בפניי טען ביניים שיזמה המבקשת, אשר מונתה בידי ראש ההוצאה לפועל ככונסת נכסים לזכויות טוען 1 במקרקעין, הידועים כחלקה 1 בגוש 30470 מגרש 7, לפי תכנית מ.י. 329 אזור התעשייה, מבשרת ציון (להלן - כונסת הנכסים ו-הנכס; בהתאמה). כונסת הנכסים מונתה לתפקידה בשל חובו של טוען 1 לבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - הבנק). במסגרת תפקידה מכרה הכונסת את זכויות טוען 1 בנכס לטוענים 7 ו-8 תמורת סך של כ-21,000,000 ₪ כולל מע"מ. כן התקבלו אצל כונסת נכסים כספים כתוצאה מחילוט ערבות בנקאית במסגרת ההתמחרות על הנכס, בסך של 1,000,000 ₪. נכון ליום 13.2.12, אחר שחובו של טוען 1 לבנק נפרע במלואו מכספי הכינוס ושולמו תשלומים לרשויות המס בגין מכירת הנכס, כמו גם שכר טרחה לכונסת, נותרו בקופת הכינוס עודפי כספים בסך של 4,848,079.36 ₪. להשלמת התמונה ציינה כונסת הנכסים, כי היא צופה הכנסות נוספות מכספים להם יהיה זכאי טוען 1 מרשויות המס, בקשר למס שבח ששולם על-ידי כונסת הנכסים בעת מכירת הנכס. בבקשתה מציינת כונסת הנכסים, כי משיבים 7 ו-8 הטילו עיקול זמני על כספים אלו, וכי משיב 9 טוען לזכות בכספים אלו מכוח המחאת זכויות. בנוסף, טוען 1 סבור כי הכספים מגיעים לו, והם אינם אמורים להיות חלק מקופת הכינוס. כך או אחרת, נכון להיום כספים אלה אינם בידי כונסת הנכסים ואף לא בידי טוען 1. מדובר בביצה שטרם נולדה. הלכה למעשה, לנוכח הערכת כונת הנכסים כי צפויות לקופת הכינוס הוצאות נוספות לרבות מניהול תיק זה ויישום פסק הדין, מורה אני כי הסך לחלוקה יעמוד על 4,800,000 ₪. תיאור החובות הנטענים לטוענים השונים זכויות ממקורות שונים. טוענים 2-6 מבקשים לתמוך את זכותם בהמחאת זכות שנעשתה לטובתם בידי טוען 1; טוען 9 ביקש לתמוך את זכותו בשעבוד על דרך משכון; טוענים 7 ו-8 מבקשים לתמוך את זכותם בצו עיקול זמני; לטובת טוענים 10-21 תיקי הוצאה לפועל כנגד החייב מכוח פסק דין או מכוח משכנתא, כאשר רובם ככולם הטילו עיקול על הכספים שבידי כונסת הנכסים. מבין טוענים אלו תוזכר טוענת 15, אשר צו העיקול לטובתה נמסר לכונסת הנכסים קודם שנמסרו לה המחאות הזכות לטובת משיבים 2-6. מדרג הנשייה משסך הסכומים שדורשים הטוענים עולה על הסך שבידי כונסת הנכסים לחלוקה, אין הקומץ משביע את הארי, ויש לדרג בין הנושים. כעולה מטיעוני הצדדים השאלות העיקריות הטעונות הכרעה לצורך זה הן אלו: א. האם המחאות הזכות הן בנות תוקף ועדיפות על עיקולים מאוחרים להן; ב. האם עדיפה זכותם של טוענים שלזכותם צו עיקול בהוצאה לפועל על פני טוענים שחובם נתבע בתיק הוצאה לפועל, אך לא הוצא צו עיקול; ג. בהנחה שהמחאות הזכות, או חלקן, בנות תוקף, מה היקף זכותו של מי שהטיל עיקול קודם למועד המחאת הזכות, ביחס לנמחים וביחס למעקלים אחרים. המחאות הזכות כאמור בבקשה, ביום 30.7.08 נמסר לכונסת הנכסים מסמך חתום בידי טוען 1, הנושא את הכותרת "המחאת זכות בלתי חוזרת" נושא תאריך 8.7.08, לטובת טוען 6, עו"ד יוסף ריכטר, פרקליטו של טוען 1, בסך 300,000 דולר בתוספת מע"מ (להלן - המחאת עו"ד ריכטר). בנוסף, כאמור בבקשה, ביום 23.4.09 נמסרו לכונסת הנכסים 4 מסמכים נוספים חתומים בידי טוען 1, הנושאים את הכותרת "המחאת זכות" ואת התאריך 9.12.07, על סכומים שונים שבין 65,000 ₪ לבין 239,000 ₪. מוטבי המסמכים הללו הם טוענים 2-5, כולם בני משפחתו הקרובה של טוען 1 (להלן - המחאת בני המשפחה). אף כי ככלל המחאת הזכות גוברת על עיקולים מאוחרים, הועלתה טענה כי מדובר ב"המחאה על דרך השעבוד", להבדיל מ"המחאה על דרך מכר". נטען, כי כיוון שהמחאה על דרך השעבוד מצריכה רישום ברשם המשכונות, כאמור בסעיף 4(3) לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 (להלן - חוק המשכון), ומשאין חולק כי רישום כזה לא נעשה, הרי שאין היא בת תוקף כלפי הטוענים, הנושים, וזכותם של האחרונים, הנושים, גוברת. לכך משיבים בעלי המחאות הזכות, כי מדובר בהמחאות שנעשו על דרך המכר, לסילוק חובותיו של טוען 1 כלפיהם, ולא כבטוחה לחוב קיים. לפיכך, לטענתם, המחאות הזכות תקפות. מכל מקום, טוענים הם לחלופין, כי אף אילו היו ההמחאות מחויבות ברישום אצל רשם המשכונות, הרי שאף שלא נרשמו בפועל, בנות תוקף הן כלפי הטוענים, אחר שהובאו בפני כונסת הנכסים עוד בטרם הוטלו עיקר העיקולים. על פי הנטען, כונסת הנכסים דיווחה על המחאות הזכות לבתי המשפט ולהוצאה לפועל, ונוכח כך יש לראות את המעקלים כמי שידעו או היה עליהם לדעת על ההמחאות הזכות, לצורך סעיף 4(3) לחוק המשכון נפנה אפוא להמחאות דנן לצורך סיווגן כהמחאה על דרך השעבוד או על דרך המכר. שוני בולט בין המחאה שעל דרך השעבוד להמחאה שעל דרך המכר היא שאלת זכותו של מוטב ההמחאה, הנמחה, לחזור אחר החוב בגינו נעשתה המחאת הזכות. מקום שבו נעשתה המחאה על דרך המכר, הושלמה עסקה בין הממחה לנמחה, ושוב אין הנמחה יכול לחזור אל הממחה בגין החוב שנפרע בהמחאת הזכות. לעומת זאת, מקום שבו נעשתה המחאה על דרך השעבוד, החוב בגינו ניתן השעבוד עומד בעינו, וכל עוד לא יבוא הנמחה על סיפוקו ויגבה את החוב באמצעות המחאת הזכות, זכאי הנמחה לגבות את חובו בדרכים שונות, ולאו דווקא על דרך מימוש המחאת הזכות. על רקע האמור, נראה כי בנסיבות העניין מדובר בהמחאות על דרך השעבוד, ולא על דרך המכר. נפנה ראשית ללשון המחאות הזכות. כך לשון המחאת עו"ד ריכטר: "המחאת זכות בלתי חוזרת על-פי חוק המחאת חיובים התשכ"ט-1969 אני הח"מ, פנחס פנחסי נראה כי לשון ההמחאה איננה תומכת בגרסת הטוען 6, הגורס כי מדובר בהמחאה על דרך המכר. כאמור, כאשר מדובר בהמחאה על דרך המכר, פטור הממחה מן החוב עבורו ניתנה ההמחאה, בין אם ההמחאה תמומש, ובין אם לאו. פטור זה ממנו אמור היה ליהנות הטוען מס' 1 אילו אכן מדובר היה בהמחאה על דרך המכר, אינו מוצא ביטויו בלשון המחאת הזכות, ולו ברמז. המחאה על דרך המכר מעניקה יתרון לממחה אל מול המחאה על דרך השעבוד, שכן היא פוטרת אותו מחובו. הדעת נותנת כי אילו הסכמת הצדדים הייתה לפטור שכזה, הדבר היה מוצא ביטויו בלשון ההמחאה גופה. אף נסיבות העניין אינן תומכות בגרסה על פיה מדובר בהמחאה על דרך המכר. מעדויות הצדדים בפניי עלה, כי מערכת היחסים בין טוען 6 וטוען 1 היא תקינה וטובה. מעדותו של טוען 1 בפניי עלה, כי הוא איננו מחפש דרך לפטור עצמו מלשלם את שכר טרחתו של טוען 6, וברור לו כי אם יתאפשר הדבר, ברצונו לפרוע לטוען 6 את מלוא שכרו עבור השירותים שהוא מעניק לו בנאמנות מזה שנים. בנסיבות אלו, לא ברור מדוע יבקש טוען 1, ואף לא מדוע יסכים טוען 6, שהמחאת הזכות תיעשה על דרך המכר ותפטור את טוען 1 מחובו, בין אם ההמחאה תניב סכומים לטוען 6, ובין אם לאו, ואף במצב בו פרעון המחאת הזכות יתעכב, ובו זמנית יעמדו לזכות טוען 1 כספים אחרים שמהם יוכל לפרוע את חובו לטוען 6. הדעת נותנת כי טוב לו, לטוען 6, שיהנה מהמחאת זכות על דרך השעבוד על הכספים שבידי כונסת הנכסים, תוך שמירת האפשרות לתבוע את החוב ממקורות כספיים אחרים, ככל שיעמדו לרשות טוען 1 בהמשך. אף תפישתו של טוען 1 את העניין, כפי שהעיד עליה בפניי, תואמת גישה זו. שמירת האפשרות לתבוע ממקורות חלופיים עשויה לאפשר קבלת סכום גבוה יותר ובלוח זמנים מזורז יותר מזה שניתן לקבל מכונסת הנכסים, לנוכח ההתנהלות הכוללת המורכבת. ואכן, בפועל כיום קיימים או צפויים להגיע כספים, שלפי שעה אינם בידי כונסת הנכסים, בגין החזרי מס. לא נראית הצדקה לכך שטוען 1 וטוען 6 הסכימו על מתכונת שתמנע מפני טוען 6 את האפשרות לתבוע את חובו מכספים אלו. זאת ועוד, כעולה מסעיפים 3 ו-4 למוצג ג', טוען 6 עצמו ציין בהודעה ללשכת הוצאה לפועל כי ההמחאה המדוברת נעשתה "בכדי להבטיח את תשלום שכר הטרחה". אם בכך לא די, בשעה שהעיד טוען מס' 1 בפניי, העיד הוא מפורשות כי חובו לטוען 6 עומד בעינו (פרו' מיום 3.5.12, ע' 16). בהקשר זה יצוין, כי אף שטוען 1 בא בימים, בעת עדותו היה הוא צלול, ומעדותו בפניי התרשמתי כי בקי הוא בכל הנוגע לעניין זה, והשיב כפי שהשיב, לאחר שהבין אל נכונה במה הדברים אמורים. כאשר היו אי בהירויות או כאשר התעורר חשש כי עניין כזה או אחר איננו נהיר דיו לטוען 1, מחמת מגבלות שמיעה או מסיבה אחרת, נשאלו הדברים ממספר כיוונים והתשובות שכנעו אותי כי הדברים נאמרו מתוך מודעות וצלילות. אמנם ניתן למצוא בעדותו של טוען 1 אי התאמות קלות, אך כך גם דרכם של עדים צעירים ממנו, והרושם הכללי והברור הוא שטוען 1 יודע היטב את אשר הוא שח. על כן אינני רואה להפחית ממשקל דבריו הנזכרים בפסק הדין מחמת גילו. אשר ללשון המחאות בני המשפחה - כך לשון המחאות אלו: "המחאת זכות אני הח"מ מר פנחס פנחסי אף כאן אין לשון ההמחאה רומזת לכך שמדובר בהמחאה על דרך המכר, הפוטרת את טוען 1 מחובותיו כלפי בני המשפחה נושא המחאות הזכות. גם ביחס לבני המשפחה העיד מר פנחסי כי החוב עומד בעינו, וכשיוכל, יחזיר (בהתייחס לטוען 5 - ראו פרו', ע' 18, ש' 1; בהתייחס לטוענת 3 - פרו', ע' 19; בהתייחס לטוענת 4 - ראו פרו', ע' 19, ש' 24; בהתייחס לטוען 2 - ראו פרו', ע' 18, ש' 17). אף ביחס לבני המשפחה אני מתקשה לראות את ההיגיון הכלכלי, הן מצד טוען 1 והן מצד בני המשפחה, מדוע יעניק להם זה המחאת זכות על דרך המכר, השוללת מהם את האפשרות להיפרע מנכסים אחרים, בשעה שברור כי טוען 1 מעוניין לשלם לאלו את חובם ואיננו מחפש דרך לאמץ לו פטור כזה או אחר. אמנם בנסיבות העניין, נראה כי כיום, בדיעבד, מעדיפים הנמחים אילו בזמנו הייתה נעשית לטובתם המחאה על דרך המכר. אך נקודת המבט הנכונה לבחינת סבירות העניין איננה זו שבדיעבד, אלא זו שמלכתחילה, עת נעשו המחאות הזכות. העדפתם של הנמחים בדיעבד לסווג את ההמחאות ככאלו שנעשו על דרך המכר, היא תוצאה של מצב הדברים כיום, בו בטרם נרשמו ההמחאות אצל רשם המשכונות, הוטלו עיקולים. אין מדובר בהעדפתם מלכתחילה, וכאמור, נקודת המבט שמלכתחילה, כפי שניתן היה לראות את העניין בזמן אמת, בזמן עשיית המחאות הזכות, היא המתאימה לצורך הערכת סבירות ההתנהלות. מנקודת מבט זו קשה לראות את היתרון לנמחים מקבלת המחאה על דרך המכר, ולא על דרך השעבוד, על הויתור הכרוך בכך. קבלת המחאה על דרך השעבוד, תוך רישומה אצל רשם המשכונות בזמן אמת, היה מאפשר לנמחים ליהנות משני העולמות, ולא שוכנעתי כי היה בידם טעם להעדיף המחאה על דרך המכר. יצוין, כי בחקירתם העידו טוענים 2, 4 ו-5 כי טוען 1 עודנו חייב להם כספים, שבגינם נעשו המחאות המכר. אמנם טוענים 3 ו-6 גרסו גם בחקירתם הנגדית גרסה אחרת, אך בעניין זה מבכרת אני את העולה מהמסמכים הכתובים ונתמך בעדותו של טוען 1, כמו גם בהגיונם הכלכלי של הדברים בעת עשייתם, ולא בדיעבד. קובעת אני אפוא, כי המחאות הזכות לטובת טוענים 2-6 נעשו על דרך השעבוד, ולא על דרך מכר. עם זאת, אינני מוצאת ביסוס לטענה כי מדובר בהמחאות שנעשו שלא בתום לב, או בהמחאות מלאכותיות. בני המשפחה העידו בפניי על הכספים שהוענקו לטוען 1 ואשר בגינם נעשו המחאות הזכות. מצאתי את דברי בני המשפחה כאמינים ולא שוכנעתי כי יש לפקפק בהם. אמנם ברור כי כאשר צאצאים מעניקים כספים לאבא או לסבא שנקלע למצוקה כספית, טבע הדברים שמידת עמידת בני המשפחה על החזרת הכספים במועד כזה או אחר משתנה בהתאם ליכולתו של בן המשפחה להחזיר להם את הכספים. אלא שאין בכך כדי ללמד כי הכספים, בנסיבות העניין, ניתנו במתנה גמורה וכי המחאות הזכות הינן שלא בתום לב. אך מתקבל על הדעת שרצונו של טוען 1 הוא להחזיר לצאצאיו מה שהלוו לו. המחאת הזכות נועדה להגדיל את הסיכויים שיוכל לעשות כן, ואין בכך כל פגם או חוסר תום לב. בהקשר זה יודגש, כי בכל הנוגע להמחאת עו"ד ריכטר, לא נטען כלל שנעשתה שלא בתום לב, וברי כי הדברים לעיל יפים אף ביחס להמחאה זו, וביתר שאת. אשר לטענה כי המעקלים ידעו או שהיה עליהם לדעת על המחאות הזכות מהוראת סעיף 4(3) לחוק המשכון עולה, כי כוחה של המחאת זכות על דרך השעבוד יפה כלפי נושים של החייב, אף אם לא נרשמו כדין, "כלפי נושה שידע או היה עליו לדעת על המישכון". אין חולק כי המחאות הזכות לטובת טוענים 2-6 לא נרשמו ברשם המשכונות. נוכח זאת טוענים בעלי המחאות הזכות, כי המעקלים ידעו או שהיה עליהם לדעת על המישכון, משום שהמחאות הזכות ידועות היו לכונסת הנכסים מהמועד שבו הומצאו לה (לגבי ההמחאה לטוענים 2-5 מ - 23.4.09; לגבי המחאה לטוען 6 מ - 30.7.08). באופן ספציפי נטען בכל הנוגע לטוענים 7 ו-8, כי היו מודעים לקיומה של המחאת זכות על סך 300,000$ בצירוף מע"מ (המחאת הזכות לטובת טוען 6) קודם שניתן לטובתם צו עיקול זמני לטובתם, מכוח מסמך שהגישה כונסת הנכסים לבית המשפט העליון בתיק שטוענים 7 ו-8 היו צד לו, עוד ביום 16.3.09 (תיק רע"א 904/09; ראו נספח 7 להודעת פרטים מטעם טוען 6). סבורתני כי אם במועד שבו ניתן צו עיקול או עמד לזכותו חוב פסוק, לא ידע הוא ולא היה עליו לדעת אודות המחאת זכות שלא נרשמה כדין, אין היא בת תוקף כלפיו, וברי כי ידיעה מאוחרת למועד הנשייה איננה מטילה חיוב בדיעבד על הנושה. לא מצאתי כי הטוענים 2-5, בעלי המחאות בני המשפחה, הוכיחו כי מי מהטוענים האחרים ידע בפועל אודות המחאות הזכות שלהם בטרם ניתן לטובתו צו עיקול או חוב פסוק. אינני סבורה כי ידיעתה של כונסת הנכסים אודות המחאת הזכות מעמידה את אלו שזכו בצו עיקול על הזכויות שבידיה, כמי ש"ידעו או היה עליהם לדעת" אודות המחאות הזכות בעת שנעשו נושיו של טוען 1. אשר לטוען 6 - אמנם זה הוכיח כי טוענים 7 ו-8 ידעו (או, למצער, היה עליהם לדעת אחר שבאי כוחם ידעו) אודות קיומה של המחאת הזכות, שמכוחה הוא טוען, קודם למועד העיקול. כך, בנספח 7 לתצהירו צורפה עמדת כונסת הנכסים מיום 16.3.09, בדבר בקשת טוענים 7 ו-8 לסעד זמני, והוזכר כי "קיימת המחאת זכות על סך כ-300,000$ בצירוף מע"מ". אמנם זהותו הספציפית של הנמחה לא הייתה ידועה מכוח הודעה זו, אלא שסביר שניתן היה לגלותה על נקלה באמצעות פנייה לכונסת הנכסים, ומכל מקום, זהות הנמחה איננה פריט משמעותי, במובן זה שאי ידיעתו מכשילה את טענת טוען 6. אלא שצודק ב"כ טוענים 7 ו-8, כי המועד שבו יש לבחון את ידיעת מרשיו אודות המחאת הזכות קודם למועד בו ניתן לטובתם צו עיקול. זאת כיוון שעוד ביום 29.1.09 הורה בית-המשפט העליון על מתן צו ארעי לטובת טוענים אלו, "לפיו לא ישחררו בנק לאומי לישראל בע"מ ו/או עו"ד רונית אדהאן ו/או עו"ד יוסף ריכטר את סכום הכסף אשר הגיע לידיהם כתוצאה ממכירת מגרש 7, גוש 30470 באזור התעשייה במבשרת ציון". צו זה דומה בתוכנו לצו עיקול זמני והוא יוצר למקבלו אינטרס מוגן, בדומה לזה שלבעל צו עיקול זמני. לפיכך, משלא הוכח כי במועד שבו ניתן צו זה לטובת טוענים 7 ו-8 ידעו הם, או היה עליהם לדעת, על המחאת הזכות לטובת טוען 6, אף לא לטובת טוענים 2-5, אין הוראת סעיף 4(3) סיפא לחוק המשכון מקימה להמחאת הזכות שלא נרשמה עדיפות על פני טוענים אלו. לשלמות התמונה, אתייחס לטענה כי שטר משכון שעליו חתם טוען 1 לטובת הבנק עוד בשנת 1998 באשר לנכס, אסר עליו להמחות כל זכות ללא "שהבנק הסכים לכך בכתב, מראש" (סעיף 5(ב) ו-5(ה) לשטר המשכון; נספח ג' לטען הביניים), ועל כן בהיעדר הסכמת הבנק להמחאות הזכות כולן, נעדרות הן תוקף. שטר המשכון אסר על טוען 1 להמחות זכויות בנכס. הוא לא אסר על טוען 1 להמחות את הזכות לקבלת כספים שיתקבלו אצל כונסת הנכסים ממכירת הנכס. הזכות נושא הודעות המחאת הזכות אינה אפוא אותה זכות שעבירותה הוגבלה בשטר המשכון, ואין לקבל את טענת טוענים 7 ו-8 בהקשר זה. מכל מקום, לטעמי, אין הצדקה שהטוענים האחרים - להבדיל מן הבנק, שהחוב לטובתו כבר נפרע - יהנו ממגבלה חוזית זו שהושתה על טוען 1 לטובת הבנק, ולא לטובת צד שלישי (ראו סעיפים 19 ו-20 לפסק דינו של כב' השופט טירקל בע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' רייך (פורסם במאגרים; 10.3.99)). כך או כך, לנוכח מסקנותיי באשר לתוקף המחאות החוב כלפי הטוענים, אין לדברים נפקות מעשית. לסיכום נושא זה: המחאות הזכות של טוענים 2-6 הן המחאות על דרך השעבוד שלא נרשמו, ולא הוכח כי מי מן הטוענים ידעו או היה עליהם לדעת אודותיהן במועד הרלבנטי, כך שאין הן בנות תוקף כלפיהם. עדיפות מעקל אל מול תיק הוצאה לפועל ללא עיקול הצדדים, אשר טענו בפניי במועד שנקבע להוכחות ולסיכומים, הסכימו כי אורה שלא להעדיף מעקלים על פני צד לתיק הוצאה לפועל שאין לטובתו עיקול. מסקנה זו עולה, לטעמי, מהוראת סעיף 76 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. בעניין זה, פסק בית-המשפט העליון מפי כב' השופט ג'ובראן בתיק רע"א 8576/08 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, כי נוכח לשונו של סעיף 76 הנ"ל, "במצב של ריבוי תיקי הוצאה לפועל כנגד חייב, הרי שהכספים ש"נתקבלו עקב הליכים לפי חוק זה" יחולקו באופן יחסי לסכומי הזכייה בין כל הזוכים יש לחלק באופן יחסי את הכספים... ללא התחשבות בכך שהמבקש פעל בכדי להוציא צו עיקול זמני כנגד החייבת, ואילו המשיב לא עשה כן" (פורסם במאגרים; 23.12.08). אמנם בהמשך תוקן נוסחו של סעיף 76 לחוק ההוצאה לפועל, כך שסעיף 76(א) מורה כי כאשר זוכים אחדים הגישו כמה בקשות לביצוע פסקי דין נגד חייב אחד, ייזקפו הכספים שנתקבלו עקב הליכים לפי חוק ההוצאה לפועל בתחילה לחשבון החוב של הזוכה שנקט הליך שבעקבותיו נתקבלו הכספים. אלא שלטעמי אין בכך, בנסיבות העניין, כדי להעדיף נושה שהטיל עיקול. אף אם סעיף 76 בנוסחו המתוקן חל על ענייננו, הגם שמדובר בתהליך שתחילתו בשנת 2005, עיון בלשון ההוראה המתוקנת מלמד כי היא מעניקה עדיפות למי שיזם הליכי הוצאה לפועל אשר הניבו כספים שעומדים לחלוקה, ולא לאחרים. הכספים המדוברים כאן אינם פרי יוזמה שיזם נושה-מעקל זה או אחר, אלא פרי יוזמתו של הבנק, אשר פעל לכינוס נכסים ואשר חובו סולק זה מכבר. נוכח זאת, כפי שהוסכם, אין להעדיף נושים שהטילו עיקול על פני נושים בהוצאה לפועל שלא עשו כן. נושאים שונים בטרם אפנה להחלת העקרונות לעיל על עניינינו, אתייחס לעניינים נוספים המקימים שונות בין נושים שונים. א. טוענים 7 ו-8 נהנים מעיקול זמני לטובתם. משמעות הדבר היא שזכותם לקבלת כספים מטוען 1, ומכונסת הנכסים כמחזיקת נכסיו, טרם הוכרה בקביעה מחייבת, כך שאין להעביר אליהם כספים בשלב זה, אלא שעל כונסת הנכסים לשריין לטובתם סכום בהתאם לחלקם היחסי בעיקולים, וחלקם הסופי ייקבע בהתאם לחוב הפסוק, לכשייפסק. ב. על פי האמור בטען הביניים, לזכות טוענת 9 חוב בתיק הוצאה לפועל בסך 344,276.83 ₪, ומשכון רשום ברשם המשכונות, לגבי כספים המצויים בידי כונסת הנכסים, מיום 23.7.09. ברי כי מי שהטיל עיקול קודם למועד המשכון, קודם לו. מן הנתונים שבפניי עולה כי במועד רישום המשכון, רשומים היו עיקולים, לרבות העיקול הזמני, בסך העולה על הסכום העומד לחלוקה, כך שאין מקום לפסוק דבר לטובת טוענת זו בכל הנוגע לחלוקה עתה. יצוין כי בהחלטה מיום 2.2.12 התבקשו הטוענים לפרט את שיעור החוב וטוענת 9 לא הגישה דבר בתגובה, כך שנראה כי מסקנה זו מקובלת עליה. ג. כונסת הנכסים ביקשה כי אורה כיצד עליה לנהוג בכל הנוגע לעיקולים בגין חובות טוען 1, ככל שיוטלו בין מועד מתן פסק הדין לבין מועד העברת הכספים לטוענים כאן. דומה כי הוראה זו אינה נדרשת, משום שמשעה שניתן פסק דין להעברת כספים לטובת טוען זה או אחר בתיק זה, אין הכספים הללו עומדים עוד לעיקול ככספי טוען 1 שבידי כונסת הנכסים. פסק הדין קובע את זכותם של הטוענים בכספים הללו, ובפרק הזמן שעד למימוש פסק הדין לא ניתנים הם לעיקול לטובת טוען 1. יישום בנסיבות העניין אחר שפורטו העקרונות, יובהר כיצד ליישמם בנסיבות העניין. אשר לטוען 1 - זה זכאי ליתרת הכספים שבידי כונסת הנכסים. כאמור לעיל, אין יתרת כספים כזו, כך שמן הכספים העומדים כעת לחלוקה לא ישולם לו. אשר לטוענים 2-6 - כאמור, לאלו המחאות זכות על דרך השעבוד, שלא נרשמו, ולא הוכח כי הטוענים האחרים ידעו, או היה עליהם לדעת, במועד הרלבנטי אודות המחאות הזכות. נוכח כך, לא ייזקפו סכומים לזכותם. לטובת טוענת 9 לא נפסק דבר, שכן סך העיקולים שהוטלו קודם למועד רישום המשכון לטובתה עלה על הסך העומד לחלוקה. טוען 14 לא ביקש כי ייפסק לטובתו מן הסכום העומד לחלוקה, ובדין, אחר שתיק ההוצאה לפועל, מכוחו הוזכר הוא בהליך זה, הינו למימוש משכנתא על נכס אחר (דירת המגורים של טוען 1), ואף הוזכר כי לטוען 1 הסדר נפרד עימו. יתרת הסכום העומדת לחלוקה (4.8 מיליון ש"ח) תזקף, אפוא, לזכות טוענים 7, 8, 10, 11, 12, 13, 15, 16, 17, 18, 19, 20 ו-21, בהתאם לחלקו היחסי של כל אחד מהם בסכום הנשייה הכולל של כל טוענים אלו. הסכום בגין טוענים 7 ו-8 ייוותר בידי כונסת הנכסים, נוכח העיקול הזמני מכוחו הם טוענים. יתר הטוענים מקבוצה זו יקבלו את החלק היחסי כאמור. אשר לסכום שיש לזקוף לזכות כל אחד מקבוצת הטוענים הזוכים כאמור לעיל - כאן יילקח בחשבון הסכום שדווח בידי טוענים אלו כיתרה מעודכנת למחצית הראשונה של פברואר 2012, כאשר לגבי טוענים שלא עידכנו את הסכום, ולא מסרו הודעה בפברואר 2012, יילקח בחשבון הסכום הנזכר בתובענה. אמנם ייתכן שדרך תחשיב זו אינה מעמידה את כל הטוענים על בסיס זהה לחלוטין, שכן חלק מן הטוענים לא עידכנו לגבי היתרה בפברואר 2012, אלא שאין לטוענים שלא עשו כך להלין אלא על עצמם. בנוסף, יש לזכור כי הקביעה שלעיל איננה מאיינת את זכותם לאותם פערים, ככל שישנם, שכן הסכומים משמשים אך לקביעת החלק היחסי שיחולק עתה, בלי לגרוע מן העיקולים והחובות הקיימים, כך שתתכן אפשרות לגבות אותם בעתיד, ככל שיתאפשר. למען הנוחות יוצג החישוב והסכום שנפסק לטובת הטוענים השונים בטבלה הבאה, אשר טור (4) בה כולל את הסכומים שעל כונסת הנכסים לשלם לטוענים השונים. שם הטוען ומספרו(1) הסך שיילקח בחשבון לקביעת חלק יחסי (₪)(2) חלקו היחסי של הטוען(3) הסכום לתשלום מן הסך לחלוקה (₪)(4) טוענים מס' 7 ו-8, מר שמעון דגן ורשת ש. דגן תעשיות בע"מ 12,627,184 89.73% 4,306,961.56(סכום זה איננו לתשלום, אלא להקפאה בידי כונסת הנכסים) טוענת מס' 10, חברת פרטנר תקשורת בע"מ 23,840 0.17% 8,131.50 טוענת מס' 11, שגריר מערכות בע"מ 1,359 0.01% 463.54 טוענת מס' 12, מירס תקשורת בע"מ 83,070 0.59% 28,334.05 טוענת מס' 13, אהרון בטיחות בתנועה בע"מ 6,667 0.05% 2,274.02 טוענת מס' 15, מחצבות אל-רם בע"מ 556,703 3.96% 189,883.86 טוענת מס' 16, חברת סלעית (מישור אדומים) מחצבה ומפעל אבן לבנייה 73,645 0.52% 25,119.31 טוענת מס' 17, בנק דיסקונט לישראל בע"מ 403,422 2.87% 137,601.78 טוענת מס' 18, גב' טליה בן חקון 61,502 0.44% 20,977.50 טוענת מס' 19, מוסך דיזל עטרות בע"מ 42,382 0.30% 14,455.93 טוענת מס' 20, אוטו חן בע"מ 50,145 0.36% 17,103.78 טוען מס' 21, מר יוסף כהן 21,474 0.15% 7,324.49 גב' סימה שמחה אליהו 121,285 0.86% 41,368.67 סה"כ 14,072,678.00 100.00% 4,800,000.00 ככל שטוענת 18 קיבלה סכום "על חשבון" בהתאם להחלטתי, מובן כי יש להפחיתו מן הסכום שנפסק לטובתה. אשר על כן תשלם כונסת הנכסים לטוענים הנזכרים בטור (1) בטבלה את הסכומים הנזכרים בטור (4) לטבלה, בכפוף להערה בכל הנוגע לטוענים 7 ו - 8 ולטוענת 18.המחאת חיובים