בפניי תביעה כספית לתשלום הסכום של 84,876 ₪, וכן תביעה לפינוי הנתבעים מנכס הידוע כדירה ברחוב אזר 1 בני ברק, בקומה א' בת ארבעה חדרים, (להלן: "הדירה"). מטעם התובעת העידו מר יצחק טאוב, מר צבי ביאליסטוצקי, מר אברהם ביאליסטוצקי, מר ישראל ביאליסטוצקי, מטעם הנתבעים העידו מר עוזיאל גלבשטיין, מר שלמה כהן, מר סגל יוסף ומר מרדכי כהן, כמו כן הוגשה מטעם הנתבעים תעודת עובד ציבור של חברת החשמל. המחלוקת במרכזית בין הצדדים הייתה האם הנתבעים שכרו את הדירה נשוא התובענה, כטענת התובעת או שמא רכשו את הדירה כטענתם. לאחר קבלת סיכומי הצדדים ניתן פסק דיני זה. עוד יש לציין, כי ב"כ הנתבעים הגיש בקשה למחיקת סעיפים מסיכומי התשובה של ב"כ התובעת, ולאחר שביהמ"ש המתין לתגובה, לתגובה, ניתן פסק דיני זה, וכפי שמופיע בו אין כל התייחסות לאי העדת של עו"ד מזיליש ולטענות האחרות המופיעות בסיכומי התשובה ולכן לא מצאתי לנכון לדון בשאלה של מחיקת סעיפים מסיכומי התשובה. טענות התובעת: התובעת טוענת, כי הינה בעלת הזכויות בנכס המקרקעין, בניין המצוי ברחוב אזר 1 בני ברק, וכי הדירה הינה אחת הדירות בבניין. התובעת טוענת, כי מר סלמן כהן, המנוח, שכר את הדירה ממר עקיבא טאוב, על פי הסכם שכירות, (שצורף כנספח ה' לתצהירו של מר יצחק טאוב), ואשר הזכויות על פיו הומחו לטובתה. על פי הסכם השכירות, הדירה הושכרה למנוח לתקופת השכירות המתחילה ביום 22.7.00, ובמשך 12 חודשים, וכן ניתנה למנוח אופציה לתקופה של 12 חודשים נוספים, היינו תקופת השכירות לרבות האופציה הינה עד ליום 21.7.02. התובעת טוענת, כי ביום 16.3.03 נפטר מר סלמן כהן המנוח, ובניו עודד ושלמה כהן ממשיכים להחזיק בדירה, עד היום, בלא כל תשלום דמי שכירות. התובעת טוענת, כי הנתבעים הפסיקו לשלם דמי שכירות, מיום 22.7.02, ועד בכלל, וכי חובם נכון למועד הגשת התובענה בגין דמי שכירות עומד על סך של 69,492 ₪, וכי הם חייבים סכומים נוספים בעבור חשמל וארנונה. התובעת טוענת, כי לאחר שהנתבע, המנוח, ולאחר מכן בניו ממשיכים להתגורר בדירה, מר שלמה ועודד כהן, בלא שהם משלמים דמי שכירות, תקופת השכירות חלפה, וכי עליהם לשלם את החוב בגין דמי השכירות, ארנונה, חשמל, ולפנות את הדירה. התובעת טוענת, כי כל טענות הנתבעים באשר לרכישת הדירה על ידי המנוח, מר סלמן כהן, להלן: "המנוח", או מי מבני משפחת כהן, הינם טענות סרק שנועדו למנוע פינויים מדירה בה הן מתגוררים שלא כדין ובלא כל זכות. התובעת טוענת, כי לאחר שמיעת ההוכחות הרי הוכיחה לא רק שהטענות של הנתבעים אינן נכונות אלא שהוכיחה מעל לכל ספק כי הדירה הושכרה על ידי מר טאוב למנוח, וכי יש לקבל את תביעתה. טענות הנתבעים: הנתבעים טוענים, כי המנוח רכש את הדירה, שילם בעבורה במזומן, לאחר שמכר דירה שהייתה בבעלותו, וכי ה"ה ביאליסטוצקי נמנעו מלהכין הסכם מכר ולמלא את חובם לרשום את הדירה על שם המנוח. הנתבעים טוענים, כי ה"ה ביאליסטוצקי לא גבו שכר דירה מעולם, כי הדירה נבנתה ללא כל אישור ולא ניתן היה לקבל אישור לאכלוס מעיריית בני ברק, ולכן לא שולמה הארנונה. הנתבעים טוענים, כי מאחר ולא היה מונה חשמל, ביקש מר חיים ביאליסטוצקי כי מונה החשמל יהיה על שם, מר שלמה כהן, וכי מאחר והמנוח היה הבעלים של הדירה, הסכימו לרשום את מונה החשמל על שם מר שלמה כהן. ביחס להמחאה שנמסרה למר יצחק טאוב, נטען, כי המדובר בתשלום בעבור גנראטור שהוסכם כי יירכש במשותף על ידי מר טאוב יצחק ועל ידי מר כוהן שלמה. עוד נטען , כי נעשו ניסיונות להסתרת מערבותו של מר צבי ביאליסטוצקי מהנכס, ולכן ההמחאות נרשמו לטובת אברהם ביאליסטוצקי. עוד נטען, כי הואיל וה"ה ביאליסטוצקי לא קיימו את התחייבותם ולא רשמו את הדירה על שם המנוח, אלא החתימו בעורמה את המנוח על מסמכים אחרים, הרי לא שולמו כל התשלומים על חשבון הדירה ואלה ישולמו לאחר שיקבע כי הדירה הינה בבעלות המנוח. לפיכך, עותרים הנתבעים להורות על דחיית התובענה. דיון: לבקשת הנתבעים הוקלט הדיון, ואתייחס לעדויות שהובאו בפניי. מר אברהם ביאליסטוצקי העיד בתצהירו, כי טיפל בנושא גביית דמי השכירות , בעבור מר עקיבא טאוב, שהיה בתקופה ברלוונטית בעל הזכות לגביית דמי השכירות. על פי עדותו, נפגש עם מר מרדכי כהן, אחד מבניו של המנוח, וקיבל ממנו שיק בסכום של 15,825 ₪, בעבור מחצית מדמי השכירות לשנת 2001, ואת המחצית השנייה, קיבל במזומן. מר אברהם ביאליסטוצקי העיד כי למיטב ידיעתו הוסכם עם המנוח, כי הסכם השכירות יעמוד בתוקפו לאחר סיום תקופת האופציה באותם התנאים. במסגרת חקירתו בפניי העיד, כי מר מרדכי כהן, בנו של המנוח, נפגש עימו, וביקש בשם אביו, כי תקופת השכירות תוארך לאחר תקופת האופציה המפורטת בהסכם השכירות, (ראה עדותו מיום 5.9.07 בעמוד 42 שורות 9-11). העד אישר, כי בתקופה זו, היינו שנת 2001, לא היו מונה חשמל ומונה מים נפרדים בכל דירה ודירה, אלא, היה מונה אחד, בשל העדרו של אישור אכלוס לבניין. על פי עדותו הוא החתים את המנוח על הסכם השכירות, והוא דרש כי ישולמו לו הכספים המתייחסים לנושא הארנונה המים והחשמל, למרות קיומו של מונה אחד, (ראה עדותו, שם, בעמוד 44 שורות 38). העד אישר כי לא צרף את התשלומים לחברת חשמל ולעירייה, למרות טענתו כי המונה היה אחד, וכי לכל דירה היה מונה נפרד, לא מונה רשמי המותקן על ידי הרשות, אלא מונה שעל פיו שולמו התשלומים אליו ישירות בעוד שהוא טרח ושילם את התשלומים לרשויות השונות. מר אברהם ביאליסטוצקי, העיד, כי מר עקיבא טאוב ביקש ממנו לטפל בנושא ההשכרות בבניין, וכי ביצע את המשימה, על פי הנחיותיו של מר עקיבא טאוב, בעבור שכר ראוי. עוד העיד, כי הסכום של 15,825 ₪ מהווים מחצית מדמי השכירות, וכי אינו זוכר את החישוב שנערך, משום שהחישוב כלל גם תשלומים בעבור מונה החשמל והמים והארנונה. עד זה, נמנע מלספר מה עשה עם הכספים שקיבל בעבור מר עקיבא טאוב, ולדבריו, למר עקיבא טאוב אין כל טרוניה כלפיו בגין הכספים. לדבריו התשלום היה אמור להיות במזומן לשנה שלמה, ואילו מר שלמה כהן ביקש לפצל את התשלום לשניים, ומסר מחצית במזומן ומחצית בשיק למועד מאוחר יותר. עיון בשיק המקורי שהוצג בפני ביהמ"ש, מעלה כי השיק הופקד ביום 7.8.01, למרות שמועד פירעונו הינו ליום 1.2.02, (ראה נספח ג' לתצהירו של מר יצחק טאוב), דבר המחזק את עדותו של העד, כי השיק ניתן לשם פירעון מחצית מתשלום דמי השכירות השנתיים, ניתן לחצי שנה מראש. העד הכחיש נמרצות, כי השיק ניתן בעבור גנראטור, (ראה עדותו , שם בעמוד 52 שורות 1-17). עד זה העיד, כי במעמד החתימה על הסכם השכירות, היו נוכחים, אביו מר סלמן כהן המנוח, ובנו מר מרדכי כהן. כאשר נשאל מדוע לא הוא ולא אביו , מר צבי ביאליסטוצקי, טרחו לציין כי היה נוכח במעמד החתימה על הסכם השכירות, טען, כי ייתכן ואביו לא זכר, ולא ידע להסביר מדוע עורך דינו לא טרח לציין זאת בתצהירו, ומדוע הוא לא טרח להזכיר זאת במסגרת התצהיר, וטען כי הוא מעיד על כך, ואכן, דומני כי יש בכך טעם לפגם. העד העיד, כי לא ניסה להסתיר את מעורבות אביו בהסכם השכירות, והראייה הינה כי הפקיד את השיק לחשבונו, וכי לו רצה להסתיר היה דורש לקבל שיק פתוח או מזומן. עוד העיד, כי הובטח לו שיקבל את דמי השכירות, לאחר שלא נתקבלו דמי השכירות, נשלחו מכתבי ההתראה, שאז הוגשה התובענה. מר ישראל ביאליסטוצקי, העיד לאחר שהוגשה בקשה להוספת תצהיר מטעמו, והבקשה התקבלה. מר ישראל ביאליסטוצקי העיד, כי גר בדירה בבניין שברחוב אזר 1 משנת 1998 ועד 2003. עוד העיד, כי לאחר שנחתמו הסכמי המכר, על פיהם רכשה התובעת את הבניין הציג את הדירות בפני מר יצחק טאוב, ובין היתר, גם את הדירה נשוא דיוננו, כלומר, הציג את מר כהן סלמן המנוח, כשוכר, וכי במעמד זה, של הצגת הדירה בפני מי שרכש את הבניין כולו, בעוד המנוח היה בחיים, לא העלו בני משפחת כהן כל טענה, כי הם רכשו את הדירה, ואינם במעמד של שוכרים. עד זה העיד, כי לבניין שתי כניסות, האחת מרחוב אזר 1 והשנייה מרחוב סוקולוב 40 וכי בכניסה אחת לא ניתן להגיע לכניסה השנייה, (ראה עדותו מיום 7.1.08 עמוד 65 שורות 17-19). עוד אישר את עדותו של מר אברהם ביאליסטוצקי, כי בתקופה הרלוונטית, היינו בשנים 2000 2002, לא היה מונה חשמל ולא מונה מים. עוד העיד, כי הוא לא שילם חשמל ולא שילם מים, ומעדותו עולה תמונה שאינה מחמיאה לעיריית בני ברק, שאפשרה לבניין ללא אישור אכלוס, להיות מאוכלס, לעשות שימוש במים ובחשמל בלא כל תשלום. עוד עולה מעדותו, כי לשם קבלת חשמל, חיברו כבל לישיבה שהייתה בסמיכות למקום, וכך צרכו דיירי בניין חשמל. מר ישראל ביאליסטוצקי העיד, כי הוא זה שהראה את הדירה למר מרדכי כהן ולאביו מר סלמן כהן המנוח, בטרם חתמו על הסכם השכירות. כלומר, על פי עדותו של מר ישראל ביאליסטוצקי, פעמיים הוא נכח בעת שהדירה הוצגה, בפעם הראשונה למנוח, ובנו מר מרדכי כהן כאשר הגיעו על מנת לשקול את לשכור את הדירה, ובפעם השנייה, כאשר הגיע עם מר יצחק טאוב, על מנת להציג בפניו את הדיירים בשוכרים. עדותו שוללת את גרסת הנתבעים מכל וכל. מר צבי ביאליסטוצקי העיד, כי הוא נכח בהשכרת הדירה וכי לא נעשתה כל מכירה. מעדותו עולה, כי אכן היו בעיות עם החשמל והמים, משום שלא ניתן אישור אכלוס, נעשו חיבורים אימפרוביזוריים, כלומר, חיברו כבל חשמל לישיבה סמוכה, על מנת לצרוך חשמל. וכי בעקבות זאת נתבע על ידי הדיירים, בשל אי חיבור הבניין לחשמל, ראה עדותו שם, עמוד 77 שורות 18-27. לטענתו כל התביעות של הדיירים נדחו, משפחת כהן לא הייתה בין התובעים. ב"כ הנתבעים עתר, כי ביהמ"ש יורה על המצאת פרטי רישום פלילי שיש לכאורה למר צבי ביאליסטוצקי, ולא נעתרתי לבקשתו, בעיקר משום שסברתי כי אין כל רלוונטיות לעברו הפלילי של העד. לביהמ"ש הכלים להתרשמות מהעד, ובענייננו, המדובר בעד, שעדותו לא רק שלא נסתרה, אלא ענה באופן עניינני, וכנה כי אכן הוגשו כנגדו כתבי אישום, וכי קיימות בעיות קשות בנושא הבניין כולו, כאשר מסתבר, כי הבניין נבנה ללא היתרי בניה, או בניגוד אליהם, ובכל מקרה, אין מחלוקת כי לא היה קיים אישור אכלוס, תקופה ממושכת. אלא שמה הקשר לענייננו? ב"כ הנתבעים מבקש כי ביהמ"ש ילמד מהעובדה, כי אין הדברים בבניין זה כהווייתם, ויגיע למסקנה כי למרות קיומם של הסכמים בכתב, וכל המסמכים שעוד אפרט, הרי ההסכם האמיתי היה הסכם לרכישת הזכויות בדירה על ידי המנוח, ולא הסכם שכירות. אין מקום למסקנה מרחיקת לכת כזו, רק מתוך העובדה, כי המדובר באדם בעל עבר פלילי, ואני מוכנה להניח לצורך כך כי הואשם בעבירות מרמה. לא נטען, ולא הובאה שמץ של ראייה, כי בבניין זה, היו עסקאות עם אנשים אחרים, של שכירות שהסתירו מאחוריהם, עסקת מכר, מעבר לעובדה כי כלל לא הובאו ראיות ממשיות לטענה גופא כפי שעוד יפורט בהרחבה להן. כלומר, לא הוצגו בפני ביהמ"ש כל אינדיקציות מהן ביהמ"ש יוכל להניח, כי במקרה אחר בבניין זה, מר ביאליסטוצקי, חתם על מסמכים להשכרת הנכס במקום על מסמכים למכירתו, נהפוך הוא, העד היחידי שהגיע, שקשור לבניין מטעם הנתבעים, חתם על הסכם לרכישת דירה, ומכאן טענותיו, כלפי מר ביאליסטוצקי. העד מר ביאליסטוצקי העיד, כי מר שלמה כהן, נרשם כבעלים של מונה החשמל, וזאת "בהתנדבות", ב"כ הנתבעים מבקש ללמוד מכך, כי העובדה שמר כהן שלמה נרשם כבעלים של מונה החשמל, מצביעה על כך שהוא היה הבעלים של הדירה ולא שוכר. האומנם ניתן ללמוד זאת? מתוך כל העדויות, עולה, כי מר שלמה כהן, קיבל תמורה בעבור הסכמתו זו, ומר ביאליסטוצקי, היה מצוי באותה עת בסכסוך שטרם הסתיים עם דיירי הבניין, שרכשו דירות, גיוסו של מר כהן לטובתו, מוסברת על רקע הדברים. מעדותו עולה, כי מר ביאליסטוצקי צבי , שמע, כי מר שלמה כהן טוען, כי אביו המנוח רכש את הדירה, והתייצב להעיד ולהכחיש את הטענה, כי הוא מכר את הדירה למנוח, ראה עדותו של מר ביאליסטוצקי מיום 7.1.08 עמוד 82 שורות 14-27. יותר מכך, בשאלות ב"כ הנתבעים למר ביאליסטוצקי, נטען, כי המנוח ובנו פנו אליו בעקבות מודעה בעיתון, לא הוצגה כל מודעה כזו. מר ביאליסטוצקי הכחיש, כי קיבל כל תשלום בסכום של 100,000 דולר, או סכום אחר, מהנתבעים, מהמנוח או ממר חיים ביאליסטוצקי, ראה עדותו, שם עמוד 83 שרות 13-19. עוד הכחיש נמרצות, כי המנוח או מר שלמה כהן פנו אליו בבקשה לרשום את הדירה על שם המנוח, ראה עדותו, שם, עמוד 84 שורות 8-15. העד מר טאוב, העיד, כי הוא רכש את הדירה נשוא הדיון, יחד עם עוד דירות, והגיע לבניין כדי לראות את הדירה, ראה את הדירה נשוא דיוננו, כאשר נכנס לדירה ראה את המנוח ואת בנו מר שלמה כהן, בסיטואציה מביכה, הבן רחץ את אביו, ולפיכך, לא השתהו יתר על המידה בדירה, אלא רק הוצג בפני מר כהן כבעלים חדש של הדירה, ראה עדותו מיום 7.1.08 עמוד, 99 שורות 1-26. העד העיד, כי בגין הסכם הרכישה, שבמסגרתו נרכשו ארבע דירות בבניין, נרשמו הערות אזהרה, טרם שולם מס רכישה, כאשר נשאל העד, מדוע בכתב התביעה לא נרשמה הטענה כי התובעת הינה הבעלים של הדירה, העיד כי הדבר נעשה משיקולים משפטיים, של ניסוח על ידי עו"ד, אך את העסקה לרכישת ארבעת הדירות, הוא הציע לחברה, שלטענתו הוקמה לצורך הרכישה בלבד, ראה עדותו מיום 7.1.08 עמודים 105-106. עוד העיד, כי אינו מכיר את בעלי המניות של החברה, התובעת, אלא הוא משמש כנציג החברה בארץ, על פי פרוטוקול החברה, שהוצג כנספח א' לתצהירו, ואשר חתום על ידי עו"ד שפט מטעם החברה, עוד העיד, כי אינו יודע מיהם בעלי המניות מעבר למעורבותו של עו"ד שפט בחברה. העד העיד, כי הוא חתום על הסכם להמחאת הזכויות בגין הסכם השכירות שנחתם על ידי המנוח, בגין הדירה, הוא העיד, כי בשל העדרו של היתר בניה, הדירות נמכרו במחיר מוזל, ולכן כלשונו, "קפץ על העסקה", ראה עדותו שם, עמוד 113 שורות 10-23. מטעם התובעת הוגשו לתיק מסמכים שונים, פרוטוקול החברה, התובעת, נספח ב' לתצהירו של מר יצחק טאוב, במסגרתו מונה מר טאוב לטפל בכל ענייני החברה, חתום על ידי עו"ד שפט. הסכם מכר, על פיו רכשה חברת מצודת ישראל את הדירה נשוא דיוננו, נספח ב' והסכם המחאת זכות שכירות, על פיו הומחאו זכויות השכירות על פי הסכם השכירות לתובעת, נספח ד'. המסמכים העיקריים שהוגשו, הינם הסכם שכירות בין המנוח מר סלמן כהן, לבין מר עקיבא טאוב, אליו צורף שטר חוב, צילום תעודת זהות של המנוח, שיק של מר מרדכי כהן, מיום 1.2.02. מסמכים אלו עומדים בסתירה חזיתית לטענה, של הנתבעים כי הדירה נמכרה, ולא הושכרה, ודוק, אין טענה כי החתימות על גבי הסכם השכירות או שטרי החוב אינן נכונות, הטענות נוגעות להטעיה, וכד', כפי שיפורט להלן. העד הראשון מטעם הנתבעים היה מר שלמה כהן. מר שלמה כהן, (להלן: "מר כהן"), הינו בנו של המנוח, מר סלמן כהן. לטענתו, בשנת 2000 נרכשה הדירה נשוא דיוננו, ולאחר פטירתו בשנת 2003, ירש את הדירה כחלק מעיזבונו של המנוח. בתצהירו, הוא מפרט את נסיבות רכישת הדירה, לדבריו, לאביו הייתה דירה בבעלותו ברחוב ראדזמין, שנמכרה לצדדים שלישיים, ה"ה גלבשטיין, הללו, שילמו את התמורה במלואה, שלא הופקדה בחשבונותיו של המנוח, משום עיקולים, אלא בחשבונו של מר מרדכי כהן, בנו של המנוח. עיון בתצהירו יעלה, כי פירוט נסיבות העסקה נעדר ממנו, למען הבהירות אצטט חלק מסעיפים המפורטים בתצהירו של מר כהן: "16. אבי מעולם לא שכר את הדירה מעקיבא טאוב, או מכל מישהו אחר. עיינתי בחוזה השכירות שצורף כנספח א' לתצהירו של מר צבי ביאליסטוצקי, ואציין כי חוזה זה אינו מוכר לי כלל, לא ידוע לי על כל פגישה שנערכה בין צבי ביאליסטוצקי לבין אבי ז"ל, שמטרתה חתימה על חוזה שכירות כלשהו. 17. לא פגשתי את עקיבא טאוב מעולם, לא שמעתי את שמו, אף אחד לא הציג עצמו בפני כמיופה כוחו של עקיבא טאוב, ונתקלתי לראשונה בשמו בכתב תביעה. 18. לשם רכישת הדירה העביר אבי שלמן כהן ז"ל בנוכחותי סך של 100,000 $ במספר תשלומים לידיו של צבי וחיים ביאליסטוצקי, אך לא קיבלנו אישור על קבלת הכספים, ולא נחתם חוזה רכישה, וזאת כי אבי נתן אמון במשפחת ביאליסטוצקי שהינה בעלת חזות חרדית." כלומר, הקורא את תצהיר עדות ראשית, עוד בטרם החקירה, יתמה תמיהה רבה, מתי נערך אותו הסכם לרכישת הדירה, שלא נחתם, האם העניינים סוכמו בפגישה, או בטלפון, היכן? מתי? מי היה נוכח באותה פגישה, אם הייתה קיימת פגישה? מדוע לא נחתם הסכם, מה נטען בפני הנ"ל שבגינו מוסרים מאה אלף דולר, בלא כל מסמך או אסמכתא, לא רק לחוזה מכר אלא לעצם העברת התשלום, מה היו תנאי אותו הסכם? אין כל פירוט בתצהיר מעבר לאמירה כללית בדבר הסכם ערטילאי לרכישת הדירה, ומוצגים מסמכים המצביעים על העברת כספים, שמתייחסים למכירת הדירה שהייתה בבעלות המנוח, לא הדירה נשוא ענייננו. יותר מכך, אם נבחן את האמור בתצהיר, נשאל את עצמנו, מי קיבל את הכספים? על פי התצהיר, מר צבי וחיים ביאליסטוצקי, מי מהם? אם היו מספר העברות, האם חלק מהן היו למר צבי וחלק לחיים, או שניהם יחדיו, כמה הועבר בכל פעם? אם לא די בכך, כדי לראות שהגרסה מופרכת העליל, אפנה לתצהירו של מר כהן, שצורף לבקשה להארכת המועד מתן רשות להתגונן, במסגרת אותו תצהיר (בש"א 180472/04) נטען, כי המנוח רכש את הדירה ממר צבי ביאליסטוצקי, מר חיים ביאליסטוצקי כלל אינו מוזכר. כתב ההגנה שהוגש ביום 14.12.04 מטעם הנתבעים, מפרט בסעיף 13 בו, כי : "מר סלמן כהן ז"ל ובנו שלמה כהן הנתבע מס' 2 פנו לצבי ביאליסטוצקי, אשר הציג עצמו כבעלים של הדירה והציע להם את הדירה למכירה. לשם רכישת הדירה העביר מר סלמן כהן ז"ל סך של 100,000$ במספר תשלומים לידיו של צבי ביאליסטוצקי, אך לא קיבל אישור על קבלת הכספים, ולא נחתם חוזה רכישה." אין המדובר בטעות או השמטה, בתיק זה הוגש כתב הגנה נוסף, כתב הגנה מתוקן, ואף בו הועלו אותן הטענות בדיוק. כלומר, אין אזכור של מר חיים ביאליסטוצקי, ואם לא די בכך, ב"כ הנתבעים עתר לזמן את עו"ד אשורי, אשר ייצג את הנתבעים בתקופה קצרה, ועתר להורות לו להמציא את כל המסמכים שבידיו, עו"ד אשורי, המציא את המסמכים, ביניהם טיוטה לבר"ל, במסגרת אותה טיוטה נטען כי המנוח שילם סך של 80,000$ לא 100,000 $, ולמר אברהם ביאליסטוצקי, ולא לצבי או חיים. כלומר, במסגרת המסמכים שהוגשו לביהמ"ש לא הוזכר שמו של מר חיים ביאליסטוצקי, עד להגשת תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים, זאת לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובעת, בין היתר של מר צבי ואברהם ביאליסטוצקי המכחישים את הטענה כי קיבלו כספים בסכומים הללו מהמנוח או מי מטעמו. במסגרת חקירתו הנגדית, הסתבר עוד, כי מי שניהל את העסקה של רכישת הדירה היה אחיו מר מרדכי כהן, וכך הוא אומר בעמוד 125 לפרוטוקול מיום 7.1.08 שורות 22-26: "ואתה הצגת לצבי את המחיר הזה? ת. לא. צבי עם אבא שלי ניהל את הכול. אני התלוותי לאבא שלי, עם אחי. אחי למעשה יותר ניהל את העניינים גם של מכירת הבית וגם קניית הבית בבני ברק, והוא טיפל בזה. אני התלוותי אליו?" בעמוד הבא מסתבר, כי מי שטיפל בהעברת הכספים וברכישת הדירה נשוא דיוננו, על פי גרסתו של העד מר שלמה כהן, הוא האב המנוח, והאח מר מרדכי כהן, ראה עדותו בעמוד 126, שורות 7-10: "כב' השופטת: אז אחיך טיפל בנושא של הקניה של הדירה הזאת? ש. (טעות כתיב צריך להיות 'ת'), בהעברה של הכסף? לא אני עם אחי העברנו, כב' השופטת: לא. על הקניה של הדירה אחיך טיפל? ת. אחי עם אבא שלי. כב' השופטת: אבל אחיך טיפל? ת. כן, עם אבא שלי." כלומר, בניגוד גמור לאמור בתצהירו, ובכתב ההגנה, בשלב החקירה הנגדית, עלתה גרסה חדשה, על פיה מי שטיפל בכל הנושא של רכישת הדירה נשוא דיוננו, הינו האח של הנתבע מר מרדכי כהן. מר מרדכי כהן חתום על שטר הערבות, שצורף להסכם השכירות, השטר הוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ ולא הוגשה כל התנגדות לביצוע שטר, מר כהן לא ידע להסביר מדוע האח, מר מרדכי כהן, שעל פי הטענה, הוא שסיכם את פרטי העסקה לרכישת הדירה, ולא להשכרתה, לא הגיש כל התנגדות. בהמשך החקירה, עולה, לא רק שהכספים לא שולמו למר צבי ביאליסטוצקי, כמו שכתב בתצהיר, אלא שהכספים הנטענים שולמו למר חיים ביאליסטוצקי, ומר צבי רק היה נוכח. כלומר, התחלנו את הגרסה, בכתב ההגנה עם תשלום למר צבי ביאליסטוצקי, בתצהיר עדות ראשית, הועלתה גרסה חדשה של תשלום למר צבי וחיים יחד, ובחקירה הנגדית התשלום הוא למר חיים ביאליסטוצקי, וצבי רק נוכח. מר כהן לא ידע לתת תשבה מניחה את הדעת מדוע לטענתו משולמים סכומי עתק, של כ- 380,000 ₪, ללא כל אינדיקציה לתשלום, לא אישור תשלום? לא תשלום בעברה בנקאית, לא תשלום בשיק, לא חתימה על קבלת התשלום, לא הסכם, כלום? הכיצד? הטענה הינה כי המנוח האמין לה"ה ביאליסטוצקי שנראו כמו חרדים. והשאלה? נניח, עובר זמן, אין הסכם, לא קורה כלום, מדוע לא נשלח מכתב? לאחר מכן. העד טען כי "כל הזמן דיברנו על הערת אזהרה בתשלום השני". העד נשאל, מדוע במסגרת הדיונים בביהמ"ש, טען כי התשלום הנטען בוצע בהעברה בנקאית? וטען כי הובן שלא כהלכה, וכך נרשם בפרוטוקול ביהמ"ש מיום 3.5.05 עמוד 1 שורות 8-9: "הנתבע מר שלמה כהן: הכסף הועבר בהעברה בנקאית. אני צריך לדבר עם אחי מכוון שהוא יודע בדיוק איך עבר הכסף." אם ננסה להבין את דברי העד מתוך החקירה קשה הדבר מאוד, הגרסאות רבות, פעם נטען כי התשלום הראשון היה 6,000 דולר, ופעם היה 100,000 ₪, כאשר נתקל בקושי, הוא מעביר את הכדור למגרשו של אחיו מר מרדכי כהן, וטוען כי הוא שטיפל בעניינים, גרסה אחת לא התקבלה מהעד, מתצהירו כפי שהראיתי לעיל, לא ניתן להגיע למסקנות באשר לנסיבות עריכת אותו הסכם נטען, פשוט משום שלא כתוב כלום באשר לאותן נסיבות, ובחקירתו, הוא חזר בו כל כך הרבה פעמים, שאי אפשר לדעת מה הטענה? יותר מכך, הנתבעים הציגו מסמך שהינו תדפיס חשבון הבנק, אליו הופקדו הכספים ממכירת הדירה של המנוח, הכספים שעל פי הטענה שימשו לצורך רכישת הדירה נשוא דיוננו. בתצהירו של מר מרדכי כהן, פורטו הכספים שהופקדו בחשבונו, מתוך מכירת הדירה של המנוח, והכספים שנמשכו מחשבונו, ונראה בעליל, כי לאחר אוגוסט 2000, לא בוצעו משיכות? לפני אוגוסט, בוצעו משיכות שונות, אף אחת מהן לא הייתה בסכום של 100,000 ₪, כיצד הדברים מתיישבים עם טענת מר כהן בתצהירו ובעדותו כי כספי הדירה שנמכרה הועברו לחשבון האח מר מרדכי כהן ושימשו לרכישת הדירה נשוא דיוננו? כאשר עומת עם בקושי, שמציבים הנתונים האובייקטיביים, העיד, כי לא הוא טיפל בחשבון, ואז עלתה לראשונה הטענה, כי רוכשי הדירה של המנוח, שילמו לו חלק מהכספים במזומן, ואותם כספים מזומנים הם ששימשו לרכישת הדירה נשוא דיוננו. אם לא די בכך, הרי נעיין לרגע קט בתצהירו של האח, מר מרדכי כהן, ונמצא בסעיף 13 לתצהירו אמירה חד משמעית, כי לא היה שותף לרכישת הדירה. מי אם כן, טיפל בכך, מר שלמה כהן, הנתבע מס' 2 טוען, כי מרדכי כהן טיפל בנושא, מר מרדכי כהן טוען שלא היה שותף לעניין, אז מי כן? אם לא די בכל האמור לעיל, מגיעה החקירה בעניין השיק בסכום של 15,825 ₪, על פי גרסתו, המחאה זו ניתנה בחודש פברואר 2002. מדוע המועד חשוב? על מנת להוכיח שאין המדובר בהסכם שכירות, טען מר כהן כי התבקש על ידי מר צבי ביאליסטוצקי, כי ירכוש גנראטור, במשותף לכל דיירי הבניין וכי הוא ישלם מחצית משוויו, אלא שגרסה זו לא עמדה למול מבחן המציאות, התובעת שטענה, כי השיק נמסר בעבור דמי שכירות לחצי שנה, הציגה את השיק המקורי, ועליו מתנוססת חומת הבנק, ממנו עולה כי השיק, שעל פי הטענה נמסר רק בפברואר 2002 הופקד בחשבון כבר באוגוסט 2001? לעד לא היו כל תשובות ביחס לכך. מר גלבשטיין עוזיאל העיד מטעם הנתבעים, ביחס לרכישת הדירה שהייתה בבעלות המנוח, ברחוב ראזדימין. עד זה העיד בתצהירו של שילם את הסכום של 30,000 דולר הראשונים של העסקה במזומן, אלא שבחקירה הנגדית, טען כי אינו זוכר כיצד שולם התשלום הראשון, אם זה היה במזומן אם לאו. אלא שעד זה, דווקא הגיע לברך ונמצא מקלל, העד העיד כי במסגרת הרכישה נוצרו יחסי היכרות בינו לבין משפחת כהן, והוא הגיע לנחם את בני המשפחה, ובאותו הזמן ספרו לו כי שכרו את הדירה, כלומר, העד מיוזמתו בלא שנשאל על כך, סיפר כי מרדכי כהן סיפר לו שהמנוח שכר את הדירה ברחוב אזר, ראה עדותו מיום 24.2.08 עמוד 155 שורות 10-20. מר סגל יוסף, העיד מטעם הנתבעים, והינו אחד מרוכשי הדירות בבניין. הוא העיד, כי המדובר בבניין מחובר, שיש לו שתי כניסות, דבר העומד בסתירה לטענת הנתבעים, כי בהסכם השכירות רשום רחוב אזר והדירה נמצאת ברחוב סוקולוב, מסתבר כי המדובר בבניין אחד בעל שתי כניסות. עד זה סיפר, כי כאשר רכש את הדירה חתם על מערכת של שלושה חוזים. חוזה לקניית קרקע, חוזה ביצוע עבודה וחוזה שיתוף. ההסכם נעשה למול מר צבי ביאליסטוצקי. כלומר, מחקירתו הראשית של עד זה מטעם הנתבעים, הרי עדותו, מעבר לעובדה כי קיים בינו לבין ביאליסטוצקי סכסוך מתמשך, אינה תומכת בגרסת הנתבעים. ראשית, במסגרת רכישת הדירה על ידו, נחתמו לא חוזה אחד אלא מערכת של שלושה חוזים, כלומר, הדבר עומד בסתירה לטענה, כי נכרת הסכם לרכישת הדירה ללא הסכם, הרי גם עם עד זה נעשה ההסכם ללא עו"ד, כאשר קיימת מערכת של שלושה חוזים. יותר מכך, ההתקשרות הייתה לפי גרסתו מול צבי ביאליסטוצקי, והנה מר חיים ביאליסטוצקי נעדר מעדותו כליל. מר מרדכי כהן העיד מטעם הנתבעים אף הוא, הכחיש כי היה אי פעם בדירתו של מר צבי ביאליסטוצקי, וטען כי אינו מכיר את מר צבי ביאליסטוצקי. כשנשאל, מדוע אחיו טוען כי היה בדירת צבי ביאליסטוצקי שלוש פעמים לשם רכישת הדירה השיב, (פרוטוקול מיום 24.2.08 עמוד 168-167: "ש. עוד פעם אני מפנה. זה אחיך אומר הייתי עם אבא שלי ואח שלי, והוא מתכוון אליך וצבי ביאליסטוצקי. ת. אני לא זוכר. אני בכלל לא יודע מי זה צבי. ש. לא פגשת אותו אף פעם בחיים? ת. את אברהם אני מכיר, אולי. לא את צבי. אני לא יודע מי זה צבי. ש. אני מפנה אותך, כי פשוט אחיך גם חזר על זה בעמוד 127 רשמתי לי, שהוא טען שאתה היית שלוש פעמים? ת. בבית של צבי? ש. כן בעמוד 27. היו פעמיים אז הוא אומר כן. שלוש פעמים ובסוף שורה 26 אח שלך מוטי כהן ואבא שלך, שאלו אותו במפורש, שאל אותו בית המשפט והוא אומר שכן. ת. אני מוטי כהן, ואני לא זוכר שהייתי בבית של צבי. יכול להיות שאני לא מקשר.? העד מאשר כי חתם על שטר החוב. על פי גרסתו של מר מרדכי כהן, הוא לא היה מעורב ברכישת הדירה, לא ידע עליה אלא מפיו של אביו, שמסר לו על פי עדותו כי רכש את הדירה. מדוע? כי הם רצו לעשות את זה מתחת לשולחן, ולכן לא היה נוכח. עוד הכחיש כי נתן כספים כלשהם לביאליסטוצקי, אלא העביר כספים לאביו בכל פעם שאביו ביקש. כשנשאל מדוע לא התנגד לשטר החוב, טען כי שטר החוב אינו תקף, משום, ( שם, עמודים 173-174): "ש. מה זאת אומרת לא תקף? ת. כי שטר החוב לפי מה שאני מבין היה בסמוך לאיזשהו חוזה שכירות, שאתם טוענים שיש ושאתם בעצמכם טוענים שכל התקופה של חוזה השכירות שולמה. אתם לא יכולים לתבוע אותי על השטר הזה. זה הייעוץ שאני קיבלתי." כאשר נשאל, כיצד יתכן שאחיו מר כהן טוען כי שולמו למר ביאליסטוצקי 100,000 דולר, בעוד שעל פי תצהירו אין משיכות מהחשבון של סכום כזה או דומה לו, השיב כי אינו יודע ליתן כל הסכר, (ראה עדותו שם, בעמוד 195-196). הנה כי כן, העד מר מרדכי כהן, לא רק שלא אישר את הגרסה של מר שלמה כהן, אלא הכחיש אותה מפורשות וטען כי לא היה הוא שהעביר כספים לביאליסטוצקי, ולא הוא שטיפל ברכישה של הדירה. כאשר בוחנים את מכלול העדויות, כפי שהובאו לעיל, הרי בין עמדת התובעת לבין העמדת הנתבעים יש בוודאי להעדיף מהבחינה העובדתית את גרסת התובעת. מעבר לעובדה כי הגרסה נתמכת במסמכים בכתב, ובמסמכים אובייקטיביים, כגון רישום המועד שבו הופקד השיק בבנק, הרי גרסת הנתבע, מר כהן שלמה, הייתה בלתי מתקבלת על הדעת, אי אפשר לקבוע כל ממצא על יסוד גרסה כזו, כאשר העד משנה את עמדתו בכל פעם שהרוח נושבת, וכפי שהראיתי לעיל, העדים מטעמו לא רק שלא חיזקו את עדותו המופרכת כשלעצמה, הרי סתרו את עיקר טענותיו. הטיעון המשפטי; ב"כ הנתבעים לא חסך בניסיונותיו מלשכנע את ביהמ"ש ואין לי אלא להעריך את מאמציו, למרות העדרה של התשתית העובדתית לטענה בדבר רכישת הדירה, העלה טענות רבות. אין דירקטור שהחליט על הגשת התביעה; חלק נכבד מטענותיו של ב"כ הנתבעים מופנה להעדרה של אישיות משפטית, אשר הגישה את התביעה. הטענה הינה כי התובעת הינה חברת קש, אין לה כל זכויות וכי מי שעומד מאחוריה הינם בני משפחת ביאליסטוצקי. קשה להביו את שורש הטענה, הרי הגרסה של הנתבעים הינה, כי רכשו ממר ביאליסטוצקי את הדירה, כלומר, על פי גרסה זו, הזכויות בבניין שייכות למר ביאליסטוצקי צבי ממנו נרכשה הדירה, אם מר צבי ביאליסטוצקי עומד מאחורי החברה התובעת, מה לנתבעים כי ילינו? מעבר לכך, הובאו בפני ביהמ"ש מסמכים מהם עולה, כי חברת מצודת ישראל רכשה זכויות בדירה, והמחתה למר עקיבא טאוב את הזכות להשכיר את הדירה, הסכם השכירות הינו בין עקיבא טאוב לבין מר סלמן כהן ז"ל. בשנת 2002 התובעת רכשה את הדירה מחברת מצודת ישראל, על פי הסכם רכישה שצורף לתצהירו של מר יצחק טאוב, ואף צורף פרוטוקול האסיפה הכללית שבו נקבעה סמכותו של מר יצחק טאוב לפעול בשם התובעת לרבות הגשת התביעות. כלומר, בפני ביהמ"ש מסמך המצביע על רכישת הדירה על ידי התובעת, ראה נספח ב' לתצהירו של מר יצחק טאוב, ופרוטוקול האסיפה הכללית המסמיך את מר יצחק טאוב בכל הנוגע לדירה, ראה חלק מנספח א' לתצהירו. לעומת זאת, כל הטענות שבפני הנתבעים הינן טענות בעלמא, אין כל אסמכתא ממנה יהיה על ביהמ"ש היכולת לקבוע כי עסקינן בחברת קש, כי ביאליסטוצקי הם שעומדים מאחורי החברה, או כי הסכם לרכישת הזכויות אינו אמיתי אלא הסכם פיקטיבי? מהי התשתית העובדתית שהונחה על ידי הנתבעים על מנת שביהמ"ש יוכל להגיע למסקנה כזו? לא רק שלא הונחה כל תשתית עובדתית, או ראייתית כלשהי, גם החקירה הנגדית לא הפריכה את הטענות, וביהמ"ש נותר למול המסמכים בלבד, והעלאת טענות שלא ברור מקורן. ב"כ הנתבעים הפנה לפסק דינו של כב' השופט גורן, ממנו הוא מבקש להסיק כי הסמכות להגשת תובענה הינה לדירקטוריון בלבד, ולא היא, כב' השופט גורן אומר באותו פס"ד ממש כי: " "אמנם גם האסיפה הכללית יכולה היתה להחליט על הגשת התביעה כאשר הדירקטוריון נמנע מלעשות כן (ראה פרופ' צ. כהן בספרה הנ"ל בעמ' 484 והאסמכתאות הנזכרות שם). אולם לא נטען בפני כי יצאה החלטה כנ"ל מלפני האסיפה הכללית של החברה. " ראה ה"פ (תל-אביב) 1863/91 - אברהם רודוב ואח' נ' אורי הדר .תק-מח 93(1), 76. אם כך, משהוגש פרוטוקול האסיפה הכללית של התובעת, די בכך כדי להכשיר הגשת התביעה מטעמה. תביעה כנגד עיזבון דרושה רמת הוכחה גבוה מהרגיל; אין מחלוקת, כי אכן תובענה כנגד עיזבון מצריכה הבאת ראיות ברמת הוכחה גבוה מהרגיל, אלא שבענייננו, העדים מטעם הנתבעים כשלו כישלון חרוץ מלבסס את הטענות העובדתיות מטעמם, העומדות בניגוד למסמכים בכתב. בפני ביהמ"ש יש הסכם שכירות החתום לכאורה על ידי המנוח, ושטר חוב, החתום על ידי מר מרדכי כהן, שהינו בנו של המנוח. כפי שהובא לעיל, לאחר שהסביר כי חתם לאביו כערב לרכישת הדירה, טענה בלתי סבירה בעליל, מדוע שיחתום כערב בעבור כספים שאביו משלם, הרי הדעת נותנת כי יחתום כערב בעבור כספים שאביו חייב, ולא כספים שאביו המנוח נתן, הרי בסיומה של העדות, חזר בו מכל טענות השווא הללו, והעלה טענה חדשה על פיה הסכם השכירות הסתיים ולכן אינו חייב את החוב על פי שטר הערבות. למול מסמכים הללו, נטען כי החתימה על הסכם השכירות אינה של המנוח, אך לא הובאה שמץ של תמיכה בטענה זו, לא הומצאה חוות דעת מומחה לכתב יד, העד מר כהן מרדכי הכחיש כי נכח במסגרת החתימה על ההסכם, למרות שלטענת אחיו, הוא שטיפל בכל העניינים הקשורים לרכישה. ולמעשה לנתבעים לא היה כל הסבר מניח את הדעת באשר לקיומו של הסכם שכירות. ואם לא די בכל אלה, הרי הגרסה בדבר מסירת שיק בעבור גנראטור, בשנת 2002, קרסה כליל כאשר הובהר כי השיק נמסר באוגוסט 2001 כעולה מהרשום בו. מר חיים ביאליסטוצקי לא העיד; הכלל הינו כי אי הבאת עד פועלת לרעת הצד שלא זימנו. הכלל הינו כי אי הבאת עד מהווה חזקה כי עדותו תתמוך בטענות הצד שכנגד ראה ע"פ 712/94 - זיאד בן חלימי ג'בארי נ' מדינת ישראל . פ"ד מט (2) 332 שם נקבע כי: "במצב דברים זה, רשאי היה בית המשפט קמא: ראשית - לראות באי זימונו של האימאם להעיד מטעם ההגנה, בסיס להנחה שאילו העיד הייתה עדותו תומכת בגרסת התביעה דוקא (ראה: ע"פ 437/82, לז (2) 97, אבן; ע"פ 522/84, מא (1) 557, סביחאת); " אלא, שכפי שפורט לעיל, לכל אורך ניהולה של תביעה זו, לא נטען כי מר חיים ביאליסטוצקי הוא שקיבל את הכספים, אלא מר צבי ביאליסטוצקי. כפי שהראיתי לעיל, הגרסה השתנתה עם חלוף העיתים, ולדעתי רק לאחר שהובהר כי מר צבי ביאליסטוצקי יעיד, והסתבר לנתבעים כי מר חיים ביאליסטוצקי אינו בארץ, כפי שהוכח מתדפיס כניסות ויציאות שהוצג לביהמ"ש, עלתה הטענה, כי הוא זה שקיבל את הכספים, לראשונה בתצהירו של מר שלמה כהן, זאת לאחר שלכל אורך הדרך נטען כי מר צבי ביאליסטוצקי קיבל את הכספים ועוד נטעם כי הכספים הועברו בהעברה בנקאית. דבר שהסתבר כעורבא פרח. מצודת ישראל אינה גוף משפטי; מה הרלוונטיות של מצודת ישראל? מצודת ישראל הינה החברה שלכאורה מכרה את הדירה לתובעת. גם אם אניח, כי חברת מצודת ישראל אינה אישיות משפטית, מה בכך? חברה זו אינה צד לתובענה, אלא היא החברה שמכרה לתובעת את הזכויות בדירה, על פי הסכם מכר שצורף, ומי שחתם עליו, מר יצחק טאוב התייצב להעיד עליו. די בכך, כדי לבסס את זכויותיה של התובעת בדירה, כאשר אין כל ראייה מטעם הנתבעים באשר לזכויותיהם הנטענות מעבר לגרסאות המשתנות תדיר בהתאם לצוק העיתים. העברת השכירות סעיף 21 לחוק השכירות; על פי הטענה, הנתבעים אינם חייבים כל תשלום בעבור דמי שכירות במידה ולא מובאת בפניהם הודעה בדבר העברת זכויות השכירות. לא ברורה לי טענה זו, בפני ביהמ"ש העידו שניים באשר להודעה לנתבעים על השינוי של זכות הבעלות, והעברת השכירות לתובעת, מר יצחק טאוב העיד כי הגיע לדירת הנתבעים פגש את מר כהן ואת המנוח, ותאר כיצד הבן רחץ את אביו וכי במועד זו הודע לנתבעים על העברת הזכויות בדירה לתובעת. גם העד נוסף, מר ישראל ביאליסטוצקי העיד, כי הסכים להראות את הדירה לרוכש החדש, והציג את הרוכש החדש. כלומר, בפני ביהמ"ש הוצגה עדותם של שניים בדבר ההודעה שנמסרה לנתבעים על העברת זכות השכירות. מעבר לכך, לא ברורה לי הטענה, הרי גרסת הנתבעים עד לסיכומי בא כוחם הייתה, כי הם רכשו את הדירה, אם כך, כיצד עולה הטענה בדבר אי ידיעה על העברת הבעלות? לא הוכחה קיומו של המחאת זכות; לתצהירו של מר יצחק טאוב צורף הסכם המחאת זכות, על פיו הומחו כל הזכויות ממר טאוב לתובעת, על פי הסכם השכירות. לביהמ"ש הוגש הסכם המחאת הזכויות, והעד העיד ביחס אליו, מה עוד נדרש על מנת להוכיח קיומו של הסכם המחאת הזכויות? ויש לשים לב, המדובר בהמחאת הזכויות מכוח הסכם השכירות, שהרי לתובעת יש זכויות מכוח עצמה, כבעלים של הזכויות בדירה על פי הסכם המכר שצורף. הטענה כי הסכם המחאת זכות השכירות לא הוכח הינה טענה בעלמא, שלא ברור כלל על מה היא מבוססת. הטענה כי הוכח שמר צבי ביאליסטוצקי עומד מאחורי התביעה; גם אם אניח לטובת הנתבעים כי מר צבי ביאליסטוצקי עומד מאחורי התובענה, וגם אם אניח לטובתם כי הוא הבעלים האמיתי של הדירה, עדיין, לא מצאנו במקומותינו כי שוכר דירה יכול להפוך בהבל פה לבעלים של דירה. על יסוד מה? לא הוכח בפני ביהמ"ש כי נכרת הסכם לרכישת הדירה, העד המרכזי מר כהן חזר בו על דוכן העדות מגרסותיו, והרחיק עצמו מהטענה בדבר לקיחת חלק בביצוע אותה עסקה נטענת. העד הנוסף, אחיו מר מרדכי כהן, הכחיש אף הוא מעורבות באותה עסקה. אז מי עשה את אותה עסקה? וכיצד שולמו אותם 100,000 דולר נטענים? לנתבעים הפתרונים. בפני ביהמ"ש לא הובא ולו שמץ של ראייה, או נתון ממנו יוכל ביהמ"ש להגיע למסקנה כי אכן נערכה עסקה כזו, בעל פה, או כי שולמו כספים כלשהם, והטענות הינן כולן מדמיונו הפורה של מר כהן. העובדה הינה כי בזמן אמת אין כל מסמך המעלה טענה כזו, כלפי התובעת או ה"ה ביאליסטוצקי, או עקיבא טאוב או יצחק טאוב, או כלפי מישהו אחר כלשהו, בעוד אנו רואים, כי עד אחר, מר סגל, שהגיע להעיד, גילה לנו כי מר צבי ביאליסטוצקי ידע להחתים את הרוכשים על מערכת שלמה של הסכמים. מר עודד כהן לא התגורר בדירה ; מר עודד כהן לא הובא ליתן עדות. ומה קל יותר מזה? על פי האמור בכתב ההגנה הנתבע מס' 3 התגורר בדירה רק עד שנת 1999, מדוע לא הובאו בפני ביהמ"ש אישור משרד הפנים באשר למקום מגוריו של הנתבע מס' 3? ב"כ הנתבעים טוען , כי הואיל והנתבע מס' 2, מר שלמה כהן לא נחקר בנקודה זו, הרי יש לקבל את עדותו, אלא שלא נמצא כל הסבר מניח את הדעת מדוע הנתבע מס' 3, לא סבר כי עליו להתייצב ליתן עדות, כאשר מוגשת תביעה כזו כנגדו? תצהיר כזה מטעם הנתבע מס' 3 הוגש, במסגרתו הצהיר הנתבע מס' 3, בניגוד לטענה בסיכומי ב"כ הנתבעים, כי התגורר בדירה עד שנת 2003, תצהיר זה נמשך לאור אי הבאת העד למתן העדות. כלומר, מר עודד כהן, הגיש תצהיר, במסגרתו הצהיר כי התגורר בדירה עד שנת 2003, ובסיכומיו טוען ב"כ הנתבעים כי מר כהן שלמה טען בתצהירו כי מר עודד כהן לא התגורר בדירה אלא ביקר בה מפעם לפעם, ולכן יש להעדיף את עדותו? שלל הגרסאות ביחס לנתבע מס' 3 מחייבות את התייצבותו למתן עדות באשר למועד מגוריו בדירה ולמועד עזיבתו הנטענת, שלא הוכחה. סיכום: אני סבורה, כי עסקינן במקרה חריג, שבו הנתבעים העלו טענות מופרכות, בלא כל ביסוס עובדתי, על פיהן כביכול רכשו את הדירה בניגוד גמור להסכם שכירות עליו חתום המנוח. דחיתי את שלל גרסאותיהם של הנתבעים, ואני מקבלת את התביעה, וקובעת כי הגרסה בדבר רכישת הדירה ותשלום של 100,000 דולר אינה נכונה. אני קובעת, כי המנוח שכר את הדירה נשוא דיוננו, והנתבעים לא שילמו את דמי השכירות מאז שנת 2001 ועד היום, ולכן הם חייבים במלוא התשלום בעבור דמי השכירות כמפורט בכתב התביעה בסכום של 69,492 ₪, נכון ליום 17.6.04, וממועד הזה ישאו סכומים אלה בהפרשי הצמדה וריבית כדין. ביחס כל חוב ממועד זה ואילך ניתן בזה צו לפיצול סעדים ככל שהדבר דרוש. ביחס לדרישת הארנונה, מים וחשמל, אני סבורה, כי נוכח הרישומים הקלוקלים אינני מקבלת את המסמכים שהוצגו בעבור רישומי החשמל וארנונה כמשקפים נכונה את החיובים של הנתבעים בהעדר תעודת עובד ציבור. לפיכך, אני קובעת כי על הנתבעים לפנות את הדירה מכל אדם וחפץ לאלתר. אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת יחד ולחוד את הסכום של 69,492 ₪ כשלסכום זה יצורפו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 17.6.04. ממועד זה ביחס לכל חוב, ניתן צו לפיצול סעדים. כמו כן ישאו הנתבעים בתשלום הוצאות הדיונים, מלוא הוצאות ההקלטה, הוצאות האגרה והוצאות זימון העדים. עוד ישאו הנתבעים בתשלום שכ"ט עו"ד, כאשר יש להתייחס למהות הטענות, לעובדה כי טענות הנתבעים באשר לרכישת הדירה הסתברו כטענות שווא בסכום של 30,000 ₪ + מע"מ. המחאת חיוביםשכירות