1. בקשת התביעה להורות על איחוד הדיון בשני כתבי האישום שהוגשו נגד המשיבים. לטענת המבקשת, מדובר באותן עבירות ובאותם מעשים שעשו המשיבים בגדר פעילותם במסגרת תנועת "הבית הלאומי", בנסיון לסכל את ביצוע תכנית ההתנתקות. מרבית הראיות משותפות לשני התיקים, והשאלות העובדתיות והמשפטיות שיהיה להכריע בהן, זהות בשני התיקים. מלכתחילה, ניתן היה להאשים את שלושת המשיבים במיוחס להם בכתב אישום אחד, אולם, הדבר לא נעשה, רק משום שמשיבים 1, 2, נעצרו בחודש מאי 2005, ואילו משיב מס' 3, נעצר רק כעבור כשלושה חודשים, בחודש אוגוסט 2005. 2. פרקליטי המשיבים הביעו התנגדות נחרצת לאיחוד הדיון, כל אחד ונימוקיו עמו. לטענת עו"ד י' שפטל, המייצג את משיבים 1, 2, מלכתחילה לא היה מקום להגיש את כתב האישום, כשהיה ידוע מראש "שאין שום סיכוי שהנאשמים יורשעו ברוב ככל האישומים" [עמ' 4 שו' 11-12]. בנסיבות אלה, מלכתחילה אין להיעתר לבקשת הפרקליטות, שהרי לא יהא בכך משום ייעול דיון, כאשר כתב האישום כולל 19 אירועים, שהוא כולו אישום סרק, לאור התקדים במשפט שהתקיים בעניין של תנועת "זו ארצנו". כמו כן, מטעמי סולידריות, די בכך שמשיב מס' 3 מרגיש מקופח, כדי להתנגד לבקשה. עו"ד א' דהאן המייצג את משיב מס' 3, העלה שני נימוקים עיקריים להתנגדותו. ראשית טען, שיתכן שמשיב מס' 3 יגיע להסכמה כלשהי עם התביעה, מה שאין כן בדעת משיבים 1, 2 לעשות, ולכן, אין הצדקה "להתחמם לאורם" של משיבים אלה, כלשונו, וכריכתו יחד עמם, עלולה לגרום לו עיוות דין [עמ' 5 שו' 8-19]. שנית, לא כל העובדות המיוחסות למשיבים 1, 2, מיוחסות גם למשיב מס' 3, לגביו יש שתי עובדות שאינן במחלוקת, ולא מדובר בפרשה אחת. גם מבחינה זו, עלול להיגרם למשיב מס' 3 עיוות דין. 3. בהתאם לסעיף 90 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, רשאי בית המשפט, בכל שלב שלפני הכרעת הדין, לצוות על איחוד הדיון בכתבי אישום נפרדים התלויים ועומדים באותו בית משפט, אם מותר לצרפם בהתאם להוראות סעיפים 86 או 87, ובית המשפט סבור שהצירוף לא יגרום לעיוות דין. היינו, צריך שיתקיימו שני תנאים: צירוף הנאשמים או האישומים מותר על פי סעיפים 86 ו-87 בחוק הנ"ל, ובית המשפט סבור שאיחוד הדיון לא יגרום עיוות דין למי מהנאשמים או לציבור [ראו בענין זה י' קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שני, הדין בראי הפסיקה, מהד' מעודכנת תשס"ג-2003, עמ' 688-689]. במקרה דנן, על פי פרק העובדות בשני כתבי האישום, ניתן לקבוע, שמדובר במסכת עובדתית אחת, הנוגעת לכל אחד מהמשיבים. מדובר בנאשמים שביצעו מעשים, המהווים אותם מעשים, בראיה כוללת, כפרשה עובדתית אחת, גם אם ישנן אי אלו עובדות, כאלה ואחרות, מעטות, שאינן מיוחסות באופן קונקרטי לכל אחד מהם. מעבר לכך, משיב מס' 3 הוא "צד" לאותן העבירות כולן, המיוחסות גם למשיבים 1, 2, לא רק לאחת מהן, והוא בהחלט צד, לפחות לאחד מן המעשים, המהווים חלק מסדרת המעשים, המשמשים יסוד לאישומים. מלכתחילה ניתן היה להגיש כתב אישום אחד לגבי שלושתם. איחוד הדיון, לא רק שלא יגרום כל עיוות דין, למי מהנאשמים או לציבור אלא שיגרום ליעילות הדיון, שהרי מדובר במרבית עדי תביעה זהים, ואותן שאלות עובדתיות ומשפטיות עומדות להכרעה. העובדה שמשיבים 1 ו-2 סבורים שאין סיכוי שיורשעו, והבעת הסולידריות כלפי משיב מס' 3, אין בכך משום נימוק ראוי שלא להורות על איחוד הדיון. כך גם לגבי טענת משיב מס' 3, לפיה, יתכן ויגיע להסכמה כלשהי עם המבקשת. 4. לאור האמור לעיל, אני מורה על איחוד הדיון בשני כתבי אישום נשוא התיקים הפליליים הנ"ל. איחוד דיוןמשפט פליליכתב אישוםדיוןאיחוד אישומים / הפרדת אישומים