בפני בקשה לביטול צו עיקול זמני. הבקשה נדונה בפני ביום 27.12.06 במעמד הצדדים. בתום הדיון הוטל על הצדדים להשלים טיעוניהם ולסכמם בכתב. לאחר שעיינתי בכל כתבי הטענות, השלמות הטיעון והתגובות, הגעתי לכלל דעה כי אין מקום לביטול הצו הזמני מן הנימוקים שיפורטו להלן: הלכה פסוקה היא כי הדיון בבקשה לביטול צו העיקול הזמני, איננו אלא המשך הדיון בבקשה המקורית להטלת העיקול. על כן, על מנת להותיר את צו העיקול על כנו, על מבקש העיקול להוכיח קיומם של שני תנאים עיקריים: 1. קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה, על פי תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד 1984 (להלן: "התקנות"). 2. קיומן של ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין על פי תקנה 374(ב) לתקנות. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע, כי מאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, האינטרס של הנתבע עדיף, הואיל והתובע הוא הנושא בנטל ההוכחה והואיל והתביעה, בשלב זה, טרם הוכרעה וכן הואיל וזכות הקניין הינה זכות חוקתית המעוגנת בסעיף 3 לחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. (ראה: בש"א 4459/94 סולומונוב נ' שהרבני, פ"ד מ"ט(3) 429). תמצית ההליכים וטענות הצדדים: ביום 10.12.06 הגיש ב"כ של ה"ה הרב אמסלם שלמה ויפה (להלן: "המשיבים") בקשה לעיקול זמני במעמד צד אחד (להלן: "הבקשה") על סכומי כסף אשר נפסקו לטובת מר אביטן שלמה (להלן: "המבקש") בפס"ד שניתן לטובתו כנגד בנק הפעלים (ת"א 61019/04 בבימ"ש השלום בת"א) בסכום של כ- 750,000 בערכו אז. באותו היום ניתן צו העיקול הזמני במעמד צד אחד. ביום 20.12.06, הגיש המבקש בקשה לביטול העיקול הזמני (להלן: "הבקשה לביטול"). בבקשתו העלה המבקש טענות רבות לחילופין ובמצטבר. ראשית, ביקש מחיקת הבקשה על הסף מאחר והוגשה ללא תצהיר. שנית, טען המבקש לקיומה של המחאת זכות הקודמת לצו העיקול הזמני: לטענת המבקש הסכומים אשר נפסקו לטובתו בפסק הדין האמור לעיל, ואשר עוקלו בצו העיקול הזמני, הומחו בהמחאת זכות בלתי חוזרת לעו"ד יוסף יפרח (להלן: "הנמחה") עוד ביום 5.5.06 . המחאת זכות זו קודמת לכל זכות אחרת ומטעם זה בלבד, דינו של צו העיקול להתבטל. שלישת, הזכויות נשוא צו העיקול הזמני, עוקלו על ידי הבוררים בהליך הבוררות שהתקיים בין הצדדים, לטובת המבקש. המבקש טען טענות נוספות אך אינני מוצא לנכון להתייחס אליהן בשלב זה לאור ההחלטה אליה הגעתי כפי שיפורט. ביום 20.12.06, התקבלה הודעתו של בנק הפועלים (להלן: "המחזיק") כי קיבל את הודעת העיקול וזו נרשמה על זכויות המבקש בכספים. עוד ציין המחזיק כי בכוונתו להגיש ערעור על פסק הדין וכן בקשה לעיכוב ביצועו. ביום 25.12.06, התכבד עו"ד יפרח יוסף - הנמחה, והגיש לביהמ"ש בקשה להצטרף כמשיב לבקשת הטלת העיקול הזמני וכן בקשתו לביטול העיקול (בש"א 1886/06). הנמחה טען כי הוא אוחז בהמחאת זכות אשר ניתנה לו על ידי המבקש ואף צירף העתק ממנה לבקשתו (להלן: "הסכם ההמחאה"). הנמחה טען כי מאחר וההמחאה קודמת לעיקול, העיקול אינו תופס וההמחאה גוברת עליו ועל כן יש להורות על ביטול העיקול. כאמור, דיון במעמד הצדדים התקיים בפני ביום 27.12.06 בו חזרו הצדדים על טענותיהם השונות. עילת התביעה: הלכה פסוקה היא כי על מנת שבית המשפט ייעתר לבקשה לביטול צו העיקול, על מבקש הביטול לטעת ספק, ואף ספק ניכר, בצדקת התביעה(ראה: רע"א 6420/96 דן מרגלית נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, תק0על כרך 97 (2), 342 ורע"א 490/86 יונה יונה ואח' נ' דן מקמילן ואח', פ"ד מ(4) 115). התביעה דנן, עניינה אישור פסק בוררות. המבקש טוען בבקשת הביטול כי בית המשפט, יצר פסק אופרטיבי שלא היה ולא נברא אשר הוחזר אליו, ע"י ביהמ"ש המחוזי, לדיון מחדש. המבקש טוען כי בית המשפט, בהחלטת כב' הש' נצר מיום 3.7.05, יצק הסכומים לתוך החלטת הביניים של ביה"ד הרבני, שזכרם לא בא בהחלטת הביניים ולא בבקשה לאישורה. המבקש ערער על החלטה זו בפני ביהמ"ש המחוזי וכב' השופט הנדל, החזיר את הדיון לבית משפט זה. יצוין כי ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו, לא ביטל את פסק הבוררות אלא השיב את התיק לבחינה נוספת לבית משפט זה. בהמשך ההליכים בתיק העיקרי, הגיש המבקש בד בבד עם בקשתו לביטול פסק הדין המאשר את פסק הבוררות, בקשה למתן פסיקתא על פיה יאושר פסק הבוררות אך ללא סכומים אשר ינקבו על ידי ביהמ"ש. בהקשר זה יפים דברי כב' הש' נצר בהחלטתה מיום 15.6.06 בתיק זה : "למעלה מן הצורך, אציין כי, המבקש איננו עקבי בגישתו שכן באותו הבל פה שבו מבקש הוא להדוף את פסק הבוררות, מבקש הוא להכיר בתוקפה של החלטה מאוחרת יותר של הרכב בוררים אחר, שקבע לזכותו לקזז מחובו למשיבים, סכומי כסף שונים. בכך יש לטעמי לפחות משום ניצול לרעה של הליכים בית משפט." מן הדברים עולה כי אין המבקש מערער על פסק הבוררות אלא, חפץ באישורו, אך ללא קביעת סכומים ובכך למעשה יש ניסיון לסכל את אפשרותם של המשיבים לקיום זכותם הלכאורית להגשת הפסק לביצוע. לשם ביטול צו העיקול, על המבקש לטעת ספק בצדקת התביעה. עצם קיומו של פסק הבוררות והמחלוקת לגבי אופן אישורו על ידי בית המשפט, כל זאת מהווה עילת תביעה ללא ספק ולא צלחה ידו של המבקש לטעת בלב בית המשפט כל ספק בצדקת התביעה, קל וחומר, טענותיו השונות ובקשותיו הנוגדות בתיק העיקרי, אך מדגישות קיומה של עילת תביעה שיש לבררה לעומק ולערוך ליבון עובדתי על ידי בית המשפט. חשש ההכבדה: נספח 2 לבקשה הינו העתק מבקשת המבקש להפחתת עירבון אשר הוגשה על ידו במסגרת הליך הערעור בפני בית המשפט המחוזי. גובה העירבון אשר נקבע שם על ידי בית המשט עמד על סך של 100,000 ₪. המבקש בעצמו הצהיר שם כי "...בימים אלו יקשה על המבקש עד מאוד להפקידו, אם בכלל תהא ידו משגת לכך,...." זאת ועוד מדבריו של הנמחה, עו"ד יפרח, בפני בית משפט זה בדיון מיום 27.12.06, ניתן להבין בבירור כי הינו מעניק והעניק למבקש שירותי עריכת דין וייצוגו, מבלי שיקבל שכרו, מזה כארבע שנים (עמ' 3 לפרו' ש' 10 ואילך). על פי דבריו של עו"ד יפרח, המבקש מעורב בהליכים משפטיים רבים וזאת עקב זיוף צ'יקים שלו בסך כולל של כ-עשרה מיליון ₪ (עמ' 5 לפרו' ש' 26 ואילך). עוד ניתן ללמוד כי הכספים אשר נפסקו לטובת המבקש ועוקלו במסגרת עיקול זה, עוקלו ככל הנראה גם על ידי נושה נוסף בהליך שהתקיים בפני בית המשפט בהרצליה. צא ולמד כי המבקש חייב כספים רבים לגורמים שונים שמספרם אינו ברור ועל כן אין ספק כי למשיבים יש מקום לדאגה בכל הקשור ליכולתם להיפרע מהמבקש, באם יינתן בידם פסק דין לטובתם בתביעה זו. לאור האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי קיים חשש אף גבוה מסביר כי ללא צו העיקול, תהא הכבדה על המשיבים בביצוע פסק הדין. משכך הם פני הדברים, התקיימו התנאים הנדרשים על פי דין למתן צו העיקול הזמני. כעת, משדן אנכי בבקשה לביטול הצו, אדרש לטענתו המרכזית של המבקש. קיומה של המחאת זכות קודמת: טענתו הראשונית של המבקש, כאמור, היא קיומה של המחאת זכות קודמת לעו"ד יפרח. המבקש והנמחה טוענים כי נערך ביניהם הסכם המחאה, עוד ביום 5.5.06 לפיו המחה המבקש לנמחה, בהמחאה בלתי חוזרת, את כל הכספים אשר יגיעו למבקש מאת בנק הפועלים בת.א. 61019/04 , וזאת בגין הכספים ושכר הטרחה אשר מגיעים ויגיעו לכאורה, לנמחה, בגין טיפולו בתיקי המבקש וייצוגו. המבקש בבקשת הביטול, איננו מפרט רבות בטענה זו וכנראה שלא בכדי. לעומתו, הנמחה, בבש"א 1886/06 , טרח והסביר לבית המשפט את ההלכות בדבר קדימותה של המחאת זכות על פני עיקול. אך, לא המבקש ולא הנמחה, לא בבקשותיהם ולא בהשלמת הטיעונים לאחר הדיון בפני, לא טרחו לנסות ולבסס עצם קיומה של המחאת הזכות ושאלת מועד לידתה. ברי, כי המחאת זכות שרירה וקיימת בעת הטלת העיקול, קודמת ועדיפה על פני העיקול והנמחה קודם לנושה המטיל את העיקול. כאן המקום לדברי כב' הש' שטרסברג-כהן בע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אילנה סנדובסקי ואח', פ"ד נז(5) 776, 781-782: "....בהקשר זה יש לציין את כללי ה-Badges of Fraud ("אותות המרמה") שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני. כללים אלה מכילים חזקות שבעובדה, ואם חזקות אלה נותרות ללא מענה, הן מצביעות על קיומה של מרמה. ככל שמצטברים יותר "אותות מרמה" כך עובר הנטל אל הנתבע להפריכן . (2)מבין אותות המרמה ניתן למנות קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב; חשאיות; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו ועוד. הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות כי העסקאות נעשו בתום-לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם, נטל השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע, וככל שהתובע יראה יותר אותות מרמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על מרמה מצד הנתבע, יהיה ניתן להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע ..." (הדגשות שלי - ד.פ.) כפי שאפרט, במקרה דנן מתקיימים לא מעט "אותות מרמה" המעמידים בספק רב שאלת מהימנותה של המחאת הזכות הנטענת, עצם קיומה והמועד בו ניתנה. "אותות מרמה" אלו מעבירים את נטל ההוכחה לכתפי המבקש והנמחה, אשר כפי שיפורט, לא עמדו בנטל זה. הנמחה, בסעיף 9 לתצהירו אשר צירף לבקשתו, הצהיר כי: "....אני ייצגתי ומייצג את המשיב 3, עו"ד שלמה אביטן (המבקש - הערה שלי ד.פ.), בתיקים רבים המנהלים בבתי המשפט ונתתי לו ייעוץ משפטי בעניינים רבים ושונים, כל זאת החל מחודש דצמבר 2002 ועד היום....." .......לפני שהתחלתי לטפל בתביעה נגד בנק הפועלים, סוכם בינינו כי אהיה זכאי ל-25% מהסכום שיפסק + מע"מ, וכי גם היתרה של הסכום הפסוק תועבר לזכותי לכיסוי חוב שכר הטרחה המגיע לי ממנו. לשם כך ביקשתי מעו"ד אביטן כי ימחה לזכותי את הכספים......" דברים אלו נאמרו גם בדיון בפני . התביעה כנגד בנק הפועלים הוגשה בספטמבר 2004. כך שלכאורה, ביקש הנמחה מהמבקש את המחאת הזכות עוד בטרם הגשת התביעה, קרי, עובר לספטמבר 2004. לא זו אף זו, ניתן להבין כי הנמחה מעניק למבקש ייצוג משפטי מאז שנת 2002 , וזאת מבלי לבוא על שכרו. על אף דרישתו הלכאורית של הנמחה להמחאה לטובתו עוד בשנת 2004, הסכם ההמחאה נערך אך ורק במאי 2006 - כשנה וחצי לאחר הסיכום הנטען בין הצדדים, כאשר לאורך כל אותה תקופה, ממשיך הנמחה ומייצג את המבקש מבלי לקבל שכר טרחה ומבלי להבטיח שכר טרחתו בדרך כלשהי. הנמחה, כעולה מכתבי טענותיו ודבריו בפני ביהמ"ש, מודע היטב לחשיבות הנצחת מועד הולדתה של המחאת הזכות וזאת על מנת שבנקל, ניתן יהיה להוכיח קדימותה על פני כל עיקול אחר. הנמחה אף מודע היה היטב למצבו של המבקש, הן הכלכלי והן המשפטי והיה זה אך הגיוני מצדו להניח כי עלול הוא להיקלע למצב של תחרות בין המחאת הזכות שלו לבין עיקולים. ולפיכך, מתבקש כי היה עושה כל שבידו לשם הנצחת מועד נתינת ההמחאה לידיו ולו על מנת לשמור על האינטרסים האישיים שלו. אך לא כך נהג הנמחה, מסיבות בלתי ידועות ומעוררות תמיהה. לטענת הנמחה, הסכם ההמחאה הועבר לידיו על ידי שליח. אין ספק כי מסירה מסוג זה קשה להוכחה וביסוסה, למעט חקירת השליח עצמו, דבר אשר לא התקיים בפני. באם אכן ניתנה המחאת הזכות במועדה, לא ברור מדוע לא הועברה לידי הנמחה בפקס אשר היה מטביע את מועד השליחה על גבי המכתב. שהרי מה היתה הדחיפות לשליחה ע"י שליח פרטי במועד דאז? לא זו אף זו, מדוע לא טרח הנמחה, מיד עם תחילת טיפולו בתיק בנק הפועלים, ליידע את ב"כ בנק הפועלים על קיומה של המחאת הזכות ולו לשם מניעת פירעון כפול, סכנה אשר קיימת ויכול הנמחה להגן על עצמו מפניה מבעוד מועד (ראה גם דברי הנמחה עצמו בעמ' 3 לפרט' ש' 14 ואילך). הנמחה פנה ביום 21.11.06 במכתב דרישה לפרקליטו של בנק הפועלים, בו דרש כי הבנק יעביר למשרדו שיק לפקודתו בסכום הפסוק. הנמחה טען בפני ביהמ"ש כי בעצם דרישתו להמחאה לפקודתו האישית, ולא לפקודת המבקש, יש כדי לחזק קיומה של המחאת זכות לטובתו. אין בידי לקבל טענה זו, שהרי זה אך מקובל בפרקטיקה כי סכומים שנפסקים מועברים לידי ב"כ הזוכה ולפקודתו וזה, לאחר ניכוי שכר טרחתו והוצאותיו, מעביר המחאה שלו לידי מרשו. באם אכן רצה הנמחה ליידע, בשלב כה מאוחר זה, את בנק הפועלים על קיומה של המחאת זכות לטובתו, מדוע לא ציין זאת, באותיות קידוש לבנה, במכתבו כך שיהיה זה נהיר לכולי עלמא? סך כל הסכומים אשר פורטו בהסכם ההמחאה הנטען, מגיע לכ- 625,000 ₪ , זאת בעוד הסכום אשר נפסק בפס"ד נגד בנק הפועלים עמד על 629,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. דמיון הסכומים איננו מוסיף, בלשון המעטה, לתחושות חוסר המהימנות בכל הקשור להסכם ההמחאה ולתאריך המתנוסס בכותרתו. עובדה נוספת אשר איננה תורמת לתחושות אלו הינה כי התאריך 5.5.06 הינו יום ו' בשבוע ומתקשה אני להאמין כי דווקא ביום ו', הטריחו עצמם המבקש והנמחה לערוך את הסכם ההמחאה ואף להעבירו כאמור ע"י שליח, בעוד שבמועד זה לא התקיימה כל דחיפות אשר דרשה התנהלות זו. שאלת קיומה של המחאת הזכות ועריכת הסכם ההמחאה במועד הנטען - לא הוכחה בפני בית המשפט. בפועל , לא התנהלו הוכחות , לא הוצגו ראיות לא נחקרו עדים. אף המבקש והנמחה, בהזדמנות אשר ניתנה להם על ידי בית המשפט להשלמת הטיעון, לא ביססו טענתם זו וכלל לא התייחסו לשאלות אלו . על כן, אין בידי בית המשפט את הכלים לקביעת מהימנותה של המחאת הזכות ועצם קיומה . כל הנסיבות אשר פורטו לעיל, מצביעות על האפשרות כי המחאת הזכות הנדונה "נולדה" בחטא. בנסיבות אלו , הסעד הזמני המבוקש הכרחי ודרוש על מנת לשמר את המצב הקיים (סטאטוס קוו), כל עוד מתנהל בין הצדדים בירור עובדתי ומשפטי . לא זו אף זו , במקרה דנן, יש להיזהר שבעתיים בביטול צו העיקול מאחר ויהיה בכך משום סתימת הגולל על התביעה כולה ומתן פסק דין סופי לטובת המבקש. בהסרת צו העיקול מהסכום הנדון, יינתן למעשה "אור ירוק" לבנק הפועלים להעברת הסכום ליידי הנמחה, או לחילופין לידי מעקלים אחרים, ובכך, לאור מצבו הכלכלי של המבקש, יש להניח כי יעמדו בפני המשיבים קשיים בביצוע פסק הדין ופירעונו. הגעתי לכלל מסקנה כי קיים ספק רב בעצם קיומה של המחאת הזכות ובאמיתות הטענה כי זו ניתנה לנמחה עוד ביום 5.5.06 ובכך, קודמת היא לעיקול בו עסקינן. מסקנה זו בלבד, יש בה כדי לדחות את בקשת ביטול צו העיקול ולהותירו על כנו. בנוסף, כפי שעולה מדברי הצדדים בפני, קיים עיקול נוסף בגין אותם הכספים ועל כן, מתחזקת מסקנתי לדחיית הבקשה. ההליך הראוי בו על המחלוקת להתברר, הינו טען ביניים שעל ב"כ בנק הפועלים להגיש בפני בית המשפט. אך ורק בהליך זה יוכלו להישמע טענותיהם של כל הגורמים הרלוונטיים, תוכל להיבחן לעומקה שאלת קיומה של המחאת הזכות, ויהיו בידי ביהמ"ש הכלים להנחיית בנק הפועלים בזכויות וקדימותן בכספים הנדונים. הערת אגב, סיווגה של המחאת הזכות - המחאת זכות או המחאה על דרך השעבוד? : לפנים מן הנחוץ וכהערת אגב, אני מוצא לנכון להעיר כי גם במקרה בו הייתי מגיע לכלל דעה כי אכן שרירה וקיימת המחאת הזכות וקודמת היא עיקול, אז היתה מתעוררת קושיה אחרת והיא - סיווגה של המחאת הזכות - האם עסקינן אכן בהמחאת זכות כנטען או שמא, עסקינן בהמחאה על דרך השעבוד, המחייבת רישום לשם מתן תוקף כלפי נושים אחרים? המחאת זכות הינה למעשה העברת הבעלות בזכות מהממחה לנמחה. הממחה, חדל להיות הנושה של החייב , והנמחה, הופך לכל דבר ועניין להיות נושהו של החייב (ראה בעניין זה דברי הש' ורדה אלשייך בבש"א (ת"א) 7369/02 כונסת הנכסים של חברת משאויר טעינה אווירית - שינוע אחזקה ובלדרות בע"מ נ' ממ"ן מסופי מטען וניטול בע"מ, פ"דמ, כרך תשס"ג, חלק ראשון, 2003, עמ' 124, 131 וכן ש' לרנר, המחאת חיובים, תשס"ב- 2002, עמ' 45-46). אם אכן עסקינן בהמחאת הזכות, הרי שבמתן ההמחאה לנמחה, תמו זכויותיו של המבקש בנכס ואין הוא עוד הנושה. אם כך, כיצד יכול המבקש להגיש בקשתו לביטול העיקול בגין נכס אשר איננו עוד בבעלותו. את הבקשה היה על הנמחה להגיש בתור הנושה החדש. טענה זו הועלתה בפני במבקש והנמחה בדיון בפני אך לא ניתנה כל תגובה מצידם בנושא. על מנת ללמוד על מהותה של עסקת ההמחאה, יש להתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים. על כוונה זו ניתן ללמוד מהנסיבות החיצוניות האופפות את הסכם ההמחאה. כותרתו של ההסכם או תוכנו בו נאמר כי מדובר בהמחאה בלתי חוזרת, אין בהם כדי לחרוץ באופן חד משמעי טיבה של ההמחאה (ת.א. 24587/06 חסוי באמצעות אפוטרופוס ע"פ מינוי, עו"ד שגב יורם נ' מאיר צ'יכנובסקי ואח', אתר נבו). בדומה לעובדות בת.א. 24587/06 המוזכר לעיל, שם הסיק בית המשפט כי מדובר בהמחאה על דרך השעבוד ולא בעסקת המכר כפי שנטען. גם בענייננו מטרת ההמחאה היתה להבטחת חובו של המבקש כלפי הנמחה. נראה כי לא התכוון המבקש להעביר בעלותו בנכס לנמחה אלא לשעבד לו זכויותיו לשם הבטחת חובו כלפיו. המבקש ראה עצמו כבעל הנכס ועל כן עתר לביטול העיקול. התנהגות זו מצביעה על המחאה על דרך השעבוד ללא המחאת זכות מלאה. סיווג טיבה של העסקה חשוב בעיקר לצורך שאלת חובת הרישום שהרי קיימת מחלוקת קשה בשאלת תחולתן של הוראות חוק המשכון על המחאה בדרך השעבוד. יש הסבורים כי חוק המשכון חל על כל עסקה, שבמהותה הינה שעבוד, כי חובת הרישום נועדה להגן על הנושים האחרים, וכי ההוראות השונות בחוק המשכון מזה ובחוק המחאת חיובים מזה לא יצרו שעבודים מסוגים שונים, אלא הן משלימות אלה את אלה. ראו: י' ויסמן "חוק המשכון תשכ"ז-1967" פירוש לחוקי החוזים (ג' טדסקי עורך, תשל"ה), בעמ' 20- 23; מ' בן פורת "חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969" קובץ הרצאות בימי העיון לשופטים תשל"ה (ש' שטרית עורך, תשל"ו) 117, בעמ' 122; ש' לרנר "על ההבחנה בין המחאה גמורה להמחאה בדרך של שעבוד" משפטים יב (תשמ"ב-תשמ"ג) 281, בעמ' 288. מחלוקת זו באה לידי ביטוי גם בפסיקה. יפים דברי בית המשפט העליון בע"א 9/87 כונס הנכסים הרשמי נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מא(2) 1987, עמ' 275, שם נפסק כי: "..... חוק המשכון, לאור סעיף 2(ב) לו, חל על כל עסקה שכוונתה שעבוד נכס כערובה לחיוב, יהא כינויה של העסקה אשר יהיה. חוק זה חל אפוא על שעבוד נכס. אף-על-פי-כן נקבע בסעיף 20לחוק, שגם זכויות במשמע. מכאן שכל זכות בת שעבוד היא "נכס", היינו קניינית לפי טיבה. תפקידו העיקרי של משכון הוא להעניק לנושה המבוטח זכות עדיפה על פני זכויותיהם של נושיו האחרים של החייב. במקרה כזה צריך לפי סעיף 4לחוק המשכון לרשום את המשכון. במקרה דנן, הזכויות שועבדו למשיב כערובה לסילוק חיוב כספי, ומשלא סולק החיוב - קמה למשיב הזכות להיפרע מתוכו, שכן תביעת חוב אינה בת גבייה מנכס שמשועבד לאחר. המשכון דנן נרשם, והמשיב הוא נושה מובטח. בין שהמדובר במשכון זכויות ובין בהמחאה על דרך שעבוד, הזכות היא קניינית באופייה....." (הדגשות שלי - ד.פ.) גם בעניינינו, הגעתי לכלל מסקנה כי עסקינן בהמחאה על דרך השעבוד ולא בהמחאת זכות מוחלטת כפי שטענו המבקש והנמחה. משכך, ולפנים מן הנחוץ, גם אם הייתי קובע כי המחאת הזכות שרירה וקיימת, לאור קביעתי כי עסקינן בהמחאה על דרך השעבוד ולא בהמחאת זכות, חלה חובת רישום ההמחאה אצל רשם המשכונות ומשלא נרשמה ההמחאה, נידחת היא מפני העיקול (ראה גם ת.א. 3232/97 בש"א 7102/02 גבעוני יעקב נ' בו צור עוזי ואח', מתאריך 30.1.05, אתר נבו). סוף דבר: במקרה שלפנינו מתקיימים כאמור התנאים המצטברים הנדרשים על פי דין למתן צו העיקול הזמני כנגד המבקש בגין הכספים המגיעים לו מבנק הפועלים. מאזן הנוחות נוטה, כאמור, במפורש לטובת המשיבים. אותות המרמה המפורטים מקימים בסיס איתן בשאלת קיומה של המחאת הזכות וקדימותה למתן צו העיקול. נטל ההוכחה אשר הוטל על כתפי המבקש והנמחה, לא הורם. אשר על כן, לנוכח כל המקובץ לעיל, צו העיקול מיום 10.12.06, יוותר על כנו ובכך נידחת בקשת הביטול. הוצאות הבקשה תילקחנה בחשבון בעת הכרעת התובענה לגופה. המחאת חיוביםעיקול