הנשיא מ' שמגר: 1. ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, שמחק את המרצת הפתיחה, שהוגשה עלידי המערערות, בקבעו, שלא היה מקום להגשתה לשם קבלת פסק-דין הצהרתי. 2. המערערת השנייה כרתה בשנת 1951 חוזה עם מינהל מקרקעי ישראל, לפיו הועמדו לרשותה מקרקעין לשם הקמת איצטדיון בתוך תקופה של 5 שנים. האיצטדיון לא הוקם אך המערערת השנייה סברה, שזכויותיה לגבי המקרקעין לא פקעו, והיא אף ביקשה להעביר את זכויותיה למערערת הראשונה. לאחר מכן נקטה עירית תל-אביב-יפו פעולות להפקעת המקרקעין, ונתגלע סכסוך בין המערערות לבין העירייה בקשר לשאלה, אם המערערות זכאיות לפיצוים בשל ההפקעה. המערערות ביכרו שלא להתדיין עם העירייה אלא לבקש פסק-דין הצהרתי בדרך המרצת-פתיחה, כדי שיוצהר על זכויותיהן לגבי המקרקעין, ותו לא. 3. נערך קדם-משפט, בו סוכמו דרך הבאת הראיות ודרך הטיעון, אולם בשלב מאוחר יותר שב ודן בית המשפט בהרכב אחר בבקשת המשיבה למחיקת ההמרצה או לדחייתה, ונענה, כאמור, לבקשה ומחק את התובענה. 4. המערערות טוענות, כי ההחלטה ניתנה שלא כדין, שהרי העניין נדון כבר בקדם-משפט, ולא ניתן היה לשנות החלטה זאת אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו, וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין. הטענה הזאת אינה מקובלת עליי. המדובר בהמרצת-פתיחה, ולגביה חלה לכל אורך הדיון ההוראה המיוחדת ומרחיקת הלכת, הקבועה בתקנה 258 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (שהיתה בעת הדיון בבית המשפט קמא תקנה 319 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963), לפיה רשאי בית המשפט בכל שלב של הדיון לבטל את ההמרצה, אם נראה לו, כי אין זה מן הראוי לטפל בבקשה בדרך המרצת-פתיחה, לפי תקנה 253 לתקנות מתשמ"ד (אז - תקנה 317) מותר להגיש בדרך המרצת-פתיחה גם תובענה לסעד הצהרתי גרידא, אולם מובן, שאין בכך כדי ללמד, שניתן להגיש בדרך המרצת-פתיחה תביעה לסעד הצהרתי, כאשר אין להגיש תביעה לסעד הצהרתי בדרך אחרת; הווה אומר, תקנה 253 באה לפתוח פתח לשימוש בהמרצת-פתיחה לצורכי סעד הצהרתי, אך היא אינה מרחיבה את סוגי המקרים, בהם מותר לבקש סעד הצהרתי, ואינה מוסיפה עליהם. זאת ועוד: המערערות טענו, כי לאחר קיום קדם המשפט לא ניתן היה לשוב ולדון בבקשת ביטול או מחיקה, אך אין בכך מאומה. תקנה 149[א] לתקנות מתשמ"ד (שמספרה היה זהה בתשכ"ג) אמנם מגבילה את האפשרות לשוב ולדון במהלך המשפט בנושאים, שנדונו כבר בקדם-משפט, ואשר הוחלט בהם בשלב הדיוני הטרומי האמור: הוראה זו באה למנוע את כפל הדיון בנושאים שכבר נדונו והוחלט בהם, ומטרתה להבטיח, כי התועלת, אשר צריכה לצמוח מקדם-משפט, לא תישחק, וכי המשפט לא יוארך במקום להתקצר; אולם אין בה ולא כלום כדי להשפיע על היפוכו של דבר, הינו על סיום ההליך לפי ההוראה המיוחדת שבתקנה 258 (אז - 319). זאת ועוד, גם אלמלא ההוראה המיוחדת שבתקנה 258, לא היה בתקנה 149(א) כדי למנוע את העלאת הבקשה למחיקה, והוא, כמובן, בכפיפות לאמור בתקנה 149(ב). תקנת המשנה (ב) האמורה מונעת דיון בבקשת מחיקה, אותה ניתן היה להעלות בשלב של קדם המשפט, אך אף זאת בכפיפות לקיומם של טעמים מיוחדים שיירשמו, וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין. בית המשפט נהג כנדרש שהרי לא נתן במקרה דנן החלטה סתמית של מחיקה אלא נימק החלטתו בהרחבה והסביר, מה הטעמים, שבעטיים יש בבקשת פסק-דין הצהרתי בנושא עליו סבה הבקשה ובדרך בה נעשה הדבר כדי לפגום בהליכי הדיון הנכונים. 5. הטעם הענייני, שבעטיו החליט ב[ית המשפט המחוזי את אשר החליט, נובע מאופיו של הנושא, אשר לגביו נתבקשה ההצהרה. ראשית, יש להצביע על כך, שמה שנתבקש למעשה לאור מערכת העובדות ולאור אופי ההצהרה המבוקשת הוא, שבית המשפט יצהיר על קיומו ותקפותו של חוזה, הינו החוזה, אשר לפיו הועמדו המקרקעין לרשות המערערת השנייה, לתקופה מוגבלת, כדי שייבנה איצטדיון. נושא כאמור הוא במפורש בין אלה, אשר מוצאים מכלל הטעמים שעל יסודם יכול קונה מקרקעין לפתוח הליכים בדרך של המרצת- פתיחה. זאת ועוד, אין מעניקים סעד הצהרתי, מקום בו ניתן לבקש סעד ממשי, ובמיוחד אין מעניקים סעד הצהרתי במקרה בו מבקש בעל דין לעקוף את הצורך בהתדיינות ישירה ועניינית על הנושא, אשר עליו סבה המחלוקת. בית המשפט קמא ציין, בצדק, כי ההתדיינות, שעליה סב ערעור זה, מטרתה, למעשה,קבלתם של פיצויים מעירית תל-אביב-יפו עקב ההפקעה. הווה אומר, המערערות ביקשו לחמוק מן הצורך להתמודד עם הבעיה, אשר בקשר אליה מתנהלת כל ההתדיינות. על-כן אין אלא להסיק, כי בית המשפט קמא צדק, כאשר סבר, כי לא היה מקום לנקוט הליך של המרצת-פתיחה, וכי לא היה מקום לבקש סעד הצהרתי, כפי שנתבקש. אשר על-כן הייתי דוחה את הערעור. המערערות יישאו בהוצאותיה של המשיבה בלוויית ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל בסכום של 300,000 שקלים. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. השופט ג' בך: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. המרצת פתיחהמקרקעין