השופט ש' לוין: 1. ביום 11.3.80 הגישה המשיבה 1 (להלן - התובעת) תובענה על דרך המרצת-פתיחה למתן פסק-דין הצהרתי, הקובע, כי "ערב מותו של המנוח אליעזר נוטקוביץ ז"ל, היתה [התובעת] זכאית למחצית הנכסים, בין נכסים שהיו רשומים על שמו של המנוח ובין נכסים שלמנוח היו בהם זכויות בלתי רשומות מכל סוג שהוא". התובעת היא אלמנתו של המנוח מנישואיו השניים, ואת תובענתה היא הגישה נגד אמו של המנוח ובתו מנישואיו הקודמים (להלן - הנתבעות), הן המערערות שלפנינו, נגד מנהל עיזבונו של המנוח, המוציא לפועל את צוואתו, נגד האפוטרופוס הכללי ונגד מנהל מס עיזבון. להודעת הבקשה צורף תצהיר ארוך, המפרט את גירסתה של התובעת בדבר ניהול משק הבית המשותף שלה ושל המנוח, וממנו עולה, שהבקשה מתייחסת למשק החקלאי הרשום על שם המנוח, לפרדס, לחלק בדירה, בו מתגוררת אמו של המנוח, ולחשבונות בבנקים. בסעיף 7 לתצהיר נכתב, כי במשך שנות נישואיהם של בני הזוג "ניהלנו את חיינו במשותף וכל ההכנסות היו מופקדות בחשבונות משותפים ו/או תכניות חסכון משותפות. הכנסות שנינו היו משמשות לקיומנו...". 2. ביום 15.6.80 עתרו הנתבעות על מחיקת המרצת הפתיחה על הסף מחוסר עילה, ובמהלך הדיון ביקש אף מנהל מס עיזבון את מחיקתו כבעל- דין. ביום 31.12.80 החליט בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לדחות את בקשת הנתבעות אך מחק את מנהל מס עיזבון כבעל-דין והורה על המשך הדיון ביום 3.3.81, אך הדיון לא התחדש אלא ביום 13.5.81. לפני מועד הדיון הגישה התובעת לתיק, ללא נטילת רשות, ארבעה תצהירים נוספים, האחד שלה עצמה ושלושה של אנשים זרים. בעקבות הגשתם עתרו הנתבעות להורות על החזרת התצהירים וכן לבטל את המרצת הפתיחה ולהפנות את בעלי הדין להגשת תובענה על דרך של כתבי טענות. ביום 13.5.81 החליט השופט המלומד, בין השאר, לקבל את תצהיר התובעת, ואילו לגבי שאר התצהירים אמר השופט, שהוא יבדוק "כל תצהיר לגופו בשעה שישמע". הבקשה לביטול המרצת הפתיחה נדחתה; הערעור שלפנינו מוגש לאחר רשות, שהוגבלה אך לשאלה, אם העניין מתאים לדיון בהמרצת-פתיחה, או שיש לדון בו כבתביעה רגילה. 3. הנתבעות אינן טוענות שהתובענה, כמו שהוגשה מלכתחילה, לא הייתה כשרה להתברר על דרך של המרצת-פתיחה, לא מבחינת העניין ולא מבחינת הנסיבות, אך הן אומרות, שהמצב נשתנה עם הגשת התצהירים הנוספים: ראשית, מדובר במחלוקת עובדתית, שאינה כשרה להתברר על דרך המרצת-פתיחה, משום שההכרעה בה טעונה השמעת עדים, והנתבעות אינן רוצות להיות תלויות בשיקול-דעתו של בית המשפט לעניין הבאתם, כאמור בתקנה 308 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963; שנית, לא תהיה להן הזדמנות להגיב על העובדות שבתצהירים הנוספים, ומה גם שאין הן יודעות, אם יוכשרו תצהירי האנשים הזרים כראיה, ולכן אין הן יכולות לכלכל את הגנתן. 4. לדעתי, יש לדחות את הערעור. כידוע, בשתיים שונות הן דרכי הדיון בהמרצת-פתיחה לעומת דרכי הדיון בתובענה על דרך של כתבי טענות: בהמרצת-פתיחה הדיון מתנהל על יסוד תצהירים ולא על-פי כתבי טענות, ועניין השמעת עדים טעון נטילת רשות מבית המשפט (ע"א 617/73 [1]). כדי לשכנע את בית המשפט, שיש להעביר עניין, שהוגש על דרך המרצת-פתיחה, לסדר הדין של תובענה רגילה. שומה על הנתבע להראות, שדרכי הדיון של המרצת-פתיחה תקפחנה אותו. לא שוכנעתי, שהנתבעות הצביעו על קיפוח דיוני כאמור. משלא ניתנה לנתבעות רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בדבר הגשתו של תצהירה הנוסף של התובעת, יש לראותו כאחד התצהירים המוגשים כהלכה, שעליהם מבוססת הבקשה. מכוח תקנה 317א לתקנות סדר הדין האזרחי רשאיות הנתבעות להגיש תצהיר שכנגד, לא יאוחר מהמועד הכלול באותה תקנה, ולא שוכנעתי, שהעדרם של כתבי טענות יקפח אותן במידה כלשהי. מאידך גיסא נראה לי, שלא צדק השופט בכך שהשהה את החלטתו בדבר קבלתם לראיה של תצהירי האנשים הזרים; אכן, כיצד תדענה הנתבעות, אם עליהן להגיש תצהירים שכנגד, כל עוד לא הוגשו תצהירים אלה במשפט? דא עקא, שלא ניתנה רשות לערער בעניין זה. ברם, אין מניעה, שהשופט ישקול החלטתו שוב ויחליט, אם מקבל הוא את התצהירים אם לאו. מאידך גיסא, יוכל השופט להתיר השמעתם של המצהירים הזרים כעדים במשפט (ללא הגשת תצהיריהם כראיה), ושוב יבוא עניין זה על תיקונו. 5. הנתבעות טועות בהסתמכן לעניין זכותן לקרוא לעדים על הוראות תקנה 308 לתקנות סדר הדין האזרחי, התולה את הרשות להשמיע עדים בקיום טעמים מיוחדים שיירשמו. התקנה החלה במקרה דנן איננה תקנה 308 אלא תקנה 318, הנותנת לבית המשפט שיקול-דעת רחב לגבי השמעת עדים וראיות אחרות. בהשתמשו בשיקול-דעתו להשאיר את העניין בגדרה של המרצת-פתיחה, חזקה על בית המשפט, שהוא לא ימנע בעד הנתבעות מלקרוא לעדים, ככל שהדבר דרוש להגנתן, ולא ראיתי, שהשופט עשה שימוש בלתי נאות בשיקול- דעתו במידה המחייבת את התערבותנו. הייתי דוחה את הערעור, אך הואיל והתובעת סיבכה את ההליכים ללא צורך על-ידי הגשת התצהירים הנוספים, ללא נטילת רשות, לא הייתי עושה צו להוצאות. השופט ד' לוין: אני מסכים. השופט א' שינבוים: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של כבוד השופט ש' לוין. המרצת פתיחהמסמכים