לפניי שתי בקשות רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דן במאוחד בשני תיקים, בהם נתבקשו (בהתאמה) אישור או ביטול של פסקי בוררות. במרכז העניין עומד סכסוך בין שני בניו של האדמו"ר מביאלא המנוח, שניהל בתוקף מעמדו את מוסדות ביאלא באמצעות עמותה בעלת נכסים שונים, כולל בניין בו מתנהלת ישיבה. זמן קצר לאחר פטירתו של האדמו"ר נחלקו שני בניו בשאלה, מי מהם זכאי לשמש כאדמו"ר ולנהל את ענייני העמותה. סכסוכם הוכרע על-ידי בוררים, אשר הוציאו שלושה פסקים. המבקש בר"ע 34/87, שהוא המשיב 1 בר"ע 50/87 (להלן - המבקש), פנה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה לאשר את פסקי הבוררים. כן ביקש וקיבל צו עיקול זמני על נכס של העמותה. העמותה, שהיא המשיבה 2 בר"ע 34/87 ובר"ע 50/87 (להלן - העמותה), ביקשה מצדה להסיר את העיקול, בטענה שלא הייתה צד לבוררות ועל-כן אין הפסקים מחייבים אותה. במקביל פנה המבקש בר"ע 50/87, הוא המשיב 1 בר"ע 34/87 (להלן - המשיב), לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל שניים מבין שלושת הפסקים, בטענה שהם ניתנו בחוסר סמכות, היינו, לאחר שסיימו מלאכתם בעת שהוציאו את הפסק הראשון, וכן משום שהם מתייחסים לנכסי העמותה, שהיא אישיות משפטית נפרדת שלא הייתה צד לבוררות. בית המשפט המחוזי, שדן בשתי הבקשות במאוחד, קבע, כי שלושת הפסקים תקפים, למעט החלק בפסק השלישי, המתייחס לעמותה. על החלטה זו סבות הבקשות לרשות ערעור המונחות לפניי. 2. המבקש טוען, כי העמותה הייתה גם היא צד לבוררות. על-כן הפסקים מחייבים אותה, ויש להשיב על כנו את העיקול שהוסר. בענייננו אין מקום להתערב במסקנה, שהעמותה לא הייתה צד לבוררות, וגם שאר הטענות פרט לאחת אינן מקובלות עלי. הטענה היחידה הראויה להתייחסות היא, כי העמותה שגתה כאשר לא ביקשה להצטרף כצד להליך הנמשך (ובחרה בדרך של המרצת-פתיחה). האסמכתאות שהביא המבקש - ע"א 377/63 [1]; ר"ע 269/84, ע"א 345/84 [2], בעמ' 666-667, וכן ספרו של המחבר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 151 - תומכים לכאורה בעמדה זו. אמרתי "לכאורה", שכן כל שנאמר בע"א 377/63 [1] הנ"ל הוא, כי צד שלישי, המעוניין בהסרתו של עיקול זמני לפני שנסתיים הדיון בתובענה, יכול לבקש ולקבל רשות להצטרף כנתבע נוסף, מכוח תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. גם בר"ע 269/84, ע"א 345/84 [2] הנ"ל מדובר על האפשרות שיש לצד ג' להצטרף כצד לדיון. הלשון שננקטה באסמכתאות כמבואר ("יכול" ו"אפשר") אינה מרמזת על פתרון אחד ויחיד שבלעדיו אין. נשאלת השאלה, כלום מותר, במקום להצטרף להליך הנמשך, להגיש תובענה נפרדת, ואם כן - כלום חייבת זו להיות תביעה רגילה דווקא. לדעתי אין מניעה - גם אם לא רצוי הדבר - להגיש תובענה נפרדת, גם כאשר ההליך עדיין לא נסתיים. כמו כן אין סיבה לדרוש, שתהא זו דווקא תביעה רגילה ולא המרצת-פתיחה. הרשימה של הבקשות, אשר ניתן להגיש בהמרצת-פתיחה על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, אינה סגורה, והמבחן הקובע הוא, אם מדובר בפרשה קצרה ופשוטה, שנוח לבררה בדרך זו: ספרו הנ"ל של זוסמן, בעמ' 73; ע"א 206/79 [3], בעמ' 314 מול אות השוליים ב, ועוד. חזקה על בית המשפט המחוזי, בהחליטו לדון בבקשה בהמרצת-פתיחה, שבדק ומצא שהיא מתאימה להידון כך. לפיכך גם טענה זו דינה להידחות.  באשר לפסק השלישי, הוא אמנם מכיל הוראה לרישום הערת אזהרה על נכס של העמותה, שלא הייתה צד לבוררות, אך בכך אין כדי לפסול את הפסק ולו אלא את צו הרישום בלבד. 3. המשיב טוען, כי (למעט בשאלה מסוימת) לא היו הבוררים רשאים להשלים או לשנות את הפסק הראשון. לא מצאתי בטענה ממש. בע"א 177/83 [4], בעמ' 724 מול אות השוליים ד, בו תקע משום מה המשיב את יתדותיו, נאמר, כי בורר חייב להכריע בכל העניינים שנמסרו להכרעתו, וכי מלאכתו תמה רק עם מיצוי הדיון בכולם. בשטר הבוררין, אשר הסמיך את בית-דין צדק לפסוק, נאמר, כי לפני הבוררים יידונו- "...כל הסכסוכים שבינינו והתביעות שיש לכל אחד מאתנו הח"מ על חברו בענין מוסדות ביאלא וכל הקשור... וכל הסכסוכים המסתעפים מהענין הנ"ל..." (ההדגשה שלי - מ' ב"פ). זהו נוסח רחב ביותר. והואיל ובפסק הראשון לא התיימרו הבוררים כלל להכריע בסכסוך בכללותו, צדקה השופטת המלומדת בהסיקה, כי זהו פסק ביניים במובן סעיף 1 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. "פסק ביניים" הוא אולי מונח מטעה, שכן הורגלנו בצווי ביניים כשהמלה "ביניים" באה לציין זמניות (להבדיל מסעד סופי). אולם לאור סעיף יז שבתוספת לחוק ברורה הכוונה והיא: מתן פסקים חלקיים ("חלקים חלקים"). כן אפנה לדבריה של ס' אוטולנגי בספרה בוררות דין ונוהל (דע-פורט, מהדורה 2, תש"ם) 150 על "סעיף 4: מתן הפסק". שאלה אחרת היא, אם על פסק חלקי לא חל מרוץ הזמן לבקש את ביטולו לפי סעיף 27 לחוק הבוררות, אך שאלה זו אינה ניצבת לפניי, ועל-כן לא אקבע עמדה לגביה. אשר-על-כן גם טענת המשיב דינה להידחות. למעלה מן הצורך אוסיף, שהמשיב לא העלה את טענת חוסר הסמכות לפני הבוררים וגם לא מיחה על המשך הדיון לפניהם ולפיכך הוא מנוע מלהעלותה בשלב הזה: אוטולנגי, בספרה הנ"ל, בעמ' 317. 4. אשר-על-כן אני דוחה את הבקשות לרשות ערעור. ממילא בטל צו המניעה הזמני. בנסיבות העניין לא יהא צו להוצאות. המרצת פתיחהפסק ביניים