לפניי בקשות לסילוק על הסף של התביעה שכנגד שהגיש המשיב נגד המבקשים. הבקשות של המבקשים 1-2 הוגשו במסגרת בש"א 7834/09 בה"פ 74373/08 שהוגשה לבית המשפט המחוזי ובקשתו של המבקש 4 במסגרת בש"א 8119/09 באותה המרצת פתיחה. בקשתו של המבקש 3 לסילוק על הסף הובאה במסגרת טענותיו בכתב ההגנה לתביעה שכנגד. התובענה, שהוגשה ע"י המשיב 3, הועברה לבית משפט זה לפי החלטה שניתנה ע"י כב' השופט ענבר ומספרו החדש של ההליך ה"פ 19542/12/10 . המבקשים טוענים כי אין להגיש תביעה שכנגד בהליך של המרצת פתיחה, מה גם שמורכבותה של התביעה שכנגד מחייבת בחינה של נתונים עובדתיים בדבר הסכמות בין השותפים בהליך הפירוק ובעלי תפקידים בפירוק, לאור ההתנהלות מול שלטונות המס. בנוסף טענו כי עילת התביעה שכנגד התיישנה שכן עניינה באירועים שקרו בשנת 1995 ואילו התביעה שכנגד הוגשה רק בשנת 2008 , בחלוף תקופת התיישנות. המשיב, התובע שכנגד טוען כי דין הבקשה להידחות. על בית המשפט , לבחון את מהות הדברים ולא לדחות את האפשרות לבירור המחלוקת בשל טעם דיוני. הסוגיות הנדונות אכן מורכבות ודורשות בירור עובדתי מעמיק ולפיכך, יש להעביר את התביעה להליך של תביעה אזרחית רגילה וכפועל יוצא, לאפשר את הגשת התביעה שכנגד. עילת התביעה שכנגד נוצרה לטעמו, לא לפני שנת 2003 ולפיכך טרם חלפה תקופת ההתיישנות. המבקשים 1 ו-2 טוענים כי אין לראות בהגשת התביעה שכנגד במסגרת התובענה שהוגשה בהמרצת פתיחה משום טעות של המשיב בנוגע לסדרי הדין כי אם ניסיון מצידו, לעקוף את מגבלת השנים שקמה בעניינו בשל התיישנות. לטענת המבקשים, מדובר בהסכמות משנת 1995 ובמצגים שנמסרו למשיב מבעלי תפקידים בחברה בשנים 1996-1997 לגביהם חלה התיישנות ודין התביעה שכנגד להידחות. בנוסף, ביום 14.12.00 הגיש המשיב ערעור מס הכנסה בעמ"ה 469/00 בבית המשפט המחוזי בו טען כי על החברה "ינוע" (להלן-"החברה") שהמבקש 1 מפרקה, המבקש 3 רו"ח שלה והמבקש 1 היה בין בעליה, לשאת בחוב מס אישי שלו בגין הדיבידנד אותו הוא קיבל במועד פירוק החברה. לאור זאת הם טוענים כי אילו הגיש המשיב תביעה היא הייתה נדחית על הסף מפאת התיישנות הואיל והעובדות עליהן מתבססת תביעתו, היו ידועות לו הרבה מעל 7 שנים לפני הגשתה. תביעתו של המשיב היא תביעה כספית ואין לדון בה בהליך של המרצת פתיחה לטענת המבקשים. אילו הוגשה כדין היה מקום במסגרת בירורה לבחון את מערכת היחסים הפנימית בין בעלי התפקידים בחברה ואת שאלת קיומו של ניגוד אינטרסים כמו גם טענת רשלנות, מרמה והפרת אמונים והפרת הסכם פירוק השותפות וההתנהלות מול שלטונות המס ע"י הצדדים. אין דרכה של המרצת פתיחה לדון בשאלות עובדתיות כבדות משקל שלצורך בירורן יש להידרש להליכי גילוי מסמכים, שאלונים, הגשת תצהירים וחוות דעת של מומחים בענייני מיסים. המשיב טוען כנגד זאת כי לא היה מקום לדון בתובענה במסגרת המרצת פתיחה הואיל ומתעוררות בה שאלות עובדתיות מורכבות . התצהיר, שהוגש בתמיכה לתובענה אינו מידיעה אישית והסעד המבוקש אינו הצהרתי גרידא כי אם סעד כספי אופרטיבי לקבלת כספים שהופקדו בקופת בית משפט. בהתאם לכך ביקש המשיב במסגרת טענותיו המקדמיות, להורות על העברתה לתביעה אזרחית. לא מדובר לדידו, במקרה רגיל של תביעה שכנגד בהליך של המרצת פתיחה כי אם בתביעה שכנגד לתביעה שראויה להתברר על דרך של תביעה רגילה. כפועל יוצא, יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה שכנגד מה גם שיש להעדיף הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני. כנגד טענת ההתיישנות טען המשיב כי לא ניסה לעקוף את תקופת התיישנות בהגשת תביעתו ועילות התביעה, כלל לא התיישנו. לשיטתו, אין מחלוקת כי בינואר 1996 הוא ביקש שכל כספי המיסים ישולמו מקופת הפירוק וכי במהלך 1997 טרם הודיע לו המבקש, כי אין בכוונתו לשלם לו כספים מקופת הפירוק (מכתב מיום 18.5.1997). לאור זאת וכל עוד לא ניתנה החלטה המכריעה בסכסוך מושא התביעה לא נולדה עילת התביעה. מרוץ ההתיישנות החל לכל המוקדם במועד בו ניתנה ההחלטה בעמ"ה 469/00 ביום 29.4.03 למחיקה ודחיה לפי העניין, כאמור בסעיף 10 להחלטה, של הערעור כנגד המבקשים. לטענתו, גם בשנת 2005 טרם נולדה עילת התביעה הואיל והמפרק טרם הודיעו שאין בכוונתו לשלם את חוב המיסים מקופת הפירוק ולא הוגשה בקשה למתן הוראות בנוגע לחלוקת הכספים. רק בסוף שנת 2008 עם מתן ההחלטה ע"י כב' השופט י' שפירא בפש"ר 2280/05 בבקשת המבקש 1 למתן הוראות בדבר חלוקת הכספים מקופת הפירוק ולקצוב את שכרו, נולדה עילת התביעה. לפיכך, טרם התיישנה התביעה שכנגד. דיון ומסקנות: 8. הסמכות לסילוק תובענה על הסף היא במקרים המפורטים בסעיפים 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן- "התקנות"). סילוק על הסף, הוא מהלך דרסטי שיינקט במקרים חריגים בהם עולה בבירור מכתב התביעה שאין מקום להיעתר לסעד המבוקש. היכן שקיימת אפשרות קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע לאחר שיציג ראיות מתאימות, אין מקום להורות על מחיקה על הסף (רע"א 359/06 מועין נ' פרג'(26/4/06); רע"א4499/06 ים אילת בע"מ נ' פייס (11/12/06)). דחייה על הסף , מטרתה "לעקור על הסף תובענה, אשר אפילו תתברר עד תומה, לא תוכל להביא לתובע את הסעד המבוקש" (ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה) ובכך למנוע מבית המשפט ומהצדדים לבזבז זמן לריק בטענות שאין בהן ממש. על בית המשפט שדן בבקשה לסילוק על הסף, לבחון ולהכריע בין אינטרס עשיית צדק ומתן יומו של התובע בבית משפט למימוש זכותו הנטענת אל מול עשיית צדק במניעת הליכי סרק, הטרדה של נתבע והטלת עומס על בית המשפט במקרים בהם בהתאם למסכת העובדתית והמשפטית שבכתב התביעה, בידי בית המשפט לקבוע בשלב מקדמי, שיש לסלק את התביעה על הסף. 9. הלכה פסוקה היא, כי אין בידי משיב בהמרצת פתיחה להגיש תביעה שכנגד. סעיף 52 לתקנות בנוגע לזכות להגיש תביעה שכנגד נוקט בלשון "נתבע" ו"תביעה". מכאן, על דרך השלילה נלמד כי אין הכוונה לכלול גם "משיב" במונח "נתבע" במסגרת הוראה זו ולא "המרצת פתיחה" במונח של "תביעה" , בהיותה "תובענה". בדומה לכך מצינו בסעיף 53 לתקנות בדבר הגשת תביעה שכנגד, בלשון "תביעה" להבדיל מ"תובענה". היכן שביקש המחוקק להרחיב את המונח לתובענה, עשה כן כדוגמת סעיפים 216 ו- 217 לתקנות בדבר משלוח הודעה לצד ג' בהם נקט בלשון "תובענה", הכוללת לפי פרק הפרשנות: בקשות ושאר עניינים המובאים בפני בית המשפט (בש"א (חי') 13766/07 יוהן אברמסון לורי ואח' נ' שניצר הניה ואח' וע"א(חי') 4970/07 שניצר הניה ואח' נ' יוהן אברמסון ואח' ; ספרו של י' זוסמן "סדרי הדין האזרחי" (מהדורה שביעית 1995), עמ' 115-116). 10. סעיפים 248-254 לתקנות , קובעים מה הם העניינים אשר לגביהם ניתן להגיש תובענות בדרך של המרצה פתיחה והרשימה, אינה רשימה סגורה. "חוג העניינים היכולים להתברר בהמרצת פתיחה אינו סגור והשיקול העיקרי צריך להיות בכל מקרה ומקרה האם הדיון בדרך מקוצרת יעשה צדק עם שני הצדדים ולא יקפח אף אחד מהם(ע"א 2106/91 ציון מזור נ' יפעת וחידי , פ"ד מז(5)788). בהתאם לסעיף 253 לתקנות, ניתן להגיש כל תובענה לסעד הצהרתי על דרך של המרצת פתיחה וכעיקרון, זכותו של בעל דין לבחור את הדרך בה יפנה לערכאות, דהיינו אם להגיש את תביעתו בהליך הנראה לו מתאים ובלבד, שדרך זו אפשרית על פי הדין ואין בה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. על פי סעיף 258 לתקנות, רשאי ביהמ"ש "בכל שלב של הדיון" "לבטל את המרצת הפתיחה ולהפנות את בעלי הדין לתובענה בדרך הרגילה או לדון בה כאילו הייתה תובענה בדרך הרגילה. אולם הוא יעשה כן, רק כאשר "נראה לו כי אין זה מן הראוי לטפל בבקשה בדרך המרצת פתיחה". על בית המשפט הדן בבקשה להעביר תובענה בהליך של המרצת פתיחה לתובענה רגילה, לבחון: אם תתבררנה העובדות השנויות במחלוקת די הצורך במתכונת של המרצת פתיחה ובהעדר כתבי טענות. בנוסף, האם יקופח אחד מבעלי הדין על ידי הגבלת האפשרות להביא עדים ככל העולה על רוחו, כאשר הוא תלוי בהיתר מבית המשפט על פי סעיף 257 לתקנות (ע"א 4610/90 פרספוליס בע"מ נ' אורנה מרקל, ; ע"א 617/73 נתנאל נ' זנגורי, פ"ד כח(1) 839). אמנם, כאשר פרשת העובדות מורכבת ומסובכת יהיה מקום להעביר את ההליך לדרך של תובענה רגילה (ע"א 59/80 פלדי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לה(4) 382) אך לא בכל מקרה בו יש קיים צורך בבירור עובדתי ייקבע שהמרצת פתיחה אינה הדרך המתאימה לבירור ההליך במקרים בהם ניתן לברר אותו גם במסגרת המוגבלת המאפיינת הליך של המרצת פתיחה (ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233). יתירה מכך , בית המשפט מוסמך על פי סעיף 257 לתקנות, להתיר הבאת ראיות נוספות מעבר לתצהירים, לרבות עדים והוא ינהג כך כל עוד אין מדובר במספר מוגזם של עדים (ע"א 156/76 מאיר שטרן נ' הלמוט פרידמן, פ"ד לא(1) 575; ע"א 455/82 מאיר נ' י' ש' מזרחי, פ"ד לז(3) 579). כמו כן, אין מניעה להגשת חוות דעת של מומחים בהליך המתנהל על דרך של המרצת פתיחה (ה"פ (נצרת) 236/05 שלמה נחמיאס נ' רחל כוכבי) ואף אין מניעה, שבית המשפט ימנה מומחה מטעמו (ה"פ (נצרת) 1134/04 - עזבון המנוחה סבחה יוסף אבראהים ז"ל נ' נופה מוחמד שלבי; ה"פ (תל-אביב-יפו) 184/05 עיזבון המנוח מנדל שירדסקי ז"ל נ' בלחני סולימן; ע"א 7225/03 עלי דואד אלפתיאני נ' מדינת ישראל). 11. בהתאם לאמור, אין בידי לקבל את טענתו של המשיב לפיה לא ייעשה צדק עם הצדדים אם תתברר המחלוקת בהליך של המרצת פתיחה. הליך זה, מתאים לתובענה לפי טענותיו של המבקש בכתבי הטענות ובהתאם לסעד שהתבקש במסגרתה. יפים לעניינינו דבריו של השופט א' גרוניס, כתוארו אז, ברע"א 1910/04 אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (22.6.04), סעיף 8 לפסק הדין: "על מבקש הסעד ההצהרתי להצביע על אינטרס לגיטימי שלו בקבלת הסעד, ועל כך שלא ייפגע למעלה מן המידה אינטרס של הצד שכנגד ושל צבור המתדיינים (למשל לאור התחזית שיידרש הליך נוסף, הפעם לסעד אופרטיבי , כדי להשלים את המלאכה)". 12. לפיכך אני קובעת כי דין הבקשה להורות על העברת התובענה לתביעה אזרחית רגילה להידחות. משכך ולפי המסגרת הנורמטיבית אליה הפניתי לעיל כאמור בתקנות, אין לאפשר למשיב להגיש תביעה שכנגד משהוגשה התובענה בהליך של המרצת פתיחה. לאור האמור, אני מורה על סילוק התביעה שכנגד על הסף. 13. לאור קביעותיי, התייתר הצורך לדון בטענת ההתיישנות. למרות זאת, משהועלתה הטענה בחנתי אותה למעלה מן הנדרש. תקופת ההתיישנות היא בת שבע שנים בעניינינו, מהמועד בו נולדה עילת התובענה. עילת התובענה, היא המסכת העובדתית שהעלה התובע בכתב התביעה ועל התבקש הסעד. תחילת מרוץ התיישנות, הוא ממועד "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות" (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 177-178 ) קרי: מהמועד בו הייתה בידי התובע אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש (ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, תק-על 2008(2), 3886 , 3896). ככל ש "מסיבות שלא היו תלויות בו" נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התביעה, יחול "כלל הגילוי" כאמור בסעיף 8 לחוק התיישנות ותקופת ההתיישנות תחל , ביום בו התגלו לו העובדות הרלוונטיות לתביעה (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 557 ). 14. מעיון בתביעה שכנגד ובסעד המבוקש (כאמור בסעיפים 26-28 ) עולה כי המשיב מבקש לקבוע שהמבקש 3 (הנתבע שכנגד 1) הפר את ההסכם שנכרת ביניהם. בנוסף הוא מבקש לקבוע שהמבקש 1 בתפקידו כמפרק והמבקש 4 , בתפקידו כרואה חשבון, צריכים לשלם את המס בגין תקבול בסך של 400,000$ מהכספים שנותרו בקופת הפרוק ולחייב את המבקש 3 להחזיר 500,000 ₪ שקיבל במרמה ובניגוד להסכמים ותוך כדי רשלנות של המבקשים 1-2 ו-4 במילוי תפקידם. 15 המשיב טוען כי ההסכם בינו ובין המבקש 3 נחתם ביום 10.5.1995 לפיו בתמורה להסכמות להעברת מניות ושיתוף פעולה במכירת נכסי החברה, הוא יקבל 400,000$ נטו. בהתאם לכך, הכין המבקש 1 הסכם פירוק בו נרשמו אותן הסכמות (נספח ב' לתביעה שכנגד). ביום 30.1.1996 ו- 18.5.1997 חזר המבקש 1 על ההבנות שכל המיסים החלים על המשיב מהכספים שיועברו אליו ישולמו מקופת הפרוק (נספחים ג-ד לתביעה שכנגד). לטענתו, המבקש 4 שלח מכתב לרשות המיסים ביום 25.6.1997 לפיו המיסים בגין הדיבידנד שולמו (נספח ה' לתביעה שכנגד) בידיעתו כי המבקש 1 פעל מאחורי גבו ובניגוד לדעתו והורה לרשויות המס להשיב את הכספים לקופת הפרוק לפי ההסכם תוך חיובו של המשיב באופן אישי במס בגין הדיבידנד שקיבל. יתירה מכך, המבקשים 1 ו- 4 שחררו מקופת הפרוק למעלה מ- 500,000 ₪ עבור המבקש 3 בדרך לא דרך, לכאורה באמצעות עסקת רכישת דירה לבתו של המבקש 3 בניגוד להסכמים ולפני תשלום החוב של המשיב למס הכנסה. 16. נימצא , כי מועד ההתחייבות החוזית בין המשיב למבקש 3 הוא מיום 10.5.1995 . מכתב התביעה שכנגד עולה כי המשיב טוען כי ביום 30.1.1996 וביום 18.5.1997 שלח לו המבקש 1 מכתב בו הוא מאשר שכל המיסים שחלים על הכספים המועברים אליו מתוך כספי הפרוק ישולמו מקופת הפרוק (נספח ג' ו- ד' לתביעה שכנגד). כבר ביום 29.6.1997 עודכן המשיב ע"י רואה החשבון, המבקש 4 כי שולם סך של 300,364 ₪ עבור מס בגין הדיבידנד מהפירוק של החברה (נספח ה' לתביעה שכנגד). לטענת המשיב, באותו ציר זמנים בוצעה פעולת מרמה או רשלנות תוך כדי הפרת חובת הנאמנות , בפעולה מאחורי גבו במתן הוראה לרשויות המס להשיב את הכספים כאמור ובמקביל, הועבר חצי מיליון ₪ למבקש 3 בניגוד להסכמים וללא זכות הואיל והוא לא קיבל את הכספים המגיעים לו ובכלל זה לא שולמו החובות לרשויות המס. בכך, טען המשיב כי נגרם לו נזק כספי הכולל גם את חיוביו מרשויות המס . 17. בחנתי בהתאם לכך מהו המועד בו נודע למשיב כי הוא מחויב בתשלום מס בגין הדיבידנד שהתקבל אצלו מחמת הפרת ההסכם והמרמה להם הוא טוען בתביעה שכנגד. לדידו של המשיב כמובא לעיל וכאמור בסיכומיו מרוץ ההתיישנות מתחיל מיום שהמבקשים 1 ו- 4 סיימו את עבודתם בהליך הפרוק. משלא הסתיימו פעולותיהם וההליך תלוי ועומד, היה יסוד להנחה שלו שהמס ישולם מקופת הפרוק וטרם נולדה עילת התביעה. לחילופין טען המשיב כי מרוץ ההתיישנות החל ממועד הגשת התובענה ולחילופי חילופין ממועד ההחלטה שניתנה ע"י כב' השופטת מ' מזרחי בשנת 2005 לפי הכספים נזקפו לתשלומי המיסים, אך ייעודם שונה על ידי המבקשים 1 -3. 18. העובדות, שיצרו את עילת התביעה שכנגד אירעו כבר בשנים 1996-1999 . ככל שהמשיב לא היה מודע להתרחשותן בזמן שהתרחשו , נודע לו על כך גם לשיטתו , לכל המאוחר בחודש אוגוסט 1999. שכן, באותו מועד הוצאה לו שומה לפי מיטב השפיטה בגין כספים שקיבל כדיבידנד ונודע לו כבר אז כי לא שולם המס או חלק ממנו ע"י המבקש 1 בניגוד להתחייבותו כלפיו מיום 25/6/97 (ראו תצהירו של המשיב מיום 1.3.06 בתמיכה לתשובתו לבקשה לקצוב למבקש 1 את שכרו בתיק 14418/12/05 נספח ז' לתובענה, סעיפים 11 ו-13). כך גם ניתן ללמוד מההחלטה שניתנה ע"י השופטת מ' מזרחי מיום 4.5.2003 (סעיף 2 ו- 8 סיפא, נספח יא לתובענה) ובהחלטה נוספת מיום 28.10.2004 (נספח יב לתובענה). יתירה מכך, המשיב ביקש לצרף את המבקשים 1 ו-4 כצד לערעור שהגיש כנגד פקיד השומה בגין השומה שהוצאה לו , בעמ"ה 469/00 הואיל והם "בחשו בקופת הפרוק" ולא שילמו את המיסים כמו שהתחייבו בגין השומה שהוצאה לו (נספח ב' לכתב ההגנה לתביעה שכנגד) . 19. מכל האמור אני למדה כי לא זו בלבד שהיה ידוע למשיב כבר בשנת 1999 כי ההסכם הופר וכי המבקשים, בעלי התפקידים בפירוק ובחברה, לא פעלו כמתחייב על פי ההסכם והתרשלו לפי שיטתו, כי אם הוא סבר כי קיים כוח תביעה כנגד כלל המבקשים כבר במועד הגשת הערעור על השומה שהוצאה לו ע"י פקיד השומה. משכך, היה בידו להגיש את התביעה כנגדם כבר אז . משלא עשה כן המשיב ולא תבע את המבקשים בגין מחדליהם הנטענים עד להגשת התובענה ובמסגרת הליך שגוי, בתביעה שכנגד, דין טענת ההתיישנות להתקבל. 20. בהתאם לקביעותיי, דין הבקשה להתקבל. 21. הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון בפסיקת הוצאות במסגרת פסק הדין . התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן ההחלטה מחמת אי הבאת התיק בפני מוקדם יותר מתוך שגגה. עותק ישלח לצדדים.המרצת פתיחהסילוק על הסף