השופטת (בדימוס) ד' דורנר 1. אולצקי עבודות עפר וכבישים בע"מ (להלן - החברה), העוסקת בעבודות עפר וסלילת כבישים, ביצעה עבור המדינה, ובכללה מחלקת העבודות הציבוריות במשרד התשתיות הלאומי (להלן - מע"צ), עבודות שונות. בגדר עסקיה קיבלה החברה אשראי וערבויות מבנק הפועלים בע"מ (להלן - הבנק) לביצוע עבודות בנייה וסלילה עבור לקוחותיה, ובכללם מע"צ. להבטחת חובותיה כלפי הבנק המחתה החברה לבנק, על-דרך שעבוד, את זכותה לקבלת כספים ממע"צ. בתאריך 1.7.1992 נמסרה הודעה על המחאה זו למשרד הבינוי והשיכון, ובו ביום אישר המשרד כי יפעל על-פי ההוראה, אך התנה זאת בכך שלא יישא באחריות, אם מתוך טעות ובתום-לב ישולמו הכספים לחברה (במקום לבנק). בתאריך 31.3.1993 נכרתו שני הסכמים בין מע"צ לחברה, שבגדרם התחייבה החברה לבצע עבודות סלילה עד לתאריכים 31.8.1993 ו-31.12.1993, בהתאמה (להלן - ההסכמים). בהסכמים התחייבה מע"צ לשלם לחברה את התשלומים במועדים הנקובים בהסכמים תוך שהוסכם כי איחור בתשלום מכל סיבה שהיא, לרבות איחור שנבע מאיחור החברה בהגשת חשבונה, יחייב בתשלום ריבית בגובה ריבית החשב הכללי, שאותה המדינה נוהגת לשלם. הבנק נתן אשראי וערבויות לצורך ביצוע ההסכמים, ולהבטחת חובותיה הוציאה החברה שתי איגרות חוב לטובת הבנק. בגדר איגרות החוב שעבדה החברה, על דרך של המחאת זכות, את כל הכספים שיגיעו לה ממע"צ בגין ההסכמים. החברה עמדה בהתחייבויותיה, ומע"צ העבירה ישירות לבנק כספים שהחברה הייתה זכאית לקבלם על-פי החשבוניות שהגישה מעת לעת. 2. בשנת 1995, זמן ניכר לאחר השלמת העבודות ובטרם תשלום מלוא התמורה בגינן, התקבלו במע"צ צווי עיקול על כספים שנשארה חייבת לחברה. חרף המחאת זכויות החברה לבנק הודיעה מע"צ כי היא מחזיקה בכספים עבור החברה, ומכאן ואילך, במשך כשנתיים וחצי, סירבה מע"צ לשלם לבנק את הכספים שהומחו לו. תחילה הודיעה מע"צ, בתשובה לדרישת הבנק להעביר לו את הכספים שהומחו לו, כי היא אינה יודעת דבר על השעבוד ודרשה להמציא את איגרות החוב. ברם גם לאחר שהבנק העביר לה את העתקי איגרות החוב ותעודות בדבר רישום השעבודים אצל רשם החברות, סירבה מע"צ להעביר את הכספים שהומחו לבנק. משכך, נדרש הבנק להליכים משפטיים לאכיפת השעבוד, והוא הגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה למנות כונס נכסים מכוח איגרות החוב. 3. בדיון בבקשה זו חזרה מע"צ על טענתה כי לא ידעה על השעבוד, ואף חקרה בחקירה נגדית את המצהיר מטעם הבנק, שהעיד כי למע"צ ניתנה הודעה בכתב ובעל-פה על ההמחאה. בית-המשפט המחוזי (השופטת ו' אלשיך) קבע בהחלטה שניתנה בתאריך 19.3.1998 (להלן - ההחלטה הראשונה) כי בטענת מע"צ אין כל ממש. נפסק כי מע"צ ידעה על המחאת הזכות, וכי המחאה זו העבירה את הבעלות על הזכות לבנק. משכך, קיבל בית-המשפט המחוזי את בקשת הבנק ומינה כונס נכסים לאיגרות החוב. מע"צ, הגם שלא ערערה על ההחלטה הראשונה, המשיכה להחזיק בכספים עד אשר בית-המשפט המחוזי, בהחלטה נפרדת שניתנה בתאריך 11.5.1998, הורה לבקשת כונס הנכסים על העברת הכספים לבנק, וגם אז חלפו שבועות מספר עד לתאריך 7.6.1998, שבו הועברו הכספים לבנק בערכם הנומינלי. או אז ביקש כונס הנכסים לחייב את מע"צ בתשלום ריבית חשב בגין התקופה שבה החזיקה מע"צ בכספי הבנק שלא כדין. הבקשה התקבלה. בית-המשפט המחוזי מצא כי אמנם מע"צ החזיקה את הכסף בחשבון עיקולים נפרד ולא נהנתה ממנו, ברם לבנק נגרם נזק בשל סירובה הבלתי מוצדק של מע"צ להעביר לידיו את הכספים שהוא היה זכאי להם. משכך, חייב בית-המשפט המחוזי את מע"צ בתשלום הסכום המבוקש. 4. בערעור שבפנינו, המופנה כנגד החלטה זו, תוקפת מע"צ בראש ובראשונה את המימצאים העובדתיים שנקבעו בהחלטה הראשונה, והיא מבקשת לגלגל את האחריות אל הבנק שפתח בשלבי אכיפה רק בשלב מאוחר. טענתה המרכזית של מע"צ היא כי היא החזיקה בכסף בתום-לב, על יסוד צווי העיקול, וכי היא לא נהנתה ממנו. משכך, אין מקום לדעתה לחייבה בתשלום ריבית. לחלופין טוענת היא כי יש לחייבה בתשלום ריבית רק מיום הגשת בקשת האכיפה. בתשובתם לערעור תמכו כונס הנכסים והחברה יתדותיהם בנימוקי החלטותיו של בית-המשפט המחוזי. כן טוענים הם כי ההחלטה הראשונה הפכה לחלוטה, וממילא לא ניתן לתקוף אותה. בנוסף, טענת החברה היא כי על-פי ההסכמים, האיחור בתשלום, כשלעצמו, מזכה בריבית החשב הכללי גם אם לא הופרו ההסכמים על-ידי מע"צ. 5. לא מצאתי עילה להתערב בהחלטה הראשונה. לא זו בלבד שהחלטה זו חלוטה היא, אלא שמימצאיה מעוגנים היטב בראיות אובייקטיביות, ומסקנות בית-המשפט מתחייבות ממימצאים אלה. יש אפוא לדון בערעור מע"צ על בסיס החלטה זו. כאמור, בית-המשפט המחוזי מצא כי מע"צ החזיקה את הכסף בחשבון נפרד בערכו הנומינלי בלי שיישא ריבית או הצמדה, וכן כי מע"צ לא עשתה כל שימוש בכסף. השאלה המתעוררת היא אפוא אם בנסיבות אלה יש לחייב את המדינה בתשלום ריבית על כספים אלה. 6. ידוע לכול כי גם לכסף שלא נעשה בו שימוש ישנה עלות אלטרנטיבית - הם דמי השימוש, הריבית הריאלית. בנוסף, בהינתן קיומה של אינפלציה הכסף הוא נכס מתכלה, שערכו - כוח הקנייה שלו - יורד בגובה הפרשי ההצמדה. אלא שכשהמדובר הוא במחזיק כספים מעוקלים שאינו צד לסכסוך, ושאינו עושה שימוש בכסף, אין לחייבו לטרוח יתר על המידה במציאת ההשקעה הטובה ביותר לכספים מעוקלים המוחזקים בידיו ולהסתכן בכך שיועלו טענות בדבר תבונת ההשקעה. בהתאם, לאחרונה נפסק כי ישנה חזקה שבעובדה כי המחזיק עשה שימוש בכסף, אך אם זו נסתרה, מחויב המחזיק - על-פי עקרון תום-הלב - להודיע לנתבע על החזקת הכספים "כדי שיוכל לכלכל צעדיו בהתאם". ראו ע"א 6574/99 מדינת ישראל, משרד השיכון נ' עו"ד קרייתי, מפרק חברת ביתרומעץ [1], בעמ' 323-321. כלל דומה, אך המבוסס על עקרונות נזיקיים, מצוי בסעיף 2(ד) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967, הקובע כי "שומר שנודע לו כי עלול להיגרם לנכס נזק שהוא אינו אחראי לו... ולא הודיע על כך לבעל הנכס תוך זמן סביר או לא נקט אמצעים סבירים להודיע לו, יהא אחראי לאותו נזק במידה שההודעה היתה מאפשרת לבעל הנכס למנוע את הנזק". והשוו ש' רנר "חוק השומרים, תשכ"ז-1967" פירוש לחוקי החוזים (להלן - רנר [3]), בעמ' 174-182. אמנם, במקרה שלפנינו השאלה אם מע"צ הודיעה לבנק על דרך החזקת הכסף על-ידיה, לא התבררה, אלא שאין אני נדרשת לכך, שכן הכספים שבהם החזיקה מע"צ לא היו כספים מעוקלים, אלא כספים שהבנק היה זכאי להם. וכאמור לעיל, ברי כי הייתה מע"צ חייבת לדעת, אף קודם דרישת הבנק, כי החברה המחתה את זכותה שנים לפני הוצאת צווי העיקול, והיא אף שילמה כספים לבנק על יסוד המחאה זו. ממילא אין ספק כי היה על מע"צ לדעת גם שאין צווי העיקול חלים על כספים אלה. מע"צ עמדה בסירובה להעביר כספים אלה לאחר שנדרשה לכך על-ידי הבנק, עד כי נזקק הוא לפתוח בהליכי אכיפה, ונדרשו שתי החלטות של בית-המשפט המחוזי כדי להביא אותה לשלם לבנק את כספו. בנסיבות אלה מע"צ הייתה חייבת לצפות כי החזקתה בכסף בחשבון שאינו נושא ריבית והצמדה תגרום נזק לבנק, וכך היה. התנהגות מע"צ הייתה נגועה אפוא ברשלנות. ידוע כי אף שומר חינם חב בפיצויים בגין נזק שנגרם לנכס שהופקד בידיו כתוצאה מרשלנותו (סעיף 2(א) לחוק השומרים), ולא כל שכן, שהמחזיק שלא כדין בכספי חברו, שאחריותו היא מוחלטת, חב בפיצויים אלה. ראו רנר [3], בעמ' 168. אני מציעה אפוא לדחות את הערעור ולחייב את המדינה בתשלום שכר טרחת עורך-דין לכל אחד מהמשיבים בסך 25,000 ש"ח. השופט א' א' לוי אני מסכים. הנשיא א' ברק כחברתי השופטת דורנר סבור גם אני כי דין הערעור להידחות. מסכים אני כי אין עילה להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי (מיום 19.3.1998), שלפיה זכויותיה החוזיות של חברת אוליצקי עבודות עפר וכבישים בע"מ (להלן - חברת אוליצקי), על-פי החוזים שבינה לבין המערערת, הומחו כדין לבנק הפועלים. מכאן שהיה על המערערת לפרוע לבנק הפועלים את התשלומים החוזיים שהתחייבה בהם כלפי חברת אוליצקי. את הכספים היה על המערערת לשלם לבנק הפועלים במועדים הקבועים בחוזים (44 יום מהגשת החשבונות על-ידי חברת אוליצקי). נוכח המחאת הזכויות מחברת אוליצקי לטובת הבנק לא נתפסו כספים אלה על-ידי העיקולים שהוטלו על הכספים של חברת אוליצקי. החיוב החוזי לא "הוקפא" אפוא על-ידי עיקול (השווה ע"א 6574/99 הנ"ל [1]), לפיכך הימנעותה של המערערת מלפרוע את התשלומים לבנק במועדים המוסכמים היא בבחינת פיגור בביצוע החיובים. בחוזים בין המערערת לחברת אוליצקי נקבע כי במקרה של פיגור בתשלומים מעבר למועדים הנקובים בחוזה תהיה חברת אוליצקי זכאית לריבית החשב הכללי על התשלום ששולם בפיגור כפיצוי בגין הפיגור האמור. הוראה חוזית זו מבטאת מנגנון של פיצויים מוסכמים. היא משקפת את הסכמת הצדדים באשר לפיצוי שחברת אוליצקי זכאית לו במקרה של הפרה של החיוב הכספי (ראה ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' פרידמן [2]). יצוין כי המערערת לא טענה בשום שלב כי הפיצוי המוסכם (ריבית החשב הכללי) נקבע "...ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" (סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). נמצא כי פיגור בתשלומים מחייב את המערערת לפצות את חברת אוליצקי בהתאם לריבית החשב הכללי. הסדר הפיצוי המוסכם עומד בעינו גם כלפי בנק הפועלים, שאליו הומחו זכויותיה של חברת אוליצקי. בצדק הורה אפוא בית-המשפט המחוזי למערערת לשלם למשיב 1 את ריבית החשב הכללי על הסכומים ששולמו בפיגור על התקופה שממועד התשלום המוסכם בחוזה ועד למועד ביצוע התשלום בפועל (6.7.1998). הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר. המחאת חיוביםהחשב הכללי