לפני בקשה לסילוק התובענה על הסף, או לחילופין, העברתה לפסים של תביעה רגילה. 1. הרקע על פי המתואר בתובענה (א) ביום 8.7.71 רכשה המשיבה מהאפוטרופוס הכללי (להלן:- "האפוטרופוס") את הזכויות בחלקות 585, 587 ו-589 בגוש 3704 (להלן:- "המקרקעין"). בעת רכישת המקרקעין, הוערך שוויים לנוכח התחייבות המבקשת 1 (להלן:- "העירייה") לפצות את האפוטרופוס בגין קרקע שניטלה ממנו על ידיה שלא כדין (להלן:- "ההתחייבות הראשונה"). הפיצוי בא לידי ביטוי בהתחייבות העירייה לצרף למקרקעין שטח של 552 מ"ר, באופן שיווצר מגרש רגולרי בשטח של 1087 מ"ר; כאשר אם העירייה לא תעמוד בהתחייבותה זו תוך שנתיים, יפוצו בעלי המקרקעין על ידי העירייה בגין כל נזק מכל מין שהוא. התחייבות נוספת שנטלה על עצמה העירייה היתה לפצות את בעלי המקרקעין בגין הפקעת יתר של 270 מ"ר (להלן:- "ההתחייבות השניה"). עם רכישת המקרקעין על ידי המשיבה כאמור, באה היא, לטענתה, בנעלי האפוטרופוס, באופן שהתחייבויות העירייה הומחו כלפיה. המשיבה מתארת בתובענה את ההשתלשלות התכנונית וההיסטורית שהביאה למתן ההתחייבויות הנ"ל לאפוטרופוס (פרק א(2) לתובענה), אולם אין עובדות אלו צריכות לענייננו במסגרת בקשה זו. (ב) המשיבה טוענת, שמראשית שנות ה-70, עת רכשה את המקרקעין, פנתה היא פעמים רבות למבקשות בבקשה לאפשר לה לממש את זכויותיה על פי האמור לעיל, אך ללא הועיל. בהקשר זה מפנה המשיבה לתכתובת עניפה שהוחלפה עם המבקשות (נספחים ח' - לא' לתובענה); תכתובת שהעלתה חרס. (ג) ביום 31.3.98 החליטה הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכז (להלן:- "הוועדה המחוזית") ליתן תוקף לתכנית מתאר מקומית רח/1/28/2010 (להלן:- "התוכנית"). לטענת המשיבה, העניקה התכנית זכויות מפליגות לבעלי מגרשים סמוכים, תוך פגיעה בזכויות המשיבה, והגבילה באופן משמעותי את יכולתן של המבקשות לאפשר למשיבה לממש את זכויותיה הנ"ל. התנגדויותיה של המשיבה לתכנית לא צלחו, ועל כן, הגישה היא, ביום 8.7.98 עתירה מינהלית (ע"מ 1035/98, נספח לב' לתובענה). ביום 11.4.99 דחה כב' השופט מודריק את העתירה (להלן:- "פסק הדין"), תוך שהוא נסמך על דברי הוועדה המחוזית בהחלטתה ליתן תוקף לתוכנית, ולפיהם מסתמן פיתרון הולם לבעייתיות שנוצרה (ראה עמ' 20-21 לפסק הדין, נספח לג' לתובענה). (ד) לאחר מתן פסק הדין פנתה היועצת המשפטית של העירייה דאז, עו"ד נילי ברעם ז"ל, אל המשיבה, והודיעה כי העירייה מעוניינת לסיים המחלוקת בבוררות. בהתאם לפנייה זו, הוחלפו טיוטות הסכם בוררות בין הצדדים, וגובשה, לטענת המשיבה, טיוטא סופית שאושרה על ידי העירייה, אך לא נחתמה על ידיה. או אז, הלכה עו"ד ברעם ז"ל לעולמה, והטיפול בעניין הועבר לעו"ד רועי בר. המשיבה טוענת, שחרף התחייבות העירייה לסיים המחלוקת בבוררות, התכחשה העירייה להתחייבות זו, וסירבה ליטול על עצמה ניהול בוררות שעלולה לכבול את ידיה מלממש הליך תכנוני חדש. (ה) משנוכחה המשיבה שהפיתרון המובטח והמיוחל מבושש לבוא, הגישה היא, ביום 14.1.04 את התובענה דנן, ובה ביקשה הסעדים הבאים, במישרין או לחילופין: (1) צו הצהרתי, שלפיו הפרה העירייה את התחייבויותיה הנ"ל; (2) צו עשה המחייב את העירייה להקנות למשיבה מגרש שווה ערך למגרש עליו סוכם עימה; (3) צו הצהרתי, שלפיו הפרה העירייה את התחייבויותיה בכך שלא חתמה על הסכם הבוררות, ושזכאית היא לפיצויי הסתמכות בגין הפרתו; (4) צו עשה המחייב את העירייה לקיים את הסכם הבוררות. (ו) המבקשות הגישו בקשה למחיקת התובענה על הסף, היא הבקשה שלפני, ובה טוענות הן שיש לסלק את התובענה על הסף מחמת: היעדר סמכות עניינית; התיישנות; היעדר יריבות; שיהוי, ויתור והשתק; מעשה בית-דין והשתק פלוגתא; חוסר ניקיון כפיים ואי צירוף מסמכים מהותיים; וסעדים הסותרים זה את זה. לחילופין, טוענות המבקשות יש להעביר את התובענה לפסים של תביעה רגילה, מאחר שאינה ראויה להתברר בדרך של המרצת פתיחה. 2. דיון והכרעה: אדון להלן בטענות המבקשות האמורות, אחת לאחת. (א) היעדר סמכות עניינית המבקשות טוענות, שהסמכות העניינית לדון בתוענה זו מסורה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, וזאת מכוח הוראת סעיף 8 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס - 2000 (להלן:- "חוק בית משפט לעניינים מינהליים"), המתייחס להחלטה של רשות. כמו כן, אליבא דמבקשות, עסקינן בעתירה העוסקת בענייני תכנון ובניה, וככזו מסורה הסמכות לדון בו לבית משפט לעניינים מינהליים גם מכוח סעיף 10 לתוספת הראשונה לאותו חוק. דין טענה זו להידחות, על שני טעמיה. עסקינן בסכסוך בין המשיבה למבקשות הנוגע לקיום התחייבויות חוזיות של המבקשות שניתנו בגדרי המשפט הפרטי, ואין מדובר בהחלטה של רשות "במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל" כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים. נוסף על כך, אין המשיבה תוקפת בגדרי תובענה זו כל החלטה של המבקשות בענייני תכנון ובניה, כי אם, כאמור, מבקשת לאכוף התחייבות של העירייה במישור המשפט הפרטי. גם מטעם זה, נתונה הסמכות לדון בתובענה לבית משפט זה (והשווה: ה"פ 173/02 (בש"א 9605/03) עיריית חולון נ' ליטבק ואח' (לא פורסם, ניתנה ביום 7.10.03) בסע' 2(ב) להחלטה). בעניין זה ציין כב' השופט מודריק בעמ' 6 שורות 18-19 לפסק הדין כדלקמן: "אין זה תפקידו של בית משפט הדן בעתירה מנהלית לברר סכסוך זה - אם יש כזה - במישור המשפט הפרטי, בין העותרת לבין העיריה." מכלול זה מעלה, שהסמכות לבירור התובענה נתונה לבית משפט זה. (ב) התיישנות המבקשות טוענות, שהתובענה מושתתת על שתי התחייבויות נטענות: האחת - מכתב ראש העיר לאפוטרופוס, מיום 6.6.63 (נספח ד' לתובענה); והשניה - החלטת הנהלת העירייה שאושרה במועצת העירייה, מיום 24.10.63 (נספח ה' לתובענה); לטענת המבקשות, מדובר בהתחייבויות חוזיות, שתקופת ההתיישנות הנוגעת להן הינה 7 שנים, לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן:- "חוק ההתיישנות"). התחייבויות אלו התיישנו, אליבא דמבקשות, לכל המאוחר - באמצע שנות ה-70, ולכן יש לסלק את התובענה על הסף מחמת התיישנותה. גם טענה זו - אין בה ממש. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע לאמור: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה." מקובלת עליי עמדת ב"כ המשיבה, שלאורך תקופה ארוכה הביעה העירייה את נכונותה וכוונתה לקיים את התחייבויותיה (ראה, למשל, מכתבו של ממלא מקום ראש העיר, מיום 3.7.95, נספח כד' לתובענה; וכן, קביעתו של השופט מודריק בעמ' 6, שורות 20-22 לפסק הדין: "לצרכי פסק הדין דידן די שאציין שהועדה המקומית מכירה בכך שמגרש הטירה [המשיבה - ה' ג'] איננו רגולרי וכי מן הראוי לקדם פתרון תכנוני שיאפשר לבעלים לממש את זכויות הבניה שבידם במגרש זה."; עוד ראה סע' 3 ו-4 לטיוטת הסכם הבוררות שנערך על ידי היועצת המשפטית של העירייה, נספח לה' לתובענה). התמונה הלכאורית העולה מתכתובת זו הינה, שהכוונה לקיים את המוסכם בעין מעולם לא נזנחה על ידי המשיבה, וכל עוד העירייה יוצרת מצג שלפיו בכוונתה לקיים את התחייבויותיה - אין לצפות מהמשיבה להגיש תובענה בעניין זה. המשיבה טוענת, שעילת התובענה נולדה עת הצהירה העירייה לראשונה שאין בכוונתה לקיים את התחייבויותיה, וזאת ביום 22.12.02. בתשובתן לתגובת המשיבה, לא התייחסו המבקשות לנטען בהקשר זה, ולכן, אני מקבלת, בשלב זה, את גרסת המשיבה, וקובעת שעילת התובענה נולדה ביום 22.12.02 (והשווה: ע"א 508/64 עבאס עבד אללה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פד"י יט(4) 427). אין לקבל את טענת המבקשות, שלפיה מאחר שלא בוצעה ההתחייבות הראשונה תוך שנתיים, ומאחר שלא נקבע מועד לקיום ההתחייבות השניה חלפו המועדים הנ"ל זה מכבר: הראשון - בתוך שנתיים, והשני - בתום זמן סביר. כאמור, כל עוד יוצרת העירייה מצג שהבכוונתה לקיים את ההתחייבויות הנ"ל, אין מדובר בהפרה מצידה, ואין לצפות מהמשיבה להגיש תובענה במהלך תקופה זו. עובדה זו מקבלת משנה חשיבות לנוכח העובדה, שהמבקשות הינן רשויות סטטוטוריות, המחוייבות בחובת תום לב מוגדלת למימוש התחייבויותיהן כלשונן, ובמועד. על סמך החומר הנמצא לפניי אני קובעת שהתובענה לא התיישנה. (ג) היעדר יריבות טענת המבקשות בהקשר זה, נשענת על היעדר הצגתו של הסכם כתוב בין האפוטרופוס לבין המשיבה, שמכוחו הומחו למשיבה הזכויות שקמו לאפוטרופוס מכוח התחייבות העירייה. משלא הוצג הסכם כתוב בין האפוטרופוס למשיבה, לא הוכח כלל, לטענת המבקשות, כי המשיבה זכאית להיכנס בנעליו של האפוטרופוס. לטענתן, אין די בהצגתו של מסמך האפוטרופוס, מיום 12.1.73 (נספח ב' לתובענה), בו מאשר נציג האפוטרופוס שהזכויות בנוגע למקרקעין נמכרו למבקשת, לרבות הזכויות הנובעות מכך. בנוסף טענו המבקשות, שסעיף 11 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט - 1969 (להלן:- "חוק המחאת חיובים") מחייב מסמך בכתב כתנאי לתוקפה של המחאת חיוב שנוצר לפני תחילתו של אותו חוק. גם מטעם זה יש לקבוע, שאין יריבות בין המבקשות למשיבה, ולדחות את התובענה על הסף. אין בידי לקבל טענות אלו, כטעם לדחייה על הסף. ובמה דברים אמורים? התמונה הלכאורית העולה מהחומר המצוי לפניי הינה, שלאורך שנים רבות יצרה העירייה כלפי המשיבה מצג, לפיו יש בכוונתה לממש את התחייבויותיה כלפי האפוטרופוס, שהמשיבה באה בנעליו. עובר להגשת התובענה לא העלתה העירייה כל טענה, שלפיה לא הסכימה להמחאת זכויותיו של האפוטרופוס למשיבה. ההיפך הוא הנכון. לנוכח המצג האמור, מנועה היא כעת מלטעון, לראשונה, להיעדר יריבות עם המשיבה, ודי בתמונה לכאורית זו כדי לדחות את טענת המבקשות ככל שהיא נוגעת לסילוק התובענה על הסף. המבקשות טוענות, שהמחאת זכות כגון דא מחייבת מסמך בכתב בהתאם לסעיף 11 לחוק המחאת חיובים, הקובע: "זכות הנובעת מחיוב שנוצר לפני תחילת חוק זה, המחאת מקצתה טעונה הסכמת החייב." בעניין זה טוענות המבקשות, כאמור, שהמשיבה לא הציגה את הסכם רכישת המקרקעין בינה לבין האפוטרופוס. המשיבה טוענת, שהסכם כתוב מעולם לא נחתם: המשיבה זכתה במקרקעין במכרז, והמכירה אושרה בצו בית משפט, ביום 8.7.71. איני רואה צורך להכריע בשאלת דרישת הכתב במסגרת ההליכים המקדמיים. הלכה היא שדרישת כתב סטטוטורית עשויה לסגת כאשר היא מתנגשת עם דרישת תום הלב (וראה לעניין זה: ע"א 986/93 יעקב קלמר נ' מאיר גיא, פד"י נ(1) 185). כמו כן, יש לבחון את השאלה: אם מכלול המסמכים שהוצגו על ידי המשיבה אינם מקיימים את דרישת הכתב האמורה. שאלות אלו ראויות להיבחן בתום הבאת הראיות, ולא בשלב זה, והמבקשות תהיינה רשאיות להעלותן במסגרת הסיכומים, אם יראו לנכון לעשות כן. מכל מקום, אין טענה זו מצדיקה דחיית התובענה על הסף; והוא הדין גם לגבי הטענה המתייחסת לאי צירופו של מסמך נחוץ על ידי המשיבה. (ד) שיהוי, ויתור והשתק המבקשות טוענות, שלנוכח הזמן הרב שחלף ממועד מתן ההתחייבויות לאפוטרופוס, ועד להעלאת הדרישה לראשונה על ידי המבקשות - מצדיקה דחיית התובענה על הסף מחמת ויתור מצד האפוטרופוס, ומצד המבקשת שנכנסה בנעליו. המבקשות טוענות בהקשר זה שערכם של המקרקעין, עת נרכשו, נמדד לנוכח התחייבויות העירייה כלפי האפוטרופוס. כפי קבעתי לעיל, מהחומר המונח לפניי עולה לכאורה, שהמשיבה לא ויתרה לרגע על זכויותיה שהובטחו לאפוטרופוס, וממילא לא זנחה את כוונתה לממשן. אין לקבל את טענת המבקשות, לפיה עצם חלוף הזמן הרב עלול לגרום נזק לרשות ולאינטרס הציבור. לאורך הזמן הרב, כאמור, ניתן למצוא עוגן בכתובים לכוונתה של העירייה לקיים את החייבויותיה, ומשכך, אין לקבל טענה סתמית שהועלתה בעלמא לגבי נזק נטען שעלול להיגרם למאן דהוא. אין בטענת השיהוי ממש, ככל שהיא נוגעת לסילוק התובענה על הסף, ועל כן היא נדחית. מטעמים דומים אף נדחית טענת המבקשות בעניין אי נקיון כפיים מצד המשיבה. (ה) מעשה בית-דין דינה של טענה זו אף היא - להידחות. המבקשות טוענות, שבמסגרת העתירה המינהלית שהגישה המבקשת, בין היתר, נגד הוועדה - קם מחסום מעשה בית-דין המונע התדיינות נוספת באותו עניין. במסגרת העתירה המינהלית תקפה המשיבה את החלטת הוועדה המחוזית שנתנה תוקף לתוכנית, כהגדרתה לעיל; ואילו התובענה דנן מתייחסת להתחייבות חוזית של העירייה כלפי המשיבה במישור המשפט הפרטי. אין עסקינן באותו עניין, ודי בכך כדי לדחות את הטענה. בנוסף - וככל שטענה זו מתייחסת לעירייה - דינה להידחות גם מן הטעם שהעירייה לא הייתה בעלת דין בעתירה המינהלית. אם לא די בכך, הרי שככל הנוגע להסכם הבוררות - מדובר במסכת עובדתית מאוחרת לתובענה המינהלית, ושלא התבררה כלל בבית המשפט. בעניין זה, וכפי שצוטט על ידי לעיל, קבע כב' השופט מודריק, שהתובענה המינהלית אינה נוגעת לסכסוך במישור המשפט הפרטי המתנהל בין המשיבה לוועדה, ככל שמתנהל. זהו הסכסוך דנן, שטרם התברר בבית המשפט, והטענה בעניין השתק פלוגתא, איפוא, נדחית. (ו) סעדים הסותרים זה את זה גם טענה זו נדחית. המשיבה עתרה לסעדים במישרין או לחילופין (ראה הן בפרק המבוא לתובענה, והן בכותרת לסיפא של התובענה, בעמוד 17 לתובענה), ואין בסתירה ביניהם משום פגם, לא כל שכן טעם למחיקת התובענה על הסף. (ז) העברת התובענה לפסים של תביעה רגילה המבקשות טוענות, שהתובענה אינה ראויה להתברר בדרך של המרצת פתיחה, וזאת מארבעה טעמים: הראשון - התובענה כוללת סעדים של צווי עשה ופסיקת פיצויים, שאינם מתאימים להתברר בדרך של המרצת פתיחה; השני - המרצת הפתיחה כוללת דיון בערב רב של עובדות, הליכים וטיעונים סבוכים וארוכים, באופן שלא ניתן יהיה לדון בהם במסגרת הליך מהיר ויעיל כגון המרצת פתיחה; השלישי - אין לאפשר הגשת המרצת פתיחה, שעה שדרך המלך לזכות בסעדים המבוקשים היא הגשת תובענה רגילה; הרביעי - חלק מן הסעדים המבוקשים, אינם אלא מסווה לסעדים כספיים. אתייחס לטעמים האמורים לפי סדרם: (אא) התובענה כוללת סעדים של צווי עשה ופסיקת פיצויים המבקשות טוענות, שצווי עשה המבוקשים בתובענה אינם סעדים שניתן לבקשם במסגרת המרצת פתיחה. דין הטענה להידחות. אין חולק שבמסגרת המרצת פתיחה ניתן להגיש תובענה לסעד הצהרתי (ראה תקנה 253 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). ובאשר למשמעות קבלת סעד המצהיר על תוקפו של חוזה כבר קבע בית המשפט העליון: "תביעה לסעד הצהרתי גרידא מותר להגישה על דרך של המרצת פתיחה (תקנה 253 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984); הסעד האופרטיבי - חיובו של מזור לבצע את החוזה - הינו חלק מן ההצהרה המבוקשת, ובנסיבות העניין אין הוא אלא פועל יוצא של ההצהרה על דבר תקפות החוזה. יתרה מזאת: ההלכה היא כי ניתן לתבוע על דרך המרצת פתיחה ביצוע בעין של חוזה למכר מקרקעין, אף אם תוקפו או קיומו של החוזה שנויים במחלוקת וחרף נוסחה הגורף של תקנה 250." [ההדגשות הוספו - ה' ג'] (ע"א 2106/91 ציון מזור נ' יפעת וחידי, פד"י מז (5) 788, 792-793). לנוכח הלכה זו יש לבחון את הסעדים המבוקשים על ידי המשיבה בתובענה: הסעד הראשון הינו סעד הצהרתי, שלפיו הפרה העירייה את התחייבותיה. מדובר בסעד הצהרתי גרידא, שמותר לבקשו בדרך של המרצת פתיחה; הסעד השני - צו עשה להורות לעירייה להקצות למבקשת לאלתר, ולא יאוחר מ-60 יום ממועד מתן פסק הדין בתובענה מגרש שווה ערך למגרש שהובטח למבקשת. סעד זה הינו צו עשה, המהווה אכיפה בעין של ההתחייבות הראשונה של העירייה כלפי המשיבה, למעט המועד שמבוקש בו. מדובר בסעד אינהרנטי לשאלת הפרת ההתחייבות, שכן מדובר באכיפה בעין, המהווה חלק מן ההצהרה המבוקשת. הסעד השלישי - צו הצהרתי לפיו הפרה העירייה את התחייבותה להעביר את הסכסוך לבוררות, בכך שסירבה לחתום על הסכם הבוררות ולפעול לפיו, ולפיכך זכאית היא לפיצויי הסתמכות בגין הפרה זו. סעד ההצהרה על הפרת ההסכם - אף הוא סעד הצהרתי, שמותר לבקשו בדרך של המרצת פתיחה; ובאשר להצהרה על זכות לפיצויי הסתמכות נטען, שסעד זה מקים למשיבה זכות לקבלת פיצוי כספי, ומדובר בסעד שאינו מתאים להתברר בדרך של המרצת פתיחה. ראשית יאמר, שאין מדובר בסעד כספי. עצם הצהרה על זכות לפיצויי הסתמכות אינה מהווה סעד שניתן להוציאו לפועל. שנית, הלכה היא שמותר לבקש בדרך של המרצת פתיחה הצהרה על הפרת חוזה באופן שמזכה את הניפר בפיצויים בגין הפרתו. בהקשר זה נאמר: "אכן, אם כבר ניתן לתבוע סעדים סופיים (כגון, פיצויים בשל הפרת חוזה), יהא זה שיקול רב ערך לא לדון בתובענה בהמרצת-פתיחה, שכן סעד הצהרתי גרידא בנסיבות כאלה (כגון שהחוזה הופר) הוא אז אך שלב אחד בסכסוך מתמשך. "במיוחד אין מעניקים סעד הצהרתי במקרה בו מבקש בעל דין לעקוף את הצורך בהתדיינות ישירה ועניינית על הנושא, אשר עליו סבה המחלוקת" (דברי הנשיא שמגר בע"א 136/82 [2], בעמ' 671 מול אות השוליים ב). לא כזאת היא תמיד ובהכרח תובענה כספית, בה מבקש הנושה בהמרצת- פתיחה צו הצהרתי שהחוב קיים. כפי שנאמר בספרו של פרופ' זמיר ‎I. ZAMIR, THE DECLARATORY JUDGMENT (LONDON, 1962) 229 העובדה, שיש לתובע עילה לתבוע סעד כספי, אינה חוסמת את הדרך בפני התובע מלתבוע סעד הצהרתי. כמבואר שם, קיימים אמנם סייגים לכלל זה, ואחד מהם הוא, כאשר חרף הפסק ההצהרתי מעלה המשיב הגנה שבינה לבין ההצהרה אין ולא כלום. "במקרה כזה עשוי בית-המשפט לסרב לתובע מתן הסעד ההצהרתי" - דברי השופט לוין (בהתייחסו נאמר בספרו הנ"ל של פרופ' זמיר) בע"א 227/77 [3], בעמ' 91 מול אותיות השוליים ב-ד. ואכן, כאשר מתבקש הסעד ההצהרתי רק בשלב אחד בין שאר שאלות שבמחלוקת, שיישארו פתוחות בין הצדדים בדרך לסעד המהותי, תהיה הנטייה לא לדון בו במסגרת של המרצת-פתיחה" (ר"ע 207/87 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נתניה נ' אריה לוטקר ואח', פד"י מא(2) 304, 306-307). ענייננו, ביקשה המשיבה סעד הצהרתי על הפרת ההתחייבות לקיים בוררות ועל זכותה לפיצויים בגין הפרה זו. יחד עם זאת, מדובר בסעד משני לסעד אכיפת הסכם הבוררות, שמטרתו לסיים את המחלוקות בין הצדדים. משכך, מדובר בסעד שראוי להתברר בדרך של המרצת פתיחה. המשיבה לא תהא זכאית, במסגרת תובענה זו, לקבלת פיצויים אך יתכן שתהא זכאית לסעד הצהרתי על זכאות לפיצויים (שסכומם ייקבע בהליך נפרד) בשל מעשי או מחדלי המבקשות. הסעד הרביעי - צו עשה לחייב את העירייה לחתום על הסכם הבוררות, ולפעול לפיו. גם סעד זה אינהרנטי לסעד השלישי, מאותו טעם המתייחס לסעדים הראשון והשני. מן המקובץ עולה, שהסעדים המבוקשים מתאימים להתברר בדרך של המרצת פתיחה, וטעם זה של המבקשת - דינו להידחות. (בב)התובענה מצריכה בירור עובדתי נרחב ככלל, המרצת הפתיחה נועדה לדיון שנסוב, בעיקרו, סביב שאלת משפטית, שהבירור העובדתי הנוגע לה אינו רחב. מקום שקיימת מחלוקת עובדתית רחבה, אין מדובר במקרה שנוח לו להתברר בדרך של המרצת פתיחה (ראה לעניין זה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, התשנ"ה - 1995), 105; ע"א 167/89 פלדי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פד"י לה(4) 378, 382). ברם, בירור עובדתי והעדת עדים אינה חזות הכל. אף אם קיימת מחלוקת עובדתית, עצם קיומה אינו שולל בהכרח בירור ההליך בדרך דיונית זו. לעניין זה, שני מבחנים ינחו את בית המשפט בקובעו אם התובענה ראויה להתברר בדרך של המרצת פתיחה: הראשון, האם יתבררו העובדות השנויות במחלוקת די צורכן אף בהיעדר כתבי טענות; והשני, האם יקופח אחד מבעלי הדין, ובמיוחד המשיב, עקב ההגבלה המוטלת על העדת עדים והצורך בהיתר לשם כך (ע"א 1937/92 משה קוטלר נ' חיה קוטלר, פד"י מט(2) 233, 240; מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (מהדורה 13, התשס"ב - 2002), 806; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, התשס"ג - 2003), 370). בענייננו, טוענת המבקשות, שעסקינן במסכת אירועים שנמשכה לאורך כ-40 שנה, וכוללת ערב רב של עובדות סבוכות הטעונות בירור מעמיק, שמצריך דיונים מרובים, ושאינו מתאים להתברר בדרך של המרצת פתיחה מטעמים אלה. איני מקבלת טענה זו של המבקשות. מדובר בתובענה לאכיפת שתי התחייבויות נטענות מצד העירייה: האחת - התחייבויות העירייה כלפי האפוטרופוס, שהמשיבה נכנסה בנעליו; והשניה - התחייבות להסדיר את המחלוקת נשוא ההתחייבויות הנ"ל במסגרת בוררות מוסכמת. מדובר בשאלות שעיקרן משפטיות, ושהמחלוקת העובדתית סביבן, על פניה, אינה כה סבוכה, כפי שטוענות המבקשות. המבקשות לא ציינו בבקשתן אלו עדים יש בכוונתן להביא, למעט נציג האפוטרופוס הכללי ושמאי, ואלו צדדים שלישיים נטענים עלולים להיפגע. לא שוכנעתי, איפוא שיהא בבירור התובענה דנן במסגרת דיונית זו כדי לקפח מי מהצדדים לה, ולכן, דין טענה זו אף היא - להידחות. יצוין, שלא יהא בקביעתי זו כדי לשלול מהמבקשות את הזכות לזמן עדים ולהביא ראיות, ובלבד שתתבקש רשות לכך, ושתנוח דעתי שעדים אלה אכן נחוצים לבירור הסוגיות השנויות במחלוקת, ולא נועדו להכביד על ההליך שלא לצורך (וראה לעניין זה: ע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' נועם אורים, פד"י מה(2) 811, 824). טענה נוספת שהעלו המבקשות במסגרת תשובתן לתגובת המשיבה מתייחסת לטענות מרמה, שהועלו, כביכול, על ידי המשיבה, ומהווה טעם נוסף לכך שהתובענה אינה מתאימה להתברר בדרך של המרצת פתיחה. אין בטענה זו ממש, שכן לא הועלו במסגרת התובענה עילות תרמית והונאה, וממילא אין להידרש להן במסגרת הבירור העובדתי הנדרש. (גג)דרך המלך להגשת התובענה היא תביעה רגילה המבקשות טוענות, שדרך המלך להשיג את הסעד המבוקש על ידי המשיבה היא הגשת תובענה רגילה. משכך, על בית המשפט להימנע מלתת סעד הצהרתי כמבוקש על ידיה. כפי שקבעתי לעיל, המשיבה עותרת בתובענה לאכיפת התחייבות המבקשות. מדובר בסעדים שמתאימים להתברר בדרך של המרצת פתיחה, ואיני רואה כל טעם לשלול מהמשיבה לברר את התובענה בדרך הדיונית שבה בחרה. אני דוחה גם טענה זו של המבקשות. (דד)סעד הצהרתי כמסווה לסעד כספי המבקשות טוענות שהסעדים המבוקשים בתובענה מהווה סעדים כספיים במסווה הצהרתי, ולא היא. כפי שקבעתי לעיל, הסעדים המבוקשים על ידי המשיבה הינם סעדים שמתאימים להתברר בדרך של המרצת פתיחה, וטענה זו אף היא - נדחית. (ח) מחיקת תגובת המשיבה לבקשה בהיעדר תצהיר בתשובתה לתגובת המשיבה, ביקשה היא למחוק את החלקים העובדתיים בה, מחמת אי צירוף תצהיר לתגובה. ביום 10.5.04 הגישה המשיבה בקשה להוספת תצהיר לתמיכה בעובדות שהעלתה בתגובתה, וביום 19.5.04 נעתרתי לבקשה. עובדה זה מייתרת את הדיון בטענה האמורה שהעלו המבקשות בתשובתן. 3. סוף דבר: מכל האמור לעיל, הבקשה, על כל עילותיה - נדחית. המבקשות תשאנה בהוצאות המשיבה בסך 7,500 ₪ + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. המרצת פתיחהצוויםצו עשה