זוהי בקשה למחיקת התובענה שהוגשה על דרך של המרצת פתיחה על ידי המשיבה, בה עתרה המשיבה כי ינתן סעד הצהרתי שיקבע כי הגברת רות גלברד ז"ל (אמה של המשיבה) זכאית לפטור ממס הכנסה ביחס להכנסותיה בשנים 2000-2002 וכן כי על המבקש - פקיד השומה (המשיב בהמרצת הפתיחה) לתקן את שומותיו כך שישקפו את הפטור ממס הכנסה כפי שמגיע לה מכח סעיף 9 (5)(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א - 1961 (להלן: "הפקודה"). המבקש עתר לדחיית התובענה על הסף, בהעדר סמכות עניינית לדון בה והיות שטרם מוצו ההליכים בהם פתחה המשיבה (מלכתחילה, נוסחה הבקשה, חרף היותה מבוססת על טענת העדר סמכות, כעתירה למחיקה על הסף, אך בטיעונים הכתובים, כבר תוקן המינוח, כמתבקש, לדחיה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית). לטענת המבקש, ההליך בו נקטה המשיבה אינו ההליך המתאים לבירור תביעתה לפתיחת השומות ולקבלת החזר המס הנטען בתובענה. בהקשר לשנות המס 2000-2001, טען המבקש, כי נקבע בפקודה הסדר ממצה לגבי סוגיית פתיחת שומות במסגרת סעיף 147 שבה, המאפשר לתקן שומות סופיות וסגורות בהתאם לתנאים המפורטים בו וזאת בין ביוזמת הנציב ובין ביוזמת הנישום. לגבי שנת 2002, שנה זו (בזמן הגשת הבקשה) טרם טופלה על ידי פקיד השומה. לטענתו, לאחר שתצא שומה, תוכל המשיבה לפעול במסגרת ההליכים הקבועים בפקודה ובין היתר הגשת השגה וערעור לבית המשפט המוסמך. עוד טען המבקש כי הלכה פסוקה היא כי משנקבעו בחוק הליכים מיוחדים לבירור סוגייה מסוימת, אזי זוהי הדרך היחידה שניתן ללכת בה ואין בילתה. המבקש הביא בבקשתו דוגמאות מהפסיקה הקובעת גם לגבי חוקי מס אחרים כי כאשר רוצים להשיג על החלטות שכאלה מחוייב המשיג לפעול לפי ההליכים המיוחדים המפורטים בדין. לטענת המבקש, בקשת המשיבה לפתיחת שומות לפי סעיף 147 לפקודה, מצויה בעיצומו של הדיון לפני המבקש, טרם ניתנה החלטה על ידו ואין ליטול את הסמכות מידיו כל עוד הוא פועל במסגרת החוקית שהוענקה לו על פי הפקודה. לשיטתו, היה על המשיבה להמתין לסיום ההליכים המתקיימים לפניו, אשר ייתכן ויהיה בהם כדי לייתר את הצורך בתובענה זו. לאחר החלטת המבקש, תוכל המשיבה לפעול בכל הדרכים בהתאם לפקודה. לאחר שהגיש את הבקשה לדחייתת התובענה, הגיש המבקש בקשה להוספת טיעונים. כאן טען המבקש כי הוצאה שומה לשנת 2002 ובמידה שהמשיבה רוצה להשיג עליה, היא מחויבת לפעול לפי ההליכים היחודיים המפורטים בפקודה. הוא שב וטען, לעניין שנים 2000-2001, כי השומות הינן שומות סופיות לפי הוראת הפקודה. על מנת לבצע פעולה כלשהיא בהקשר לשנות מס סגורות בהן הוצאו שומות סופיות, כמו תיקון השומות על ידי מתן פטור לפי סעיף 9 (5), נדרשת פתיחה של השומות הללו אשר יכולה להתבצע אך ורק במסגרת סעיף 147 לפקודה. נישום המבקש החזר מס בגין שנים שנעשתה לגביהן שומה, ניתן יהיה להחזיר לו את המס רק בהתקיים עילה לפתיחת השומות ורק אם טרם חלפו המועדים לפתיחת השומה על פי הוראת סעיף 147 לפקודה. השנים 2000-2001, כך מאשר המבקש, אכן מצויות במסגרת המועדים המאפשרים פתיחת שומה לפי סעיף 147 לפקודה וההליכים לפתיחת השומות עדיין מתנהלים לפניו וטרם ניתנה החלטה בעניין. לאחר מתן ההחלטה תוכל המשיבה, לטענת המבקש, לפעול בהתאם לאפשרויות הניתנות לה במסגרת הפקודה. המחלוקת בין הצדדים, כך המבקש, הנה מחלוקת מהותית והיא האם לגבי השנה הפתוחה, קרי שנת 2002, זכאית המשיבה לפטור הקבוע בסעיף 9(5)(א) כפי דרישתה או לפטור הקבוע בסעיף 9(5)(ב) לפקודה כפי שקבע המבקש. לטענת המבקש מחלוקת מהותית זו תוכל להיות מוכרעת על ידי בית המשפט אך ורק בהליכים הבלעדיים הקבועים בפקודה ואין המשיבה רשאית לעקוף את ההליכים המיוחדים הקבועים בפקודה באמצעות פניה לבית משפט בתובענה זו. טענה מהותית באשר היא, צריכה להידון בערכאה המוסמכת ובה בלבד. בשלב זה הגיש המבקש בקשה להוספת ראיות. הראיות שהוספו היו: 1. מסמך המראה על ביצוע פתיחת השומות לשנת המס 2000-2001 לפי סעיף 147 לפקודה. 2. ראיה משפטית- פסק דין בהמרצת פתיחה 1175/00 דוד הדסה וצבי סלנט נגד פקיד השומה, העוסק בסוגיה דומה לטענת המבקש. המשיבה עתרה לדחיית בקשת המבקש למחיקת (דחיית) התובענה על הסף. לטענתה, לא התבקש המבקש מעולם על ידי בא כוחה לבצע הליך של פתיחת שומות. כל שביקשה היה ליישם באורח טכני את אישור קביעת הנכות הרטרואקטיבית של גברת גלברד, שאושר על יד פקיד השומה ביחס להכנסתה החייבת במס בשנים 2000-2002, כשהמשמעות של כך היא החזר מס. לטענת המשיבה, נקבע בפסיקה כי קשת המקרים שניתן לנקוט לגביהם בהליך של המרצת פתיחה הנה רחבה, כאשר המבחן העיקרי הוא האם דיון בדרך המקוצרת של המרצת פתיחה אינו מקפח את הצדדים להתדיינות. לטענת המשיבה, ענייננו מתאים למסגרת הדיונית של המרצת פתיחה ואין אף אחד מהצדדים נפגע כתוצאה מבירור המחלוקת ביניהם בדרך זו. יתר על כן, טענה המשיבה, מתן הסעד ההצהרתי עשוי לסיים את הפרשה כולה ולחסוך לשני הצדדים זמן, טרחה ומשאבים. לטענתה, מטרת בקשת המחיקה שהגיש המבקש היא לדחות ככל שאפשר את מועד השבת מס היתר למשיבה. המבקש, לטענת המשיבה לא הבהיר ולא הסביר כיצד ניהול ההליך בדרך של המרצת פתיחה עלול לפגוע בזכויותיו ומדוע הוא מסרב לקחת חלק בהליך יעיל שיחסוך כאמור זמן ומשאבים לשני הצדדים. הפועל היוצא של גישת המבקש, לשיטת המשיבה, הוא כי נישומים לעולם לא יוכלו לפנות אל בית המשפט בבקשה לסעד הצהרתי ועם תוצאה זו אין להשלים. בתגובה לטענת המבקש כי לבית המשפט אין סמכות ענינית לדון בתובענה מאחר שהסמכות במקרה דנן היא לפקיד השומה בלבד (הוא המבקש), טענה המשיבה כי המרצת הפתיחה שהגישה אינה דנה בעניינים בהם סמכות ייחודית לפקיד השומה. לטענתה, התובענה כולה מתבססת על שומות בני הזוג גלברד בשנים 1982-1998. בשנים אלה נקבע כי הכנסת בני הזוג הנה מ"יגיעה אישית", כמוגדר בסעיף 1 לפקודה, ועל בסיס שומות אלה מבקשת המשיבה לחשב את החזר המס המגיע לה. שומות אלה התיישנו זה מכבר והמבקש, לטענת המשיבה, אינו רשאי לשנות בהן דבר. בנוסף, טענה המשיבה, כי טענותיה בהמרצת הפתיחה הן טענות משפטיות כלליות שנמצאות בגדר מומחיות בית המשפט ולא בגדר מומחיותו של פקיד השומה. בסיום טענותיה העלתה המשיבה טענה חלופית והיא שאפילו היה קיים ספק לגבי סמכות בית המשפט לדון במקרה מסוים, אזי אם בית המשפט סבור כי מן הראוי שהוא ידון בענין משיקולים כאלה ואחרים, אזי מוסמך בית המשפט לדון ולהכריע בענין. כאמור, טענתו של המבקש בבקשת הדחיה על הסף היתה כי מאחר והחוק קובע מנגנון של השגה, ערר וערעור, אין פתוחה הדרך להגשת תובענה בדרך של המרצת פתיחה לבית המשפט. המבקש תמך עמדתו בענין זה בשורה ארוכה של פסקי דין. המשיבה מצידה טענה כי קיימת סמכות עניינית "מקבילה" לבית המשפט לדון בענין זה, כל עוד לא נגרם נזק לאחד מהצדדים. גם המשיבה הציגה קשת רחבה של פסקי דין התומכים לדעתה בעמדה זאת. אף שבאופן עקרוני, יתכנו (במשורה) מקרים בהם יקבע שקיימת לבית המשפט סמכות ענינית המקבילה למנגנון ההשגה אותו קבע המחוקק, אך הפעלתה של סמכות זאת נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. השאלה העולה בעניננו היא האם במקרה זה יש להפעיל את שיקול הדעת ולהזקק לתביעה או שמא יש לדחותה על הסף. לצורך מתן תשובה לשאלה זו יש להתייחס לשתי ההלכות, שקיים מתח מסויים ביניהן בנסיבות המקרה דנא: מחד, ההלכה לפיה בית המשפט לא יעתר לבקשת סילוק על הסף כדבר שבשגרה ולא בקלות יחסום לתובע את דרכו לדיון ענייני בתביעתו. מנגד, ההלכה לפיה הפעלת סמכותו של בית המשפט במקרים בהם פתוחה לתובע דרך אחרת אשר קבועה בחוק, גם היא, אל לה להיות דבר שבשגרה ויש להפעילה במקרים חריגים בלבד. לדעתי, אין לראות בנסיבות המקרה הנדון מצב חריג. המבקשת בהליך העיקרי (המשיבה בבקשה זו) אכן ביקשה בקשה "טכנית" וקצרה לקביעת אישור הנכות הרטרואקטיבית של אמה, כאשר המשמעות הנובעת מכך היא כי יש להשיב לה סכומי כסף כתוצאה מהחזרי מס. נכונה טענת המשיבה כי לא ביקשה פתיחת השומות של השנים 2000-2001, המשיבה אכן לא הייתה צריכה לבקש זאת. די בבקשתה להחזרי מס בעבור השנים הללו כדי שהמבקש יפעל בדרך של פתיחת שומות השנים הללו, הדרך הקבועה בחוק והיא הדרך היחידה בה ניתן לנקוט לצורך השבת הכספים המגיעים למשיבה. מקובלת עלי טענתו של המבקש כי יש לפעול לפי הדרך הקבועה בפקודה לגבי שנת 2002, שהייתה שנה "פתוחה" לכל הדעות והשומה בענינה הוצאה במהלך התנהלות התובענה. גם לענין שנים 2000-2001, השנים ה"סגורות", דומני כי יש לקבל את טענתו של המבקש כי האפשרות היחידה לבדוק את דרישות המשיבה בקשר לשנים אלה, היתה פתיחת שומות כפי שנקבע בסעיף 147 לפקודה, המאפשר לתקן שומות סופיות וסגורות בהתאם לתנאים המפורטים לבקשת הנישום או ביוזמת נציב מס הכנסה. עניינה של המשיבה נמצא עדיין בבדיקה אצל המבקש וההליכים בענין ההשגה כפי שנקבעו בפקודה, טרם מוצו. המבקש מצידו הודה כי אכן מגיע למשיבה החזר מס בגין השנים 2000-2002, המחלוקת בין הצדדים כפי שטען המבקש הנה מחלוקת מהותית לגבי הסעיף בפקודה לפיו יחושב גובה ההחזר המגיע למשיבה והגדרת הכנסות הורי המשיבה כ"הכנסות מיגיעה אישית" ולא כ"הכנסות מדמי שכירות". מחלוקת מהותית זו ראוי שתידון בין הצדדים בערכאות הקבועות בפקודה. למשיבה, כאמור, פתוחה הדרך לפנות לבית המשפט, אך זאת רק לאחר שימוצו כל ההליכים הקבועים בפקודה לפני פקיד השומה ובדרך הקבועה בפקודה. לאחרונה, נדרש בית המשפט העליון לסוגיה, בקצרה, אגב דיון בשאלת היכולת לפנות לבית המשפט המחוזי על דרך של המרצת פתיחה, חלף נקיטת הליכים בהתאם לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ביחס להיטל השבחה. באותו מקרה, היה המצב קשה יותר מבחינת התובעת, באשר היא החמיצה בצורה משמעותית את המועדים להגשת השגה בהתאם לתוספת השלישית והיה ברור שאם תדחה תביעתה על הסף, תיזקק לבקשה להארכת מועד להגשת השגה, שסיכוייה, על פני הדברים, לא היו טובים. חרף זאת, דחה בית המשפט המחוזי את התובענה על הסף ובית המשפט העליון אישר את ההחלטה (ע"א 2486/05 גילה ירושלמי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה מחוז המרכז ואח' (טרם פורסם)). סיכומם של דברים הוא שדין התובענה להדחות על הסף, וכך אני מורה. המשיבה (היא המבקשת בהליך העיקרי) תשלב למבקשת שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. המרצת פתיחה