רקע 1.המשיבים 6-7 (להלן - המשקיעים), באמצעות החברות המשיבות 8-9 (להלן - החברות), עסקו בעסקי כריית יהלומים במדינת סיירה לאונה. המשיב 1 (להלן - ולדמן) הלווה לחברות סכום כולל של 500,000 דולר (להלן - ההלוואה). המשקיעים והמבקש ערבו להתחייבות החברות להחזרת ההלוואה (להלן - הערבות). המשיבים 2-5 (להלן - עוה"ד) שותפים במשרד עורכי דין, אשר ייצג את הצדדים בשלבים שונים של העסקה והיה שותף בניסוח ההסכמים הקשורים לעסקה, בכללם כתב הערבות. החברות לא השיבו את ההלוואה. הליכים קודמים 2.ולדמן תבע את המבקש, את המשקיעים ואת החברות, להשבת כספי ההלוואה. התביעה הוגשה בבית משפט זה בהליך של סדר דין מקוצר. הנתבעים באותה תביעה הגישו בקשת רשות להגן. בקשת הרשות להגן התבססה בעיקר על טענות של הטעיה ומצג שווא שעשו כלפיהם ולדמן ועורכי הדין בהחתמתם על כתב הערבות. בית המשפט שדן בבקשה (כב' השופטת ערקובי) דחה את הבקשה וחייב את הנתבעים לשלם לולדמן את הסכום הנתבע (למעט סכום קטן). הנתבעים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. 3.הדיון בערעור התקיים בפני כב' השופטת גרסטל, ובמהלכו הסכימו הצדדים לביטול פסק דינו של בית משפט השלום, ולהעברת כל הסכסוך שביניהם לבורר, בכפוף לכך שהמערערים יפקידו ערבות בנקאית בסך 250,000 דולר. ההסכמה קיבלה תוקף של פסק דין (מיום 16.10.06, נספח ש27 לתובענה). 4.מאחר ועורכי הדין שהוצעו תחילה לשמש כבוררים לא הסכימו לכך, שבו הצדדים לבית המשפט המחוזי והודיעו על מינויו של עו"ד ישראל לשם לבורר (להלן - הבורר). במהלך אותה ישיבה הודיעו ב"כ הצדדים לבית המשפט כדלקמן: "אין בכך כדי להוות ויתור של עו"ד שפירא (המבקש - י.א.) על כל טענה מטענותיו לענין זכותו לעתור לביטול ההסכמה או כל הליך אחר. כל צד ישמור לעצמו כל טענה מטענותיו וכל זכות מזכויותיו". גם ההסכמות הללו קיבלו תוקף של החלטה (מיום 25.1.07, נספח ש27). 5.במהלך ישיבת הבוררות הראשונה, הודיע המבקש, כי הוא מעונין שגם עורכי הדין יצטרפו לבוררות, שאם לא כן "יהיה עלי לשקול האם לעשות שימוש בזכותי לטעון כי לא הסכמתי להליך הבוררות, כפי שהובעה בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי בינואר 2007". 6.לאחר שעורכי הדין הודיעו למבקש, כי הם אינם מעונינים להצטרף לבוררות, הגיש המבקש תובענה זו, שטיבה יפורט להלן. במקביל, הגיש המבקש בקשה לבורר לעכב את הבוררות עד למתן פסק דינו בתובענה זו. הבורר דחה את הבקשה (נספח ח' בבקשת ולדמן). התובענה והבקשות התובענה 7.התובענה נפתחת כך: "במסגרת הזכות שניתנה למבקש בהתאם להחלטת כב' הש' גרסטל מיום 25/01/07 (נ' ש28 להלן) מבקש המבקש לעתור לביטול הסכמתו להליך בוררות וכן נוקט בהליך המרצה זו על מנת לברר את הסוגיות שבמחלוקת. ויובהר, כי לאור העובדה, כי התגלו למבקש פרטים נוספים ומהותיים אודות הפעילות של המשיבים 2-5 אשר לא היו ידועים בעת ההחלטה של בהמ"ש המחוזי ולאור הודעתם של המשיבים לבורר כי הם אינם מסכימים להיות צד להליך הבוררות לא נותרה למבקש כל ברירה, כי אם לעתור לבהמ"ש נכבד זה במסגרת הליך חוקי זה". 8.בהמשך עותר המבקש למתן צו הצהרתי לביטולה של הערבות, כאשר הנימוקים לכך הם בעיקר אותם נימוקים שפורטו בבקשת הרשות להגן בדבר הטעיות ומצגי שווא שעשו כלפיו (וכלפי המשקיעים) ולדמן ועורכי הדין. 9.עוד עותר המבקש "לחילופין ו/או בנוסף: כי ככל ויינתן תוקף כלשהו לכתבי הערבות והמבקש יחויב על פיהן, הרי שהמשיבים 5-2 (עורכי הדין - י.א.) חייבים בשיפוי מלא של המבקש (הדגשה במקור - י.א.) על כל נזקיו וזאת מחמת הנסיבות להלן...", וכאן מפורטות שנית הטענות בדבר ההטעיות ומצגי השווא שעורכי הדין (וולדמן) עשו כלפיו (וכלפי המשקיעים) וטענות נוספות בדבר הפרת חובת זהירות, הפרת נאמנות וכיו"ב. בש"א 173580/07 10.זו בקשתו של המבקש ליתן צו מניעה זמני "לעיכוב הליכי הבוררות" המתנהלים בפני הבורר, עד למתן פסק דין בתביעה זו. המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים לחוסר סמכותו הענינית של בית משפט זה לדון בתובענה, כפי שיפורט להלן. המשיבים טענו גם לגוף טענותיו של המבקש ודחו את תביעתו לביטול הערבות. בש"א 173950/07 11.זו בקשתו של ולדמן לעיכוב הליכים (הליכי תביעה זו), לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות). הנימוק לכך הינו, כמובן, הסכם הבוררות שנעשה ושקיבל תוקף של פסק דין והליך הבוררות המתנהל. המבקש טוען, כי ניתנה לו הזכות לעתור לביטול הסכמתו לבוררות, וכן הוא טוען שאין לעכב את הבוררות משום שתביעה זו הוגשה כנגד צדדים נוספים (עורכי הדין), שאינם צד להסכם הבוררות, ולאחר שהם סירבו להצטרף אליה. המבקש מסתמך בענין זה על פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 985/93 אלרינה אינווסטמנט קורפורישן נ' ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ ואח', פ"ד מח(1) 397 (להלן - אלרינה). בש"א 175577/07 12.זו בקשת עורכי הדין לסלק את התובענה נגדם על הסף, מחמת שני נימוקים: א.התובענה הוגשה טרם זמנה, כיוון שעדיין לא התקבלה תביעתו של ולדמן כלפי המבקש. ב.למבקש עומד סעד חילופי, תביעה כספית, ומשום כך אין לדון בתובענה בדרך של המרצת פתיחה. סמכות ענינית - טענות הצדדים 13.טענת חוסר הסמכות הענינית מתבססת על שני נימוקים: א."בית המשפט" על פי חוק הבוררות הוא בית המשפט המחוזי, ומשכך לבית משפט זה אין סמכות להורות על עיכוב הליכי הבוררות המתנהלים. ב.אם המבקש מעונין בביטול הסכם הבוררות, עליו להגיש תביעה לביטול ההסכם ולביטול פסק הדין, אשר נותן תוקף להסכם, ותביעה זו צריכה להיות מוגשת בפני בית המשפט שנתן את פסק הדין, הוא בית המשפט המחוזי. 14.המבקש טוען במפורש (למשל בסעיף 9 להשלמת טיעוניו), כי הוא אינו מעונין לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אלא שהוא מממש את זכותו שנשמרה לו במסגרת ההסכמות שפורטו בפני בית המשפט המחוזי, ולפיה הוא רשאי לבטל את הסכמתו לבוררות. המבקש טוען עוד, כי העתירה לביטול הבוררות היא סעד טפל לסעד העיקרי, לביטול הערבות. ולבסוף טוען המבקש, כי שיקולי יעילות וצדק מחייבים לברר את התביעה כנגד ולדמן יחד עם התביעה כנגד עורכי הדין. דיון הסמכות הענינית - התביעה כנגד ולדמן 15.הסדר וההיגיון מחייבים לדון ולפסוק תחילה בתוקפו של הסכם הבוררות ובתוקפו של פסק הדין שנתן תוקף לאותו הסכם, ורק אם אלה יבוטלו, ניתן יהיה לדון בתביעה לביטול הערבות. כמובן, שאם תידחה התביעה לביטול הסכם הבוררות ופסק הדין, יתייתר הדיון (בבית המשפט) בתביעה לביטול הערבות. גם המבקש היה מודע לכך היטב, כאשר הקדים לעתירתו לביטול הערבות את עתירתו "לביטול הסכמתו להליך הבוררות", כאמור לעיל. מבחינה זו, הסיווג שעשה המבקש בין עיקר לטפל אינו סיווג נכון, ואין בו כדי להועיל לעמדתו. 16.על פי פתח התובענה, כאמור, המבקש היה מודע היטב גם לצורך "לעתור לביטול הסכמתו להליך הבוררות". משמע, לא הוקנתה למבקש זכות אוטומטית להודיע על ביטול הסכמתו, אלא "לעתור" לכך בלבד. וכך, אכן, נרשמו הדברים בפרוטוקול בית המשפט המחוזי (מיום 25.1.07), כאמור לעיל: "אין בכך כדי להוות ויתור של עו"ד שפירא (המבקש - י.א.) על כל טענה מטענותיו לענין זכותו לעתור לביטול ההסכמה או כל הליך אחר". 17."הסכמה" זו רק אישרה, להסרת כל ספק ככל הנראה, את הזכות השמורה לצד להסכם שקיבל תוקף של פסק דין לעתור לביטול ההסכמה, אם מחמת פגמים בהסכם עצמו העשויים להביא לביטולו על פי דיני החוזים, ואם מחמת פגמים בהליך השיפוטי של אישור פסק הדין. בעל דין המבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה מחמת פגם בכריתתו או בשל הפרתו על ידי בעל הדין האחר, חייב להגיש תובענה עצמאית לבית המשפט המוסמך אשר נתן את פסק הדין, ואין הוא יכול להסתפק במתן הודעת ביטול בלבד. כל עוד לא בוטל פסק הדין, הוא שריר וקיים. תקיפת החלק ההסכמי נעשית בדרך של הגשת תובענה נפרדת, על דרך של תביעה מקורית שתוגש לערכאה השיפוטית שנתנה את פסק הדין הראשון. ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, עמ' 327-328 (להלן - גורן), והפסיקה הנזכרת שם. 18.הערכאה השיפוטית שנתנה את פסק הדין, שאישר את הסכם הבוררות שנעשה בין המבקש ובין ולדמן הוא בית המשפט המחוזי. נמצא, כי הסמכות לדון בתביעה לביטול הסכם הבוררות הוא בית המשפט המחוזי ולא בית משפט זה. 19.כמובן, שגם הבקשה לצו זמני "לעיכוב הליכי הבוררות" צריכה לידון בבית המשפט המחוזי, בהיותה סעד זמני במסגרת התובענה. אולם, גם כשבקשה זו עומדת בפני עצמה, אין היא יכולה לידון אלא בבית המשפט המחוזי, בפניו נדונים עניני בוררות, על פי הקבוע בסעיף 1 לחוק הבוררות. בית משפט השלום עשוי לדון בעניני בוררות, רק אם הוא שהעביר את הענין שלפניו לבוררות, מכח סעיף 79ב לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט). גם על פי מבחן זה, התביעה צריכה להתברר בפני בית המשפט המחוזי, אשר העביר את הענין שבפניו לבוררות. עוד מוסמך בית המשפט על פי סעיף 5 לחוק הבוררות להורות על עיכוב הליכי בירור תביעה שמוגשת בפניו, כשהנתבע טוען לקיומו של הסכם בוררות בינו ובין התובע המחייב בירור הסכסוך בבוררות (כפי הבקשה שהגיש ולדמן). התביעה כנגד עורכי הדין ושאלת פיצול הדיון 20.האם יש בעובדה שהתובענה הוגשה גם כנגד עורכי הדין כדי לשנות את התוצאה האמורה? הסוגיה של פיצול דיון בין שני פורומים: בית המשפט ובוררות, עשויה להתעורר, כאשר הוגשה תביעה בין מספר בעלי דין, שרק בין אחדים מהם קיים הסכם בוררות. אולם, סוגיה זו יכולה לידון רק אם התובע אינו מכחיש את תוקף הסכם הבוררות. כאשר התובע מתכחש גם לתוקפו של הסכם הבוררות, הרי שיש להקדים דיון בתוקף הסכם הבוררות לפני דיון בסוגיות הפיצול. המבקש כאן אוחז בזה וגם בזה. מחד, הוא עותר לביטולו של הסכם הבוררות, ומאידך, הוא תובע את כל הצדדים, אלו הקשורים להסכם הבוררות ואלו שאינם קשורים אליו, גם יחדיו, כאילו ההסכם כבר בוטל. לצורך הדיון נניח, שהמבקש אינו עותר לביטול הסכם הבוררות, אך טוען, כי עצם צירופם כנתבעים של צדדים שאינם קשורים להסכם הבוררות, מצדיק את בירור התביעה, כאילו לא היה הסכם בוררות. 21.הפסיקה בשאלת פיצול הדיון בסיטואציה כזו איננה אחידה, כאשר השיקולים הנוגדים שעומדים בפני בית המשפט הם חוסר הנוחיות של הצדדים בפיצול הדיון, לעומת עקרון כיבוד הסכמים. לדיון בסוגיה זו, ראו: פרופ' סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת, כרך א', עמ' 302-311, והפסיקה הנזכרת שם. 22.הדרך לדון ולהכריע בסוגיה הנדונה הותוותה בפסק דין אלרינה (עמ' 402): "השאיפה לריכוז התביעות בהליך אחד אינה, בנסיבות דנא, חזות הכל, ואין בה לבדה לשמש "טעם מיוחד" שלא לעכב את ההליכים. סבורני כי עד שאנו באים ליישם שאיפה זו, עלינו לקיים מבחן דו שלבי: ראשית, לבחון את "הנחיצות הדיונית", דהיינו אם צורף לתובענה מי שאינו צד להסכם הבוררות צירוף של אמת, או רק כדי שתהא בידי התובע עילה להתחמק מהתחייבותו ליישב את הסכסוך בבוררות (ספרה של פרופ' ס' אוטולונגי, בוררות - דין ונוהל (דע-פורט, מהדורה 3, תשנ"א) 138). בשלב השני תיבחן "הנחיצות המהותית" שבקיום הליך אחד בבית המשפט כנגד הנתבעים כולם; דהיינו אם חיוני הוא, כדי שיהא בידי התובע לזכות בסעד אפקטיבי, כי הדיון לא יפוצל אלא יתנהל כמיקשה אחת. אם עולה החשש כי פיצול הדיון ישאיר את התובע חסר סעד, גם אם יזכה באחד ההליכים, משום שעלולים להיקבע בהליך האחר מימצאים, מסקנות או תוצאות סותרים - כי אז תקנת הציבור מחייבת שלא תיגרם למתדיין תוצאת תיקו אשר כזאת." 23.במקרה דנן, מתעוררת שאלה של ממש בדבר תום ליבו של המבקש, בצרפו את עורכי הדין הנתבעים בתביעה אחת עם ולדמן למרות הסכם הבוררות הקיים, כאשר הטענות כלפי עורכי הדין כבר היו קיימות ואף שימשו נימוק עיקרי בבקשת הרשות להגן שהוגשה (שעליה הוגש הערעור שהביא להסכם הבוררות), ולמרות זאת, הסכמתו של המבקש לבוררות לא הותנתה בהצטרפותם של עורכי הדין אליה. משכך, מתעורר החשש, שמא צירופם לתביעה זו לא נועד אלא להתחמק מהליך הבוררות. 24.אולם, גם אם נצלח את שלב "הנחיצות הדיונית", לא מתקיימת במקרה דנן "הנחיצות המהותית" המתוארת. שהרי, כפי שטענו עורכי הדין בבקשתם לסילוק התביעה כנגדם, חבותם לשפות את המבקש עשויה לקום רק אם תידחה תביעתו של המבקש לביטול הערבות, ולאחר שיחויב לשלם לולדמן את סכום ההלוואה. אם תביעתו של המבקש תתקבל והוא לא יחויב לשלם לולדמן מאומה, ממילא יתייתר הדיון בתביעתו נגד עורכי הדין. 25.אמנם, חלק מהטענות כלפי עורכי הדין משותפות לטענות כלפי ולדמן (הטעיה, מצג שוא וכו'), אך חלקן: טענות הקשורות לחובת הזהירות שלהם כעורכי דין ולהפרת חובת הנאמנות, הן טענות המיוחדות לעורכי הדין בלבד. ובאשר לטענות המשותפות, אלה ממילא יתבררו בתביעה כלפי ולדמן, שבמסגרתה מסתמא יוזמנו עורכי הדין להעיד, ואדרבא: אם יקבעו בפסק הדין שינתן באותה תביעה ממצאים כנגד עורכי הדין, המבקש יוכל לבסס עליהם את תביעתו כנגדם. 26.ההליך הראוי והתקין הוא, אפוא, שהמבקש ימתין בתביעתו כנגד עורכי הדין, עד לאחר תום בירור התביעה שבינו ובין ולדמן. באופן זה יכובד הסכם הבוררות שעשה עם ולדמן, ולא יתעורר כל חשש למסקנות או לתוצאות סותרות. 27.תוספת טעם למסקנה האמורה, הינה זו, שהתביעה כנגד עורכי הדין אינה ראויה להתברר בדרך של המרצת פתיחה משני טעמים: הראשון (שהוזכר בבקשת עורכי הדין לסילוק התביעה כנגדם) - תביעה לשיפוי המבקש על נזקיו הינה תביעה כספית, שצריכה להתברר כתביעה "רגילה" ובסדר דין "רגיל". השני - תביעה המתבססת על טענות בדבר הטעיה, תרמית וכדו' איננה ראויה לידון בדרך של המרצת פתיחה (ראו גורן, עמ' 472, והפסיקה הנזכרת שם). הטעם האחרון, כוחו יפה, גם בתביעת המבקש כלפי ולדמן. התביעה כנגד גרינברג 28.ענין נוסף שהועלה בטיעוני המבקש, הוא ענין התביעה שהגיש ולדמן כנגד אחד, תמיר גרינברג. המשקיעים מסרו יהלומים לגרינברג. ולדמן טען בתביעתו, כי בכך הופר ההסכם עמו. גם תביעה זו מתבררת בבוררות. טוען המבקש, כי גם זה מצדיק את עיכוב הליכי הבוררות. 29.מלבד זאת שהתביעה כנגד גרינברג הוגשה לפני הסכם הבוררות שנעשה, והמבקש לא סבר שהיא מונעת בירור הסכסוך הנדון בבוררות, הרי שהסמכות לדון בבקשה זו, כשלעצמה, נתונה בודאי לבית המשפט המחוזי (סעיף 18 לחוק הבוררות). סיכום ותוצאה 30.סיכום הדברים הוא, כדלהלן: א.יש לדון תחילה בתביעה לביטול הסכם הבוררות ופסק הדין שאישר את ההסכם. ב.בירור זה צריך להיעשות בערכאה שנתנה את פסק הדין: בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. ג.התביעה כנגד עורכי הדין צריכה להידחות עד לתום בירור הסכסוך שבין המבקש ובין ולדמן. 31.על פניו, ניתן היה להעביר את התובענה לבית המשפט המחוזי, מכח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט. אינני עושה זאת, משני טעמים: א.המבקש, על פי הצהרתו בטיעונים שהגיש, כאמור, איננו מבקש את ביטול פסק הדין של בית המשפט המחוזי. הצהרה זו סותרת, כאמור, את עתירתו בפתח התובענה שהגיש, ואינה מתיישבת עם תוכנה האמיתי של התביעה. למרות זאת, לא אכפה על המבקש את שאיננו חפץ. ב.צירופם של עורכי הדין לתביעה, כאשר הם לא היו צד, כאמור, לדיון שהתברר בפני בית המשפט המחוזי ואינם צד, כמובן, להסכם הבוררות, איננו מאפשר העברת התובענה לבית המשפט המחוזי, כמות שהיא. 32.בנסיבות אלה, הדבר הראוי לעשותו, הוא מחיקת התובענה כולה. באופן זה, ישקול המבקש שנית את כל צעדיו, יגדיר שנית את סעדיו ויפנה את עתירתו בהתאם לערכאה המתאימה. תוצאה 33.התובענה נמחקת. המבקש ישלם למשיבים שכ"ט עו"ד, כדלקמן: למשיב 1 - סך של 5,000 ₪, בצירוף מע"מ. למשיבים 2, 3, 4 ו-5 סך של 1,000 ₪ בצירוף מע"מ, לכל אחד מהם. חוזההמרצת פתיחה