הנשיא מ' שמגר: 1. ערעור על פסק דין הצהרתי של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיו באה המשיבה 1 בנעליהם של המשיבים הפורמאליים בכל עניין הקשור בפוליסה נושא התובענה, שהוציאה המערערת. 2. העובדות ברובן אינן שנויות במחלוקת. כפי שקבע בית המשפט קמא, המשיבה 1 (להלן - המשכירה) הינה בעלת נכס (להלן - המושכר), שהושכר למשיבים 2-5 (הפורמאליים; להלן - השוכרים). לפי סעיף 11(א) לחוזה השכירות התחייבו השוכרים - "לשמור על המושכר וכל אשר בו במצב תקין, ולתקן על חשבונו כל קלקול או נזק שאינו נובע מבלאי טבעי ו/או שימוש סביר " (ההדגשה שלי - מ' ש'). לפי סעיף 11(ב) לאותו חוזה התחייבו השוכרים - "לבטח את המושכר מפני כל נזק, לרבות נזקי שריפה ולהמציא למשכיר שיעבוד ביטוח" (ההדגשות שלי - מ' ש'). ביום 15.7.90, בעת שהמושכר היה בחזקת השוכרים על פי הסכם השכירות, פרצה במבנה בו נמצא המושכר שריפה, שגרמה לאחרון נזק טוטאלי. לאחר האירוע התברר, כי השוכרים אכן ביטחו את המושכר אצל המערערת (להלן - המבטחת), אולם לא שיעבדו את זכויות הביטוח לטובת המשכירה. השוכרים הרגיעו את המשכירה כי הדבר נבע מטעות, וכי הם יודיעו למבטחת, כי כל זכויות הביטוח שייכות למשכירה, ויורו למבטחת להעביר לה כל דמי ביטוח בגין הנזקים שנגרמו. דא עקא, שהם לא קיימו הבטחתם. לפיכך ביקשה המשכירה, על דרך המרצת פתיחה, כי יינתן פסק דין הצהרתי לטובתה, בו ייאמר כי היא זכאית לכל דמי הביטוח שיתקבלו מן המבטחת על פי הפוליסה שהוצאה על ידי השוכרים, בגין הנזק שנגרם למושכר כתוצאה מהדליקה האמורה, וכי על המבטחת להעביר את דמי הביטוח הנ"ל ישירות למשכירה. כן תבעה המשכירה, כי יוצהר, שכל משא ומתן שתנהל המבטחת, בקשר עם תשלום דמי הביטוח המגיעים כתוצאה מן הנזקים שנגרמו למבנה, ינוהל רק עמה, או, לחלופין, שהשוכרים ינהלו משא ומתן זה אך ורק על פי הוראותיה. לאחר הגשת התביעה הסכימה המבטחת להתייחס אל הפוליסה כאילו נרשם בה שיעבוד לטובת המשכירה, אלא שהמבטחת הוסיפה במכתב מיום 2.10.90, כי: "למען הסר ספק, מודגש בזה כי אין בהסכמה זו או במכתבנו זה, כדי להוסיף על זכויות המבוטח לפי הפוליסה, או להקנות ל-י.ד. מערכות (המשכירה - מ' ש') זכויות כלשהן בפוליסה". במהלך הדיון בבית המשפט קמא התברר, כי המבטחת סירבה לשלם כל סכום שהוא למשכירה. היא נימקה זאת בטענה, כי הואיל והמבוטח על פי הפוליסה הם השוכרים, הרי כל עוד הם אינם דורשים את דמי הביטוח בגין כינונו של המבנה החדש, אין המשכירה זכאית לקבלם. המשכירה הגישה בקשה לתיקון המרצת הפתיחה. במסגרת התיקון התבקש בית המשפט להצהיר, כי המשכירה זכאית לקבל מן המערערת דמי ביטוח על בסיס ערך כינון, בגין הנזק למושכר כתוצאה מהדליקה, על פי הפוליסה שהוציאו השוכרים. כן תבעה המשכירה שיוצהר, כי על השוכרים לעשות את כל הפעולות הדרושות אצל המבטחת על מנת לאפשר קבלת דמי הביטוח כאמור מן המבטחת לידי המשכירה. בית המשפט קמא קיבל את התביעה וקבע, כי - "המשכיר בא בנעלי המבוטח בכל עניין הקשור בפוליסה נושא תובענה זו, הן מחמת זכות הקניין שלו, הן מחמת השיעבודים שקיבל מהמבוטח והן מחמת כל דין אחר. כדי להפיס את דעתה של חברת הביטוח בנושא היריבות, הרי כל סכום שישולם בגין הפוליסה (אם קמה זכות פיצוי על פיה) תירשם לזכות המבוטחת והמבוטחת נותנת הוראה בלתי חוזרת לעו"ד זרנקין (בא כוח המשכירה - מ' ש') לגבות את הסכום מכוח השיעבוד". על צו הצהרתי זה מערערת המבטחת לפנינו. 3. בראש טענותיה טוענת המבטחת שתי טענות במישור הדיוני: האחת, כי בית המשפט קמא לא דן כלל בבקשת התיקון; והשנייה, כי בית המשפט קמא חרג בסעד שהעניק מן העתירה, בין זו המתוקנת ובין, מקל וחומר, זו שאיננה מתוקנת. אשר לטענה הראשונה, הרי לבקשת התיקון לא הייתה כל התנגדות, והיא נועדה להתאים את הסעד המבוקש למצב הדברים לאחר שהמבטחת הסכימה להכיר בשיעבוד לטובת המשכירה. בית המשפט התייחס לבקשה כאילו תוקנה, ואיש מן הצדדים לא מחה על כך. בעניין החריגה, כביכול, מן הסעד שנתבקש - ראשית, הלכה למעשה, וכפי שהדברים יובהרו להלן בדיון לגופו של עניין, אין הסעד שניתן שונה מהותית מהסעד שנתבקש. העובדה שאיננו חוזר מילולית על הסעד שנתבקש איננה הופכת אותו לשונה ממנו מהותית, וזאת בין אם נתייחס לעתירה המתוקנת ובין אם נתייחס לעתירה שאיננה מתוקנת. מטרתה של המשכירה ב"שתי" העתירות ברורה, ואין לדקדק בקוצו של יוד לגבי הסעד בו זכתה. שנית, המדובר בסעד הצהרתי, ובכגון דא נכון בית המשפט (אף יותר מבמקרים אחרים) להעניק סעד שלא נתבקש. אומר לעניין זה ד"ר י' זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 155: "...יש אשר בית המשפט נכון להעניק לתובע סעד הצהרתי שלא נתבקש במקום שנבצר ממנו להעניק לו את הסעד שביקש, וקיימים גם מקרים נוספים בהם יזכה התובע לסעד אותו לא ביקש כגון אם הסעד נובע באופן ישיר מהסעד שנתבקש". 4. טענתה המרכזית של המבטחת היא, כי זכויותיה של המשכירה הן זכויות של בעל שיעבוד, ולפיכך אין היא זכאית להיפרע את כספי הביטוח, כל עוד השוכרים (המבוטח) עצמם לא תבעום מהמבטחת. הטענה היא, כי השיעבוד האמור בא להבטיח את חיובם של השוכרים על פי סעיף 11(א) להסכם השכירות לשמור על המושכר במצב תקין ולתקן על חשבונם כל נזק שאינו נובע מבלאי טבעי או משימוש סביר. מאחר שהשריפה, לטענת המבטחת, לא נגרמה כתוצאה משימוש שאינו סביר, לא קם חיוב של השוכרים כלפי המשכירה, ובהתאם, לטענת המבטחת, לא קמה גם למשכירה זכות תביעה כנגדה. גם דין טענה זו להידחות. (א) חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, איננו עוסק בשיעבוד זכויות על פי חוזה הביטוח. לפיכך, יש לפנות להוראות הדין הכללי. סעיף 73 לחוק חוזה הביטוח מאפשר פנייה כזו בקובעו: "הוראות חוק זה יחולו כשאין בפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, או בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון". שני חוקים רלוואנטיים בענייננו. האחד - חוק המשכון, תשכ"ז-1967, והאחר - חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969. כפי שנראה להלן, שני החוקים משתלבים זה בזה, בסוגיה שלפנינו. (ב) סעיף 1 לחוק המשכון קובע: (א) מישכון הוא שעבוד נכס כערובה לחיוב; הוא מזכה את הנושה להיפרע מן המשכון אם לא סולק החיוב. (ב) הערובה יכול שתהיה לחיוב כולו או מקצתו, קיים או עתיד לבוא, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי קצוב". אין ספק, כי גם זכות חוזית היא בגדר נכס הניתן למישכון (ראה גם: י' ויסמן, "חוק המשכון, תשכ"ז-1967" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ה) 20; ע"א 277/83, המ' 373/74 [1], בעמ' 90; רע"א 9/87 [2], בעמ' 277). לפיכך, בענייננו, יש לומר, כי השוכרים מישכנו את זכותם על פי פוליסת הביטוח לטובת המשכירה. המבטחת מסכימה למעשה לקביעה זו, אלא שלטענתה, כאמור, כל עוד לא קם החיוב של השוכרים כלפי המשכירה, אין גם למשכירה כל זכות מכוח השיעבוד. אולם טענה זו מתעלמת ממהות היחסים שנוצרה בין השוכרים, המשכירה והמבטחת. חוזה השכירות בין המשכירה לשוכרים כולל שתי התחייבויות של השוכרים בסעיף 11 האמור - האחת, לתקן כל נזק שאינו נובע מבלאי טבעי או משימוש סביר, והשנייה, לבטח את המושכר מפני כל נזק ולהמציא למשכירה שיעבוד ביטוח. אין ספק, שההתחייבות השנייה כוללת בתוכה חיוב מובלע של השוכרים להעביר למשכירה כל סכום שהם זכאים לקבלו על פי הפוליסה. ונדגיש, הביטוח נועד לכסות כל נזק, בין נזק משימוש סביר ובין נזק משימוש שאינו סביר. חיוב מובלע זה הוא החיוב שלהבטחתו ניתן המשכון. אמנם זהו חיוב המותנה בהתרחשותו של אירוע הנזק, אך לפי סעיף 1 לחוק המשכון, ניתן למשכן נכס, או זכות, כערובה לחיוב עתידי או מותנה. ברגע שמתרחש נזק כלשהו, קם החיוב להעביר את הכספים האמורים, ואין נפקא מינה אם הנזק נופל בגדרו של סעיף 11(א) האמור אם לאו. סעיף 11(ב) להסכם השכירות בא להבטיח קיומו של ביטוח לטובת המשכירה. סעיף 11(א) אך מוסיף על חבותם של השוכרים וקובע, כי אם ייגרם נזק כתוצאה משימוש לא סביר, יהיו השוכרים אחראים בגינו כלפי המשכירה, גם אם אינו מכוסה בפוליסה שהוצאה לפי סעיף 11(ב). אשר לאופן מימוש המשכון, קובע סעיף 17(4) לחוק המשכון: "במשכון שהוא זכות יכול שהמימוש יהיה כאמור בסעיף 20". קובע סעיף 20: "מושכנה זכות שיש לחייב כלפי אדם אחר, רשאי הנושה לממשה כשם שהחייב יכול היה לממשה; הוא רשאי לעשות כן אף אם חל המועד לקיום הזכות לפני המועד לקיום החיוב המובטח; והכל באין קביעה אחרת בהסכם המישכון". פרופ' ויסמן, בספרו הנ"ל, מבחין בין מימוש זכות שמושכנה, שפירושו תהליך של חילופי משכון, לבין מימוש משכון, בזכות, שפירושו תהליך המביא לקצו של המשכון (שם, בעמ' 358). ואולם, כשמדובר בזכות ממושכנת שהיא זכות לקבלת סכום כסף, מצטלבים לגישתו שני ההליכים, שכן "משמתממשת הזכות הזאת, והכסף מתקבל, יש להשתמש בו לפרעון החוב המובטח, כאמור בסעיף 22 לחוק" (שם). מכוח סעיף 20 האמור יכולה המשכירה לממש את הזכות הממושכנת, כשם שהשוכרים היו יכולים לעשות זאת, כאשר ברור גם, שכל טענה שעמדה למבטחת כלפי השוכרים תעמוד לה גם כלפי המשכירה (ונדגיש, אין המבטחת טוענת לקיומן של טענות מסוג זה) (ראה בהקשר זה: ע"א 522/72 [3], בעמ' 399). חוק המשכון מסדיר גם את היחסים שבין השוכרים למשכירה, באופן המשלים וסוגר את מערכת היחסים המשולשת שנוצרה כאן. סעיף 22 לחוק המשכון קובע: "סכום שקיבל הנושה לפני המועד לקיום החיוב מתוך מימוש לפי סעיפים 20 או 21 ייזקף על חשבון החיוב, אם אין בין הצדדים הסכם אחר לענין זה". לפיכך, כל סכום שקיבל הנושה, בענייננו המשכירה, מכוח הפעלת סעיף 20, בין לפני המועד לקיום החיוב, ובין, מקל וחומר, לאחריו, ייזקף על חשבון חיובם של השוכרים כלפיה, הוא החיוב להעביר אליה כל סכום שהם זכאים לו על פי הפוליסה. כלומר, המשכירה לא תוכל לתבוע מהשוכרים בגין נזק ספציפי אותם סכומים שזכתה בהם מכוח מימוש הפוליסה לפי סעיף 20, לגבי אותו נזק (בין אם נזק זה נופל לגדרו של סעיף 11(א) ובין אם לאו). גם פרופ' ד' מ' ששון מציין בספרו דיני ביטוח (שוקן, תשמ"ט) 105, כי: "במרבית ענפי הביטוח לא ניתן להסב את פוליסת הביטוח (אם כי תמיד ניתן לשעבדה לטובת צד שלישי)..." (ההדגשה שלי - מ' ש'). (ג) אשר לחוק המחאת חיובים, הרי הוא קובע בסעיף 1: "(א) זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה. (ב) ההמחאה יכול שתהיה לגבי הזכות כולה או מקצתה, ויכול שתהיה מותנית או על דרך שעבוד" (ההדגשות שלי - מ' ש'). אין ספק שניתן לומר, כי השוכרים המחו זכותם על פי הפוליסה למשכירה, וזאת על דרך השיעבוד. לא למותר לציין, שהחייב (המבטחת) אף ידע על המחאה זו והסכים לה. סיוגיו לעניין זה אינם רלוואנטיים, שכן אין בהם לשלול את מהות השיעבוד. המחאת הזכות פירושה, כי הזכות עוברת כמות שהיא, על כל תנאיה (סעיף 2 לחוק המחאת חיובים). השיעבוד איננו פוגע במהות ההמחאה, אלא אך מוסיף דרישה, לפיה ההמחאה צריכה להתבצע על פי הוראות חוק המשכון (מ' בן פורת, "חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ב) 16). אין ספק, כי דרישה זו נתקיימה בענייננו (כאמור לעיל), ונדגיש, המבטחת אף ידעה על המשכון. לא למותר לציין, כי אפשר שדובר בענייננו בהמחאת זכות גמורה, וזאת לאור מהות היחסים בין הצדדים, אולם כיוון שלא נטען הדבר לפנינו וכיוון שאין בטענה מסוג זה כדי לשנות את המסקנה הסופית, אינני רואה צורך לדון בהבחנות בין "המחאה על דרך שיעבוד" לעומת "המחאה על דרך של מכר" (המחאה גמורה) (לעניין זה ראה מאמרו של ש' לרנר, "על ההבחנה בין המחאה גמורה להמחאה בדרך של שעבוד" משפטים יב (תשמ"ב-מ"ג) 281). אציין עוד, כי הבחנות אלו עניינן בעיקר במערכת היחסים שבין הממחה (השוכרים בענייננו) לנמחה (המשכירה), ומערכת יחסים זו איננה מרכזו של הערעור שלפנינו. (ד) מעניין להוסיף, כי הגישה המקובלת לעניין היחס שבין שני החוקים האמורים היא, כי חוק המשכון דן ביחס שבין הנושה המובטח לבין החייב שלו, בענייננו ביחס שבין המשכירה לשוכרים; ואילו חוק המחאת חיובים דן ביחס שבין החייב בחיוב המשמש כבטוחה לבין הנושה הישיר וביחס שבין חייב זה לבין הנושה המובטח, כלומר ביחס שבין המבטחת לבין השוכרים וביחס שבין המבטחת לבין המשכירה. ואולם גם על פי גישה זו חריג לכך הוא סעיף 20 האמור, שהוא הרלוואנטי בענייננו (ראה פרופ' ויסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 23). לפיכך, לא ראיתי צורך לדון במקרה שלפנינו ביחס שבין שני החוקים. 5. טענה נוספת של המבטחת היא, כי ביטוח מותנה באינטרס שיש למבוטח בנכס. לטענתה, בפתיחה לפרק 1 בפוליסה נאמר: "בכפיפות לרשום ברשימה מעידה פוליסה זאת כי הביטוח מכסה את זיקתו של המבוטח למבנה...". לא הובאו כל ראיות לתמיכה בטענה זו: המבטחת ציטטה לפנינו מן הפוליסה, אף שהפוליסה לא הוצגה לפני בית המשפט, זולת דף בודד ממנה, שצורף לכתב התביעה. די בכך איפוא כדי לדחות את הטענה. למען הסר ספק אוסיף, כי - בנסיבות העניין - גם מהותית דין טענה זו להידחות. המבטחת איננה טוענת להיעדר זיקת ביטוח מצדם של השוכרים, אלא שלטענתה קיים הבדל בין זיקת שוכרים בנכס לבין זיקת בעלים בנכס, וכיוון שהיא ביטחה את זיקת השוכרים, אין הביטוח מכסה את זיקת הבעלים. טענה זו מתעלמת ממהות הביטוח בענייננו ומהנזק שאירע. המדובר בביטוח נכסים מפני נזקים שונים, והנזק שאירע נכלל בגדר אירועי הנזק עליהם בא הביטוח לכסות. סעיף 55 לחוק חוזה הביטוח קובע: "מהות הביטוח 55.(א) בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק. (ב) הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו". סעיף 56 לחוק חוזה הביטוח קובע: "היקף החבות 56. (א) חובת השיפוי של המבטח תהיה כשיעור הנזק שנגרם ובלבד שלא תעלה על הסכום שנתחייב בו בחוזה (להלן - סכום הביטוח)... (ב)... (ג) תגמולי הביטוח יחושבו באופן שיביאו את המוטב ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו אילולא קרה מקרה הביטוח. (ד) הסכימו הצדדים מראש על שיעור השיפוי, יהיו תגמולי הביטוח כמוסכם, ללא תלות בשיעור הנזק שנגרם" (ההדגשות שלי - מ' ש'). מסעיפים אלה עולה, כי חובת השיפוי של המבטח איננה מותנית באופייה של הזיקה הקניינית של המבוטח לנכס, אלא באופי הנזק שנגרם ובשווי הנקוב בפוליסה (ראה לעניין זה גם את סעיף 60 לחוק חוזה הביטוח). כשנשרף נכס, הנזק שנגרם אחד הוא, בין אם המחזיק בנכס היו הבעלים ובין אם החזיק בו שוכר. שווי הנכס אינו משתנה בהתאם לאופי המחזיק בו. גם אם נקבל, כי נדרש עניין מסוים של המבוטח בנכס, הרי מרגע שהתקיים עניין זה (ואין ספק שלשוכר עניין בנכס - ראה ששון, בספרו הנ"ל, בעמ' 32), אין נפקא מינה לענייננו מיהו המבוטח (ראה גם ע"א 188/84 [4], בעמ' 10). המבטחת אחראית בגין נזק המכוסה על-ידי הפוליסה, והיא מוגבלת בשווי הפוליסה, וקביעה זו יפה גם כשמדובר בערך כינון. כמו השוכרים כך גם המשכירה רשאית לכונן את הבניין בכל מקום הנראה לה, כשהמבטחת איננה אחראית אלא בשווי התקרה המובטח בפוליסה (ראה גם ע"א 196/88 [5]). אומר בהקשר זה פרופ' ששון, בספרו הנ"ל, בעמ' 134: "משיש למבוטח זיקת ביטוח מוכרת בנכס, הוא יכול לבטח את מלוא ערך הנכס, דהיינו - גם מעל לערך הזיקה שלו עצמו. כך, לדוגמה, יכול שומר לבטח את מלוא ערך הטובין שנמסרו לו גם מעבר לערך דמי המשמורת המגיעים לו או מעל לסכום חבותו במקרה של נזק או אבדן, והמבטח יחויב בתשלום מלוא תגמולי הביטוח. כל יתרה (מעל לנזק הממשי) תוחזק במקרה כזה על ידי המבוטח כנאמן עבור הבעלים. הוא הדין לעתים אפילו בנסיבות, שבהן לא היה המבוטח חשוף לכל סיכון; למשל: כאשר היה השומר פטור מאחריות לנזק או לאבדן, והפוליסה היא פוליסה לביטוח הטובין, ולא פוליסה נגד חבויות. גם במקרה זה יוחזקו תגמולי הביטוח בנאמנות עבור הבעלים. כך הוחלט על ידי בית הלורדים בפרשת HEPBURN V. A. TOMLINSON (HAULIERS) LTD.F24, שבו נדחתה טענת המבטח, שאין להכיר בזכות התביעה של המבוטח (מוביל, באותו מקרה) לנזק, שבגינו לא חלה עליו כל חבות בנסיבות, אך היה מכוסה במסגרת פוליסה לביטוח עבור נזק או אבדן 'מכל סיכון'". סיכומו של דבר, מסקנתי היא, כי הסעד ההצהרתי שהעניק בית המשפט קמא עולה בקנה אחד עם הוראות הדין המהותי המסדירות את היחסים בין הצדדים, ולפיכך אין מקום להתערב בקביעתו. 6. המבטחת העלתה טענה נוספת לעניין ההליך בו הוגשה העתירה. טענתה היא, שעל המשכירה היה להגיש תביעה רגילה כנגד המבטחת, יחד עם השוכרים או בלעדיהם, ולתבוע את נזקיה. זאת, בעיקר, לאור העובדה שהעתירה המתוקנת הוגשה בשלב בו הנזק כבר גובש. טענה זו שני ראשים לה - האחד, שהסעד המבוקש איננו הסעד הראוי, הווי אומר, שאין מקום בענייננו, משקיים נזק שהתגבש, להעניק סעד הצהרתי. והאחר - שההליך של המרצת פתיחה איננו ההליך הראוי לתביעת הסעד הנכון. הראש השני נובע כמובן מן הראשון. (א) ראשית, לעניין הסעד, אכן סעד הצהרתי איננו ניתן כעניין שבשיגרה, בעיקר כאשר קיים סעד מהותי, שיכול התובע לתבוע. אולם אין ספק, כי בית המשפט מוסמך להעניקו, וכי הדבר נתון לשיקול דעתו (ראה סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984). מקובל, כי סעד הצהרתי יינתן בכל מקרה בו הוכיח התובע, ראשית, כי בידו הזכות או כי קיים המצב עליו מבקש הוא להצהיר; ושנית, כי מן הראוי לשריין את הזכות הזו או את המצב הזה על ידי מתן פסק דין שישתיק כפירה והכחשה בעתיד, עקב מעשה בית דין שייווצר על ידי פסק הדין. ושוב, זאת בהנחה, שבית המשפט איננו רואה נסיבות שלא להיעתר לתובע. אך ברור הוא, כי המקרה שלפנינו עונה על שתי הדרישות הנ"ל. יתרה מזאת, דומני שהסעד ההצהרתי הוא הסעד המתאים ביותר בסוגיה שלפנינו. הנזק שאירע הוא ברור, ומכל מקום, לא יעלה על השווי הנקוב בפוליסה. מתן הסעד ההצהרתי עשוי לסיים את הפרשה כולה, וזאת, אם המבטחת תיאות לשלם בגין הנזק אותו סכום שתדרוש המשכירה, או שהשתיים תגענה להסדר כלשהו. (ב) משהכרענו, כי הסעד המתאים בענייננו הוא הסעד ההצהרתי, אין ספק, שההליך שנקטה המשכירה הוא ההליך הנכון. תקנה 253 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: "תובענה לסעד הצהרתי גרידא מותר להגיש בדרך המרצת פתיחה". בע"א 167/89 [6] נפסק כי: "תובענה על דרך המרצת פתיחה מיוחדת פשוטה ותמציתית היא ודינה להתברר על פי תצהירים ובצורה מקוצרת - בכך ייחודה. השימוש בהליך כזה נוח ורצוי הוא כשהשאלות העובדתיות פשוטות והמחלוקת איננה מסובכת (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה ששית 1991, עמ' 100-101)". אין ספק, כי זה המקרה שלפנינו. עניינה של המרצת הפתיחה בהסדרת מערכת היחסים שבין המבטחת למשכירה. אין עניינה כלל ועיקר בשאלת הנזק. השאלה היא שאלה משפטית שאיננה נדרשת לראיות, ואין מניעה לדון בה בהמרצת פתיחה. יתרה מזאת, כאמור לעיל, אין בכך הליך מיותר, שכן אפשר שהסעד שיינתן בהמרצה זו ימנע התדיינות עתידית בשאלת הנזק. אין כל טעם להפנות את המשכירה להליך מורכב וממושך של תביעה רגילה, אם בהליך קצר ויעיל יותר ניתן להביא לסיומה של המחלוקת. מכל מקום, ההכרעה, אם להיזקק להליך כמות שהוא או להפנות את העותר להליך אחר, היא בשיקול דעתו של בית המשפט. אומר לעניין זה זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 99: "אמנם רשאי התובע, בדרך כלל... להביא את דברו לפני בית המשפט על דרך המרצה, אך גם מותר לו להגיש כתב תביעה; הרשות בידו לבחור בין שתי הדרכים. אבל, בל נשכח, שאם יבחר בהמרצה - בחשבו כי זו הדרך המהירה והקצרה ביותר - יהיה הוא תלוי בשיקול דעתו של בית המשפט, היכול לפסוק, כי המרצה אינה מתאימה לבירור העניין על בוריו, ואז יהיה על התובע לחדש את המשפט בצורת כתב תביעה...". אינני רואה איפוא טעם להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט קמא. 7. המסקנה היא, שדין הערעור להידחות. המערערת תישא בהוצאותיה של המשיבה הראשונה בסכום של 15,000 ש"ח. השופט ת' אור:אני מסכים. השופט א' מצא:אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא. המחאת חיובים