השופט ר' לוין: 1. ביום 11.5.84 נכרת בין המערערת 1 (באמצעות מנהליה, אשר אחד מהם, מוחמד ראבי, הוא המערער 2) לבין המשיבים הסכם אודות מכר מגרש בעיסקת קומבינציה. בהתאם להסכם, היה על המערערת 1 לבנות במגרש נושא ההסכם בניין מגורים ולהקצות מתוכו 2 דירות עבור המשיבים. על-פי סעיף 11(ו) של ההסכם, הבנייה אמורה הייתה להסתיים בתוך 30 חודש מיום חתימת החוזה (היינו: 11.11.86). בתאריך זה היה על המערערת 1 למסור לידי המשיבים את הדירות כשהן מושלמות וראויות למגורים ולאחר שהבניין בכללותו הושלם. בסעיף 14(ב) של ההסכם נקבע, כי "סעיף 11(ו) להסכם זה הינו סעיף עיקרי ויסודי, והפרתו מהווה הפרה יסודית של ההסכם". עד חלוף תקופת 30 החודשים טרם הוחל בבניית הבית, ואף היתר בנייה לא נתקבל. המשיבים התרו במערערת 1, במשך תקופת 30 החודשים האמורה, כי תקיים את חלקה בהסכם, ומכיוון שהמערערת לא פעלה בעקבות ההתראות, שלחו המשיבים למערערת הודעה על ביטול ההסכם ביום 18.11.86. הודעה זו לא זכתה למענה, ועל-כן עתרו המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ה"פ 342/87) ביום 26.3.87 לקבלת פסק-דין המצהיר על הפרת ההסכם בידי המערערת 1, ועל כך שההסכם בוטל בעקבות הפרה זו. בהמ' 3328/87 פנו המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה להתיר להם פיצול סעדים. 2. בפסק-דינו כותב השופט המלומד בדגה הראשונה: "טענות המשיבים להצדקת מחדלם אין בהן כל ממש. עיקר טענתם היא כי המבקשים לא שיתפו עמם פעולה. לא זו בלבד שטענה זו לא הוכחה אלא שהיפוכה הוכח דווקא בעדותו של אדריכל מטעם המשיבים. הטענה כאילו ויתרו המשיבים על ביצוע הבניה במועד שבהסכם אינה ראויה לדיון ולתגובה. טענה זו, כמוה כטענות ההגנה האחרות - רוויה בחוסר תום לב". בעקבות דברים אלה נתן השופט המלומד בדרגה הראשונה פסק-דין, המצהיר על הפרת ההסכם ועל בטלותו, והיתר לפיצול סעדים, וכמו כן קבע: "המשיבים (אשר היו החברה המערערת 1 בפנינו וכן מוחמד ראבי ומאיר מזרחי, שהיו משיבים פורמאליים - ד' ל') ביחד ולחוד ישלמו למבקשים הוצאות, לרבות שכ"ט עו"ד בסכום של -.6,000 ש"ח בתוספת רבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל". על פסק-דין זה, למרכיביו השונים, מוגש הערעור שלפנינו, על-ידי החברה ועל -ידי מוחמד ראבי. 3. טענות המערערים בתמצית הן אלה: א. פסק הדין של הדרנה הראשונה קצר ואינו מפרש את הנימוקים לקביעות שקבע השופט המלומד. ב. מסקנותיו של השופט המלומד בדרגה הראשונה אינן מתיישבות עם חומר הראיות שהובא לפניו, ובמיוחד לא עם עדות ניטראלית של עובד ציבור (בביוף, מנהל מחלקת הרישוי בוועדה לתכנון ולבנייה, פתח-תקווה), אשר לטענת המערערים תומכת בגירסתם. לטענתם, עולה מעדות זו ומיתר הראיות כי המשיבים הם שהפרו את ההסכם בכך שנמנעו מלשתף פעולה עם המערערת בכל שנדרש להשגת היתרי הבנייה, ומכל מקום עולה מחומר הראיות, כי המשיבים הסכימו לעיכוב שחל בביצוע הבנייה. לטענת המערערים, כל מטרתם של המשיבים הייתה לסגת מהחוזה בעצמם, תוך יצירת תמונה לפיה כביכול המערערים הם שהפרו את ההסכם, וכל זאת כדי לזכות בסכום של 25,000 דולר שנקבע כפיצויים מוסכמים שישלם מפר החוזה לצד התמים. ג. לעניין מתן הרשות לפיצול סעדים טוענים המערערים, כי מתן רשות זו, שתוצאתה היא שינוהל הליך נוסף, גורמת להם הוצאות מרובות. לטענתם, היה על המשיבים לתבוע את הפיצויים המוסכמים מבלי להגיש בקשה לפיצול סעדים, בעת הגשת התביעה המקורית, שכן סעד זה נתגבש כבר בעת התביעה הראשונה. ראיה לכך שהנזק נתגבש עוד קודם לכן הם מביאים מכך שהמשיבים תבעו סכום זה מן המערערת במכתב ביטול החוזה ובמכתב נוסף מיום 22.2.87. ד. לעניין הטלת ההוצאות גם על המערער 2 טוענים המערערים, כי הלה היה נקוב בהמרצת הפתיחה כמשיב פורמאלי - היינו, שלא נדרש כל סעד נגדו. במסגרת המרצת-פתיחה זו היו 2 משיבים פורמאליים - מוחמד ראבי (המערער 2 בערעור שלפנינו) ומאיר מזרחי. מזרחי אף לא התייצב כלל לדיון ולא יוצג, ועל-כן לא היה השופט המלומד בדרגה הראשונה ער למעמדם של מזרחי וראבי כמשיבים פורמאליים, שעה שחייב אותם בהוצאות ביחד ולחוד עם המערערת 1. 4. כנגד טענות המערערים, חוזרים המשיבים וטוענים, כי אותן עדויות, עליהן מבקשים המערערים להסתמך, יש בהן כדי לסתור טענת המערערים בדבר היעדר שיתוף פעולה מצד המשיבים. לטענת המשיבים, עולה מעדויות אלה, כי היו שיתוף פעולה והתעניינות מצדם לכל אורך הדרך בכל הקשור להתקדמות בביצוע החוזה. אשר לטענה, כי המשיבים נמנעו משתוף פעולה, הם טוענים, כי לא כך היה הדבר, וכי גם אם יצאו הזמנות ל"חתימת בעלים" מטעם העירייה, כפי שעולה מעדותו של בביוף, הרי הזמנות כאלה לא הגיעו אליהם לחתימה, אלא, כנראה, אל הקבלנים עבור בעלי המגרש, והללו לא העבירו את ההזמנות לתעודתן. סיוע לכך שהעיכובים לא נגרמו מחמת המשיבים אלא מחמת המערערים מוצאים המשיבים בכך שהמערערים לא התרו במשיבים בדבר אי-שיתוף פעולה, ובכך שגם לאחר שהמשיבים חתמו על התכנית וזו הוגשה, לא השכילו המערערים לקבל היתר בנייה ולהתחיל בעבודות הבנייה. המשיבים חוזרים וטוענים, כי לא ויתרו מעולם על זכותם לקבל את הדירות בתוך 30 חודש מיום כריתת החוזה, והם אף פעלו להאיץ במערערים למלא חלקם, אלא שהאחרונים לא הגיבו ולא פעלו. 5. אשר לסוגיית פיצול הסעדים טוענים המשיבים, כי בעת הגשת המרצת הפתיחה - אשר כל תכליתה הייתה לנתק את הקשר שבין המשיבים למערערת 1 ולאפשר למשיבים לנהוג במקרקעין שלהם מנהג בעלים ללא כל חשש - טרם התגבש הנזק שלהם, שכן לא ידעו מה תהיינה השלכותיה המדויקות של הפרת החוזה עליהם; לכן לא הוגשה תביעה בגין הנזקים הכלכליים בשלב זה. עוד טוענים המשיבים, כי היות שאי-אפשר להכליל תביעה לפיצויים מוסכמים במסגרת המרצת-פתיחה אלא בהליך אחר (סדר דין מקוצר), ומכיוון שהיה הכרח לפנות בדרך של המרצת-פתיחה לחיסול הקשר בי הצדדים, ממילא היה צורך לעתור כדי לקבל רשות לפיצול סעדים, ועל-כן היה מקום ליתן רשות כזו. המשיבים טוענים, כי מקרה כגון זה הוא המקרה הקלאסי שבו יש מקום ליתן היתר לפיצול סעדים, שהרי מתאפשרות החלטה מהירה והקטנת הנזק על-ידי קטיעת ההתקשרות, והזכות לתבוע את הנזקים אינה מתקפחת. 6. בכל הקשור למערער 2 טוענים המשיבים, כי אין לדון כלל בערעור בנקודה זו, שכן את כל ההוצאות שילמה המערערת 1. לטענתם, עובדה זו הופכת את הערעור בשאלה זו לערעור בשאלה תיאורטית, אשר אין לו מקום. לגופו של עניין טוענים המשיבים, כי המערער 2 נכלל בדיון כמשיב פורמאלי, בהיותו מנהלה של המערערת 1 וערב להתחייבויותיה. לטענת המשיבים, מכיוון שהלה הגיב בשם עצמו לטענה, חשף עצמו בפני הסיכון שיחויב בהוצאות, וכך אכן אירע בסופו של דבר. 7. עיינתי וחזרתי ועיינתי בפסק הדין של הדרגה הראשונה ובטענות הצדדים בערעור שלפניי, ולא מצאתי דופי בפסק-דינו של השופט המלומד, אשר התייחס בפסק - דינו לחומר הראיות שהובא לפניו ולעדויות שנשמעו והסיק מהן את המסקנות, שהביאוהו לפסוק כפי שפסק בפסק-דינו, בכל הקשור לפרת החוזה על-ידי המערערים ולהצהרה זו לבטלות החוזה, כפי שביקשו המשיבים. מחומר הראיות ניתן להשתכנע, כי האחריות בדבר אי-ביצוע ההסכם רובצת על כתפי המערערים, וכי אין להסיק ויתור כלשהו של המשיבים על כך שהחוזה יבוצע כפי שנקבע בו. הלכה ידועה היא, כי לא במהרה יתערב בית-משפט שלערעור במסקנות הדרגה הראשונה בכל הקשור לחומר הראיות, והמקרה שלפנינו אינו ראוי לכך שנסטה בו מן ההלכה המקובלת. פיצול הסעדים 8. בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ניתנה, כאמור, רשות לפיצול סעדים. השופט המלומד לא התייחס בפסק-דינו לטענות הצדדים בהקשר זה ולא נימק היעתרותו לבקשה זו. בהקשר זה נטענו טענות הצדדים בערעור שלפנינו, כפי שפורט לעיל. אין ספק, כי במקרה שלפנינו, משסברו המשיבים כי המערערת 1 הפרה את החוזה, ומשביטלו הם את החוזה בעקבות אותה הפרה, יכלו נם לתבוע את הפיצויים המוסכמים אשר נקבעו באותו חוזה. ממילא, גם כשביקשו שבית המשפט ייתן פסק-דין הצהרתי בדבר ביטול החוזה, אשר יהווה גושפנקא לאותו ביטול, יכלו לכרוך בתביעה אחת את בקשתם לסעד הצהרתי ואת תביעתם לפיצויים המוסכמים, אלא שה לא עשו כן, וחלף זאת תבעו סעד הצהרתי במסגרת תובענה בדרך של המרצת-פתיחה, וביקשו אישור לפיצול סעדיהם, כדי שיוכלו לתבוע את הפיצויים המוסכמים במסגרת תובענה נפרדת. בית המשפט בדרגה הראשונה נענה לבקשתם. האמנם ראוי ונכון היה להחליט כך? 9. בעניינה של עילה אחת המצמיחה כמה מיני סעדים קובעת תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, לאמור: "מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו". העומד ביסוד תקנה זו הוא, כי: "הכלל של מעשה בית-דין, ובכלל זה עקרון השתק העילה, נועד בעיקרו להגן על הנתבע ועל בית-המשפט מפני התדיינות כפולה. החריג לכלל זה (תקנה 45 הנ"ל - ד' ל') ייעודו לסייע לתובע באותם מקרים שבהם כלל מעשה בית-דין עלול להחמיר עם המבקש לעמוד על זכויותיו המהותיות, וקשיים דיוניים עומדים כאבני-נגף בדרכו" (ב' רוטנברג, "פיצול סעדים (תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984)" משפטים טז (תשמ"ו-מ"ז) 390, 393). לשאלה אימתי יופעל החריג, קרי: אימתי יינתן היתר לפיצול סעדים, השיב בעבר השופט (כתוארו אז) ח' כהן באומרו, כי ההיתר יינתן "אם משום שקיימת סיבה עניינית לפצלן (את התביעות - ד' ל'), ואם משום שהתובע בוחר לפצלן מטעמי נוחיות או יעילות" (ע"א 329/73 [1], בעמ' 20). דומה כי הנשיא שמגר נוקט אמות מידה קפדניות יותר כלפי התובע. לדעתו, על המבקש לזכות בהיתר לפיצול סעדים "להצביע לפני בית המשפט על קיומו של אינטרס לגיטימי, המצדיק פיצול התביעה למספר תובענות שונות..." (ע"א 734/83 (ר"ע 449/83) [2], בעמ' 622): ובעניין אחר הוסיף ואמר: "ייתכן שתובע פלוני יראה, בנסיבות מסוימות, תועלת בפיצול הדיון כדי להכביד על הנתבע, אך בית המשפט אינו צריך להושיט לו עזר בכגון דא.. ." (ע"א 372/85 [3], בעמ' 784). השאלה היא, אם כן, אימתי ייראה התובע כפי שיש לו אינטרס לגיטימי לזכות בפיצול הדיון. 10. במסגרת הדיון בערעור שלפנינו אין אנו מבקשים לתת פתרון כללי לשאלה זו. דומה, כי הדרך הראויה במקרים כגון אלה היא לדון בכל מקרה ומקרה לגופו, על-פי נסיבותיו המיוחדות, ולבחון, אם נתקיים בו אינטרס לגיטימי לתובע אם לאו. על-כן נתמקד במתן פתרון לשאלה, האם היה מקום להרשות פיצול סעדים בפרשה נושא דיוננו אם לאו, ולא נחרוג מעבר לכך. בפרשה זו נתבע סעד הצהרתי על הפרת חוזה ועל בטלותו, והבקשה להתיר פיצול סעדים נועדה לאפשר תביעתם בעתיד של הפיצויים המוסכמים אשר בחוזה. יש הסוברים, כי במקרה כזה לא נדרשת כלל נטילת רשות לפיצול סעדים (ראה רוטנברג, במאמרו הנ"ל, בעמ' 413-417, וראה גם: ע"א 615/84 [4], בעמ' 547; ע"א 830/86 [5], בעמ' 810; ע"א 140/88 [6], בעמ' 208), אך הנשיא שמגר הביע את הדעה, הנראית בעיניי, לפיה: "יש להבחין ולהבדיל בין תביעה לסעד הצהרתי - אשר בשעה שהוגשה לא יכול היה המבקש, מחמת חוסר סמכות בית המשפט או בשל העדר ידיעה שיסודו בנסיבות אובייקטיביות, לצפות כי יצטרך בעתיד להגיש תובענה נוספת אשר יסודה באותה מערכת עובדות ואשר בה יתבקש מתן סעד מהותי - לבין בקשה לסעד הצהרתי, כאשר המבקש יכול היה להגיש בד בבד עם הבקשה לסעד הצהרתי תביעה לסעד מהותי, והוא לא עשה כן על-אף הסבירות הגבוהה שתוגש תובענה נוספת בעתיד. על קשות לסעד הצהרתי מן הסוג השני תחולנה תקנות 45 ו-46 לתקנות סדר הדין האזרחי" (ע"א 734/83 (ר"ע 449/83) [2] הנ"ל, בעמ' 621). 11. המקרה שלפנינו נמנה עם התובענות מן הסוג השני, ועל-כן חלה עליו תקנה 45. השאלה היא, אם כן, אם היה לתובע אינטרס לגיטימי לבקש פיצול הסעדים, אם לאו. יש עניינים, אשר לגביהם יש להגיש תובענה בדרך של המרצת-פתיחה ובדרך זו בלבד: עניינים הנוגעים לעיזבון, לנאמנות, או לפסול-דין, לפי תקנה 248; הזמנת מוכר או קונה בענייני מקרקעין, לפי תקנה 250; שאלות הנוגעות לפירוק שותפות, לפי תקנה 251, ועניינים של פירוש מסמכים, לפי תקנה 252 (ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ש' לוין, 1988) 97). בכל הקשור לסעד הצהרתי קובעת תקנה 253 לתקנות הנ"ל: "תובענה לסעד הצהרתי גרידא מותר להגיש בדרך המרצת פתיחה". עולה מן התקנה, כי בכל הקשור לבקשה לסעד הצהרתי יכול תובע לבחור בין בקשת סעד זה בדרך של המרצת-פתיחה לבין בקשתו בדרך של כתב-תביעה רגיל (ראה זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 92, 97). אילו היה פתוח בפני המבקש סעד הצהרתי מסלול אחד בלבד, כגון המרצת-פתיחה בלבד, לא היה ספק, כי בית-משפט שהיה מתבקש להרשות פיצול סעדים, היה צריך לאפשר לתובע לילך גם במסלול נוסף כדי לזכות בשאר הסעדים שהוא מבקש. אף-על-פי-כן, נראה שלפעמים, גם אם פתוחים בפני התובע כמה מסלולים חלופיים, וגם אם יכול היה תובע, במסגרת של כתב-תביעה רגיל, להשיג כסה סעדים, לא יהא זה מן הנמנע ליתן לו רשות לתבוע סעד פלוני בהליך מסוג אחד וסעד אלמוני בהליך מסוג אחר. ואכן פסק בית-משפט זה, כי אם בשל בעיה של פיצול סעדים עלול התובע לאבד זכותו ליהנות מן האפשרות לתבוע חלק מן הסעדים שהוא זכאי להם בסדר דין מקוצר, הרי זו עילה טובה ליתן לו רשות לפיצול סעדים (ראה ע"א 89/64, 115 [7], בעמ' 441, וראה גם המ' (ת"א) 3037/65 [8], בעמ' 252). גם המקרה נושא דיוננו הוא מקרה כגון זה: כאן יכול היה השופט להיעתר לבקשה לפיצול סעדים, כפי שנהג, ולהביא לכך שהסעד ההצהרתי יינתן בהליך של המרצת - פתיחה, ובכך במהרה, בהליך מזורז ופשוט, תיקבע זכות המשיבים לנהוג מנהג בעלים באדמתם, בעוד תובענה נוספת לפיצויים מוסכמים תוגש בסדר דין מקוצר, שאף הוא יהא הליך מקצר ויעיל, אם אכן יבקשו לתבוע את הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה. אם יבקשו פיצוי ריאלי על מלוא הנזק, כפי שיוכח, תהיה פתוחה בפניהם הדרך לתבוע את המגיע בתביעה רגילה. השופט רשאי היה גם להחליט אחרת, דהיינו, לסרב ליתן רשות לפיצול סעדים, וגם זאת על-פי שיקול-דעתו, שכן, רשאי היה השופט המלומד ליתן, במקרה דנן, משקל עודף לשיקול חשוב אחר, והוא - מניעת התדיינות כפולה, על בזבוז הזמן הכרוך בכך, ולחסוך מהנתבעים הוצאה יתרה. אפשר שעדיף היה אם אמנם הדרגה הראשונה הייתה מחליטה כך, אולם אם כך סברה, היה עליה להעמיד את התובעים (המשיבים בענייננו) על כך בפתח הדיון, במסגרת בבקשה, שכן אז יכלו המשיבים שלא הורשו לפצל את סעדיהם לכלול את מלוא תביעתם בתובענה אחת, שתידון בסדר דין רגיל (ראה זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 154). התערבותנו בהכרעת הדרגה הראשונה בנושא זה וסירוב להתיר פיצול סעדים בשלב מאוחר זה יביאו לתוצאה בלתי צודקת בעליל. על-כן, משרשאי היה השופט המלומד בדרגה הראשונה, על-פי שיקול-דעתו, להחליט כך או כך, וכאשר שיקול הדעת להתיר את פיצול הסעדים איננו מופרך מעיקרו, אזי לא תערב בהחלטתו זו. 11. אף שהמשיבים טוענים, כי אין מקום לדון בשאלת מעמדו של המערער 2 ובהשגות המערער על חיוב המערער 2 בהוצאות, וזאת על שום שההוצאות כבר שולמו ממילא על -ידי החברה, נראה לי כי לא יהא זה צודק להתעלם גם מנקודת ערעור זו. השגותיו של המערער 2 באשר לחיובו בהוצאות מקובלות עלי, ובעניין זה דרושה התערבותנו. המערער 2 צורף לתובענה כמשיב פורמאלי בלבד, והדבר צוין במפורש. בתור שכזה הוא נשאר, אפילו ראה להגיב באופן אישי לתצהיר המשיבים שצורף לתובענה. זאת, אפילו לא ציין שהוא עונה לטענות המשיבים כמנהל החברה (בהיותו האורגן המבצע של החברה). ברור ומובן מתוכנו של התצהיר, שתגובתו באה במטרה אחת ויחידה, והיא לשמש פה למערערת 1, שהיא אישיות משפטית. אין להבין את הדברים אחרת, שהרי כלפיו אישית לא נתבקש סעד כלשהו. זה הדין לגבי המערער 2, שהעלה את השגותיו לפנינו, אך בפועל זה צריך להיות הדין גם באשר לחיובו של המשיב 3 בדרגה הראשונה, וזאת אפילו לא ראה להגיב על פסק הדין. 12. אשר-על-כן, הערעור, ככל שהוא מתייחס לחיובו של המערער 2 בהוצאות הדיון, מתקבל, ואילו ככל שהוא מתייחס ליתר חלקי פסק הדין - נדחה. בשל קבלת הערעור באופן חלקי, ובשל ההוצאה היתרה הצפויה למערערים בשל ההחלטה לפצל את הסעדים, שלא הייתה מחויבת המציאות, לא יינתן צו להוצאות בדיון לפנינו, וזאת הגם שבעיקרי הדברים הערעור נדחה. השופט ג' בך: אני מסכים. השופט מ' בן-יאיר: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין. המרצת פתיחהסדר דין מקוצר