1. המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה על דרך המרצת-פתיחה (להלן - התובענה). לאחר קבלת התשובה מטעם המשיבים פנה המבקש למשיבים - ביום 27.9.2000 וביום 4.10.2000 - בבקשות לגילוי מסמכים כללי ולגילוי מסמכים ספציפי. ביום 2.10.2000 התקיים קדם-משפט בתובענה. במהלך הדיון ציין בא-כוח המבקש כי שלח למשיבים בקשה לגילוי מסמכים, אולם טרם הגיש בקשה בנדון לבית-המשפט. לפיכך ביקש בא-כוח המבקש כי נוסף על קביעת מועד שמיעת ההוכחות, תיקבע ישיבת קדם-משפט נוספת במטרה להגיש לבית-המשפט את הבקשה למתן צו לגילוי מסמכים עד למועד ישיבה זו. בית-המשפט המחוזי (השופטת ש' גדות) סירב לקבוע ישיבת קדם-משפט נוספת מן הטעם שמועד הישיבה היה ידוע לצדדים, ומשכך, היה המבקש יכול להגיש את הבקשה לגילוי מסמכים מבעוד מועד על-מנת שתידון במסגרת ישיבה זו. לאור האמור קבע בית-המשפט את התיק להוכחות ליום 25.2.2001. 2. ביום 29.10.2000, לאחר שפנייתו האמורה של המבקש נדחתה על-ידי המשיבים, הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בקשה בכתב למתן צו לגילוי ולעיון במסמכים. המשיבים התנגדו לבקשה. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה בקובעו כי אין מקום לדון בה לאחר שהסתיים קדם-המשפט בתיק, ומשנקבע מועד להוכחות. טענת המבקש שלפיה על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 טרם עבר המועד להגשת הבקשה, נדחתה על-ידי בית-המשפט. "טענה זו" - כך נקבע - "היה על המבקש לטעון בישיבת קדם-המשפט בה עתר לדחות את הדיון לקדם-משפט נוסף וכחלק מנימוקיו". מאחר שטענה זו לא הועלתה, לא מצא בית-המשפט לנכון להיעתר לה. 3. על החלטה זו עותר המבקש כי תינתן לו רשות ערעור. המבקש סומך בקשתו על תקנה 120(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה זו קובעת, כי: "בעל דין לא יהא רשאי לבקש מבית המשפט או מהרשם לתת צו למסירת שאלון או לגילוי מסמכים, אלא אם כן פנה לבעל דינו, תוך שלושים ימים מיום המצאת כתב ההגנה האחרון או כתב התשובה, לפי המאוחר יותר, בבקשה בכתב להשיב בתצהיר על השאלון או לגלות בתצהיר את המסמכים ובעל הדין לא נענה לבקשה תוך שלושים ימים מהיום שנמסר לו כתב הבקשה". המבקש טוען כי במועד קדם-המשפט טרם חלפו שלושים הימים שעמדו לבא-כוח המשיבים להשיב לפניות אלה. כיוון שכך, טוען המבקש, הוא לא היה רשאי על-פי דין לפנות לבית-המשפט באותו שלב בבקשה לגילוי מסמכים. החלטת בית- המשפט שלא לדון בבקשה לגילוי מסמכים לגופה שוללת ממנו, כך הוא טוען, שלא בצדק, את אחת מזכויות היסוד הדיוניות המוקנות לו בהליך האזרחי. 4. המשיבים, מצדם, סבורים כי דין הבקשה להידחות. בתגובה הכתובה שהגישו הם טוענים כי אין להיעתר לבקשה מאחר שהסוגיה נדונה והוכרעה על-ידי בית-משפט קמא במסגרת קדם-המשפט. זאת ועוד, אמנם המשיבים אינם חולקים על כך שהנוהג וההלכה הפסוקה אפשרו את קיומו של גילוי המסמכים גם בהליך של המרצת-פתיחה, אולם לשיטתם, תקנה 120(א) אינה חלה בהליך של המרצת-פתיחה. ראשית, טוענים המשיבים, מאחר שתקנה 120(א) מתייחסת לכתב-הגנה ולכתב-התשובה, הדבר מלמד כי לא היה בכוונת מתקין התקנות להחילה על הליך של המרצת-פתיחה, שאינו כולל כתבי-טענות אלה. שנית, מוסיפים המשיבים וטוענים, כי החלת תקנה 120(א) האמורה על המרצת-הפתיחה עשויה להביא למצב אבסורדי. לשיטתם, מאחר שתקנה 256 לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת הגשת תשובה להמרצת-הפתיחה "לפחות ארבעה עשר ימים לפני הדיון בבקשה", במקרה שאין מתקיים קדם-משפט בהמרצת-הפתיחה עשויה לקום לתובע הזכות לבקש צו לגילוי מסמכים רק לאחר שהדיון בתיק כבר הסתיים. לחלופין טוענים המשיבים כי המסמכים שגילוים מתבקש אינם רלוונטיים לתובענה ו/או כוללים הם מידע חסוי וסודי. 5. אכן, בנסיבות מסוימות עשוי להיווצר חוסר התאמה בין הוראות תקנה 120(א) לבין הוראת תקנה 256, שהינה פרי תיקון מאוחר יותר. עם זאת למקרא החלטת בית-המשפט המחוזי נראה, כי לו היה המבקש מעלה בישיבת קדם- המשפט בפני בית-המשפט את העובדה שלא חלף המועד להגשת הבקשה על-פי תקנה 120(א), היה בית-המשפט נעתר לבקשתו ודוחה את ישיבת קדם-המשפט, או שואל להסכמתו של בא-כוח המשיבים לדון בבקשה כבר במועד ישיבת קדם- המשפט עצמה. מכל מקום, מאחר שהמבקש גילה רצונו כבר במועד ישיבת קדם-המשפט לקיים דיון בבקשה לגילוי מסמכים, היה בית- המשפט יכול לדון גם בלא שהוגשה בקשה (תקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי). התוצאה המצטברת היא שהחלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. הערעור מתקבל במובן זה שתבוטל ההחלטה שלא לקיים דיון בבקשה לגילוי מסמכים. בית-המשפט יקבע על-פי שיקול- דעתו את אופן הדיון בבקשה ואת מועד הדיון. למותר לציין כי אין באמור כדי להביע דעה בנוגע לטענותיהם החלופיות של המשיבים. טענות אלה תתבררנה על-ידי בית-משפט קמא במסגרת הדיון בבקשה לגופה. המשיבים יישאו בהוצאות המבקש ובשכר טרחת עורך-דינו בסך 7,000 ש"ח. המרצת פתיחה