מנחם סורפין הוא חבר המושב המבקש, ובינו לבין המושב מתנהל מאבק משפטי במספר תיקים בבית משפט זה, שענינו, בעיקר, נושא חובותיו הכספיים של סורפין למושב. סורפין מגדל עופות במושב, והוא שווק את תוצרתו באמצעות תנובה, מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (להלן - תנובה). עבור שווק תוצרת זו הגיעו לסורפין כספים מתנובה. סורפין חב גם חוב כספי לדגן, שהוא מכון תערובת, בגין תערובת שקיבל מהם - (להלן - דגן). בנוסף לכך - חב גם סורפין כספים לאיגוד משקי עופות לרביה, בגין אפרוחים שקיבל מהם או באמצעותם לגידול - (להלן - איגוד). בידיעה כי לסורפין מגיעים כספים מתנובה עבור שווק תוצרתו על ידה, הוטל עיקול מטעם המושב על כספים אלה שבידי תנובה, וזאת עקב חובותיו של סורפין למושב, ולהבטחת גבית חוב זה, אם אכן יגיע למושב. בו זמנית הוטל גם עיקול אצל דגן, כמחזיקה בכספים המגיעים לסורפין, בנסיבות שעוד יפורטו בהמשך. (ר' תיק המ' 1234/90 בת"א 881/87 בבית משפט זה). עיקולים אלה הוטלו ביום 9.8.90. ביום 6.12.90 בתיק המ' 1771/90 שבת"א 881/87, ביקש המושב לצרף גם את איגוד כמחזיק בכספים המגיעים לסורפין, ואכן ניתנה החלטה המורה על צירוף איגוד. בהמרצת הפתיחה הנדונה כאן - ביקש המושב לאשר את העיקולים הזמניים הללו אצל המחזיקים - תנובה ודגן - אולם משהוחלט גם על הטלת עיקול אצל איגוד, הוגשה בקשה מטעם איגוד להצטרף לדיונים בהמרצת פתיחה זו ולאפשר לה להביא את עמדתה בפני בית המשפט, ומשנענתה בבקשתה בהמ' 1781/90, צורף איגוד כצד, שגם לגביו חלה הבקשה לאישור העיקול. כבר בשלבי הדיון הראשונים, הוברר כי תנובה העבירה את הכספים שברשותה ושעמדו לזכותו של סורפין לדגן, וזאת לפני הטלת העיקולים הזמניים אצלה. משכך, הודיע המושב כי הוא חוזר בו מבקשתו נגד תנובה כמחזיקת כספים שמגיעים לסורפין, ולמעשה בעקבות בקשה זו יש לראות את העיקול אצל תנובה כבטל מעיקרו. ולאור עמדה זו, ניתנה החלטה המוציאה את תנובה ממסגרת הדיונים בתיק הנוכחי, וההליך נגדה נמחק ללא צו להוצאות. (ר' ההחלטה מיום 7.11.90), ונותרה המחלוקת בין המושב לבין דגן ואיגוד בלבד. וכאן מן הראוי להרחיב - שכן אין חולק כי הכספים שהועברו על ידי תנובה לדגן, עולים על הסכום שהגיע לדגן מסורפין, ומאחר ואין חולק גם, כי אכן העבירה תנובה לדגן כספים אלה כדין, הרי שלמעשה נותרה המחלוקת ביחס לסכומי כסף עודפים שנותרו בידי דגן, אחרי כיסוי החוב המגיע לה מסורפין. לשון אחרת - ככל שמדובר בכספים שהעבירה תנובה לדגן לשם כיסוי חובו של סורפין לדגן, אין העיקול חל על כספים אלה, שכן תנובה היתה רשאית להעביר אותם לדגן, ואין עניננו יותר בכספים אלה, שאותם אין לראות כמעוקלים ושלגביהם אין מקום לאשר העיקולים. עניננו בכספים העודפים שנותרו בידי דגן, אחרי שגבתה את המגיע לה מסורפין וכיסתה את חובו אצלה. כעולה מחומר הראיות - היה חייב סורפין כספים גם לאיגוד, ועל כן, לטענת דגן ואיגוד, הורה סורפין לדגן להעביר מהכספים העודפים שנותרו בידי דגן, אחרי כיסוי חובו לדגן, את הסכום המגיע לאיגוד מסורפין, לשם תשלום החוב המגיע ממנו לאיגוד, עבור קבלת אפרוחים לגידול במשקו. ולשם השלמת התמונה - גם אם תבוצע העברת כספים זו מדגן לאיגוד, עדיין יוותר בידי דגן סכום עודף, ולגביו אין לה כל התנגדות לאשר את העיקול עליו. בינתיים, על כל פנים. ממשיכה דגן להחזיק בכל סכום היתרה שברשותה, הכולל את הסכום שסורפין ביקש להעביר לאיגוד, והיא ממתינה להחלטת בית המשפט, אם להעביר מסכום זה את המגיע לאיגוד או לאשר את העיקול לגבי כולו, לפי בקשת המושב. למעשה, על כן, נותרה המחלוקת בין הצדדים בשאלה אחת בלבד, והיא, האמנם תקפה ותופסת ומחייבת בכלל העברת הכספים מדגן לאיגוד, לגבי אותה יתרה כוללת של הסכום שבידה, ושאז רשאית דגן להעביר לאיגוד את המגיע לו מסורפין, ולאשר את העיקול הזמני רק לגבי היתרה הנותרת מיתרה זו, ואם לאו - תחוייב דגן לאשר העיקול לגבי כל היתרה שבידה. אין חולק, כי לא נערכו כל מסמכים בכתב על הוראותיו של סורפין - בתחילה לתנובה, ולאחר מכן - לדגן, ומצויים אנו על כן בפעולות של המחאת חיובים שנעשו בעל-פה. ברם, כבר כאן ייאמר, כי אין בחוק המחאת חיובים, תשכ"ט - 1969 [2] כל הוראה המחייבת עריכת מסמכים בכתב או המעמידה את דרישת הכתב כצורך או כחובה בפעולות על פי חוק זה. ואקדים ואתאר את מצבו של סורפין על פי חוק זה. כלפי תנובה - לית מאן דפליג, שסורפין היה במעמד של נושה, שכן הגיעו לו מתנובה כספים עבור שווק תוצרתו. מכאן, שכנושה, הוא היה בעל זכות, והוא היה רשאי להמחותה על פי הסעיף 1(א) לחוק הנ"ל [2] וכאמור, הוא המחה זכות שהגיעה לו מתנובה לדגן, ולאור האמור לעיל, אין עניננו בתיק זה נוגע יותר לפעולה זו, שנעשתה ויצאה לפועל, ולסכום שהועבר על ידי תנובה לדגן. העברת הכספים על פי המחאת חוב זו מתנובה, החייבת, לדגן - נעשתה כדין וכשורה. משהגיעו הכספים לדגן - בשלב ראשון יש לראותה כנושה כלפי סורפין שהיה חייב לה. דא עקא, כאמור - אחרי גבית הסכום המגיע לה, נותרה בידיה של דגן יתרה לזכותו ולטובתו של סורפין. לגבי יתרה זו - אין ספק כי חוזר מעמדו של סורפין לזה של נושה, שכן זוהי יתרת זכות העומדת לזכותו אצל דגן, ומכאן, שלגביה חוזר סורפין למעמד של נושה, הרשאי להמחות יתרת זכות זו לכל מי שיחפוץ, שכן, לגבי אותה יתרה, נעשתה דגן בחינת "חייב" לסורפין, ואין על כן כל מניעה לסורפין להמחות את זכותו אצל דגן לנושה אחר במקומו, ובעניננו, כפי שנאמר - לאיגוד, שמחד - מעמדו הוא כשל נושה כלפי סורפין, לענין החוב המגיע לו ממנו, אך מאידך, מעמדו של סורפין כנושה כלפי דגן, מאפשר לאיגוד להנות מהמחאת אותה יתרה או חלק ממנה על ידי סורפין, אם אכן תופסת המחאת הזכות הזו של סורפין מדגן החייבת לו, על מנת שבכך תגבה את החוב המגיע לה מסורפין. אעיר כאן, כי חרף הנטען בסיכומיו של בא כח המושב בכתב, נראה לי לקבוע, כי בשום מקרה ובשום נסיבות, אין לראות את סורפין כנושה וחייב בו זמנית לגבי אותו סכום או לגבי אותו צד שכלפיו מתקיימות אותן פעולות. כלפי תנובה - היה סורפין במעמד של נושה בלבד, לגבי כל הסכום. כלפי דגן - היה סורפין במעמד של חייב, רק לגבי הסכום שהגיע לדגן כחוב ממנו, ואילו מעמדו כנושה - היה זה רק לגבי סכום היתרה שנותר בידי דגן אחרי כיסוי חובו של סורפין. והוא הדין לגבי איגוד - מעמדו של סורפין היה כחייב, לענין סכום החוב המגיע לאיגוד ממנו, ולגביו בלבד, ואיגוד היה הנושה כלפי סורפין, אך בו בעת, כנהנה כלפי דגן, במידה ואכן תופסת המחאת הזכות. בסיכום, על כן, של מצב משפטי זה - כל עוד אין העובדות מחייבות מסקנה אחרת - הרי שרשאי היה סורפין להמחות את אותה יתרת זכות בכספים או כל חלק ממנה, שנותרו לטובתו בידי דגן - לכל אדם אחר, ובכלל זה לאיגוד לשם תשלום חובות המגיעים ממנו לכל אדם ולאיגוד בכלל זה. אין חולק, כי בשעה זו עדיין לא הועברו הזכויות בכספים בפועל מדגן לאיגוד על פי המחאת החוב, והם עדיין מוחזקים בידי דגן עד להחלטת בית המשפט בגורלם של כספים אלה, באם יש להחיל עליהם את העיקול אם לאו, ברם, לענין זה קובעת במפורש הוראת הסעיף 2(ג) לחוק [2] - "פרע החייב את הזכות לנמחה לאחר שהממחה הודיע לו על ההמחאה, או שהוצגה לפניו המחאה בכתב מאת המחה, מופטר החייב אף אם לא עברה הזכות לנמחה, זולת אם פעל שלא בתום לב". עניננו כאן בחלופה השניה של הוראת החוק הנ"ל, והנה במקרה זה מופיעה לראשונה בחוק דרישת הכתב, שלא כמו סעיף 1, שאין בו דרישת הכתב להמחאת הזכות. לשון אחרת - אם הושלמה העברת הזכות לנמחה בפועל, אין מדקדקין עם הממחה, ואין דורשים הוכחת ההמחאה במסמך בכתב. אך לא כן אם עדיין לא הושלמה העברת הזכות - שכן כאן - מופיעה במפורש בהוראת החוק הדרישה למסמך בכתב, מסמך המחאה המורה לחייב להעביר את זכות הנושה שבידו לידי הנמחה. דרישה זו של מסמך בכתב באה כדי לתת גושפנקא לחייב להעביר את הזכות בעתיד לידי הנמחה, וכל עוד לא הוכחה ההמחאה בכתב, והזכות עדיין מוחזקת בידי החייב לממחה, מתחייבת מאליה המסקנה, כי המחאת הזכות לא הושלמה ואין החייב פטור מחובתו לנושה הממחה. המצב העובדתי בעניננו הוא, כי לפי הראיות שבפני - נעשתה המחאת הזכות על ידי סורפין מדגן לאיגוד בעל-פה, אך מאידך כאמור, עדיין לא הועברה הזכות לאיגוד, והעיקול שהוטל על ידי המושב "תפס" את הזכות בעודנה בידי דגן. האם ניתן בנסיבות אלה להוציא את הכספים עתה מידי דגן ולהעבירם לאיגוד, למרות העיקול שהוטל עליהם, כשהם חופשיים מעיקול, ולקיים את ההמחאה בעל פה שנעשתה על ידי סורפין, או שזכותו של המעקל, המושב, מגבילה העברת הזכות בכספים לאיגוד, היינו - בכפיפות לעיקול. כעובדה מוכחת אני קובע אמנם, ללא כל סייג, כי המחאת הזכות על ידי סורפין מדגן לאיגוד נעשתה לפני הטלת העיקול על ידי המושב על הכספים שבידי דגן, כמחזיק של כספים המגיעים ממנו לסורפין. מקובלים עלי כמהימנים דבריהם של שני העדים בכור גואטה, מנכ"ל דגן, ושל עודד בר כהנא, מנהל חשבונות באיגוד, המעידים כי את ההוראה להמחאת הזכות המגיעה לסורפין מדגן בכספי היתרה שבידה, נתן לפני הטלת העיקול על ידי המושב, ואילו היתה נעשית המחאה זו בכתב, לא הייתי מהסס כלל לקבוע, כי זכותה של איגוד לקבל הכספים שהזכות בהם הומחאה על ידי סורפין מדגן, זכות זו עדיפה על העיקול שהוטל על ידי המושב, והייתי מורה כי יש להעביר את הכספים מדגן לאיגוד ללא כל שעבוד או הגבלה. דא עקא, כאמור, נעשתה ההמחאה בעל פה, ולא רק זו, אלא בשעה שהיא נעשתה, לא היה ידוע עדיין למר גואטה מדגן, מה גובה הסכום שיהיה עליו להעביר לאיגוד על פי אותה המחאת חוב בעל-פה. והרי תיאורו של מר גואטה על השתלשלות הענינים בעדותו עמ' 4, ומוטב שאביא את הדברים כלשונם, והם מבהירים בצורה חד משמעית את מכלול הנסיבות הכרוכות בהמחאת זכות זו. "היתרה של 17,169 ש"ח היא יתרה העומדת לסורפין ומתוכה יהיה עלינו להעביר לאיגוד משקי עופות כ-12,000 ש"ח. אני התחייבתי להעביר לעודד (הכוונה היא לעודד בר כהנא - א' א') מאיגוד משקי עופות, להעביר לו את הסכום, ואחרי שקיבלתי את העיקול, הודעתי לו שאני לא יכול להעביר לו ואני משאיר את הכסף בדגן עד שיוחלט מה יהיה איתו. סורפין הודיע לי שאני אעביר לאיגוד אחרי שחברת דגן תגבה את מה שמגיע לה עבור התערובת, ומהיתרה תוכל להעביר לאיגוד. עודד התקשר אלי ואמר שאני אעביר לו כסף, ואני אמרתי לו את מה שאמרתי לסורפין. שאם ישאר אני אעביר לו. אז עדיין לא אמר לי עודד כמה מגיע לו. שיחה זו היתה לפני העיקול, כשבועיים או שלושה. וכשבא העיקול אני הודעתי לו שאני לא יכול להעביר לו הכסף, ואני מוכן לכבד כל החלטה של בית המשפט למי להעביר את הכסף". בהגינות הראויה לשבח נהג מר גואטה, והוא כלכל את מעשיו בדרך הנכונה והמתחייבת מהוראות החוק, ולעניננו, מהוראות הסעיף 2(ג) לחוק המחאת חיובים [2] בחלופה השניה שבו, שכן, כאמור, הוא עדיין החזיק בכספים, והמחאת החוב בעל פה עדיין לא יצאה לפועל בעין. ובמאמר מוסגר אעיר, כי עד זה לא היה ראוי לעמוד במעמד של "נאשם" בעת חקירתו הנגדית של עוה"ד ברימר, בא כח המושב, שכן, עדותו הצטיינה בכנות, ובתום לב של מי שפעל כשורה, ולא היה כל מקום להאשימו כאילו פעל בקנוניה עם סורפין, על מנת לקפח את זכויות המושב. כל ההערות בסיכומיו בכתב של עו"ד ברימר, הבאות להטיל דופי או חשד בעד זה או בהתנהגותו - אינן במקומן, ומוטב היה שלא תועלינה. גם עדותו של עודד בר כהנא מצביעה על כנות ותום לב, ודבריו בעמ' 5 לפרטיכל מחזקים את דברי מר גואטה, וכך הוא אומר - "אחרי שראינו שהחוב של סורפין הוא גדול, פנינו לסורפין והוא הפנה אותנו לדגן ואמר שיש לו שמה כסף ושאדון גואטה יעביר לנו את הכסף, ואני הודעתי לגואטה את הסכום, אבל לא זוכר מתי בדיוק הודעתי לו על הסכום". ומכאן לשאלה המכרעת - האם יש להשאיר ולאשר את העיקול לגבי כל יתרת הכספים שנותרה בידי דגן, לאחר שגבתה חובה מהכספים שהועברו אליה על יד תנובה, היינו, יתרה של כ-17.000 ש"ח, או שיש לנכות מסכום זה את מה שהמחה סורפין לטובת איגוד, ולאשר את העיקול רק על היתרה שתוותר בידי דגן אחרי העברת הכספים לאיגוד. או לחילופין, האם יש לקיים את המחאת הזכות לטובת איגוד, אלא שכספים אלה שיועברו לאיגוד ישארו מעוקלים לטובת המושב, ככספים של סורפין המוחזקים בידי איגוד. אחזור ואדגיש, כי אילו היתה דגן מספיקה להעביר בפועל את הכספים לאיגוד לפני הטלת העיקול, לא היה מתעורר כל קושי, ולא היה כל נפקא מיניה לעובדה כי המחאת זכות זו נעשתה בעל-פה, ואיגוד היתה זוכה בכספים אלה בכל מקרה, כשהם פטורים מכל שעבוד או עיקול, והעיקול שהוטל עליהם על ידי המושב לא היה תופס, ולא הייתי מאשר אותו, והוא הדין אילו היתה נעשית המחאת הזכות בכתב על פי הוראת הסעיף 2(ג) הנ"ל לחוק [2]. ברם, משעה שהכספים מצויים עדיין בידי דגן, והמדובר הוא בכל יתרת הכספים שנותרה בידה אחרי גבית חובה מהכספים שהועברו אליה על ידי תנובה - הרי שכל עוד לא הוכח כי ההמחאה נעשתה בכתב, והכתב היה מוכח, הרי שהסכום שהתחייבה דגן להעביר לאיגוד, נותר בבחינת התחייבות בעלמא כלפי איגוד, אותה ניתן לעקל לטובת צד שלישי, קרי, המושב, וניתן לאשר את העיקול הזה של כספי סורפין בידי המחזיק בהם, קרי דגן. בע"א 165/75 עו"ד לוינגר נ' הפארק הזואולוגי, ואח' [1] התעוררה סוגיה דומה בדבר קיומו של עיקול על חוב שהועבר. שם התעוררה השאלה בהליך טען ביניים של המחזיק בכספים של חייב, שעל כספים המגיעים לו ממחזיקים הוטל עיקול, ושלאתר מכן היתה המחאה של כספים אלה. בית המשפט העליון קבע שם, כי ניתן להשאיר את העיקול בעינו על כספים אלה וכי הכספים יהיו מעוקלים גם בידי מקבל הזכות בהם. באותו ערעור לא נדונה אמנם הסוגיה המתעוררת על פי הסעיף 2(ג) לחוק המחאת חיובים [2], אולם נראה לי להקיש מהאמור באותו ערעור למקרה שבפנינו ולעניות דעתי, יש לראות את השלב של ההוראה בעל פה להמחות הזכות, לפני הטלת העיקול אמנם, כשלב שעדיין לא הושלמה בו ההמחאה, ועל כן, כל עיקול שהוטל על כספים אלה לפני העברת הסכום בפועל לנמחה, יחשב כמעוקל בעיקול שהוטל על החוב לפני ההמחאה בכלל. הדרישה למסמך בכתב על פי הסעיף 2(ג) לחוק [2] אינה בלתי הגיונית, שכן, היא נועדה למנוע מצב כגון זה שנוצר במקרה שבפנינו. קיומו של מסמך בכתב היה מונע מהמושב, מעקל הכספים, כל אפשרות לאשר העיקול על כספים נשוא ההמחאה, אפילו אם לא הועברו הכספים בפועל על ידי דגן לאיגוד. אך משעה שאין כל מסמך בכתב, ומשעה שמדובר בהמחאה בעל-פה - נשאר החייב, קרי דגן בעניננו - במעמד של חייב כלפי סורפין, ועל כן, ניתן לעקל כספים שבידיו המגיעים ממנו לסורפין, כמחזיק בהם. והרי הוראת הסייפא של הסעיף 2(ג) לחוק [2] באה לקבוע מתי יהיה החייב, הוא דגן, זכאי להפטר מחובו כלפי הנושה, הוא סורפין. משעה שדגן פטורה מחובה כלפי סורפין - מן הסתם אין היא המחזיקה בכספים המגיעים לסורפין, ומכאן שאין אפשרות לעקל כספים, אלה, לא בידי דגן, ולא בידי איגוד הזוכה בהם ללא סייג. אך על מנת שהחייב, בעניננו דגן, יהיה מופטר מחובו כלפי סורפין, עקב המחאת חוב זה, עליו לעמוד באחת משתיים - או להעביר את הכספים בפועל עובר להטלת העיקול עליהם, או להיות מצוייד במסמך המחאת חוב בכתב, שנערך לפני הטלת העיקול, ואז, לא יהיה נפקא מיניה לעובדה אם הספיק החייב, דגן, להעביר את הכספים לאיגוד, בין לפני ובין אחרי הטלת העיקול לטובת צד שלישי, הוא המושב. המבחן הוא אם נתקיימו היסדות המובאים בסעיף 2(ג) לחוק [2] על מנת לקבוע אם הופטר החייב מחובו כלפי הנושה, היינו, אם הופטרה דגן מחובתה לסורפין לגבי יתרת הסכום שנותרה ברשותה. אם נתקיימה איזו מן הדרישות המותוות בסעיף החוק הנ"ל - היינו, אם הועברו הכספים בפועל לפני הטלת העיקול. ואפילו היתה ההמחאה בעל-פה, או אם היתה המחאה בכתב, ואז אין נפקא מיניה אם הועברו הכספים לפני הטלת העיקול או אחריו, שכן, המסמך בכתב מביא לידי הפטר החייב (דגן) כלפי הנושה (סורפין). ומכלל זה נמצאנו למדים - שחוב שהופטר ממנו החייב, אינו בר עיקול יותר לטובת צד שלישי על נכסי הנושה המוחזקים בידיו. כל עוד לא הועברו הכספים לאיגוד לפני העיקול, במקרה של המחאה בעל פה, כפי שנעשתה כאן - אין לראות את דגן מופטרת מחובה כלפי סורפין, לפי הוראות הסעיף הנ"ל לחוק המחאת חיובים [2], וכספים אלה הם ברי עיקול כולם, ואם קיימת לאיגוד זכות בהם על פי ההמחאה הנ"ל, הרי שהעיקול ימשיך לחול עליהם כל עוד לא יבוטל. שונה כאמור היה המצב אילו היה מסמך בכתב - שאז היתה מופטרת דגן מחובתה כלפי סורפין והיא לא היתה במעמד של מחזיק בכספים המגיעים לו, ולא ניתן היה עקל כספים אלה, כולם או מקצתם, ואם הוטל עיקול - לא היה מקום לאשרו במקרה זה. המחאת הכספים נשארת בעינה בנסיבות אלה, אלא שהיא כפופה לעיקול שהוטל עליהם על ידי המושב. מאחר וקיימת המחאת חוב בעל פה, אין לפגוע בתקפותה, ברם, לענין העיקול, אין מנוס מהשארתו גם על הסכום שהומחה על ידי סורפין לטובת איגוד. סיכומם של דברים, אני מאשר העיקול שהוטל על ידי המושב על כל יתרת כספים שנותרה בידי דגן אחר שגבתה את החוב המגיע לה מתנובה, ובמידה ודגן תעביר כספים לאיגוד על פי ההמחאה בעל-פה, יהיה כל סכום שיתקבל על ידי איגוד מדגן מעוקל לטובת המושב, להבטחת כל חיוב כספי שיחוייב בו סורפין לטובת המושב, וניתן יהיה לגבות חוב זה מאיגוד כמי שמחזיק בכספים המגיעים לסורפין, ומאידך, אם ישאר הסכום בידי דגן, אין לראות את דגן כמופטרת מחובה כלפי סורפין, וכל כספים שנותרו בידה יהיו מעוקלים במלואם לטובת המושב. אני נעתר על כן לתביעה ומאשר העיקול על מלוא היתרה שבידי דגן, ברם, אינני רואה כל מקום לחייב את הנתבעים, דגן או איגוד, בכל הוצאות או שכר טרחה, מאחר ושוכנעתי כי הם פעלו בתום לב וכל עוד לא הוכרעה הסוגיה על ידי בית המשפט, לא היה מקום לבוא כלפיהם בטרוניה. המחאת חיוביםבעל פה