השופטת ש' נתניהו: המשיב, כונס הנכסים של חברת גרילוז מפעלי טקסטיל בע"מ (להלן - החברה), פנה לבית המשפט המחוזי בתל-ביב-יפו בבקשה להורות לבנק אגוד לישראל בע"מ (להלן - בנק אגוד) להעביר לחשבון הכונס סך של כ-24,000 ליש"ט, שהגיעו לידיו של בנק אגוד בגין תמורות יצוא שבוצע על-ידי החברה. בנק אגוד גבה את הסכום הנ"ל על-פי מסמכי היצוא שהחברה מסרה לידיו לשם גבייה. המערער, בנק המזרחי המאוחד בע"מ (להלן-בנק המזרחי), אף הוא פנה לבנק אגוד בבקשה להעביר את הכספים הנ"ל אליו, בטענה כי הם הוקנו לו, עוד בטרם הכינוס, בתמורה לאשראי שנתן לחברה על-פי תנאי הסכם שנעשה עמה. בנק אגוד הודיע שהוא אינו נוקט עמדה במחלוקת שבין הכונס לבין בנק המזרחי וכי הוא יכבד את החלטת בית המשפט. בית המשפט קמא (כבוד הנשיא א' וינוגרד) דחה את טענת בנק המזרחי כי הכספים הוקנו לו. הוא החליט, שזכותו של הכונס עדיפה, והורה לבנק אגוד להעביר לו את הכספים. על כך מערער בנק המזרחי. 2. התצהיר שהוגש מטעם בנק המזרחי מכיל את העובדות עליהן מבסס הבנק את טענתו, כי כספי היצוא הוקנו לו. החברה נמנתה עם לקוחות הבנק. לבקשתה, העמיד לה הבנק מדי פעם אשראי, שעליו חלו התנאים הנקובים בהסכם שנעשה ביניהם הנקרא "הסכם ותנאי עסק כלכליים", וקיבל ביטחונות שונים. מאחר שהחברה שיעבדה נכסים גם לטובת בנקים אחרים, נעשה ב-5.10.81 הסכם בין הבנקים (ביניהם גם בנק אגוד ובנק המזרחי), המסדיר את היחסים ביניהם במקרה של מימוש השיעבודים. לפי הסכם זה, תמורות יצוא או מימוש תמריצי היצוא או זכויות הביטוח בגין היצוא ישולמו לאותו בנק אשר נתן את האשראי למימון היצוא. העיסקה הנדונה נעשתה בספטמבר 1989, ובקשר אליה נחתמו המסמכים הבאים: א. בקשת החברה אל בנק המזרחי מ-5.10.88 לקבלת מימון. בבקשה זו נאמר: "נא לממן לנו את הדוקומנטים הנ"ל במסגרת הקרן למימון משלוחי יצוא על סמך רשומון היצוא המצורף ולהמיר את תמורת המימון בשקלים לזכות חשבונו מס' 192811. את הממון תגבו מתמורת הדוקומנטים כשיפרעו על ידי הקונה בחו"ל, או במקרה של אי פרעון נשלם לכם אנו את החוב מתוך חשבוננו...". ב. כתב הרשאה מיום 1.9.88, בו נתנה החברה הרשאה לחברה הישראלית לבטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ לשלם במישרין לבנק המזרחי כספים העשויים להשתלם לה בתוקף פוליסת הביטוח שהוצאה לה. ג. אישור החברה הישראלית לבטוח סכוני סחר חוץ בע"מ מיום 21.12.88, כי תפעל על-פי ההוראה הנ"ל. ד. הוראות בלתי חוזרות שנתנה החברה לבנק אגוד ביום 5.10.88 להעביר את הסכום שתגבה בגין היצוא הנ"ל לבנק המזרחי, בהן נאמר: UPON PAYMENT OF THE ABOVE MENTIONED COLLECTION, PLEASE REMIT THE" PROCEEDS TO UNITED MIZRACHI BANK, CENTRAL BRANCH, 28 LILIENBLUM .STREET, TEL-AVIV, IN OUR ORDER .THESE INSTRUCTIONS ARE IRREVOCABLE PLEASE ADVISE UNITED MIZRACHI BANK LTD., TEL-AVIV OF THE ABOVE "MENTIONED IRREVOCABLE INSTRUCTIONS ה. הודעתו של בנק אגוד לבנק מזרחי מ-6.10.88, כי יפעל על-פי הוראות בלתי חוזרות אלה: "הנדון: גביה מס' 2301/88/בי.טי. ע"ס 24,192.60 ליש"ט חש' מס' 1628 הננו להודיעכם כי קבלנו הוראה מגרילוז מפעלי טכסטיל בע"מ, כדלקמן: UPON PAYMENT OF THE ABOVE MENTIONED COLLECTION, PLEASE REMIT THE" PROCEEDS TO UNITED MIZRACHI BANK, CENTRAL BRANCH, 28 LILIENBLUM .STREET, TEL-AVIV, IN OUR ORDER .THESE INSTRUCTIONS ARE IRREVOCABLE PLEASE ADVISE UNITED MIZRACHI BANK LTD. TEL-AVIV OF THE ABOVE ".MENTIONED IRREVOCABLE INSTRUCTIONS רשמנו לפנינו הוראה זו ונפעל בהתאם אם וכאשר תתקבל אצלנו התמורה הנ"ל, ובתנאי שלא תהיה כל מניעה חוקית לכך". חוב החברה לבנק המזרחי בגין עיסקת היצוא הנ"ל הסתכם ליום 15.1.89 בסכום של למעלה מ-2,500,000 ש"ח. הסכום לא נפרע. בתחילת פברואר 1989 גבה בנק אגוד את תמורות היצוא ונתבקש על-ידי בנק המזרחי לפעול על-פי ההוראות הבלתי חוזרות שקיבל מהחברה. 3. את הטענה, כי רכש זכות קניינית בכספי היצוא, מבסס הבנק על הגירסה העובדתית שבסעיף 6 לתצהיר: "הסכם בין הצדדים כי הבנק יתן לחברה לצורך מימון היצוא הנזכר הלואה למימון יצוא בסך 20,560 ליש"ט כפוף לתנאי כי תמורת היצוא במלואה תוקנה במלואה וללא סייג לבנק ואף תובטח על ידי החברה הישראלית לבטוח סכוני סחר חוץ בע"מ. עוד הסכם בין הצדדים כי הדוקומנטים הכרוכים בעסקה זו ימסרו לגביה לבנק אגוד ועם גבית התמורה יעבירנה בנק אגוד לבנק מזרחי". תימוכין לגירסה זו מוצאת באת-כוחו המלומדת של בנק המזרחי בנסיבות ההתקשרות בין החברה לבין בנק המזרחי, שעליה מעידים העובדות והמסמכים שפורטו. היא גם מדגישה, כי הכונס לא חלק על האמור בסעיף 6 לתצהיר, לא חקר את המצהיר על תצהירו ולא הציג גירסה אחרת. מההיבט המשפטי מתבסס הבנק על הטענות החלופיות הבאות: א. החברה המחתה לו את זכותה לתמורות היצוא שנגבו על-ידי בנק אגוד. ב. בנק אגוד מחזיק בכספים כנאמן או כשלוח של בנק המזרחי, אשר קיימות לו זכויות עיכבון בהם או הינו זכאי לקזזם כנגד חובות החברה. ג. תמורות היצוא משועבדות לבנק המזרחי, לרבות בשיעבוד שביושר הנובע ממימון היצוא. זכות זו מעוגנת בהסכם שנעשה בין הבנקים, שנזכר כבר לעיל. הנשיא המלומד דן בטענות אלה אחת לאחת כסדרן ודחה את כולן. לדעתי, טעה בהחלטתו כבר בטענה הראשונה, טענת ההמחאה. אוכל להתרכז בשאלת ההמחאה בלבד, כי מסקנתי שלי, שיש לקבל את טענת ההמחאה, תייתר את הצורך לדון בכל הטענות החלופיות שנמנו לעיל. 4. את טענת ההמחאה דחה הנשיא המלומד מהנימוקים הבאים, שאינם יכולים לעמוד: א. ההוראה הבלתי חוזרת שנתנה החברה לבנק אגוד להעביר את תמורות היצוא לבנק המזרחי אינה, לדעתו, המחאת זכות או קניין מיידי, אלא התחייבות לעתיד לבוא. זאת הסיק מכך שנאמר בה: .....UPON PAYMENT OF THE ABOVE MENTIONED COLLECTION" אין הדבר כך. הוראה זו אינה לעתיד. ההוראה היא מיידית והיא בלתי חוזרת מרגע שנתנה. ביצועה הוא אמנם בעתיד, כי היא מתייחסת לזכות שטרם מומשה - לכספים שטרם נגבו ואשר יגיעו בעתיד. אך נושא ההמחאה אינו חייב להיות זכות שכבר מומשה, והוא יכול אף להיות זכות שעדיין אינה קיימת, זכות עתידה ואף זכות מותנית. סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 (להלן - חוק ההמחאה), אומר זאת במפורש: "זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה...". אין גם ממש בטענות הכונס, כי מכתבה של החברה לבנק אגוד הינו הוראה ("INSTRUCTION") ולא המחאה ("ASSIGNMENT"), וכי היות ההוראה בלתי חוזרת מלמד שאינה המחאה, שלוא הייתה זו המחאה, ברור היה שהיא בלתי חוזרת ומיותר היה לציין זאת. המחאת זכות לפי חוק ההמחאה יכולה להיעשות בכל לשון ובכל צורה, ואפילו בעל-פה ואף בהתנהגות, ובלבד שהכוונה להעברה מיידית של הקניין תעלה בצורה ברורה (ראה: ע"א 471/73 [1], בעמ' 126; מ' בן-פורת, "חוק המחאת חיובים תשכ"ט-1969" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, חוברת עדכון, תשל"ז) 9). ההמחאה שנדונה בע"א 263/70 [2] לא הייתה אחרת מאשר הוראה בלתי חוזרת להעביר חוב. האמור במכתב ההוראות כי ההוראה היא בלתי חוזרת אינו מלמד שאין זו המחאה. נהפוך הוא, דוקא מפני שזהו מאפיין של המחאה, מלמד הדבר על כוונה להמחות. ב. אישורו של בנק אגוד לבנק מזרחי, כי יפעל על-פי ההוראה "אם וכאשר תתקבל אצלנו התמורה", מהווה, לדעתו של הנשיא המלומד, רק הבטחה לעתיד, שבתנאים מסוימים יעברו הכספים לבנק המזרחי, ואף זאת, כאמור באישור, רק "בתנאי שלא תהיה כל מניעה חוקית לכך". מכאן הסיק, שגם בנק אגוד לא ראה את הוראת החברה כהמחאת זכות שתוקפה מיידי, אלא כהתחייבות עתידית מותנית. כבר הראיתי, כי אין זאת הוראה התופסת רק לעתיד. ההוראה תופסת מיד. הביצוע יהיה בעתיד, כאשר הזכות תתממש. המחאת זכות לפי חוק ההמחאה חלה גם על זכויות עתידיות ואף מותנות. הודעתו של בנק אגוד, כי יפעל על-פי ההוראה בהיעדר מניעה חוקית לכך, אינה מלמדת שאין זו המחאה. יש זכויות, שהדין אוסר את העברתן, כמו למשל הזכות לתבוע בנזיקין, הזכות למזונות, לקיצבה, למענק של עובד מדינה, לחלק משכר עבודה, וכמו למשל העברתם של מלוות ממשלתיים שונים. קיבול הוראה בכפוף לדין אינו פסול ואינו שולל מההוראה את אופייה כהמחאה (וראה בן-פורת בחיבורה הנ"ל, בעמ' 12). ג. גם את בקשת החברה לבנק המזרחי למימון היצוא סבר הנשיא המלומד שאין לראות כהמחאת זכות. זאת בשל האמור בה, כי "במקרה של אי פרעון נשלם לכם אנו את החוב...". לדעתו, "אילו היה בהוראות אלו משום המחאת חוב - פשיטא שאין הנמחה יכול עוד לחזור על הממחה אם לא יצליח לגבות את הכסף על פי ההמחאה". ומאחר שהחברה התחייבה לשלם את החוב, אם בנק המזרחי לא יקבל את תמורות היצוא, הרי שאין כאן המחאת זכות. נימוק זה הינו מוטעה. באין הסכם אחר, התוצאה של העברת זכות היא, שהנמחה נעשה נושה של החייב במקום הממחה, אבל כל עוד לא נפרע החוב, זכאי הנמחה לגבות את המגיע לו מהממחה. ראה ע"א 471/73 [1], הנ"ל, בעמ' 126: "אין כל הוראה בחוק המחאת חיובים, שהמחאת זכות משמשת כפרעון החוב של המחאה (צ"ל: הממחה... ש' נ') לנמחה, אם היה קיים חוב כזה. נושא היחסים בין הממחה והנמחה כתוצאה מהעברת החוב לא הוסדר בחוק הנ"ל (חוק ההמחאה - ש' נ'), כשם שלא הוסדר בפקודת החוב (העברה), אלא המחוקק השאיר את הענין להסכם בין הצדדים. בהעדר הסכם בענין זה התוצאה של העברת הזכות היא, שהנמחה נעשה הנושה של החייב במקום הממחה, אך כל עוד לא פרע החייב את חובו עומדת לנמחה הזכות לגבות את המגיע לו מהממחה". ד. את מכתב ההרשאה לחברה הישראלית לביטוח סכוני סחר חוץ בע"מ לא ראה הנשיא המלומד כהמחאה, מאותו טעם שבגללו שלל שההוראות הבלתי חוזרות של החברה לבנק אגוד מהוות המחאה וראה בו רק הוראה בלתי חוזרת, על טעות זו כבר עמדתי לעיל. ה. עוד הזכיר הנשיא המלומד מכתב של בנק המזרחי לבנק אגוד מיום 7.2.89, בו נאמר: "... לאור חות דעת משפטית שקבלתי בנדון, הרי התמורות הנ"ל מגיעות לנו לכסוי חובותיו בממ"י מאחר והדוקומנט מומן על ידנו לפני תאריך הכנוס נבקשכם להעביר מידית את התמורה לנו כמתחייבים ממכתבכם המצ"ב". מאחר שבמכתב זה לא נזכרת המחאת זכות, הסיק, כי אפילו בנק המזרחי, כשכתב אותו, לא חשב שיש לו קניין בתמורות היצוא ובקש את הכסף רק "כמתחייב ממכתבכם המצוי בזה", הוא המכתב המאשר כי בנק אגוד יפעל על-פי ההוראות הבלתי חוזרות של החברה. נימוק זה נופל משהוראות בלתי חוזרות אלה אכן מהוות, כדעתי, המחאה. 5. הראיתי מדוע הנימוקים המפורטים, ששללו מכל אחד מהמסמכים בנפרד את אופיו כהמחאה, אינם עומדים במבחן. אך השאלה, אם לפנינו המחאת זכות, איננה צריכה להיבחן בראייה של כל פרט בנפרד ובחינתו בזכוכית מגדלת, אלא בראייה כוללת של מהות ההתקשרות שבין החברה לבנק המזרחי. בנק המזרחי מימן לחברה את הוצאות היצוא. כדי להבטיח שיקבל את המגיע לו (בהתחשב בכך שהחברה שיעבדה את רכושה גם לבנקים אחרים) נתנה החברה הוראות בלתי חוזרות לבנק אגוד, והסמיכה אותו לגבות את תמורות היצוא ולהעביר את הסכומים שיגבה לבנק המזרחי, על-מנת שיזכה אצלו את חשבון החברה. כמו כן נתנה החברה הוראות בלתי חוזרות למבטחת של סיכוני סחר חוץ להעביר כל כספי ביטוח שיגיעו לה בגין היצוא הנ"ל לבנק המזרחי. אף שלא נעשה שימוש מפורש במלה "המחאה", ברור לגמרי, כי הכוונה הייתה להקנות את הכספים לבנק המזרחי לכיסוי החוב שהחברה חבה לו בגין מימון היצוא. זו הייתה משמעותה של העיסקה שנעשתה בין החברה לבנק המזרחי, ואלה היו הכוונה והתכלית של ההוראות הבלתי חוזרות שנתנה החברה לטובתו. תוצאה אחרת היא בלתי מתקבלת על הדעת. בנק המזרחי - הוא, ולא החברה - מימן את היצוא. החברה לא נשאה כלל במימון ולא פרעה את חובה לבנק המזרחי. עתה בא הכונס ומבקש לשים את ידו על תמורות היצוא, המגיעות לבנק המזרחי לפי ההסכם עם החברה שנעשה לפני הכינוס. 6. תוצאותיה של המחאת זכות הן הקניית הבעלות בזכות הנמחית לנושה (ראה בן-פורת, שם, בעמ' 16). משהוקנו הכספים לבנק המזרחי לפני הכינוס הם אינם קניינה של החברה, ולכונס אין זכות בם. 7. הערעור מתקבל. הכונס יישא בהוצאותיו של בנק המזרחי בסך 8,000 ש"ח, להיום. השופט ד' לוין: אני מסכים. השופט י' מלץ: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת נתניהו. המחאת חיוביםבנק