1. המבקשת הגישה בקשה לטען ביניים. אין חולק כי המבקשת חייבת לטוענת 1 סך של כ-64,000 ₪ בהתאם לפסק דין שניתן בת"א (ת"א) 1758/94 ביום 15.3.04. שניים מתחרים על סכום זה: הטוען 2, האוחז בהמחאת זכות בלתי חוזרת לטובתו. המחאת הזכות נעשתה ביום 25.2.04; הטוען 3 אשר טוען לעיקול ביחס לסכום המוחזק בידי המבקשת. העיקול המדובר הוטל בלשכת ההוצל"פ בתל-אביב ביום 13.4.95, בגדרי תיק 01-30357-95-7. 2. השאלה הצריכה הכרעה היא מי משני הטוענים זכאי לכספים הללו. הטוען 2 טוען כי זכותו עדיפה, שכן העיקול שהוטל בשנת 1995 פקע, הן מן הטעם שהמבקשת הודיעה ללשכת הוצל"פ שאין בידיה כספים המגיעים לטוענת 1; הן מן הטעם שתוקפו של העיקול הוא למשך 3 חודשים בלבד מיום הטלתו והן משום שהטוענת 3 שקטה 7 שנים על שמריה ולא הגישה כל בקשה לפי סעיף 46 לחוק ההוצאה לפועל. מנגד, טוענת הטוענת 3 כי זכותה-שלה עדיפה, משום שהטילה עיקול אצל המבקשת עוד בשנת 1995 והמבקשת הודיעה ללשכת ההוצל"פ ביום 14.5.95 ע"ג ספח הודעת העיקול: "החייבת (קרי - הטוענת 1. מ' י') הגישה תביעה נגד חברתנו בת.א.1758/94 בבית המשפט המחוזי בת"א-יפו אשר חברתנו אינה מודה בה. הוגש כתב הגנה. התביעה טרם נדונה". לשיטת הטוענת 3, התנהלה התביעה הנ"ל לאיטה באשר הטוענת 3 עוקבת מרחוב אחרי התקדמותה. העיקול הוטל כדין, שכן זכות הטוענת 1 לכספים מן המבקשת שהייתה קיימת משלהי 1994, עוקלה ב-1995. אין רגליים לסברה, כך טוענת הטוענת 3, שהעיקול פקע לאחר 3 חודשים. העיקול דנן אינו מוגבל בזמן והוא מעולם לא בוטל. יתר על כן: בעת שנוצרה המחאת הזכות לטוען 2, טרם ניתן פסק דין כלפי המבקשת לזכות הטוענת 1. מכל מקום, העיקול קדם להמחאת הזכות ומכאן שהעדיפות היא למעקל. 3. לאחר ששקלתי טענות הצדדים כפי שהובאו בהודעות הפרטים מטעמם, באתי לכלל מסקנה כי הטוען 2 הוא הזכאי לכספים. 4. אכן, אין בסיס לעמדת הטוען 2, על-פיה חלה בפרשתנו הוראת סעיף 44 (א) לחוק ההוצאה לפועל, המגבילה את תחולתו של עיקול בידי צד ג' על כלל נכסי החייב, לתקופה של שלושה חודשים. הטעם לדבר הוא שעיקולה של הטוענת 3 ניתן על-פי סעיף 45 (א) לחוק ההוצאה לפועל, כפי שעולה מהודעת העיקול - נספח ד' להודעת הפרטים מטעם הטוענת 3. סעיף 45 (א) איננו כולל מגבלה של שלושה חודשים. לכאורה, ניתן היה לסבור כאילו תחולת העיקול אינה מוגבלת. ברם, סעיף 45 (ב) לחוק מורה: "הגיע הנכס שצו העיקול מתייחס אליו לידי הצד השלישי לאחר המצאת הצו ותוך תקופה שנקבעה לכך בצו, יחול עליו צו העיקול מהיום שהגיע לידיו, והצד השלישי יודיע על כך למוציא לפועל תוך עשרה ימים מאותו יום". (ההדגשות שלי - מ' י') עיון בצו העיקול - נספח ד האמור - מלמד כי בסעיף 2 (ה) שבו נקצב מועד של שלושה חודשים. סעיף זה אומר: "אם המעוקלים אינם בידך ויגיעו אליך תוך שלושה חודשים מיום קבלת הצו, יחול העיקול מעת הגיעם לידיך.....". הנה כי כן, אף העיקול דנן, ככל שהוא מתייחס לנכס שלא היה בידי המבקשת ביום המצאת צו העיקול, חל למשך 3 חודשים. היינו: ככל שהנכס יגיע לידי המבקשת תוך 3 חודשים - ייתפס הוא בגדרי העיקול. אין חולק כי פסק הדין שקבע כי המבקשת חייבת כספים לטוענת 1 ניתן רק כעבור כ-9 שנים לאחר המצאת צו העיקול בע"א (חי') 1455/03 אלבליה ואח' נ' מגדל חברה לביטוח, דינים מחוזי כרך לד (1) 992, נדון מצב בו הוטל עיקולים בלשכת ההוצל"פ ואחרי כן נערכה המחאת זכות. פסק הדין שגיבש את זכות הנושה ניתן לאחר מכן. בית המשפט לא ידע אם צוי העיקול ניתנו על כלל נכסי החייב או שמא על נכס מסויים. בית המשפט אמר: "להבחנה זאת חשיבות, שהרי אם העיקולים היו עיקולים על 'כלל' נכסי המערערת מס' 1, אפשר והמחאת הזכות שנעשתה לטובת המערערת מס' 2 גוברת על העיקולים, שכן תקופת שלושת החודשים חלפה. מאידך, אם מדובר בעיקול נכס מסוים, יש להתייחס ל'תקופה שנקבעה לכך בצו' כדי לבחון האם העיקול חל על הנכס אם לאו. 6. כיון שצוי העיקול אינם מונחים לפני, על ראש ההוצאה לפועל לבחון אותם, ולקבוע האם יש לסווגם לפי סעיף 44 לחוק או לפי סעיף 45 לחוק. אם יסווגו הצווים לפי סעיף 44 לחוק ההוצאה לפועל, כי אז חלה הוראת "שלוש החודשים", ואם לפי סעיף 45 יסווגו, כי אז יש להתייחס לתקופה שנקבעה בצו למסירת הנכס. רק אז יוכל ראש ההוצאה לפועל לקבוע, האם העיקולים גוברים על המחאת הזכות או שמא גוברת המחאת הזכות על העיקולים". (ההדגשות שלי. מ' י') לשון אחר: אילו הייתה נקובה בצו העיקול תקופה המשתרעת ממועד העיקול ואילך ואף מועד מתן פסק הדין היה כלול בגדריה, כי אז היה המעקל גובר על מקבל המחאת הזכות. בענייננו המצב ברור. העיקול הוטל בשנת 1995. המדובר הוא בעיקול לפי סעיף 45 לחוק ההוצאה לפועל. המועד הנקוב בו הוא שלושה חודשים. אלא שהזכות התגבשה לא בתוך תקופת שלושת החודשים כי אם שנים רבות לאחר מכן, לאמור לאחר שהעיקול לא היה בתוקף. בת"א (ת"א) 427/94 חברה לבנין מריו לזניק בע"מ ואח' נ' מ.ש. אריאל שירותי אספקה בע"מ ואח', דינים מחוזי כרך כו (7) 129, נדון בין היתר מצב בו לעיקולים שהוטלו בלשכת ההוצאה לפועל, קדמו המחאות זכות. ברור הוא כי ההמחאות גוברות. עם זאת, דן בית המשפט (אגב אורחא) המקרה בו היו העיקולים קודמים, מבחינת המועד, להמחאות הזכות. אף במקרה אחרון זה היו העיקולים נסוגים מפני המחאות הזכות, שכן בית המשפט אמר בעניין זה: "כל העיקולים שהוטלו על-ידי ההוצאה-לפועל היו מאוחרים להמחאות שניתנו לטובת הטוענים 1, 2, הטוען 3 והטוען 7. ואולם, לא היה בהם כדי לעזור לבעליהם, אפילו היו מתקבלים לפני מועד ההמחאה. סעיף 45(ב) לחוק ההוצאה-לפועל, התשכ"ז - 1967, קובע כי- 'הגיע הנכס שצו העיקול מתייחס אליו לידי הצד השלישי, לאחר המצאת הצו, ותוך התקופה שנקבעה לכך בצו, יחול עליו צו העיקול מהיום שהגיע לידו...'. כל הצווים קובעים תקופה של שלושה חודשים מיום קבלת הצו. יוצא, שהעיקול אינו חל על נכסים שהגיעו לידי המחזיק לאחר תום התקופה הנ"ל. לכן, אם נראה את המועד שבו אושר פסק-הבוררות כיום בו נוצר החוב (להבדיל מזכות עתידית שטרם התגבשה) ולכן גם כמועד בו 'הגיע' הנכס לידי המחזיק, הרי שרק העיקולים שהוטלו - פחות משלושה חודשים לפני מועד זה - עדיין תקפים, ואילו העיקולים שהוטלו יותר משלושה חודשים לפני ש'הגיעו' הכספים לידי המחזיק - פג תוקפם ואין בהם כדי למנוע המחאה, גם אם היו קודמים לה. 'כשבאים לפרש צו עיקול, מן הראוי ליתן לו פירוש דווקני, ואין לייחס למוציא הצו כוונה להחילו מעבר למה שנחזה על פניו'. ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, 683." (ההדגשות - שלי. מ' י') 5. יתר על כן: הודעת המבקשת ללשכת ההוצל"פ בתשובה לצו העיקול (נספח ה' להודעת הפרטים של הטוענת 3), היא הודעה שאין עמה הודייה. ההודעה היא כי אין בידיה נכסים של הטוענת 1: "אין בידינו משכורת/נכס מסויים של החייב הנ"ל.....". משלא הודתה המבקשת בהחזקת נכסי הטוענת 1, היה על הטוענת 3 להגיש בקשה לראש ההוצל"פ בהתאם לסעיף 46 לחוק. כזאת לא נעשה. 6. המסקנה המתבקשת היא כי בעת מתן פסק הדין לזכות הטוענת 1, שוב לא הייתה נפקות כלשהי לעיקול שהטילה הטוענת 3 על זכויות הטוענת 1 אצל המבקשת. עיקול זה הוטל בשנת 1995 ועמד למשך שלושה חודשים בלבד. בעת גיבוש זכות הטוענת 1 לכספים מן המבקשת, שוב לא היה העיקול בעניו. מכאן שאין הטוענת 3 עדיפה על הטוען 2, שהחזיק בהמחאת זכות בת-תוקף. 7. ניתן בזאת אפוא צו גודר לפי תקנה 233 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 כלפי הטוענת 3. המבקשת תעביר הכספים המוחזקים בידיה לטוען 2. אין צו להוצאות. המחאת חיובים