד לערעור על פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון הוא 45 יום, ובא-כוח המבקשים לא איחר בהגשת הערעור. עם זאת, כיוון שגם ארבעים וחמישה הימים חלפו מזה, אני מאריכה את המועד להגשת הערעור עד ליום 16.11.1997. המועד להגשת ערעוריםרשםערעור