1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב מיום 21.7.1997 (תב"ע נז/2213 - 3; השופטת פוגל כדן יחיד), בו נפסק לעניין מסגרת הבוררות שבין המערער (להלן - ארגון העובדים) לבין המשיב (להלן - הבנק), בנושא פיטורים של עובד הבנק. הרקע וההליך בבית-הדין האזורי 2. בחוקת העבודה של עובדי הבנק (שהוגשה לרישום כהסכם קיבוצי) נקבע כדלקמן לעניין פיטורי עובדים: "78. (א) כשיש בדעתו של הבנק לפטר עובד קבוע, תודיע ההנהלה על כך בכתב לועד, בציינה את הנימוקים לפיטורים. הועד יביא להנהלה את דעתו בנדון בכתב תוך עשרה ימי עבודה מיום מתן ההודעה על ידי ההנהלה. (ב) הביע הועד את דעתו נגד הפיטורים וההנהלה תעמוד על דעתה יחול על הענין סעיף 11(א) ו-(ב) של חוקה זו". בסעיף 11 לחוקת העבודה נקבע: "11. (א) כל בירור בין ההנהלה לבין הועד בבעיה שוטפת לא ימשך למעלה מחודש ימים, אלא בהסכמת שני הצדדים. (ב) חלוקי דעות בין ההנהלה לבין הועד, בכל הענינים הקשורים בחוקה זו, ימסרו להכרעת בוררות זבל"א ושניים אלה ימנו חבר שלישי לועדת הבוררות". בסעיף 33 לחוקת העבודה נקבע כדלקמן: "33. (א) במקרה של הפרת משמעת חמורה, לפי ראות עיני ההנהלה, לרבות ההפרות הנזכרות בסעיף 32 דלעיל, רשאית ההנהלה או מנהל הסניף ו/או המחלקה להפסיק זמנית עבודתו של העובד. ההנהלה תודיע תוך 24 שעות בכתב לועד על המקרה והצדדים יכנסו לברור הענין תוך 48 שעות. (ב) פרק הזמן של הפסקה זמנית בעבודה לא יעלה על עשרה ימים, אלא בהסכמת הועד". 3. עובד הבנק מר צורי פלח (להלן - העובד) הושעה מתפקידו ביום 20.2.1996. לאחר מכן, היה בדעת הבנק לפטר את העובד, תוך תשלום פיצויי פיטורים. ארגון העובדים התנגד לפיטורים, ועל-כן נמסר העניין להכרעת בוררות לפי סעיף 11(ב) לחוקת העבודה. חברי ועדת הבוררות הם ה"ה גדעון הולין, איריס אבנר וציון שמע (להלן - ועדת הבוררות). 4. בין הבנק לבין ארגון העובדים נתגלעה מחלוקת לגבי נושא הבוררות. הבנק היה בדעה כי נושא הבוררות הוא פיטורי העובד בלבד. לעומתו, ארגון העובדים היה בדעה, תוך הסתמכות על בוררויות קודמות, כי הבוררות צריכה להתקיים גם בשאלת תנאי סיום העסקתו של העובד ובשאלת ההפסקה הזמנית בעבודתו מעבר לעשרה ימים ללא הסכמת ארגון העובדים. 5. ביום 1.8.1996, דהיינו בתקופת השעייתו של העובד, נחתם הסכם בין הבנק לבין ארגון העובדים בדבר פרישת 140 עובדים אשר "ייקבעו על ידי הבנק בהתייעצות עם נציגות העובדים". על-פי ההסכם, מחצית מן העובדים הפורשים, יפרשו לפנסיה מוקדמת, ויתר העובדים יפוטרו תוך קבלת פיצויי פיטורים מוגדלים. כמו כן נקבע כי הבנק יציע תכנית פרישה מרצון בתנאי הפרישה המוסדרים בהסכם. 6. עקב המחלוקת עם ארגון העובדים פנה הבנק לבית-הדין האזורי ביום 27.3.1997, בהליך של "המרצת פתיחה", בו עתר לקבוע כי "הבוררות המתנהלת בין המבקש [הבנק - י' א'] למשיב [ארגון העובדים - י' א'] בענין פיטוריו של עובד הבנק מר צורי פלח, היא בשאלה אחת בלבד - האם יש להעתר לדרישת הבנק לפטר את מר פלח, אם לאו". להליך צורף תצהיר של מנהל כוח אדם בבנק. ארגון העובדים הגיש תשובה בהליך. בתשובתו טען ארגון העובדים כי הליך של "המרצת פתיחה" אינו ההליך הראוי בנסיבות העניין, והדרך הנכונה הייתה פתיחת הליך בסכסוך קיבוצי. לטענת ארגון העובדים, מסגרת חילוקי הדעות שהועברה להכרעת ועדת הבוררות כללה, בין השאר, שלוש שאלות: עצם סיום העסקתו של העובד; תנאי סיום העסקתו של העובד - פיצויי פיטורים או פיצויים מוגדלים או פנסיה; הפסקת העבודה הזמנית של העובד מעבר לעשרה ימים בלא הסכמת ארגון העובדים. לתשובה צורף תצהיר של יושב-ראש ארגון העובדים. 7. בפתח הדיון ביום 5.6.1997 טענו הצדדים לדרך הדיונית בה נפתח ההליך ("המרצת פתיחה"), ובית-הדין נתן את החלטתו בנושא זה, כדלקמן: "1. מדובר בהליך שהוגש לבית הדין בעיצומה של בוררות המתנהלת בין הצדדים לאחר שכל צד מינה לעצמו בורר ובית הדין נדרש להגדיר את היקף הבוררות כעולה מההסכם הקיבוצי. 2. כל צד הגיש תצהיר מטעמו המפרט את עיקרי טענותיו. 3. אשר על כן, אני קובעת כי דין ההליך להתברר על דרך של המרצת פתיחה כיוון שהינו הליך על פי חוק הבוררות. 4. לצד כלשהו לא ייגרם כל נזק מניהול ההליך בדרך זו שכן הצדדים כבר שטחו טענותיהם על ידי התצהירים כפי שהיו עושים אילו היה מדובר בסכסוך קיבוצי. 5. זאת ועוד - שורת הצדק מחייבת לדון בהליך במהירות ולא לדון בפרוצדורה אשר יתכן שתשהה את הדיון. 6. הטענה המקדמית - נדחית". 8. בפסק-דינו קבע בית-הדין האזורי כי נושא הסכסוך בין הצדדים הינו בשאלה מוגדרת, והיא "ענין המשך העסקתו של העובד". בית-הדין קיבל את טענת בא-כוח הבנק כי "נושא תשלום פיצויי הפיטורין, אינו עומד להכרעה כל עוד לא הוחלט אם תימשך העסקת העובד או לא. נושא זה מוסדר בהסכמים הקיבוציים החלים על יחסי העבודה בין המבקש לעובדיו". בית-הדין קבע גם כי אין נוהג בבנק "לפיו מסורים לבורר כל העניינים הנובעים מפרישת העובד". בהתייחסו לסעיף 11(ב) לחוקת העבודה ציין בית-הדין האזורי, כי "אין פירושו של הסעיף כי הסמכות נתונה לבורר לדון בכל עניין הנובע מהחוקה גם אם לא הוגדר במסגרת המחלוקת שבין הצדדים. כמו כן - אין פירושו של הסעיף כי הבורר מוסמך לדון בעניינים שאינם נובעים מהחוקה. בחוקה לא נזכרו תנאי פרישה מוגדלים ומועדפים, או פנסיה חריגה". לפיכך, קבע בית-הדין כי אין מקום "להרחיב את הבוררות לנושאים אשר לא הוסכם מראש כי יובאו לבוררות". בית-הדין דחה את הטענה בדבר פיצול הדיון, בקובעו כי "החשש מפיצול הדיון אינו מהווה עילה להרחבת סמכות הבורר מעבר לנושא השנוי במחלוקת בין הצדדים, ונושאים אחרים שאינם מצויים בחוקת העבודה". בית-הדין קבע גם כי אין לכרוך את שאלת תחולת ההסכם מיום 1.8.1996 על העובד, בשאלת ההתייחסות לסיום העסקתו. הפסיקה האופרטיבית של בית-הדין האזורי הייתה כי "מסגרת הבוררות בין הצדדים היא כי הנושא לבוררות הוא פיטוריו או אי פיטוריו של מר צור פלח בלבד". 9. על כך הוגש הערעור של ארגון העובדים לפנינו. 10. לאחר הגשת הערעור הסכימו הצדדים כי ועדת הבוררות תהיה מוסמכת לדון גם בשאלה אם הבנק היה רשאי להפסיק את עבודתו של העובד עד לתום הבוררות. ביום 30.10.1997 החליטה ועדת הבוררות כי אין מניעה לדון ולפסוק בשאלות שבמחלוקת אשר אין ספק כי הם בתחום סמכותה, כדלקמן: "א. האם התנהגותו של העובד הצדיקה את פטוריו מעבודתו בהתאם להוראות חוקת העבודה לעובדי בנק המזרחי המאוחד בע"מ (להלן החוקה). ב. האם יש עילה, על יסוד הוראות החוקה, ואם כן, האם יש הצדקה, בנסיבות הענין, להחזיר את העובד לעבודתו בבנק בתקופת הבוררות". כמו כן החליטה ועדת הבוררות באותו יום כי אם יתקבל הערעור של ארגון העובדים שהוגש לבית-הדין הארצי, ואם תחליט ועדת הבוררות כי הייתה הצדקה לפיטוריו של העובד, "נדון אז בשאלת שיעור הפיצויים, על יסוד הראיות שיגישו הצדדים". 11. ועדת הבוררות דנה בנושא החזרתו של העובד לעבודתו בבנק בתקופת הבוררות, וביום 16.6.1998 נתנה את החלטה בנושא זה, כדלקמן: "בנסיבות המקרה, לא ראינו צורך להכריע בשאלות הפרשניות שהעלו באי-כח הצדדים בקשר לסעיפים הרלבנטיים בחוקת העבודה. זאת, משום שועד העובדים, בהתנהגותו מאז ההשעיה (ככל שיכולנו ללמוד עליה מהחומר שבפנינו), לא ביטא במשך תקופה ארוכה מאד התנגדות להמשך ההשעיה ולא פעל להפסקתה. לפיכך, גם אם היה צורך בהסכמת הועד להארכת ההשעיה, ובשלב זה אין אנו נוקטים, כאמור, עמדה בשאלה זו, יש לראות את הועד כמי שנתן את הסכמתו. נציין עוד כי מדובר במקרה הנדון בעובד בכיר, מנהל סניף בנק, ולא זו בלבד אלא שמדובר בעובד המושעה מתפקידו כבר תקופה ארוכה, מאז יום 20.2.96. בנסיבות אלה, לא מצאנו מקום להחליט על החזרתו של מר פלח לתפקידו עד לתום הבוררות. אין באמור כדי לנקוט עמדה לגבי השאלות שבמחלוקת בבוררות זו לגופה". לאור זאת אין אנו נדרשים להתייחס לנושא השעייתו של העובד. 12. כאמור לעיל, ארגון העובדים הגיש את הערעור שלפנינו על פסיקתו של בית-הדין האזורי בדבר מסגרת הבוררות. הדיון בערעור נערך על-פי טיעונים בכתב. נדון להלן בנושאי הערעור. "המרצת פתיחה" או "בקשת-צד בסכסוך קיבוצי"? 13. באי-כוח ארגון העובדים חזרו וטענו לפנינו כי המתכונת הדיונית הנכונה לדיון בבקשת הבנק בבית-הדין האזורי הייתה הגשת "בקשת-צד בסכסוך קיבוצי" ולא "המרצת פתיחה". לטענתם, הליך של "המרצת פתיחה" אינו מוכר בתקנות סדרי הדין של בית-הדין לעבודה, וכי מאחר ומדובר בפרשנות הסכם קיבוצי (חוקת העבודה של עובדי הבנק) היה על הבנק לפתוח הליך של "בקשת-צד בסכסוך קיבוצי". 14. באי-כוח הבנק תמכו בהחלטתו של בית-הדין האזורי בנושא זה (ראה פיסקה 7 לעיל) וטענו כי ההליך נפתח על-פי חוק הבוררות, כאשר הסעד המבוקש הוא גם כנגד ועדת הבוררות. מאחר וחברי ועדת הבוררות אינם יכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי לא ניתן היה להגיש "בקשת-צד בסכסוך קיבוצי". לחלופין נטען, כי יש לנהוג על-פי סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, ובמסגרתו לפעול לפי תקנות סדרי הדין לענייני בוררות המחייבת הגשת "המרצת פתיחה", אשר דומה מבחינת מטרתה להליך בסכסוך קיבוצי. כן נטען כי אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בהחלטת בית-הדין האזורי. 15. הגם שבתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, לא נקבעה פרוצדורה של "המרצת פתיחה", ניתן לפעול לפי פרוצדורה זו בבית-הדין לעבודה, במסגרת הוראות סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה (ראה דב"ע מט/124 - 3 טניס בע"מ - מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' [1]; דב"ע נב/60 - 3 ההסתדרות הכללית -ברזילי [2]; דב"ע מא/56 - 3 כהן - מכון היצוא הישראלי [3]). מטרתו של סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה היא לאפשר לבתי-הדין לעבודה גמישות פרוצדורלית מרבית, תוך שמירת זכויות בסיסיות של המתדיינים. עיון בתיק בית-הדין האזורי מעלה כי למערער ניתנה הזדמנות מלאה להציג את עמדותיו בשאלה שעמדה לדיון בבית-הדין האזורי, הן בדרך של הגשת תגובה מפורטת בצירוף תצהיר ומסמכים והן בדרך הטיעון (שני מגישי התצהירים נחקרו על תצהיריהם) והסיכומים המפורטים שהוגשו. לאור מהותו של ההליך בבית-הדין האזורי, נראה לנו כי בדרך של "המרצת פתיחה" בהליך, ניתנה לצדדים הזדמנות נאותה להצגת טיעוניהם, ולא נפל פגם דיוני המצדיק את ביטולו של ההליך. לפיכך, אנו מחליטים לדחות את טענות המערער בנושא זה. מהות המחלוקת שבין הצדדים 16. הטענות העיקריות של באי-כוח ארגון העובדים לפנינו בנושא זה, הן כדלקמן: (א) על-פי סעיף 78(א) לחוקת העבודה בבנק, על הוועד להביא בפני הנהלת הבנק את "דעתו בנדון" בנושא הפיטורים. "דעתו" של ארגון העובדים בנושא הפיטורים מצאה ביטוי בתצהירה של יושב ראש ארגון העובדים מיום 5.5.1997 בו נאמר כי אין לפטר את העובד, אך אם בכל זאת יוחלט על פיטוריו, "יש ליתן לו תנאים שלא יפחתו מאלה שניתנו לעובדים על-פי ההסכם הקיבוצי המיוחד מיום 1.8.96" (ההסכם הנזכר בפיסקה 5 לעיל). מאחר ועמדה זו הוצגה בפני הנהלת הבנק, והנהלת הבנק עמדה על דעתה, הרי שחילוקי דעות אלו, הכוללים את שאלת עצם הפיטורים ותנאי הפיטורים, הם חילוקי הדעות "הקשורים" בחוקת העבודה (כאמור בסעיף 11(ב) בה), ובחילוקי דעות אלה צריכה לדון ועדת הבוררות; (ב) בסעיף 11(ב) לחוקת העבודה מדובר בחילוקי דעות "בכל העניינים הקשורים בחוקה זו", ועל-כן יש לפרש סעיף זה באופן כוללני ורחב, הכולל לא רק את נושא פיטוריו של העובד; (ג) יש להרחיב את האפשרות לפתור סכסוכים בהליכי בוררות ולרכז את כל התביעות הנובעות מעילה אחת למהלך דיוני אחד. קבלת עמדת הבנק תביא למצב שבו חלק מהמחלוקת שבין הצדדים יידון בוועדת הבוררות וחלק בפני ערכאה שיפוטית אחרת; (ד) אין להתעלם מהתקדימים בעבר שבהם נדונו פיטורים של עובדים בבנק, והבוררות התנהלה לא רק בשאלת הפסקת העבודה אלא גם בזכויות הנובעות מכך. לנוהג זה יש נפקות אף לעניין שלפנינו; (ה) על-פי ההסכם מיום 1.8.1996, העובדים הפורשים מהעבודה ייקבעו על-ידי הבנק בהתייעצות עם נציגות העובדים. נציגות העובדים הציעה את פרישתו של העובד במסגרת ההסכם, אך הבנק סירב לכך. מכאן, שנותרו חילוקי דעות בעניין הקשור בחוקת העבודה. 17. הטענות העיקריות של באי-כוח הבנק לפנינו בנושא זה, הן כדלקמן: (א) תנאי פרישה מועדפים לעובד שוועדת הבוררות מחליטה על פיטוריו, אינם מהווים נושא לבוררות. נושא הבוררות בעניין הנדון הוא אך ורק שאלת הפסקת עבודתו של העובד; (ב) נושא פיצויי הפיטורים לעובדי הבנק מוסדר בחוקת העבודה, ואין הוא נושא הכלול בבוררות. התקדימים שבהם דובר אינם משליכים לעניין הנדון, באשר בכל אחד מהם נחתם הסכם בוררות ספציפי לאותו עניין; (ג) סעיף הבוררות בחוקת העבודה מוגבל לחילוקי דעות בעניינים הקשורים בחוקה ולא ל"כל" חילוקי דעות בין הצדדים. לפיכך, אין הבוררות יכולה לדון בזכויות הכספיות הנובעות מהפיטורים; (ד) אין נפקות לטענת המערער בדבר פיצול התביעות, משום שאם תחליט ועדת הבוררות על פיטורי העובד, ייקבעו זכויותיו על-פי חוקת העבודה ולא בהליך משפטי בבית-הדין לעבודה; (ה) ההסכם מיום 1.8.1996 הסדיר את פרישתם של עובדים לפי רשימה מוסכמת, והעובד אינו כלול ברשימה זו. אין לראות בהסכם זה כעניין ה"קשור" בחוקת העבודה. הסכם זה כבר בוצע ומוצה, וארגון העובדים אינו טוען לחלותו על העובד, אלא למתן תנאי פרישה לעובד במתכונת תנאי הפרישה שבהסכם. 18. עיון בכל סעיפי חוקת העבודה מעלה כי בשני מקומות בה נקבעו הוראות בדבר מסירת עניין לבוררות לפי סעיף 11 לחוקה. המקום האחד הוא סעיף 78(ב) לחוקה (ראה פיסקה 2 לעיל). המקום השני הוא סעיף 6 לחוקה בו נקבע כי הבנק לא יערוך הסכמים אישיים עם עובדים, שלא בהסכמת הוועד, וככל שלא הסכים הוועד, "ימסר הענין לבוררות כמפורט להלן בסעיף 11". אין אנו סבורים כי פירוש הדבר הוא שרק בשני הנושאים האמורים, מופעל סעיף 11(ב) לחוקת העבודה. ברור כי בשני הנושאים האמורים מופעלת הבוררות שנקבעה בסעיף 11(ב), אך הבוררות יכולה להיות מופעלת גם במקרים אחרים, כל עוד מדובר ב"חלוקי דעות" בין הבנק לבין הוועד וכן כאשר חילוקי הדעות הם "בכל הענינים הקשורים בחוקה זו". בכך ישנה הגבלה של רשימת חילוקי הדעות, והם צריכים להתייחס ל"ענינים" ה"קשורים" בחוקת העבודה. שתי השאלות המרכזיות אשר יש לדון בהן הן אפוא שאלות אלה: (א) האם תנאי פרישתו של העובד כרוכים בנוהל הפיטורים הקבוע בסעיפים 78(א) ו-78(ב) לחוקת העבודה? (ב) ככל שהתשובה לשאלה הנ"ל היא בשלילה, האם חילוקי הדעות בעניין תנאי פרישתו של העובד הם בגדר "הענינים הקשורים בחוקה"? 19. כותרתו של סעיף 78 לחוקת העבודה היא "נוהל פיטורים". תוכנו של הסעיף מתייחס כל כולו אך ורק לנוהל הפיטורים של עובד קבוע בבנק. בסעיף זה נקבע סייג לכוחו של הבנק לפטר עובדים, בכך שעל הבנק לעיין תחילה בדעתו של הוועד, וככל שהבנק עומד על דעתו, מופנה העניין להליך של בוררות. נושאו של סעיף זה, על-פי לשונו ומיקומו, הוא עצם הפיטורים של עובד הבנק ולא ההטבות הנלוות לפיטורים. הוועד יכול להביע דעה בעד הפיטורים או נגד הפיטורים. הביע הוועד דעה נגד הפיטורים, מועבר העניין להכרעה בבוררות. בכך שהוועד מביע את דעתו "נגד הפיטורים" תוך העלאת נושאים של ההטבות הנלוות לפיטורים, אין נושא ההטבות הופך להיות כחלק מנושא הפיטורים המופנה לבוררות. זאת משום שה"ענין" שבו מדובר בסעיף 78(ב) לחוקת העבודה הוא "הפיטורים" ולא ההטבות הנלוות להם, ככל שאכן העובד יפוטר. לפיכך, אין אנו סבורים כי סעיף 78(א) ו-78(ב) לחוקת העבודה מתייחס להפניה לבוררות של נושא ההטבות לעובד מפוטר. כמובן שאין מניעה לכך שנושא ההטבות לעובד מפוטר יופנה אף הוא לבוררות, אך נדרשת לכך הסכמה של הצדדים מעבר לאמור בסעיף 78(ב) לחוקת העבודה. 20. השאלה השנייה היא אם נושא ההטבות לעובד מפוטר ניתן להפניה לבוררות שלא על-פי סעיף 78(ב) לחוקת העבודה אלא על-פי סעיף 11(ב) בה. ברור שבין הבנק לבין הוועד קיימים חילוקי דעות בנושא הטבות הפרישה לעובד ככל שיוחלט על פיטוריו. עם זאת, עיון בחוקת העבודה מעלה שנושא הטבות הפרישה לעובד מפוטר אינו נושא המוסדר בחוקת העבודה והוא אינו עניין "הקשור" בחוקת העבודה. ההסכם הקיבוצי בבנק מיום 30.8.1993 ביטל סעיפים מסוימים בחוקת העבודה שעניינם הטבות פרישה (ראה סעיף 41 להסכם הקיבוצי). על-כן, אין אנו סבורים כי נושא הטבות הפרישה לעובד הוא נושא אשר ניתן על-פי סעיף 11(ב) לחוקת העבודה להביאו לפני ועדת הבוררות. סיכום 21. לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כי אנו מחליטים לדחות את הערעור. 22. אין צו להוצאות. 23. פסק-הדין יישלח לצדדים בדואר. המרצת פתיחהיישוב סכסוכיםבוררות