כללי 1. המשיבות פנו לבית משפט השלום בירושלים בתובענה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה. המשיבה בתובענה היא המבקשת בבקשה דנן, והמשיבים הפורמאליים בבקשת רשות הערעור הם גם המשיבים הפורמאליים בתובענה הנ"ל. בתובענתן מבקשות המשיבות כי יוצהר שהן הבעלים של המטלטלין המצויים בנכס שברחוב שטיינברג 7 ברמת מוצא והמפורטים ברשימה שצורפה להמרצת הפתיחה. הליך זה הוא חולייה נוספת בשרשרת הליכים שהתנהלו ומתנהלים בין הצדדים ושמקורם בחוב כספי שחבים המשיבים הפורמאליים למבקשת, אשר בגינו נוקטת המבקשת בהליכי הוצאה לפועל. התובענה הוגשה ביום 28.7.10, ביחד עם בקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל שבהם נוקטת המבקשת ושבמסגרתם עוקלו המטלטלין נשוא התובענה העיקרית. המשיבות טוענות שהמטלטלין הם בבעלותן ולא בבעלות המשיבים הפורמאליים. בבקשה לעיכוב הביצוע ניתן סעד ארעי ביום 28.7.10, בכפוף להפקדת סך של 20,000 ש"ח על ידי המשיבות, ולאחר מכן נקבע כי הדיון בסעד הזמני יתקיים ביום 12.9.10 ביחד עם הדיון בתובענה העיקרית. 2. כפי שהוזכר, בין הצדדים התנהלו הליכים קודמים. בין היתר, נדונה בבית משפט השלום בירושלים תובענה קודמת שהגישה המשיבה מס' 1 (ה"פ 716/09) בה ביקשה כי יוצהר שהמלאי והציוד שנמצאו בכתובת הנ"ל הם רכושה. תובענה זו נדחתה ביום 11.2.10, מה שהביא לתפיסת מטלטלין שעוקלו במסגרת ההליך הנ"ל, כפי שפורט ברשימה שנערכה באותה מסגרת. המבקשת טוענת, כי המשיבות מוסיפות ומחזיקות בכתובת הנ"ל במטלטלין נוספים, המצויים, הלכה למעשה, בבעלות החייבים (המשיבים הפורמאליים) ולפיכך נקטה בהליכי הוצאה לפועל נוספים שכללו בקשה לעיקול והוצאת המטלטלין המצויים בנכס האמור. מהלך זה הביא את המשיבות להגשת התובענה הנדונה עתה. 3. בבקשת רשות הערעור מלינה המבקשת על מספר החלטות שניתנו בבית משפט קמא בבקשות ביניים שהוגשו על ידה, כמפורט להלן: - החלטה מיום 23.8.10, שניתנה בבקשת המבקשת לחייב את המשיבות במתן ערובה להבטחת הוצאותיה; - החלטה מיום 1.9.10, שניתנה בבקשת המבקשת להורות על קיום הליכים מקדמיים ומתן צווים בדבר גילוי מסמכים ותשובות לשאלונים; - החלטה מיום 30.8.10, בבקשת המבקשת לבטל את המרצת הפתיחה ולהפנות את בעלי הדין לתובענה "בדרך הרגילה" (בקשה שהוגשה בגדר הוראות תקנה 258 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, להלן - "התקנות"); - החלטה מיום 14.9.10, שניתנה בבקשת המבקשת לביטול ההחלטה הנ"ל מיום 30.8.10, שגם בה נקבע כי אין מקום לדון בתובענה "בדרך הרגילה" וניתן לבררה במסגרת המרצת פתיחה. 4. המשיבות השיבו לבקשת רשות הערעור והצדדים הסכימו שאדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי רשות זו. מהנימוקים שיפורטו להלן הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה והערעור להתקבל ביחס לכל ההחלטות המפורטות לעיל. המרצת פתיחה או כתב תביעה 5. אפתח בסוגיית ההליך הנכון לבירור התובענה - האם בדרך של המרצת פתיחה, כפי שהתובענה הוגשה על ידי המשיבות, או "בדרך הרגילה" של הגשת כתב תביעה וכתב הגנה. כאמור, בעניין זה הוגשה על ידי המבקשת בקשה מפורטת (נספח ז' לבקשת רשות הערעור). המבקשת, המזכירה בבקשתה הנ"ל שאין מדובר ב"סיבוב ראשון" בין בעלי הדין ושבעבר דחה בית המשפט את גרסת המשיבות ומצא אותה לא מהימנה, טוענת כי עליה להתמודד עם גרסת שווא, עם טענות כוזבות ועם מרמה מצד המשיבות, עניינים שבירורם אינו מתאים להליך של המרצת פתיחה, המתאפיין בכך שהוא נועד לבירור מחלוקות עובדתיות פשוטות ומצומצמות. המבקשת טוענת כי לשם הדיפת תובענת המשיבות יהיה צורך בקיום בירור עובדתי מורכב, שיחייב שמיעת עדויות של צדדים שלישיים, בין היתר לעניין מקורות המימון ששימשו לרכישת המטלטלין נשוא התובענה ומצבן הכספי של המשיבות. המבקשת מוסיפה, כי בנסיבות המקרה לא יהא מנוס מקיום הליכי גילוי מוקדם מלאים ומהצגת ראיות ושמיעת עדויות במטרה להוכיח כי המשיבה מס' 1 אינה אלא חברה "פיקטיבית", שהוקמה במטרה להבריח רכוש מהנושים של המשיבים הפורמאליים. המבקשת סבורה כי ייגרם לה עיוות דין וזכויותיה הדיוניות תיפגענה אם התובענה תתברר בדרך של המרצת פתיחה, ומוסיפה שברצונה להגיש תובענה שכנגד. יום לאחר שהמשיבות השיבו לבקשת המבקשת להעביר את הדיון בתובענה לפסים של דיון בכתב תביעה, ניתנה החלטת בית המשפט מיום 30.8.10, הדוחה בקשה זו. כל שנאמר בהחלטה הוא: "הבקשה תידון כהמרצת פתיחה, כפי שהוגשה. המשיבה [היא המבקשת בהליך דנן, צ.ז.] רשאית להגיש תביעה נפרדת כרצונה". 6. המבקשת, אשר לא ניתנה לה ההזדמנות להגיב לתשובה שהמשיבות הגישו לבקשתה הנ"ל, נזעקה וביקשה מבית המשפט לבטל את החלטתו מיום 30.8.10. בבקשה זו (שהוגשה ביום 1.9.10) הסתפקה המבקשת בטענה הנוגעת לקיפוח זכותה הדיונית להגיב לתשובה. המבקשת לא פרטה במסגרת זו את מהות התגובה שבכוונתה היה להגיש בטרם תינתן החלטת בית המשפט בבקשתה להעביר את התובענה לפסים רגילים. לאחר שהתקבלה תשובה לבקשה לביטול ההחלטה והתקבלה גם תגובה לתשובה זו, החליט בית משפט השלום ביום 14.9.10 כי: "צד הפונה לבית המשפט רשאי להחליט באיזה הליך לפנות ואין הצד שכנגד רשאי לאכוף אותו לעבור לאופן אחר של ניהול התיק. בשל כך סברתי ועדיין אני סבור כי אין מקום לחייב את המבקשות [המשיבות בהליך דנן, צ.ז.] לעבור להליך של תביעה רגילה במקום המרצת פתיחה. מדובר בשאלה פשוטה של בעלות על מטלטלין אשר מתבררת חדשות לבקרים בבית משפט זה בדרך של המרצת פתיחה. לכן אינני משנה את ההחלטה בעניין זה". 7. בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה מתייחסים בעלי הדין בהרחבה רבה לשאלה האם ראוי לברר את התובענה בדרך של המרצת פתיחה אם לאו. המשיבות גם טוענות כי מדובר בעניין המסור במידה רבה לשיקול דעתה של הערכאה המבררת ואין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהחלטות בעניינים אלה. בצד הטיעונים הנ"ל נטען על ידי המבקשת כי די בכך שבית המשפט לא המתין לקבלת תגובתה לתשובת המשיבות בטרם החליט בבקשה ביום 30.8.10, על מנת שייקבע שדין החלטה זו להתבטל. מנגד טוענות המשיבות, כי הלכה למעשה היתה המבקשת יכולה לפרוש את הטענות אותן ביקשה לכלול בתגובתה בבקשה שהגישה לביטול ההחלטה מיום 30.8.10, והיא לא ניצלה אפשרות זו. בנוסף נטען על ידי המשיבות, כי כיום ברורות כל טענות המבקשת, נוכח האמור בבקשת רשות הערעור, וניתן לקבוע כי אין בפיה כל טענה נוספת שלא הונחה לפתחו של בית משפט השלום, ואשר היה בכוחה להשפיע על החלטתו בסוגייה. מכאן, כך נטען, שאי מתן ההזדמנות להגיב לתשובה לא גרם לעיוות דין ולא צריך להוות עילה להתערבות ערכאת הערעור. 8. אין מנוס מהקביעה, כי בכך שבית משפט קמא לא המתין לקבלת תגובת המבקשת לתשובת המשיבות (לבקשה לדון בתובענה "בדרך הרגילה") נגרמה תקלה של ממש. בית המשפט העליון חזר פעם אחר פעם על החשיבות שבשמירה על זכותו הדיונית של מי שמגיש בקשה בכתב להגיב לתשובת המשיב (תקנה 241(ג1) לתקנות). מעבר לקיפוח המבקשת בכך שלא נשמרה זכותה להגיב לתשובה, צא וראה למה הביאה אי ההקפדה על סדרי הדין במקרה דנן: הדבר גרר הגשת בקשה לבית משפט קמא לביטול ההחלטה מיום 30.8.10 והיה צורך לדון בבקשה זו, וערכאת הערעור נדרשת אף היא לסוגייה. זריזות יתר של בית המשפט לא הביאה אלא לריבוי הליכים, לדחייה בבירור התובענה העיקרית והוסיפה עלויות שניתן היה להימנע מהן. אלא שההכרעה בשאלה האם די בתקלה האמורה כדי להביא לקבלת בקשת רשות הערעור, אינה פשוטה. מצד אחד, חלק מההחלטות שניתנו בסוגייה בבית משפט העליון מבטאות גישה "מקלה", שעל פיה, על אף שככלל אין מקום ליתן החלטה כל עוד לא הגיב המבקש לתשובת המשיב, הרי שבמקרים בהם הלכה למעשה נפרשה עמדת המבקש במלואה עובר למתן ההחלטה, מדובר בתקלה "טכנית" באופייה ולא נגרם עיוות דין פרוצדוראלי, כך שאין מקום לביטול אותה החלטה רק מחמת התקלה האמורה (ראו, למשל, רע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הדסה וקבלנות בע"מ, 28.6.09). מהצד השני נפסק לא אחת, כי די בקיפוח זכות המבקש, כאשר ההחלטה בבקשתו ניתנה בטרם הגיב לתשובה, כדי להביא לביטול ההחלטה (ראו, למשל, רע"א 9637/09 איידין נ' בובאילוף, 31.1.10). כך נפסק גם כאשר, כמו במקרה דנן, המבקש פנה לבית המשפט בבקשה לביטול ההחלטה שהתקבלה בטרם הוגשה תגובה לתשובה, ושלא כמו במקרה דנן, בבקשה זו נפרשו גם טענותיו לגופו של עניין, בבחינת מימוש זכות התגובה - רע"א 2107/10 פלונית נ' פלונית (11.7.10). כלומר, גם כאשר בסופו של דבר ולאחר מתן ההחלטה, עמדו בפני בית המשפט טיעוני המבקש אותם הוא ביקש להביא במסגרת התגובה לתשובה, ראה בית המשפט העליון לנכון לבטל את ההחלטה שניתנה שלא כדין, כיוון שבעת מתן אותה החלטה לא עמדה לנגד עיני בית המשפט התגובה לתשובה. 9. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לבטל את החלטות בית המשפט מיום 30.8.10 ומיום 14.9.10 שבהן נדחתה הבקשה שהגישה המבקשת לפי תקנה 258 לתקנות ולהחזיר את הדיון בסוגייה זו לבית משפט השלום, כל זאת מבלי שאחווה דעה לגופו של עניין בשאלת המסלול הדיוני המתאים לבירור התובענה. למסקנה זו הגעתי תוך שילוב בין המשמעות שיש לייחס, על פי פסיקת בית משפט העליון, לתקלה שבאי מתן הזדמנות להגיב לתשובה, לבין הנימוקים שנכללו בהחלטותיו הנ"ל של בית משפט השלום, שאיני יכול להסכים להם, החלטות שניתנו מבלי שיש בהן התייחסות לשיקולים הרלוונטיים. ההחלטה מיום 30.8.10 אינה מנומקת כלל והלכה למעשה אין בה התמודדות, ולו בקצירת האומר, עם טענות המבקשת הנשענות על הנסיבות המיוחדות של המחלוקת שבין בעלי הדין ועל משמעות העובדה שאין מדובר ב"סיבוב ראשון". ביסוד ההחלטה מיום 14.9.10 מצוייה הנחה, שאינה תקפה למקרה דנן, לפיה יוזם ההליך רשאי לכוף את יריבו להתדיין במסגרת הדיונית בה בחר. קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראת תקנה 258 לתקנות, כשמדובר בהמרצת פתיחה, שכן למשיב יש זכות לעתור לכך שהדיון בתובענה יועבר לפסים של דיון בכתב תביעה. אכן, בטרם נקטה בהליך ערעורי, מצאה המבקשת לנכון לפנות לבית משפט קמא בבקשה לביטול החלטתו, ולכאורה במסגרת דיונית זו (שאולי נסמכת על הסמכות הטבועה של בית המשפט לשנות החלטה שניתנה בהליך ביניים) היתה המבקשת יכולה לפרט גם את נימוקי התגובה לגופם. המבקשת לא עשתה כן, ושקלתי האם בכך נשללה זכותה לטעון לקיפוח בשל כך שלא נשמרה זכותה להגיב לתשובה, שהרי היתה יכולה להשלים את החסר במסגרת בקשתה הנוספת. אלא, שכאמור לעיל, גם אילו היתה מפרטת את נימוקי התגובה בבקשה לביטול ההחלטה, לא היה בכך כדי לרפא את הפגם שנפל בהחלטה מיום 30.8.10, שגם עליה מבקשת המבקשת לערער, כפי שנקבע ברע"א 2107/10 הנ"ל. בסופו של דבר לא עמדו לנגד עיני בית המשפט טיעונים מלאים בסוגייה בה החליט. בנסיבות אלה, לא ראיתי מנוס מביטול ההחלטה מיום 30.8.10, מה שגורר גם את ביטול ההחלטה מיום 14.9.10, והחזרת הדיון בבקשה לבית משפט השלום, שיחליט בה לאחר שתמומש זכות המבקשת להגיב לתשובה. העובדה שיש אפשרות שבמסגרת הבקשה לרשות ערעור פרשה המבקשת את מכלול טיעוניה בסוגייה, כך שערכאת הערעור יכולה להכריע במחלוקת לגופה (כפי שנטען על ידי המשיבות), אינה מוליכה למסקנה שונה, שכן אין זה ראוי שהחלטה לגופם של דברים, הניתנת לאחר שכל הנתונים הונחו לנגד עיני בית המשפט, תינתן לראשונה על ידי ערכאת הערעור. 10. בהערת אגב אציין, כי מהנתונים שלפניי עולה כי, לכאורה, המבקשת עדיין לא הגישה תשובה לתובענה העיקרית. אם אכן כך הוא, נשאלת השאלה, שאיש מבעלי הדין לא הציג, האם בטרם הכרעה בבקשה לפי תקנה 258 לתקנות, יש תחילה לעמוד על קבלת תשובה לתובענה העיקרית. יתכן שהתשובה לשאלה אם ראוי לברר את המחלוקת בדרך של המרצת פתיחה תלויה גם באמור בתשובה לתובענה העיקרית. בית משפט קמא יתן דעתו גם לעניין זה, לאחר שמיעת טענות הצדדים ביחס אליו. הליכי גילוי מוקדם 11. המבקשת הגישה לבית משפט השלום "בקשה להורות על קיום הליכים מקדמיים" (נספח ח' המתוקן לבקשת רשות הערעור). בבקשה זו, שהוגשה בטרם הוגשה על ידי המבקשת תשובה לתובעבנה העיקרית, התבקש בית המשפט "לקבוע מועדים לגילוי מסמכים ולמתן תשובות לשאלונים". הבקשה הוגשה לאחר שניתנה ביום 30.8.10 ההחלטה שהוזכרה לעיל, אשר דחתה את בקשת המבקשת שלא לדון בתובענה בדרך של המרצת פתיחה. ההחלטה בבקשתה של המבקשת להורות על קיום הליכים מקדמיים ניתנה ביום 1.9.10, מבלי להמתין לתשובת המשיבות, בזו הלשון: "מדובר בשאלה פשוטה ובהליך פשוט של המרצת פתיחה להצהרה על מטלטלין. בהליך זה אין צורך בהליכים מקדמיים". 12. במאמר מוסגר יצויין כי המשיבות לא התייחסו בתשובתן לבקשת רשות הערעור להוראת סעיף 1(10) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009, לפיה לא תינתן רשות ערעור על החלטה לפי פרק ט' לתקנות. אכן, ספק אם ההחלטה הנ"ל מיום 1.9.10, המתייחסת לעצם הזכות לנקוט בהליכי גילוי מוקדם ולא לאופן מימוש הזכות האמורה, היא החלטה לפי פרק ט' הנ"ל. לפיכך, וגם בהתחשב בהעדר טיעון בנושא, לא ראיתי לנכון לדחות את בקשת רשות הערעור ביחס להחלטה הנ"ל בהסתמך על הוראות הצו. 13. נראה, כי נוכח מסקנתי דלעיל לפיה בית המשפט יידרש שוב לשאלה מהו ההליך המתאים לבירור המחלוקת, אין מנוס מקבלת הערעור גם בקשר עם ההחלטה מיום 1.9.10, שהרי אם, למשל, ייקבע שיש לברר את התובענה "בדרך הרגילה", ממילא תעמוד השאלה של ההליכים המקדמיים בקונטקסט שונה. אוסיף, כי יתכן שמלכתחילה לא היה מקום שהמבקשת תגיש את הבקשה כפי שהוגשה, שהרי זכותה לפנות למשיבות בדרישה לגילוי מסמכים ולמסור להן שאלון אינה מותנית בקבלת אישור מוקדם מצד בית המשפט שיתיר לה לעשות כן. גם בהליך הנפתח בהגשת המרצת הפתיחה עומדת הזכות להליכי גילוי מוקדם (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, סעיף 354). לפיכך, יתכן שמטעם זה היה מקום לדחות את הבקשה האמורה מהטעם שהיא מיותרת, אך לא זה היה הנימוק שביסוד החלטת בית המשפט ואינני סבור שניתן להשלים עם הנימוק שניתן. בית המשפט סבר כי בהיות המחלוקת "פשוטה" אין צורך בהליכים מקדמיים, אך יש לזכור שהמידע בדבר נסיבות רכישת המטלטלין מצוי כל כולו בידיעתן של המשיבות ולמבקשת לא יכול להיות מידע בעניין זה. מצב הדברים האמור מחזק את הצורך בקיום הליכי גילוי מוקדם. יש גם לזכור כי בעבר דחה בית המשפט את הגרסה שהעלו המשיבות וציין את האפשרות שנעשו על ידן מעשים במטרה להבריח רכוש מנושים. מכאן שהעובדה שהמחלוקת, לכאורה, "פשוטה", בהיותה שאלה של בעלות במטלטלין, אינה נימוק שבכוחו לאיין בכל מקרה, מבלי להיזקק לנסיבות הקונקרטיות, את הצורך בהליכי גילוי מוקדם. לא ניתן להתעלם מהאפשרות כי החלטת בית המשפט שלא לאפשר קיום הליכים מקדמיים נועדה, בין היתר, לשמור על לוח הזמנים המקורי שנקבע לבירור התובענה העיקרית. כזכור, מדובר היה בלוח זמנים "צפוף" במיוחד. נשאלת השאלה אם היה מדובר בלוח זמנים ריאלי. גם אם יש לברך על ניהול יעיל ומהיר של ההליכים, קביעת לוח זמנים שאינו ריאלי מביאה לעיתים לקיפוח בעלי דין ובסופו של דבר להתארכות ההליך ואף לביטול פסק הדין שניתן בסימו ולצורך לקיים את ההליך מחדש. קביעת מועד לשמיעת ההוכחות צריכה להיעשות רק לאחר שהסתיימו ההליכים המקדמיים הנדרשים בהתחשב בסוג ההליך ואופי המחלוקת. אכן, יש גם אפשרות שלוח זמנים זה הביא את המבקשת להגשת הבקשה האמורה לאפשר לה לנקוט בהליכים מקדמיים, שכן המועד שנקבע לבירור התובענה העיקרית לא איפשר לה לפנות בדרישה למשיבות לקיום הליכי גילוי מוקדם במועדים הקבועים לעניין זה בתקנות. מכל מקום, לאחר שתוכרע השאלה האם המחלוקת תתברר בדרך של המרצת פתיחה או "בדרך הרגילה", יידרש בית המשפט גם לשאלת הליכי הגילוי המוקדם ובנסיבות אלה אין מקום שההחלטה מיום 1.9.10 תישאר על כנה, מה גם שהנימוק שביסוד אותה החלטה מעורר קושי. גם לעניין הליכי הגילוי המוקדם יש לשקול האם על המבקשת להגיש תחילה תשובה לתובענה העיקרית. גם בהקשר זה אין מקום שההחלטה לגופה של המחלוקת תינתן במסגרת ההליך דנן. ראשית, אין מקום להכריע בסוגיה בטרם ייקבע אופיו של ההליך. שנית, ייתכן שעל פי לוח הזמנים החדש שייקבע לא יהיה קושי שבעלי הדין יפעילו את הזכויות הדיוניות הנתונות להם על פי התקנות לקיים הליכי גילוי מוקדם ללא צורך במתן אישור מוקדם לכך מצד בית המשפט. שלישית, ההחלטה ניתנה לפני שהונחו לפני בית המשפט מלוא הטענות, שכן לא הוגשו תשובה ותגובה לתשובה, ואין זה מן הראוי שהדיון ייעשה לראשונה בערכאת הערעור. ערובה להוצאות 14. המבקשת ביקשה כי המשיבות, או מי מהן, תחוייבנה במתן ערובה להוצאותיה (נספח י' לבקשת רשות הערעור). את הבקשה סמכה המבקשת על הוראת סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999. הבקשה מפורטת ביותר ונשענת, בין היתר, על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, לרבות מצבן הכלכלי של המשיבות כפי שהוברר בהליכים אחרים. בית המשפט דחה את הבקשה ביום 23.8.10 במילים אלה: "הופקד סך של 20,000 ש"ח", וזאת עוד בטרם הוגשה תשובת המשיבות לבקשה. כפי שהוזכר לעיל, הפקדת הסכום של 20,000 ש"ח נעשתה בגדר בקשת המשיבות לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל וכתנאי לקבלתה. דין בקשת המבקשת להתקבל גם ביחס להחלטה הנ"ל: ככל שההחלטה, שהובאה במלואה לעיל, יכולה להחשב כהחלטה מנומקת, הרי שאין בכח הנימוק שביסודה להביא, כשלעצמו, לדחיית הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה להוצאות המבקשת. שהרי הסכום האמור הופקד לשם הבטחת הוצאותיה ונזקיה של המבקשת, ככל שיהיו כאלה, בקשר עם עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, למקרה שהתובענה תידחה וכו'. לא ברור מהחלטת בית המשפט מיום 23.8.10 מדוע סכום שהופקד למטרה אחרת, ויש להניח שנקצב בהתייחס לצורך בהגשמת אותה מטרה ולא מעבר לכך, אמור להספיק גם להבטחת עניין אחר לחלוטין (הוצאות משפט בקשר עם התביעה העיקרית). לא ברור אם בית המשפט סבור שכלל אין מקום לחיוב בערובה להוצאות, ואם כך הוא, אין כל קשר בין עמדה עקרונית זו לבין העובדה שהופקד סכום בקשר עם הסעד הזמני שהתבקש. לא ברור האם סבר בית המשפט שיש מקום לחייב בערובה להוצאות ושההפקדה הקיימת מספיקה גם לצורך זה. בנסיבות אלה, אין מנוס מהמסקנה שבבקשה האמורה לא התקיים כל דיון ואין מקום, כפי שכבר הוזכר בהקשר אחר, שהדיון ייערך לראשונה בערכאת הערעור. 15. לעניין ההחלטה הנ"ל (כמו גם לעניין ההחלטה בבקשה לקיים הליכים מקדמיים) גם אינני סבור שמדובר במקרה המצדיק נקיטה בצעד בלתי שגרתי של דחיית בקשה מבלי להמתין לתשובה ולתגובה לתשובה. אף אם בית משפט מוסמך לנהוג כך בבקשות המוגשות לערכאה המבררת, הרי שברי כי דחיית בקשה ללא קבלת תשובה שמורה למקרים בהם נעלה מספק שהבקשה מחוסרת כל בסיס, או שהיא בגדר שימוש לרעה בהליך והטרדת המשיב ושאין כל אפשרות שהמשיב יסכים לה. הבקשה לחיוב המשיבות בערובה להוצאות, כמו גם הבקשה לקיים הליכי גילוי מוקדם, אינן נמנות על הבקשות מהסוג הנ"ל וראוי להחליט בהן לאחר שקילת עמדות בעלי הדין. רק לאחר שמכלול הטיעונים, לכאן או לכאן, פרוש לעיני בית המשפט, הוא ערוך למתן החלטה מנומקת כראוי המתחשבת בכל ההיבטים שהעלו בעלי הדין. לעיתים מה שנראה ממבט ראשון כחסר סיכוי מואר באור שונה לאחר העיון בכל הטענות. 16. התוצאה היא שגם ביחס להחלטה מיום 23.8.10 מתקבלת הבקשה והיא מבוטלת. בית המשפט יחליט בבקשה זו לאחר קבלת תשובה ותגובה לתשובה. סיכום 17. נמצא כי בקשת רשות הערעור ביחס לכל ההחלטות שהיא מתייחסת אליהן מתקבלת, כמו גם הערעור על ההחלטות האמורות, הכל כמפורט לעיל. המשיבות תישאנה בהוצאות המבקשת בגין בקשת רשות הערעור בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאת כל הוצאה ובנוסף לכך תישאנה המשיבות בשכר טרחת עורך-דין של המבקשת בסכום כולל של 10,000 ש"ח להיום. המרצת פתיחהמטלטלין