השופט ויתקון: המועצה המקומית-המשיבה החליטה להטיל את הארנונה הכללית לשנת הכספים 1966/67 לפי שיטה חדשה; היא סיווגה דירות מגורים לפי גדלן וקבעה שיעורים פרוגרסיביים לכל חדר בהתאם לגודל הדירה. נישומה אחת בשם גברת אמיר לא השלימה עם שיטה חדשה זו, שהגדילה את הסכום שהוטל עליה כמעט פי שניים. הערר שהגישה לוועדת ערר נדחה אמנם, אך היא זכתה בערעורה לבית-המשפט המחוזי. הלה קבע (ע"ש 328/66, ת"א, [11]), כי הסמכות הניתנת למועצה בצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950, סעיפים: 154 (2) (א) ו-155 (א) אינה מצדיקה דירוג השיעורים לפי גודל הדירה. לפי הוראות אלו מוסמכת המועצה להטיל ארנונה כללית לגבי בנין המשמש למגורים בהתחשב עם סוג הבנין והמקום שבו הוא נמצא, והשיעורים יכולים להיות שונים לגבי סוגים של נכסים. אך לדעת בית-המשפט המחוזי "אין כל קשר בין שטח הדירה מחד לבין סוג הבנין או המקום, בו נמצא הנכס, או השימוש, מאידך". יצויין שהמועצה לא עירערה על החלטה זו, מכיון שלפי סעיף 16 (ב) לפקודת המועצות המקומיות, פסק-דין של בית-המשפט המחוזי על החלטת ועדת ערר אין אחריו ולא כלום. בזה נסתם הגולל על הסכסוך בין המשיבה והגברת אמיר, וזו שילמה את הארנונה לפי השיעור חל בשנה הקודמת. העותרים גרים באותו בית כמו הגברת אמיר, ודירותיהם שוות בגדלן לדירתה. אף הם נישומו לפי השיטה החדשה, אך רק אחד מהם הגיש ערר לוועדת הערר ועררו נדחה, ואף אחד מהם לא הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי. שומותיהם עומדות איפוא בעינן. אף-על-פי-כן דרשו הם מהמשיבה לנהוג בהם כפי שנצטוותה לנהוג בגברת אמיר ולתקן גם את שומותיהם בהתאם לפסק-הדין שניתן בענינה. לזה לא הסכימה המשיבה. ייאמר מיד שאילולא היה בידי העותרים אלא הטענה שפסק-דין שניתן לגבי נישום פלוני ממילא כוחו יפה לגבי כל נישום אחר הנמצא באותו מצב, אף כי שומתו מושלמת ומוגמרת ואין אחריה ולא כלום, לא הייתי רואה ממש בעתירתם. אין האזרח יכול לשבת בחיבוק ידיים ולייחל שביום מן הימים יזכה אזרח אחר בריבו עם הרשות על הטלת מס כלשהו, ואז יקום וייהנה אף הוא מנצחונו של זה. אילו כך היה הדין לא יכלה הרשות לנהל את משק הכספים שלה בצורה תקינה. כוחו של תקדים לגבי אחרים אינו איפוא אלא מכאן ולהבא. אולם העותרים שלפנינו לא ישבו באפס מעשה ובעוד משפטה של הגברת אמיר תלוי ועומד, השיג העותר הראשון ממנהל מחלקת הגביה של המועצה המשיבה מכתב שבו הובטח לו במפורש כי "די תוצאת ערעור אמיר כדין שאר הדירות". פשוטו של המכתב הוא שהמשיבה הסכימה לראות את ערעורה של הגברת אמיר כאילו היה ערעורם של כל הדיירים. כעת טוענת המשיבה שאין המכתב מחייב אותה, ראשית, מכיון שהוא נוגד את החוק, ושנית, מכיון שמעולם לא היה לבית-המשפט המחוזי סמכות להכריע בשאלה העומדת לדיון. למותר לציין כי לא נאה לרשות ציבורית להתכחש להסכמה, שניתנה מטעמה על-ידי עובד בכיר שלכאורה היה גם מוסמך לכך. אך גם מבחינה משפטית לא מצאתי שהמשיבה צודקת בתשובתה. המשיבה הסתמכה על הכלל שרשות ציבורית אינה יכולה להיות מנועה מלהשתמש בסמכויותיה ומלבצע את חובותיה הציבוריות. בא-כוחה ציטט בלבן נגד עירית תל אביב יפו, בג"צ 30/51, [1] - ענין של ויתור על סמכות ההפקעה - ואפשר היה להוסיף את ענין סאיסנאס נגד הוועדה המקומית, בג"צ 123/64, [2], והמובאות שם. לדעתי, אין המשל דומה לנמשל. ומשום כך אין לנו צורר לדון בבעיה סבוכה זו של מניעות בתחום המינהל. נכון הדבר, דוקא בתחום המיסוי נאמר לא פעם שללא אסמכתה חוקית אין הרשות יכולה לוותר על סמכותה, שהיא גם חובתה, לגבות את המס המגיע לה לפי החוק (בושקניץ נגד פקיד השומה, תל אביב, בג"צ 267/63, [3], וראה את הערתי אגב-אורחא בסוף פסק-הדין בענין "סהר" חברת הביטוח נגד פשמ"ג, ע"א 340/63, [4]). אך גם שאלה זו אינה מתעוררת כאן וגם לא השאלה, מה ערכה המשפטי של קונצסיה שנעשתה לפנים משורת הדין (ראה לאחרונה, חברה לנכסים ולבנין בע"מ נגד פשמ"ג, ע"א 213/67, [5]. ההבדל בין מקרים אלה לבין המקרה שלנו הוא כי כאן לא עשתה הרשות דבר שבניגוד לחוק או מחוץ לחוק (EXTRA LEGEM), אלא פעלה במסגרת החוק. היא הסכימה - במהלך מילוי תפקידה לגבות מסים כחוק - עם מספר נישומים לראות מקרה זהה אחר, שכבר הובא לערכאות, כמקרה למבחן גם לגביהם. לדעתי, אין כל פגם בהסכם כזה. הוא מעשי, מחוייב המציאות וחוסך ריבוי התדיינות. במקום שכל הנישומים המעונינים יביאו את תרעומתם לפני בית-המשפט, די בכך שאחד מהם יעשה כן, והתוצאה תחול על כולם. אין בזה משום ויתור על מס המגיע כדין, אלא השלמה עם הדין שאין המס מגיע בכל המקרים הכלולים באותו הסכם. תהא אשר תהיה נפקותן המדוייקת של תביעת ייצוג (ראה תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963, וד"ר זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שלישית, ע' 81) ושל תביעה למבחן (ועל שתי אלה ראה, [SMITH V. CARDIFF CORPORATION; (1953), ]12 אלה הן דרכים לגיטימיות לבירור בעיה עקרונית. נכון הדבר שלוח השומה, אין להכניס בו שום שינוי אלא בהתאם להוראות צו א' (סעיף 169 לצו א'), ולגבי העותרים לא ניתנה החלטה לא מטעם ועדת הערר (סעיף 177 (ד) לצו א') ולא מטעם בית-המשפט היושב בערעור (פקודת המועצות המקומיות, תוספת שניה, סעיף 7) המצדיקה תיקון לוח השומה. אך אם כי לא ניתנה החלטה כזאת במישרין, היא ניתנה בעקיפין, עקב הסכמת המועצה לראות את פסק-הדין שניתן בענין הגברת אמיר כאילו ניתן גם בעניני העותרים. אילו ניתן פסק-דין כזה בטרם פג המועד להגשת ערר ביתר המקרים, לא ייתכן שלוח השומה לא היה ניתן לתיקון אלא לאחר שאותם עותרים פנו אף הם לוועדת הערר ואולי אף לבית-המשפט המחוזי. הסכמת הרשות לראות במקרה אחר מקרה למבחן לגבי העותרים אינה אלא ויתור על אקט פורמלי של הגשת עררים על-ידי אלה. לא התעלמתי משני קשיים הקיימים במקרה דנן. הסכמת המועצה ניתנה על-ידי מנהל מחלקת הגביה, אף בסעיף 119 לצו א' נאמר כי עובד המועצה רשאי למלא את תפקידיו של ראש המועצה ולשמש בסמכויותיו שנאצלו לו על-ידי ראש המועצה, באישור המועצה, ולא שמענו טענה, כי ראש המועצה עצמו לא היה רשאי לתום על אותו מסמך או שהעותרים לא היו רשאים לסמוך על כך שמבחינת הנוהל הפנימי נאצלה הסמכות כהלכה. קושי אחר - ורציני יותר - נעוץ בעובדה שהמסמך האמור ניתן כשהמשפט בין הגברת אמיר והמועצה כבר היה תלוי ועומד בבית-המשפט המחוזי. אילו סירב המנהל להוציא את המסמך בשעתו, קרוב לוודאי שלעותרים (חוץ מהראשון) כבר לא היתה תרופה, לאחר תום המועד להגשת ערר, והיו מן הצועקים ואינם נענים. אך בא-כוח העותרים הצהיר לפנינו, שהמכתב רק גיבש מה שהוסכם ככר קודם לכן במשא ומתן שהתנהל בין הצדדים. לכשעצמי, נוטה אני גם לדעה שהמועצה יכולה (אם כי איננה מחוייבת) שלא לעורר את הטענה שערר פלוני הוגש באיחור ושוועדת ערר הנזקקת לערר שהוגש כאיחור אינה פועלת ללא סמכות. אין לפסול איפוא את הסכמת המועצה מהטעם. שהיא ניתנה בשעה שכבר לא היה על מה להסכים. מכיון שכך, שוב אין טעם לדון בטענתה השניה של המשיבה, והיא שהשאלה השנויה במחלוקת בינה ובין הנישומים אינה שאלה שוועדת הערר ובית-המשפט המחוזי היו מוסמכים לדון בה. לטענתה, הסמכות נתונה אך ורק בידי בית-המשפט הגבוה לצדק. היא העלתה טענה זו גם בבית-המשפט המחוזי בענין הגברת אמיר, אך השופט דחה אותה. לשם כך ניתח השופט המלומד את פסק-דיננו בענין טירת הכרך נגד ועדת השומה שליד עירית נתניה, ע"א 463/65, [6], ומצא בדעת הרוב סמוכין לדעתו שהוא מוסמך לדון באותה שאלה במסגרת הערעור שהוגש לפניו לפי סעיף 178 לצו א'. לבי ספק אם הצלחנו בענין טירת הכרך, [6], להתוות כללים להדרכת נבוכים בכל המקרים. אך במקרה דנן אין אני רואה קושי להכניס את הבעיה בד' אמותיו של סעיף 175 המונה את הנימוקים הנשמעים בערר לוועדת ערר. אחד הנימוקים הוא שהשומה "אינה נכונה או אינה צודקת". שלא כבפרשת טירת הכרך, [6], כאן לא עמדה לדיון שאלת הסמכות של ועדת השומה או של ועדת הערר עצמה. השאלה היא, אם בסיס השומה, דהיינו החלטת המועצה להשתית את הארנונה על גודל הדירה, היתה בגדר הסמכות המוקנית למועצה בסעיפים 154 (2) (א) ו-155 (א). אם בסיס זה נמצא רעוע וחסר, ברור שהשומה אינה יכולה להיות נכונה. הפגם אינו פרוצידורלי, אלא מהותי. אין לראות איפוא את הדיון בבית-המשפט המחוזי בענין הגברת אמיר כדבר נטול סמכות, ומשום כך אפסי, ומכאן כי החלטתו מחייבת את המשיבה הן כלפי הגברת אמיר והן כלפי העותרים. כאמור, קבע בית-המשפט המחוזי לגופו של ענין, כי הסמכות להטיל ארנונה כללית "בהתחשב עם סוג הבנין" אינה מאפשרת למועצה לדרג את המס בהתאם לגודל הדירה. במאמר מוסגר אעיר כי לא שוכנעתי בצדקת החלטה זו, אך ברור שהענין אינו בסמכותנו להביע דעה עליה לכאן או לכאן (המועצה המקומית אשדוד נגד ועדת השומה שליד מועצת אשדוד, בג"צ 193/66, [7]). ברם, כתוצאה מהחלטה זו תוקן הצו (צו המועצות המקומיות (א) (תיקון מס' 3), תשכ"ז-1967), וכעת נאמר בסעיף 158 (א) (1): "לגבי בנין המשמש למגורים - בהתחשב עם סוג הבנין והמקום שבו הוא נמצא, וכן - לגבי תחום המועצה כולו - לפי יחידת שטח או מספר החדרים". כן נאמר בהוראת המעבר שבאותו צו (סעיף 4 (ה)) כי "פעולה שנעשתה לפני פרסומו של צו זה ושהיתה כדין אילו צו זה היה בתוקף אותה שעה, יראו אותה כאילו נעשתה כדין". בשפה רפה טען בא-כוח המשיבה (אם כי לא הזכיר טענה זו בתצהיר התשובה שהוגש אמנם לפני התיקון), כי הפגם בשומה בא על תיקונו בתוקף למפרע. התשובה לטענה זו כבר ניתנה בענין ביננבוים נגד עירית תל אביב, בג"צ 21/51, [8], ובענין "אל-על" נגד עירית תל אביב יפו, בג"צ 10/55, [9], והיא שהתוקף למפרע יכול להתייחס רק לתחילת אותה שנת הכספים, שבה נעשה התיקון. מטעמים אלה מציע אני לעשות את הצו-על-תנאי מוחלט. השופט כהן: אני מסכים ואין לי מה להוסיף. השופט זוסמן: הרבה הפכתי עד שעלה בידי להצטרף למסקנתם של חברי. לתשעת העותרים ולגב' אמיר דירות בבית מס' 103 בקיראון שבשיפוטה של המועצה המשיבה. ביום 3.3.66 החליטה המועצה, על יסוד סעיף 153 לצו המועצה המקומיות (א), כמו שהיה בתקפו אותה שעה לאחר שיצא צו המועצות המקומיות (א) (תיקון), תשכ"ב-1961 (קה"ת 1219), על דירוג הדירות לפי השטח. עקב כך הועלה במידה ניכרת עול המסים המוטל על הדיירים הנ"ל. שניים מהם, העותר רון והגב' אמיר, הגישו ערר לוועדת עררים. ערריהם נדחו. רון השלים עם הדחיה, אך לא כן הגב' אמיר. היא הגישה ערעור לבית-המשפט המחוזי וזכתה בו. בית-המשפט המחוזי פסל את השומה והכריז על החלטת המועצה כמעשה בלתי חוקי, בהיותה חורגת ממסגרת הסעיף 153 (2) (א) לצו. בית-המשפט המחוזי קבע, כי דירוג של דירות לפי שטחיהן אינו בכלל "סיווג" לפי הסעיף הנ"ל. החלטתו של בית-המשפט המחוזי אינה ניתנת לערעור נוסף: סעיף 16 (ב) לפקודת המועצות המקומיות ו-בר"ע 19/66, [10]. 2. בלב העותרים תרעומת על כך שאין הם נהנים מפרי נצחונה של הגב' אמיר. משנמנעו הם לערער יוצא ששווים משלמים מסים לא-שווים. עם זאת קשה לאהוד את קובלנתו של העותר רון. כאמור, הוא הגיש ערר, ומשנדחה עררו השלים עם החלטתה של ועדת העררים ולא עירער לפני בית-המשפט. מה לו כי ילין? אך בין אם צודקים העותרים בטענתם המשפטית בין אם לאו, אפשר להבין לרוחם, ובפרט נוכח מכתבו של מנהל מחלקת הגביה אל העותר גור-אל מיום 25 באוקטובר 1966 (המוצג ג'); ההגיינה הציבורית דורשת, נוכח מכתב זה, שהמועצה לא תגבה משאר דיירי הבית יותר מאשר מהגב' אמיר. אמת, אין המועצה רשאית לשנות עכשיו את לוח השומה ואין היא רשאית לוותר למי שהיא חפצה ביקרו. אך סעיף 186, סיפה, לצו הנ"ל מסמיך את המועצה לוותר על חוב המגיע לה, באישור השר, ובלבד שהדבר הוא לטובת הציבור. בענין דנא חושבני שטובת הציבור דורשת שהמועצה כגוף ציבורי לא תתנכר למעשהו של מנהל מחלקת הגביה שלה. חזקה עליו שפעל על דעת הממונים עליו. היפוכו של דבר לא נטעו בתצהיר התשובה, ואילו נהגה המועצה על-פי סעיף 186 הנ"ל, הכל היה בא על מקומו בשלום. צר לי שבא-כוח המשיבה לא שעה להצעתי לחסל את המחלוקת בדרך זו. 3. הנסיבות בהן השיגו העותרים את המוצג ג' מתוארות בסעיף 2 (ו) לעתירתם בזו הלשון: "המבקשים כולם ציפו להכרעה בערעורה של הגב' אביבה אמיר, בראותם בו 'משפט מבחן' ובהיותם סבורים כי מה שיוחלט לגביה, יהיה שריר וקיים אף לגביהם באשר דירותיהם זהות. סברתם זו אושרה במכתבו של מנהל מחלקת הגביה של המשיבה מיום 25.10.66 אל המבקש מס' 1, המצורף ומסומן 'ג'." במוצג ג' מצהיר מנהל מחלקת הגביה של המועצה, כי "דין תוצאות הערעור אמיר כדין שאר הדירות". יושם אל לב שהעותרים אינם טוענים שבאו לידי הסכם עם המועצה, או מי מעובדיה. הם ראו את ערעורה של הגב' אמיר כמשפט מבחן, אך לא נאמר אפילו כי התנהל משא ומתן בין הצדדים בו הועלתה אפשרות שכזאת. כל שאנו יודעים הוא שהמוצג ג' בא להשיב על פנייתו של העותר גור-אל אל המועצה מיום 15.10.66. מה כתב גור-אל למועצה איננו יודעים, אך יודעים אנו כי באותו מועד כבר עבר חלף המועד להגיש ערר, שלא לדבר על ענינו של רון שעררו נדחה והדחיה נעשתה סופית. בנסיבות אלה, מה תועלת יכולים העותרים להפיק מהמוצג ג'? ראה ‎SOUTHEND-ON-SEA ]CORPORATION V. HODGSON; (1961), [13 לא ניתן לבסס את חיוב המועצה על צפיית העותרים בלבד, ולא נאמר שגם המועצה ראתה במשפטה של הגב' אמיר משפט מבחן. 4. חוששני שהאפשרות של תביעת ייצוג על-פי תקנה 29 אינה עומדת לעותרים, ולו רק מהטעם שבית-המשפט המחוזי לא נתן לגב' אמיר רשות ייצוג כדרוש לפי התקנה הנ"ל, ואף לא נתבקש לתתה. אילו נתבקש ליתן את הרשות, היה עליו להודיע לנוגעים בדבר כאמור בתקנה הנ"ל. לא מן הנמנע, שלא רק דיירי הבית מס' 103 אלא גם דיירי בתים אחרים באותו מקום נפגעו על-ידי החלטת המועצה, ואין לשלול את האפשרות שמשום כך מן הדין היה להרחיב את היריעה ולא להצטמצם בדיירים של בית אחד. ולא רק שהדיון בעררו של רון כבר תם ונשלם, אלא המוצג ג' לפי לשונו אינו מופנה אלא כלפי העותר גור-אל, ולא בא בו זכרם של אחרים. 5. בא-כוח העותרים טען, כי החלטתו של בית-המשפט המחוזי היא פסק-חפצה המחייב את המועצה כלפי כולי עלמא. סוגיה זאת מבוארת בספרו של ‎,FREEMAN, JUDGMENTS מהדורה ה', סעיף 437, ומהדברים המובאים שם מתברר שמקום שתושב פותח בתובענה "בעלת ענין ציבורי וכללי לכל משלמי המסים ובעלי הנכסים" יש והחלטת בית-המשפט תהא מעשה-בית-דין כלפי כולם. ראה, [STALLCUP V. TACOMA, ]14. אכן, השאלה שהועמדה להכרעת בית-המשפט על-ידי הגב' אמיר לא היתה שאלה ספציפית, הנוגעת לרכושה בלבד, אלא חוקיות הדירוג לפי שטח המגורים היתה ענין ציבורי וכללי לכל משלמי המסים. 6. נוכח החומר הדל ביותר שהובא לפנינו, אין אני מתכון לקבוע כי אמנם יפה כוחה של החלטת בית-המשפט כפסק חפצה. אך מאחר שלא שמענו מפי המועצה המשיבה טענה שהדבר לא ייתכן, והמשיבה אמנם כופרת בתקפו של המוצג ג', אבל לא טרחה לבאר את הנסיבות בהן נכתב, מוכן אני לראות באותו מכתב גילוי דעת המועצה לראות את ההחלטה כפסק-חפצא, ולחייב את המועצה על-פיו בהעדר טענה והסכר, כאמור. אם טעיתי, אתנחם בכך שפסק-דיני אינו אלא דעת יחיד, וממילא דין הצו-על-תנאי להיעשות מוחלט מהנימוקים שנתקבלו על דעתם של חברי הנכבדים. הוחלט איפוא לעשות את הצו-על-תנאי מוחלט ולחייב את המשיבה לשלם לכל העותרים ביחד את הוצאותיהם בצירוף שכר טרחת עורך-דין בסך 500 לירות כולל. ארנונהערר