1. זוהי המרצת פתיחה ובה עתירה להצהיר, כי המבקשת 1 היא בעלת 10/16 מזכויות הבעלות, המבקשת 2 - 3/16, והמבקשת 3 - 3/16, בחלקות 21,22,75,100,120 בגוש 11189 (להלן: הנכסים), ולתקן את הרישום בספרי המקרקעין שם רשומים המבקשים כבעלים בחלקים שונים, מבקשת 1 - 2/8; מבקשים 2,3 - 3/8 כל אחד (להלן: החלקים המקוריים). המשיב 1 הוא רשם המקרקעין והוא משיב פורמאלי. המשיב 2 הוא מנהל מס שבח מקרקעין (להלן: המנהל), שכן, ההצהרה מבוקשת מטעמי מיסוי; נושא שהתעורר עם מכירת חלקה אחת על ידי המבקשים וחיובם במס שבח על פי החלקים המקוריים. 2. התובענה היא לשינוי רישום, מאחר שלטענת המבקשים, היו הנכסים מלכתחילה מחצית בבעלות המבקשת 1 ומחצית בבעלות בעלה המנוח, מכוח חזקת שיתוף, ואילו הרישום הנוכחי משקף את "גילגול" הבעלות משמו של המנוח שעליו היו רשומים הנכסים, אל המבקשים כיורשיו, מבלי לשקף את הבעלות האמיתית, לאור חזקת השיתוף. 3. בא-כוח המנהל העלה טענה טרומית, לפיה אין להיזקק לתובענה, שכן הדרך הנכונה היא הגשת השגה על שומת המס ומיצוי ההליכים במסגרת חוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963, ולא פנייה לבית-משפט זה בתובענה לסעד הצהרתי. 4. העובדות, שאינן שנויות במחלוקת, הן בתמצית כדלקמן: המבקשת 1 נישאה לראשונה ב-1924 לבעלה המנוח שנפטר ב-2.11.62. ב-9.8.63 הוצא צו-ירושה, לפיו יורשי המנוח הן המבקשות. בעקבות זאת, נרשם הנכס על שם המבקשות, בחלקים המקוריים. ב-21.8.91 הגישו המבקשות לשלטונות המס הצהרה על מכירת זכות במקרקעין לגבי חלקה אחת מהנכסים. ב-3.12.91 הגישו המבקשות תובענה זו לבית המשפט. ב-19.12.91 הוצאו הודעות שומת מס שבח. ב-28.1.92 הוגשה השגה על השומה, שטרם נשמעה. 5. המבקשות לא צירפו את "טופס מש"ח", את השומה שנעשתה בעקבותיו ואת ההשגה שהגישו, דבר שהיה עליהם לעשות, על מנת שכל העובדות הרלוונטיות והמסמכים המתייחסים אליהן יהיו לפני בית המשפט, בבואו לשקול את הסעד ההולם, מה עוד שסעד הצהרתי הוא בשיקול דעתו של בית המשפט. טוב עשה בא-כוח המשיבים שהסיר את התנגדותו להגשת המסמכים והגישם בעצמו. 6. בפסיקה ובקרב מלומדים מסתמנות שתי גישות בנושא מתן פסקי דין הצהרתיים. לפי גישה אחת, ייטה בית משפט במסגרת שיקול דעתו, ליתן פסקי דין הצהרתיים ברוחב יד וברוחב לב, גם כאשר קיימת דרך אחרת בחוק לקבל את המבוקש, ובלבד שיש טעמים ענייניים המצדיקים את נתינתם. גישה זו מוצאת את ביטויה, בין השאר בע"א 436/59 [1] (דעת הרוב) ובע"א 138/67 [2], וכן בספרו של המלומד BORCHARD, DECLARATORY JUDGMENTS )מהדורה 2), עמ' 341-342. השנייה, מצמצמת את תחום הפעלת שיקול הדעת רק לאותם מקרים, בהם הדרך האחרת הקיימת אינה יעילה במידה מספקת ואינה עונה על מטרותיו וצרכיו הלגיטימיים של המבקש את הסעד ההצהרתי. הנטייה בארץ ובאנגליה היא לפסול את הדרך של קבלת פסקי-דין הצהרתיים בעניינים המסורים לשיקול דעתה של רשות מינהלית. כמו כן מחמירים בתי המשפט במתן סעד הצהרתי באותם מקרים, שבהם נקבעה על ידי המחוקק דרך מיוחדת לבירור עניינים הקשורים עם קביעתו של מס (ע"א 306/78 [3] והפסיקה הנזכרת שם; ע"א 175/77 [4]; ה"פ (נצ') 632/79 [6]; פרופ' י' זמיר, על פסקי דין הצהרתיים (1962) 227-225 236; י' זמיר, השפיטה בעניינים מינהליים (המכון למחקרי חקיקה, ירושלים, תשל"ה) פרק 2). אין מחלוקת בין בעלי שתי הגישות, כי הסמכות קיימת, וכי העובדה שקיימת דרך משפטית אחרת, ואפילו מיוחדת לעניין הנדון להשגת המבוקש, אין בה, כשלעצמה, כדי למנוע מבית המשפט היענות לתביעה למתן פסק-דין הצהרתי, ובלבד שנתקיימו התנאים הדרושים למתן פסק-דין כזה, כלומר, שיש לפני בית המשפט בעלי דין אמיתיים, שקיים ביניהם סכסוך אמיתי ושלתובע עניין בקבלת הסעד המבוקש. גם על פי המחמירים, אם קיימת סיבה המונעת את המבקש מלהביא את עניינו לפני בית הדין המיוחד, יש בכך משום צידוק לדון בתביעתו לפסק-דין הצהרתי. 7. טוען בא-כוח המבקשים, כי ההלכה, שהיתה רווחת במשך שנים רבות לעניין הפניית מבקש להליך המיוחד במקום לחפש את תרופתו בסעד הצהרתי בבית המשפט, שונתה בע"א 177/87 [5] (להלן: פסק דין וינפלד), שקבע, כי הדרך הפרוצדורלית להעלאת טענת שיתוף בנכסים מכוח חזקת השיתוף בין בני זוג, היא פנייה לבית משפט מחוזי למתן פסק-דין הצהרתי, וזאת, גם אם הפנייה נעשית בהקשר לעיסקה עתידית במקרקעין (עמ' 612, סעיף 6) וגם אם היא נעשית לאחר שנים ארוכות של חיי נישואין. 8. הקביעות הנ"ל נעשו בהקשר מאוד מסוים. שם תוקן הרישום על ידי פסק דין הצהרתי של בית-משפט מחוזי והמקרקעין נרשמו בבעלות משותפת של בני הזוג על פיו. הפנייה לבית המשפט היתה בטרם נעשתה עיסקה במקרקעין. לפיכך, באותה עת, לא עמדה הדרך החלופית במסגרת חוק מס שבח מקרקעין. לאחר שתוקן הרישום (לאו חזקת שיתוף), נעשתה עיסקה. משבוצעה העיסקה התגלעה מחלוקת באשר ל"תאריך הרכישה" של מחצית המקרקעין ושלטונות המס ביקשו להתעלם מהרישום שבוצע על פי פסק דין ולקבוע את הבעלות על פי צו-ירושה שקדם לפסק הדין. הוצאה שומה בהתאם, עליה הוגשה השגה שנדחתה; הוגש ערר ומשנקבע בערר, כי אכן התקיימו הנסיבות להחלת חזקת השיתוף אלא שהאשה ויתרה על זכויותיה על ידי התנהגותה, הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שדן במקרה בשבתו בערעור על החלטתה של ועדת הערר. מכאן, שפסק דין וינפלד [5] ניתן באפיק ההליך המיוחד, שקבע המחוקק לעניין מס שבח ולא במסגרת המרצת פתיחה בלתי תלויה בהליך כזה. בכל מקרה, אין חולק, שניתן לפנות לבית המשפט גם כשקיימת דרך חלופית והכל תלוי בנסיבות. 9. בענייננו, הבקשה לשינוי רישום החלקים המקוריים באה לאחר ביצוע עיסקת המכר ולא לפניה; הוגש "טופס מש"ח" ובו נרשם (במקום המיועד להעתקה מהנסח), כי המבקשת 1 היא בעלת מחצית מאז 1922, וכי היא, יחד עם המשיבים 2 ו-3, בעלים של המחצית השנייה, מכוח ירושה, מ-1963. הרישום הנ"ל משקף את המצב המבוקש בתובענה, דהיינו, להכיר במבקשת 1 כבעלת מחצית מהזכויות, בדיעבד מאז 1922. אין הוא משקף את הרישום בפנקס המקרקעין שבו רשומים ה"חלקים המקוריים" מכוח הירושה. המנהל לא הכיר בחלוקה זו של הבעלות (שלא היה לה כל אישור רשמי ברישום או בפסק דין) ואימץ את החלוקה הרשומה בספרי המקרקעין. על כך הוגשה השגה, שבה נטענו הטענות המתייחסות לחזקת השיתוף. הגשת התובענה אמנם קדמה לה, אלא שהדרך החלופית הקבועה בדין נקטעה בטרם מוצתה, והיא עדיין עומדת לרשות המבקשים. 10. אילו התייחסה התובענה רק לחלקה שנמכרה, לא הייתי מהססת להפנות את המבקשים למיצוי ההליכים על פי חוק מס שבח מקרקעין, והייתי דוחה את הטיעון שהועלה בקול רפה, לפיו אין למנהל ולוועדת הערר סמכות לדון בטענת חזקת שיתוף בין בני הזוג. הסמכות להחליט בשאלה, לצורך המיסוי בלבד, לשם קביעת "תאריך הרכישה", וככל שהדבר נוגע ליחסים בין המבקשים לבין המנהל, לא הוטלה בספק בפסק דין וינפלד [5]. שם דנה ועדת הערר הן בשאלת החלת חזקת השיתוף, שאף, מצאה להחילה, והן בשאלת הוויתור על טענה זו; בית המשפט העליון דן בקביעות אלה לגופן ולא ביטלן מחמת חוסר סמכות של ועדת הערר לקובען. 11. אף על פי כן, לא אפנה את המבקשים להליכים מיוחדים, משום שהתובענה מתייחסת לכל הנכסים, ביניהם חלקות שטרם נעשו בהן עיסקאות, ואין עומד לרשות המבקשים הליך חלופי. כאן, ההצהרה המבוקשת לגבי אותן חלקות, צופה פני עתיד ואין טעם לפצל את הדיון, באופן שלגבי חלקה אחת יתקיים דיון באפיק מיוחד במסגרת חוק מס שבח מקרקעין ולגבי החלקות האחרות, תידון התובענה בבית-משפט זה. פיצול כזה אינו רצוי מכל הבחינות. 12. אשר על כן, מחליטה אני לדחות את הטענה הטרומית, באשר למחיקה או לדחייה על הסף, של התובענה. 13. באי-כוח הצדדים ביקשו לסכם בכתב לגופו של עניין, אם הטענה הטרומית תידחה. לפיכך, קובעת אני כי יוגשו סיכומים בכתב. המבקשים תוך 30 יום מהיום. המשיב תוך 30 יום מיום קבלת סיכומי המבקשים. הסיכומים יועברו על ידי צד לרעהו, באופן ישיר ולא באמצעות בית המשפט. התיק יובא לפניי לכתיבת פסק דין ביום 1.9.92, או כשיוגשו הסיכומים, לפי המוקדם. הודעה על שימוע פסק הדין תינתן לצדדים בבוא העת. איני מוצאת לפסוק הוצאות. המרצת פתיחהפסק דין הצהרתי