בפניי בקשה לביטול עיקול זמני, שנתתי במעמד צד אחד ביום 30/1/08 (בש"א 2712/08). המבקשים מס' 1 ו-2 (להלן: "הנתבעים") הם הנתבעים בתיק העיקרי, והמבקשת מס' 3 (להלן: "המבקשת") הינה מי שהנתבעים המחו לה את זכותם לקבל את הכספים מהמשיבים, הם התובעים בתיק העיקרי (להלן: "התובעים"). התובעים רכשו מהנתבעים דירה בקיסריה עפ"י הסכם מיום 5/3/07, שקדמה לו בקשה לרכישת דירה מיום 10/1/07. מחיר הדירה הועמד על הסך 1,540,000 ש"ח, התובעים שילמו עבור הדירה לפי ההסכם סך של 930,344 ש"ח. התובעים הגישו נגד הנתבעים תביעה בטענה כי הנתבעים בנו את הדירה תוך חריגה מהיתר הבנייה, ובכך החסירו מהתובעים שטח משמעותי, גזלו מהם אפשרות לחניה כפולה וגרמו לתחושת צפיפות בכניסה לדירה, אשר התובעים רכשו במיטב כספם. התובעים הגישו חוות דעת על ירידת הערך שנגרמה להם עקב בניית הנתבעים, ומכיוון שהגיע המועד בו היו צריכים לשלם לנתבעים סכום נוסף של 464,000 ש"ח, ביקשו התובעים להטיל עיקול עצמי, ובכך למנוע העברת הכספים לנתבעות. הצו הזמני ניתן על סך 400,000 ש"ח בלבד, מתוך הערכת נזק התובעים על הצד הנמוך, והסכום הופקד ע"י התובעים בבית המשפט. עובדה שלא צויינה בבקשה ובתצהיר, אף שהיתה ידועה לתובעים, הינה כי הכספים שעיקולם התבקש כלל לא היו כבר נכסים של הנתבעים, אלא שזכותם של הנתבעים לקבלם הומחתה ביום 8/10/07 למבקשת - א. וייס בנייה ופיקוח בע"מ. אמת כי כתב המחאת הזכות צורף לבקשה להוכחת טענת ההכבדה, אך התובעים לא התייחסו לטענה כי המחאת הזכות נכנסה לתוקף ועל פיה אין התובעים רשאים עוד לשלם דבר לנתבעות. לאחר עיון בבקשות, בתגובות ובפרוטוקול הדיון שהתקיים בפניי היום, אני קובעת כי צו העיקול הזמני שנתתי ביום 30/1/08 לא חל על הכספים שעל התובעים לשלם למבקשת. קריאת צו העיקול כלשונו אינה מאפשרת עיקול הכספים, אשר אינם עונים על הגדרת תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: "נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק…". גם נוסח הצו לא מותיר מקום לספק בפרשנותו "צו עיקול זמני על כספים… השייכים ו/או שהיו [צריך להיות 'שיהיו', הערה שלי, ג.ס.ב.] שייכים ו/או המגיעים ו/או שיגיעו למשיבים". הנכסים, הכספים שעל התובעים לשלם למבקשת, אינם נכסים של הנתבעים. המחאת הזכות מיום 8/10/07 היתה חוקית בהתאם להסכם בין התובעים לנתבעות. התובעים ידעו על ההמחאה, פעלו על פיה, ולא עשו דבר על מנת לבטלה. אני מפנה לתשלום ששילמו התובעים ביום 31/1/08, אחרי הטלת העיקול, ולמכתב בא כחם מאותו יום, בו הוא כותב לנתבעות כי הסך 400,000 ש"ח הופקד בקופת בית המשפט ו"יתרת הסכום המגיעה לכם בגין גמר עבודות טיח…הנה בסך 65,172 ש"ח, למכתבי זה מצורף שיק בנקאי לפקודת חברת א. וייס בנייה ופיקוח בע"מ". כלומר שהתובעים בעצמם מאשרים גם לאחר הטלת העיקול את קיומה של המחאת הזכות ותוקפה, ולכן לא יוכלו כעת לטעון אחרת. בשאלה איזו זכות גוברת: המחאת זכות או עיקול זמני, אמרה כבר הפסיקה את דברה. המחאת זכות גוברת על עיקול מאוחר. בע"א 2328/97 דן כוכבי, עו"ד נ' אוריאל ארנפלד ו-3 אח' תקדין-עליון 99(2), 445 ,עמ' 447 נקבע: "משמעות הדבר היא כי בתוקף הסכם ההמחאה הועברו בפועל כל הזכויות שהיו בידי שפירא לידי כוכבי. מכאן נובע כי העיקולים שהוטלו על ידי נושי שפירא על הערת האזהרה שהייתה רשומה לטובתו על הזכויות שהיו לו בדירה אינם יכולים לתפוס. בשעת הטלת העיקולים, הזכויות שהיו מושאם כבר לא היו בידי שפירא אלא בידי כוכבי. כלל גדול הוא כי אין נושה יכול להטיל עיקול על זכות שאינה מצויה עוד בידי חייבו. לעניין זה יפים דבריו של ש' לרנר, "המחאת חיובים", דיני חיובים - חלק כללי (בעריכת ד' פרידמן, 1994), (להלן: "לרנר") בעמ' 142: ...אם ההמחאה קדמה לעיקול, העיקול איננו תופס. נושה יכול להטיל עיקול על נכס של חייבו, אולם ההמחאה העבירה את הבעלות בזכות, היא איננה עוד נכס של הממחה, ואינה חשופה לעיקול מצד נושיו". טוענים התובעים כי לפי סעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 "המחאת-זכות אין בה כדי לשנות את הזכות או תנאיה, ולחייב יעמדו כלפי הנמחה כל הטענות שעמדו לו כלפי הממחה בעת שנודע לו על ההמחאה". כך נאמר גם בפסק הדין, אליו הפנה ב"כ התובעים בתגובתו לבקשות ביטול העיקולים, ע"א 330/75 גבריאל גרבוב נ' רשות הנמלים בישראל, פ"ד לא(3) 146 ,עמ' 150-151 "אין ספק שחלקה הראשון של הטענה בדין יסודו. טענות ההגנה של החייב נגד הנמחה מתגבשות במועד שבו נודע לו דבר ההמחאה: סעיף 2 (א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט- 1969. אולם יש להבדיל הבדל היטב בין טענות הגנה למיניהן, שבהן מדבר סעיף 2 (א) הנ"ל, לבין הגנות הנובעות מתנאי החוזה גופו. למשל, ברור לכל בר-בי-רב, ולא יתכן כלל אחרת, שהחייב יכול להתגונן בטענה שהממחה הפר את התחייבויותיו על-פי החוזה ועקב כך לא נתגבשה הזכות שהומחתה, אפילו מאוחרת ההפרה ממועד ההודעה על דבר ההמחאה. כללו של דבר, באשר לקשר החוזי גופו ניצב הנמחה בנעלי הממחה, כך שטענות המבוססות על קשר זה אינן בגדר טענות הגנה המתגבשות לפי סעיף 2 (א) לחוק הנ"ל, בעת שנודע לחייב על המחאת הזכות". אבל במקרה דנן אין התובעים טוענים כי לא נתגבשה הזכות שהומחתה עקב הפרת חוזה מצד הממחה, הנתבעות. להיפך, התובעים ממשיכים וטוענים, גם בבקשה למתן צו עיקול וגם לאחר שניתן, במכתב מיום 31/1/08 לנתבעת כי "הוטל עיקול… עד לסכום של 400,000 ש"ח, מכל סכום המגיע לכם ממרשיי. על פי חשבונכם… הסכום המגיע הינו בסך של … יתרת הסכום המגיעה לכם בגין גמר עבודות טיח חוץ וטיח פנים הנה בסך של…". [ההדגשות לא במקור, ג.ס.ב]. עולה מן המקובץ כי העיקול שהוטל ביום 31/1/08 לא חל על הכספים שעל התובעים לשלם למבקשת, ועליהם להעביר את הכספים שעוקלו למבקשת, א. וייס בנייה ופיקוח בע"מ, כאמור בהמחאת הזכות התקפה, וכשם שעשו התובעים ביחס ליתרת הסכום בסך 65,172 ₪. לאור קביעתי זו, לפיה העיקול לא תפס דבר, שכן אין בידי התובעים זכויות של הנתבעות, אין מקום לדון בהתקיימות דרישות התקנות בעניין עיקולים זמניים בכלל, ואני מבטלת את צו העיקול הזמני מיום 31/1/08. ביצוע ההחלטה יעוכב למשך 4 ימי עבודה, על מנת לאפשר לתובעים להגיש בקשה לעיכוב ביצוע בגדרי ערעור. ההחלטה ניתנת ביוזמתי לאור מתן ההחלטה בתום יום העבודה, למניעת נזק בלתי הפיך, ולאחר שהתרשמתי כי אין דחיפות מיידים בשחרור העיקול, לאור העובדה שהבקשה הוגשה יותר מחודש לאחר הידיעה אודות הצו. ביום 3/4/08 יבוטל העיקול והכספים שהופקדו בתיק יועברו ע"י גזברות בית המשפט למבקשת, א. וייס בנייה ופיקוח בע"מ, ח.פ. 9-195759-51, וישלחו למשרד בא כחה. התובעים, המשיבים, ישלמו לכל אחת מהמבקשות הוצאות ושכ"ט עו"ד בגין הבקשה בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ. המחאת חיוביםעיקול