1. שריון - שיווק דלתות ומוצרי בטחון בע"מ (להלן:"התובעת") הגישה ביום 24.3.05 תביעה בהליך של "סדר דין מהיר" לתשלום סך של 34,789 ₪ כנגד דונה חברה להנדסה ובנין בע"מ (להלן:"הנתבעת"). 2. התובעת הינה חברה העוסקת בשיווק דלתות ומוצרי בטחון והנתבעת הינה חברה קבלנית, העוסקת בין היתר בביצוע עבודות בניה. 3. טוענת התובעת, כי סיפקה לנתבעת מוצרים שונים על פי בקשתה. 4. לטענתה, ההתקשרות נשוא התביעה נמשכה לאורך תקופה - וככלל פרעה הנתבעת את חובותיה לתובעת. ברם, בעבור חשבונית מס’ 750 מיום 23.9.1998, בסך של 33,740 ₪ פרעה הנתבעת סך של 11,194 ₪ בלבד. 5. מנגד טוענת הנתבעת, כי לא התקשרה בחוזה עם התובעת. ההתקשרות נעשתה עם חברת "ירושמם מיגון בע"מ" (להלן:ירושמם") חברה אשר הייתה באותה עת ספקית של מוצרי "שיריונית חוסם". 6. טוענת הנתבעת, כי ירושמם בחרה לספק לאתר מקצת מהמוצרים בעצמה ומקצתם באמצעות ספקי משנה - עמם היא קשורה. התובעת הייתה אחד מספקי המשנה שנתבקשו ע"י ירושמם לספק מוצרים לאתר. 7. עפ"י המקובל והנהוג בסוג זה של התקשרות בין מזמין לספק, שיטת ההתחשבנות והתשלום היא לפי חשבון מצטבר: מדי חודש מוגש חשבון (חלקי) מצטבר, המפרט לגבי כל מוצר ועבודה את הכמות המתאימה שהצטברה מאז תחילת האספקה מול הכמויות המצטברות בהתאמה עד החשבון הקודם. חשבון זה מוגש לאישור הנתבעת והתשלום מתבצע בהתאם לחשבון המאושר, בקיזוז הסכומים ששולמו לפי החשבונות הקודמים. 8. טוענת הנתבעת, כי ירושמם ביקשה מהנתבעת לבצע תשלומים תקופתיים ישירות לספקי משנה בהתאם לחשבונות החלקיים, והיא עשתה זאת על פי בקשתה, אך אין בכך בכדי ליצור כל יריבות בינה לבין התובעת והיא לא חייבת לה דבר. 9. התביעה נוהלה ב"סדר דין מהיר", על כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. דיון הנני מקבל את טענת התובעת כי נקשרו יחסים חוזיים בין הנתבעת לתובעת . לשם המחשת היחסים החוזיים האלו, התובעת הוכיחה כי במרוצת הזמן, בנוסף על הקבלה שצורפה לכתב התביעה, הפיקה התובעת חשבוניות לנתבעת, התובעת קיבלה תשלומים נוספים ישירות מהנתבעת ואף הפיקה קבלות לנתבעת: א. חשבונית מס' 658 אשר העתקה צורף לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת, כנספח ט'. ב. חשבונית מס' 677, אשר העתקה צורף לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת, כנספח י'. ג. קבלה 713 אשר העתקה צורף לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת, כנספח יא' (והמתייחס להעברת תשלום מהנתבעת לתובעת, בגין קבלת תשלום שתי החשבוניות דלעיל) התובעת עסקה בשיווק ומכירת מוצרי בטחון מתוצרת חברת "חוסם". התובעת הפכה במרוצת מחצית שנת 1998 לזכיינית איזורית לשיווק מוצריה של חב' חוסם, באזור צפון ירושלים, בית שמש וכיו"ב. לפני שהתובעת הפכה לזכיינית של חב' חוסם באיזור ירושלים - צפון, היה השיווק באזור ירושלים בידי חברת ירושמם שהיתה בשליטתו ו/או בניהולו של מר אריה שמם. העתק ההסכם שנכרת בין התובעת ובין חברת הירושמם, צורף כנספח ז' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת. חב' הירושמם הפסיקה את השיווק בכל איזור ירושלים, והזכיינות באזור ירושלים-צפון הועברה לתובעת. מנהלה ערך "מסע" בין כל לקוחותיה המוסדיים והגדולים של חב' ירושמם, באיזור שהפך לתחום הפעילות של התובעת. באותו מסע, הציג מנהל התובעת את עצמו, את התובעת, והודיע כי חב' ירושמם הפסיקה את פעילותה כזכיינית איזורית, וכי מכאן ואילך רק התובעת היא הרשאית לספק מוצרים מתוצרת חב' "חוסם". הנני מקבל את טענת הנתבעת ולפיה, חב' ירושמם לא היתה מורשית לפעול בשמה, והתובעת לא היתה מורשית לפעול בשמה של חב' ירושמם, או לפעול כ"ספק משנה" שלה. התובעת לא קיבלה כספים שהיו מגיעים לחב' ירושמם, והמחאת הזכות שנטענה ע"י הנתבעת לא הוכחה כלל. סכום התביעה מתבסס על חשבונית מס' 750 שהוציאה התובעת לנתבעת, ע"ס 33,740 ₪ (במונחי קרן) ממנו נוכה סך של 11,194 ₪ (במונחי קרן) ששולם לתובעת בהמחאה שמשכה הנתבעת. לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת אף צורף העתק קבלה ע"ס 11,194 ש,ח שהפיקה התובעת לנתבעת. הסכום הנתבע הינו הפחתה של סך של 11,194 ₪ מהסך של 33,740 ₪, ושערוך הסכומים הנ"ל עד למועד הגשת התביעה ( תחשבי השערוך צורף לכתב התביעה ולתצהיר העדות הראשית). הנתבעת לא חלקה על המסמכים דלעיל, והיא מעולם לא חלקה על כך שקיבלה את המסמכים מהתובעת. הנתבעת טענה כי בתחילה אושר לתשלום הסך של 11,194 ₪ (סעיף 12 לתצהיר) וכי בסיום העבודות וההספקה הוגש חשבון מצטבר, אשר אושר לאחר הפחתת פריטים שלא סופקו. דא-עקא, הנתבעת מעולם לא טרחה להסביר ו/או לפרט מהם אותם הפריטים שלטענתה לא סיפקה לה התובעת, ומדוע ראתה הנתבעת לנכון לשלם רק עבור כשליש מסכום החשבונית. משנשאל מר שלום שי (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 2.3.2006) מדוע קיבלה התובעת "מספר ספק" אצל הנתבעת, דבר שיש בו להעיד על יריבות ברורה בין הצדדים כפי שראתה אותם הנתבעת - מסר תשובה מתחמקת, וטען כי זהו "עניין רישומי בלבד". אינני מאמין לעדותו זו. מר שי שלום העיד כי בינו ובין נציג ירושמם, מר חי בן יונתן שררו יחסי אמון וידידות מעבר ליחסי ספק-לקוח גרידא, כשעניינים שוטפים סוכמו במהלך העבודה בשיחה קצרה, בלא להיזקק לפורמליות, לאישורים ולמסמכים. עדות זו נועדה להסביר את הרקע לטענה של הנתבעת, בדבר המחאת זכות חלקית, ללא גיבוי במסמכים כלשהם. מאידך, הנתבעת לא טרחה כלל להביא לעדות את אותו נציג של חב' ירושמם, אשר "ביחסי ידידות" עם מר שי שלום. מר שלום שי עצמו הודה כי דיבר עם מר בן יונתן רק כשבועיים ימים לפני הדיון הנ"ל ואף הודה כי "הוא אמר שיסביר" סתם - ולא פירש. במצב זה, אי הבאת העדת המהותית הנ"ל פועלת כנגד הנתבעת. לעניין זה ראה גם ספרו של יעקב קדמי, דיני ראיות, חלק שלישי, תשנ"ט בעמ' 1391 שם נכתב כדלקמן: "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד...התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד...היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה." למעלה מן הצורך, אציין כי בעניין השימוש בחשבונית המס לניכוי מס תשומות ואי החזרתה לתובעת, הנני מקבל את טענותיו של ב"כ הנתבעת. בשיטת החשבונאות המסחרית ("בסיס מצטבר") חייב הספק להנפיק חשבונית מס עם הספקת הסחורה ולא כנגד התשלום בפועל והמזמין עושה בה שימוש לניכוי מס התשומות בלא תלות במועד התשלום בפועל; וכיוון שבשני צידי אותה מטבע עסקינן, חייב הספק לשלם את מס הערך המוסף בהתאם לחשבונית המס גם טרם קיבל תשלום כלשהו לפיה. מובן איפוא כי שעה שחשבונית מס אינה נפרעת במלואה - מכל סיבה שהיא, כגון אי אישור ותשלום מופחת כבענייננו - לא ניתן לצפות שהנתבעת תשיב את החשבונית לתובעת. במקרה זה, על הספק להנפיק ולהמציא למזמין תעודת זיכוי, בה מפורטים ההפרש שלא אושר ולא שולם והמס בגינו; על יסוד תעודה זו מקטין הספק בדיווח התקופתי העוקב הן את ההכנסה הגבוהה מהנכון שהוצגה עקב החשבונית המקורית והן את סכום המע"מ שעליו לשלם בהתאם - ובמקביל מקטין המזמין את הוצאותיו שדווחו תחילה ואת מס התשומות שנוכה. בדרך זו - מתאזנות כפות המאזניים הן בין הצדדים והם ביניהם לבין רשויות המס. זו הדרך הנכונה והיחידה. על אף הנ"ל, אך לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. הנתבעת תשלם לתובעת את סכום התביעה, בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ + מע"מ. המחאת חיובים