תביעה על סך של 137,446 ₪. אין חולק על העובדות הבאות: 1. הנתבעת (להלן: "דוניץ") וחברת ז.ס. בע"מ (להלן: "ז.ס.") התקשרו בהסכם על פיה ז.ס. ביצעה עבור דוניץ עבודות בניה בבנין בן 21 יחידות דיור, ברח' השריון 25 נס ציונה (להלן: "הפרוייקט"). 2. בשלב מסויים ז.ס. לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי דוניץ. ביום 31/7/07, הציג נציג ז.ס., מר מאג'ד אבו סאלם (להלן: "מאג'ד") בפני דוניץ את התובעת ואת הרוח החיה שבה, מר ויקטור מימון (להלן יקראו השניים: "ויקטור"). 3. וקיטור הוצג בפני דוניץ כמי שבא להשלים את יתרת ההתקשרות החוזית. ויקטור שוחח עם מהנדס בדוניץ מר יפים ויניק (להלן: "יפים") אשר הציג בפניו את הפרוייקט, את יתרת העבודות שנותרו לביצוע ואת יתרת התמורה על פי ההסכם אשר הסתכמה נכון למועד הפגישה אשר התקיימה ב- 31/7/07, בסך של כ- 452,829 ₪. 4. ויקטור שוחח עם יפים, בדק את הפרוייקט וקיבל על עצמו כלפי מאג'ד לבצע את יתרת העבודות. יודגש, כי בשום שלב לא נחתם הסכם ישיר בין ויקטור לבין לדוניץ ובעל החוזה של דוניץ הינה ז.ס. בלבד. יודגש כי באותו מועד, הפרוייקט היה כבר בפיגור של כ- 4 חודשים במסירה. 5. על פי הנטען בכתב התביעה, ויקטור ביצע את יתרת העבודות ומסר את הפרוייקט לדוניץ כשהוא הושלם. 6. על אף האמור, דוניץ נמנעה מלשלם לויקטור את יתרת התמורה אשר עומדת נכון ליום הגשת התביעה על סך של 128,000 ₪ שהם בערכי מועד החוזה מ- 119,000 ₪ מע"מ. 7. ויקטור טוען כי במסגרת הפגישה בינו לבין יפים, נכרת הסכם ישיר בין ויקטור לבין דוניץ על פיה התחייבה דוניץ לשלם לויקטור את יתרת התמורה כפוף לביצוע העבודות במלואם. לחילופין, טוען ויקטור כי מכח המחאת הזכות נספח 6 לתצהירו, חובה היתה על דוניץ לשלם לו את יתרת התמורה. 8. דוניץ טוענת להגנתה, כי לא השתכללה כל התקשרות חוזית מחייבת בינה לבין ויקטור. לחילופין, טוענת דוניץ כי המחאת הזכות לא נכנסה כלל לתוקף ולא היתה עליה כל חובה לנהוג על פיה, ולחילופין חילופין טוענת דוניץ כי היתה רשאית לקזז כנגד יתרת התמורה את הנזקים שנגרמו לה כתוצאה ממעשי ו/או מחדלי ויקטור וז.ס. 9. עוד יצויין, כי לאחר הפגישה ביום 31/7/07, שילמה דוניץ לז.ס. סכומים על חשבון החוב, בסך כולל של 250,000 ₪ + מע"מ והכל כמפורט בסעיף 29 לתצהיר ויקטור. יצויין, כי בגין סכומים אלה, ניתנה המחאת זכות של ז.ס. לטובת ויקטור כלפי דוניץ ואולם על אף האמור, הסכומים שולמו בשיקים לפקודת ז.ס. ויקטור טען כי שיקים אלה הוסבו על ידי מאג'ד לטובתו והוא זה שפרע את השיקים. 10. הנה כי כן, שלוש הן השאלות העובדתיות העומדות להכרעה במשפט זה. א. האם בישיבת יום 31/7/07, נכרת הסכם ישיר ומחייב בין דוניץ לבין ויקטור. ב. האם המחאת הזכות נספח 6 לתצהירו של ויקטור הנוגעת לכאורה לתשלום נשוא התקשרות חוזית זו הינה תקפה. ג. האם רשאית דוניץ לקזז את נזקיה כנגד יתרת התמורה. קיומו של חוזה בין דוניץ לבין ויקטור: 11. כאמור, ויקטור טען כי בישיבת יום 31/7/07, נכרת הסכם מחייב וישיר בינו לבין דוניץ. טענה זו יש לדחות בשתי ידיים. ראשית - יש לציין כי לא הוצג בפני כל מסמך המעיד על התקשרות חוזית כאמור. התרשמתי כי דוניץ הינה חברה רצינית ומסודרת ואינני סבור כי היתה מתקשרת בחוזה מסוג זה, המהווה החלפה של בעל החוזה מטעמה, ללא אינדקציה ראייתית ברורה וכתובה. כמו כן, יפים בוודאי איננו הגורם המוסמך בחברה מסוג זה לחתום על הסכמים. מהראיות שהוצגו בפני ומעדותו של ויקטור, עולה באופן ברור כי ויקטור הגיע ליפים על מנת לוודא את פרטי הפרוייקט, לרבות העבודה שנותרה לביצוע, הסכום שנותר לתשלום והעובדה כי הפרוייקט באותה העת לא התקדם באופן משמעותי מזה כ- 4 חודשים, עקב אי יכולתה של ז.ס. לעמוד בהתחייבויותיה. אינני סבור כי אף ויקטור סבר כי יפים שהינו איש ביצוע ומהנדס, הינו הגורם המוסמך בחברה לשנות התקשרויות חוזיות או לכרות חוזים חדשים תחת אלה הקיימים כבר. מסקנה זו מתחזקת בעקבות השתלשלות העניינים שלאחר מכן. הובהר באופן ברור כי מי שביצע את התשלום על המחאות הזכות נספחים 2-5 לתצהיר ויקטור, איננו יפים אשר רק אישר סכומים ולתשלום. עובדה היא, כי השיקים מעולם לא נערכו לפקודתו של ויקטור אלא לפקודת ז.ס. ועובדת שתיקתו של ויקטור באשר לנקודה זו, בכך שלא טרח ולא דרש לשנות את השיקים באופן שיערכו לפקודתו, מלמדת כי אף עומק דעתו היה כזה שאין לויקטור כל התקשרות חוזית ישירה עם דוניץ. הנה כי כן, העולה מן המקובץ הוא כי דוניץ מעולם לא התקשרה בהתקשרות חוזית ישירה עם ויקטור ועל כן ככל שויקטור מסתמך על עילה חוזית ישירה כבסיס לתביעתה, הרי שדין טענה זו להדחות. תוקפה של המחאת הזכות 12. בטרם נכנס לגופו של ענין נזכיר מספר עקרונות יסוד בדיני המחאות חיובים. ראשית - הסכמתו של החייב להמחאת הזכות איננה נדרשת כלל ועיקר. אם החייב צריך לשלם אז הוא ישלם בהתאם לחוזה ואם הזכות על פי החוזה הומחתה לאחר, ישלם הוא לאחר. בניגוד לשיטות משפט אחרות אשר מהם נדרשת הסכמה ברורה של החייב להמחאת החיוב, הרי שיטת המשפט האנגלוסקסית והנדרשת מעולם לא דרשה את הסכמתו של החייב לכך. שנית - המחאת זכות תמיד לעולם תהא כפופה לטענות הגנה אשר קיימות לחייב כלפי הממחה. אין הנמחה מקבל יותר או פחות זכויות לממחה. רגליו של הנמחה עומדות בדיוק במקום בו מצויות רגליו של הממחה. ועל כן, ככל שקיימות לחייב טענות כלפי הממחה הרי שהן עומדות גם כלפי הנמחה. שלישית - המחאת הזכות יוצרת קניין של הנמחה בזכות. אין המדובר באובליגציה בלבד אלא בקנין ממש. דהיינו, מעת שחתם הממחה על המחאת הזכות, הרי שהזכות עוברת AS IS לנמחה והוא בעל קניין בזכות ומכאן גם צומחת לו עילת תביעה ישירה כנגד החייב. אין הנמחה צריך או חייב לתבוע את הממחה לקיום המחאת החיוב, אלא זכותו היא להיפרע ישירות מן החייב. 13. בענייננו, נטענה טענה כי המחאת הזכות (נספח 6 שהיא המחאת הזכות הרלוונטית), איננה תקפה וזאת מן הטעם, שלא פעלו על פיה. נטען, כי על אף העובדה שהמחאות הזכות הקודמות נוקבות בשמו של ויקטור כנמחה, הרי שבפועל השיקים נשאו המחאות אלה יצאו לפקודת ז.ס. מכאן, נטען שגם להמחאת זכות זו שהיא המחאת הזכות הרלוונטית אין לה כל תוקף. טענה זו יש לדחות. אכן, התשלום בהתאם להמחאות הזכות הקודמות לא בוצעו במישרין לויקטור אלא בשיק לפקודת ז.ס. אשר נטען כי הוסב לאחר מכן לויקטור, אולם אין בכך כדי להעלות או להוריד בענין זכותו של ויקטור בקניין הכספים נשוא ההמחאה. העובדה, שהשיקים נשוא המחאות קודמות יצאו לפקודת ז.ס. איננה משנה את קניינו של ויקטור בכספים אלו, וזאת מכח המחאות הזכות. אם בחרה דוניץ לשלם באופן שבו בחרה לשלם, דהיינו על דרך של שיק לפקודת ז.ס. וויקטור לא סירב לכך עקב יחסי האמון שהיו לו - כך לטענתו - עם מאג'ד, הרי שאין לבוא בטענות לויקטור על כך, ובוודאי שאין ללמוד על כך דבר לענין תוקף המחאת הזכות. המחאת הזכות שרירה וקיימת, זכותו של ויקטור בכספים שרירה וקיימת ודרך ביצוע התשלום אינה רלוונטית כלל ועיקר. מכאן, שהמחאת הזכות נספח 6 שהינה המחאת הזכות הרלוונטית בענייננו, תוקפה לא הועם ולא נגרע. היא שרירה וקיימת והיא יוצרת קניין של ויקטור בכספים נשוא ההמחאה והכל בכפוף לטענות דוניץ כלפי ז.ס. אשר ידון בהמשך. אשר על כן, אני דוחה את הטענות בדבר חוסר התוקף של המחאת הזכות מס' 6 וקובע כי הוכחה עילה ישירה של ויקטור כלפי דוניץ מכח המחאת זכות זו. אציין רק במאמר מוסגר כי המחאות זכות אלה נוסחו על ידי דוניץ ולא על ידי ויקטור. דוניץ טענה בהרחבה לגבי חוסר המהימנותו של ויקטור בכל הנוגע למערכת ההתקשרויות שלו עם ז.ס. ועם מאג'ד. נטען כי בענין זה היו שינויי גרסה הנובעים מכתב התביעה המקורי אשר הוגש בסדר דין מקוצר, ומכתב התביעה המתוקן, ואשר מהם יש ללמוד כי אין להאמין לגרסתו של ויקטור בכל הנוגע לחלוקת התמורות בינו לבין ז.ס. סבורני כי דברים אלה אינם רלוונטיים. השאלה כיצד תתחלקנה התמורות בין מאג'ד לבין ויקטור, אינן רלוונטיות כלל בעניין שבפנינו. השאלה היחידה הינה האם קיימת עילת תביעה ישירה של ויקטור כנגד דוניץ והאם הוכחה עילה זו. יחסי הכוחות שבין מאג'ד לבין ויקטור, הינם מאחורי הקלעים בלבד של תובענה זו ועניינם בינם לבין עצמם. אין לדוניץ כל נגיעה לענין זה וכל ענין לכך. אילו היתה השאלה חוזית בלבד, הרי שייתכן היה לכך מקום. ואולם מאחר וקבעתי כי אין ולא נכרת חוזה בין דוניץ לבין ויקטור, הרי שאין לכך כל רלוונטיות, והשאלה היחידה שרלוונטית הינה קיומה של המחאת זכות והטענות כנגדה. לפיכך, אעבור לדון כעת בטענות הקיזוז שהעלתה דוניץ כנגד המחאת הזכות. 14. דוניץ העלתה טענות קיזוז כנגד ז.ס. בגין נזקים שנגרמו לה ואשר על פיהן היא זכאית, כך לטענתה, שלא לכבד את המחאת הזכות. בטרם אדון לגופם של דברים, נזכיר מס' עקרונות יסוד בקשר עם דיני הקיזוז. א. סעיף 53 א' לחוק החוזים קובע כי קיזוז טעון הודעה מראש. הודעה זו איננה ענין פורמלי גרידא, אלא ענין מהותי שומא על הודעת הקיזוז לפרט באופן מלא ככל שניתן את פרטי הקיזוז. שהרי, על הנושה לדעת באופן ודאי מהן טענות החייב כלפיו. בענין זה ראה פסה"ד של בית המשפט העליון בענין התעשיה האוירית לישראל בע"מ נ' צור גת. ב. קיזוז ככלל, הינו טענת הודאה והדחה. דהיינו, הוא מקפל בתוכו הודאה בקיומו של חוב, ומאידך הוא מטיל הוא לחלל האויר טענות נגד כנגד החוב. לפיכך, הנטל להוכיח את טענת הקיזוז לעולם מוטל על הטוען אותה, ובענייננו על דוניץ. ג. אין להסתפק בטענה על פיה, קיימת זכות קיזוז. על הטוען את הטענה להיכבד ולהיכנס לפרטי טענותיו בהרחבה ולנמק ולהסביר כיצד הם קשורים לנושה. ד. כלל נוסף והוא אינו רלוונטי לענייננו על פיו, כנגד חיובים לא ניתן לטעון טענת קיזוז בלתי קצוב, כנגד חיוב הנובע שלא מעסקה אחת. בענייננו מדובר בעסקה אחת ועל כן, אין מניעה לטעון גם קיזוז של חיובים בלתי קצובים. 15. האם עמדה דוניץ בנטל ההוכחה המוטל עליה? ראשית אתחיל מהודעת הקיזוז - נספח 8 לתצהירו של ויקטור. עיון בהודעת הקיזוז מלמד כי אין קשר ישיר בין הטענות שנטענו בסעיף 17 לתצהיר יפים, המהווה את הקיזוז, לבין הודעת הקיזוז. כאן נטען כי קיימים שישה חודשי פיגור ולכן מקוזז הקנס וכן קיימות הוצאות בגין תיקונים, נקיונות, והשלמות הנדרשות לסיום העבודות אשר עומדות נכון ליום ההודעה על סךשל 20,000 וכן הוצאה נוספת על סך של 5,000 ₪. יחד עם זאת, נאמר בסעיף 3 בהודעת הקיזוז, כי המדובר בהערכה בלבד שכן טרם הסתיימו עבודות הפיגומים, הנקיונות וההשלמות וסכומם הכולל טרם גובש סופית. ספק בעיני אם הודעת קיזוז כללית כזאת עומדת בתנאי החוק. כאמור, הודעת קיזוז צריך שתהא ברורה ומתייחסת לסכום מדוייק על מנת, להעמיד בידי ויקטור את המידע הדרוש לצורך בחירת הדרך בה יתהלך בעתיד. זוהי הודעת קיזוז אשר מותירה בידי ויקטור סימן שאלה ויוצרת אי וודאות. יחד עם זאת, מוכן אני להניח שבאותה העת טרם נתגבשו כל נזקי דוניץ. מקובל עלי כי בעסקי בניה לא תמיד יודעים בזמן אמת לכמת את מלוא הנזקים. עסקי בניה אינם בית מרקחת ולא תמיד ידוע באופן מיידי מהם הנזקים הנטענים. ואולם, בשים לב להערה זו, בוודאי במועד כלשהו לאחר מכן נזקים אלה התגבשו. נשאלת השאלה מדוע לא הוציאה דוניץ הודעה משלים אשר בו היא מפרטת באופן ברור מהן נזקיה? מדוע המתינה עד להגשת התביעה כדי לומר בקול ברור מהו הנזק שלטענתה נגרם לה? הותרת סכום הקיזוז בערפל קרב, עד אשר תוגש התביעה איננה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב הנדרשת מכל מתדיין או מכל בעל דין. על דוניץ היה להבהיר את עמדתה לויקטור באופן ברור וחד משמעית ולפרט בפניו במסגרת הודעת הקיזוז את הסכומים והנזקים המדוייקים אשר להם היא טוענת. תחת זאת בחרה דוניץ להמתין עם הענין עד להגשת תביעה והדבר משליך באופן ישיר על המהימנות שניתן לרכוש לגרסתה בכל הנוגע לביסוס טענותיה בדבר הקיזוז. 16. גם לגופו של ענין, לא מצאתי כי דוניץ הרימה את הנטל הרובץ עליה להוכיח את נזקיה. דוניץ צירפה כנספח 7 לתצהיר מטעמה את סכומי הקיזוז. אלה מתחלקים לחיובים שלב ג' (בסך של 28,146 ₪) וחיובים שלב ד' (בסך של 233,087 ₪). יפים נחקר בחקירתו הנגדית בכל הנוגע לקיזוזים אלה. אשר לחיוב שלב ג' הסביר יפים כי המדובר בתשלומים ששילמה דוניץ לצדדי ג' לצורך השלמת הבניה (עמ' 39 ש' 8 ואילך). דא עקא, לתצהירו של יפים לא צורפו כל מסמכים המעידים על תשלומים לצדדים שלישיים כאמור. באשר לחיובים שלב ד', יפים הסביר כי המדובר ב-4 פריטים אשר עניינם ביצוע עבודות על ידי עובדי דוניץ עצמם בפרוייקט לצורך השלמתו וזאת לאחר שז.ס. וויקטור עזבו את המקום וחיוב נוסף בגין תשלומים צפויים לדיירים בגין האיחור במסירתה הדירות שבפרויקט לידיהם. גם בענין זה, בכל הנוגע לביצוע עצמי של עבודות על ידי דוניץ, לא צורפו לתצהירו של יפים כל יומני עבודה, או כל תעריפים שהם, או כל תצהירים מאת העובדים שעבדו במקום או מאת מנהלם המעידים על משך ביצוע העבודות, זמן ביצוע העבודות, התעריף וכיוצ"ב, ראיות אשר יש בהן כדי ללמד ולו במעט על ההוצאות שהוציאה דוניץ לצורך השלמת הפרוייקט. באשר לחיוב הצפוי בגין איחור במסירה של הדירות לדיירים - הרי שבענין זה יפים הודה כי אף אינו יודע בפועל האם שולם סכום כזה לטובת הדיירים. הנה כי כן, דוניץ לא הניחה שום מצע עובדתי אשר על פיו ניתן לבסס טענות קיזוז כנגד ויקטור. נטען, כי המסמכים הרלוונטים צורפו לתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן מאת דוניץ. ועל כן, כך נטען, יש להסתמך עליהם. טענה זו יש לדחות. תצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן הינו תצהיר אשר הפך לכתב הגנה. המשמעות של טענה זו הינה כי על בית המשפט להכניס אל תוך תצהיר עדות ראשית מסמכים אשר צורפו לכתב טענות אשר מעולם לא צורפו לתצהיר העדות הראשית, מעולם לא הוצהר על קיומם בתצהיר העדות הראשית, מעולם לא היה אימוץ או אינקורפורציה שלהם אל תוך התצהיר. מאחר ויפים לא הצהיר בתצהירו כלל על מסמכים אחרים התומכים בטענותיו נשוא נספח 7 הרי שממילא לא ניתן להתייחס אליהם כלל ועיקר, ובמיוחד כאשר הוא לא נחקר עליהם מלכתחילה. אמירה זו מתחזקת נוכח העובדה שבפועל, כתב התביעה המקורי תוקן והוגש כתב הגנה מתוקן וממילא בקשת הרשות להתגונן לכשלעצמה אף לא הפכה לכתב הגנה. נוכח אי המצאת מסמכים התומכים בנספח 7 בתצהיר, הרי שלא רק האמור בו לא הוכח אלא אף חל הכלל הידוע בדבר אי הבאת ראיה רלוונטית אשר על פיו, מקום שבעל דין נמנע מלהביא ראיות אשר עשויות לתמוך בגרסתו חזקה היא שאילו היה מביאם, הרי שהם לא היו תומכות בגרסתו. נוכח כל האמור, סבורני כי דוניץ לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את טענת הקיזוז. 17. אשר על כן, אני קובע כדלקמן: א. לא הוכח קיומו של חוזה ישיר בין דוניץ לבין ויקטור. ב. הוכחה קיומה של המחאת זכות לטובת ויקטור של זכויותיה של ז.ס. כלפי דוניץ. ג. דוניץ לא הוכיחה את טענות הקיזוז כנגד ביצוע המחאת הזכות. לפיכך, ובשים לב לכל האמור לעיל, סבורני כי דין התביעה להתקבל. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 137,445 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30/6/08 ועד למועד התשלום בפועל. כן תשא הנתבעת בהוצאות המשפט של התובעת ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪. ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום. המחאת חיוביםקיזוז