לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי באר שבע (כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי), בה נדחתה בקשת המבקשות לבטל פסק דין שניתן נגדן בלא דיון בהליך של המרצת פתיחה, לאחר שהן לא הגישו תשובה. בין המבקשות לבין המשיבים התגלע סכסוך בקשר לבית מגורים ביישוב לפיד (להלן - הנכס). הנכס היה בבעלות המבקשת 1, בתה של המבקשת 2. המבקשת 2 הייתה מיופת כוח של בתה בקשר לנכס. בעת יצירת הקשר בין המשיבים למבקשת 2 היה הנכס ברמת גמר של שלד. בין הצדדים התנהל משא ומתן למכירת הנכס למשיבים. כפי הנראה, מיאנו המבקשות למכור את הנכס בטרם תושלם בנייתו. לפיכך, ביום 1.3.2008 כרתו הצדדים הסכם, המכונה על ידי המבקשות "הסכם הקבלנות", במסגרתו התחייבו המשיבים לבצע עבודות פיתוח שונות בנכס (להלן - הסכם הפיתוח). בנוסף, הוחלפו בין הצדדים מסמכים לפיהם לאחר השלמת פיתוח הנכס בהתאם להסכם הפיתוח, מתחייבות המבקשות למכור את הנכס למשיבים, והמשיבים מתחייבים לרוכשו מהמבקשות. זאת, בהתאם לתנאים המצוינים באותם מסמכים. לאחר השלמת פיתוח הנכס, ניהלו הצדדים משא ומתן לחתימת הסכם מכר. בשלב כלשהו עלה המשא ומתן על שרטון. בעקבות כך, הגישו המשיבים ביום 1.1.2009 תובענה בדרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בתובענה, ביקשו המשיבים סעד הצהרתי לפיו המשיבים והמבקשות התקשרו בהסכם מחייב למכירת הנכס. ביום 23.3.2009 נתן בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי) בלא דיון פסק דין בהעדר תשובה, המקבל במלואה את תובענת המשיבים. בית המשפט קבע בפסק הדין, כי יש לקבל את התובענה מאחר שהמבקשות לא השיבו לה, למרות שהיא הומצאה להן כדין. המבקשות הגישו בקשה לביטול פסק הדין. ביום 30.6.2009 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בהחלטתו קבע בית המשפט, כי ביטול פסק דין מחובת הצדק ייעשה רק במקרים בהם לא בוצעה המצאה כדין, ובמקרה זה אין עוררין כי התובענה הומצאה למבקשות כדין. מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו. ביום 17.10.2010 נערך דיון בבקשה, בפני דן יחיד, במטרה להביא את בעלי הדין לפתרון מוסכם. הצדדים פנו להליך של גישור, אך זה לא צלח למרבה הצער. לפיכך, יש להכריע בבקשת רשות הערעור. החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. השאלה העיקרית הדורשת הכרעה במקרה דנא היא האם רשאי בית המשפט ליתן פסק דין בהיעדר תשובה בתובענה שנפתחה בדרך של המרצת פתיחה מבלי שנקבע דיון בתובענה. שאלה זו טרם הוכרעה באופן מפורש בפסיקת בית משפט זה וקיימות לגביה קביעות סותרות של הערכאות הדיוניות (ראו למשל, בש"א 2289/02 (מחוזי י-ם) מייקלסון נ' די סי אלון בע"מ (לא פורסם, 16.7.2002); השוו, ה"פ 277/04 (מחוזי חי') אסדי נ' עזבון המנוחה בכרי ז"ל (לא פורסם, 31.7.2007)). לטענת המבקשות, אי קביעת הדיון בהמרצת פתיחה הוא פגם המחייב את ביטול פסק הדין מחובת הצדק. המשיבים טוענים לעומת זאת, כי בהיעדר כתב תשובה מטעם המשיב בהמרצת פתיחה רשאי בית המשפט ליתן פסק דין על בסיס המרצת הפתיחה, על פי הגירסה העובדתית היחידה המצויה בפניו, כאמור בתצהיר מטעם המבקש. המרצת פתיחה היא אחת הדרכים המנויות בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות) לפתיחת הליך משפטי. התקנות מונות שורה של מקרים בהם ניתן להגיש תובענות בדרך של המרצת פתיחה, אך אין מדובר ברשימה סגורה (תקנות 254-248). ככלל, המרצת פתיחה מיועדת לבירור מהיר של תובענות שאינן מעוררות שאלות עובדתיות מורכבות (למשל, ע"א 393/82 חיים נ' אביוב, פ"ד מא(1) 716, 721-720 (1987) וכן, אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 485 (מהדורה עשירית, 2009)). דרך הטיעון בהמרצת פתיחה ודרך בירורה שונים מאלה של תביעה רגילה. ראשית, על המבקש לפרט בבקשה את טענותיו, כולל הפנייה לאסמכתאות. את טענותיו העובדתיות על המבקש לתמוך בתצהיר (תקנה 255 לתקנות, המפנה לתקנה 241(א) העוסקת בבקשה בכתב). שנית, וזה העיקר לענייננו, תקנה 256 קובעת כי "משיב בהמרצת פתיחה הרוצה להגיש תשובה להמרצת הפתיחה, יגישה לבית המשפט וימסור עותק ממנה למבקש בתוך ארבעים וחמישה ימים ממועד המצאת המרצת הפתיחה או עד ארבעה עשר ימים לפני מועד הדיון בה, לפי המוקדם, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת...". היינו, לפי לשון התקנה, לכאורה אין המשיב בהמרצת פתיחה חייב להגיש כתב תשובה, אלא רשאי לבחור אם לעשות כן. יצוין, כי אף בתשובה יש לפרט את הטענות, כולל אסמכתאות, ואת הטיעון העובדתי יש לתמוך בתצהיר. שמיעתם של עדים אחרים, מחוץ למצהירים, נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט (תקנה 257 לתקנות). נוסיף, כי לבית המשפט נתון שיקול דעת האם להורות שהתובענה לא תתברר בדרך של המרצת פתיחה ועל העברתה למסלול של תביעה רגילה (תקנה 258 לתקנות). מבחינה היסטורית, ויש לכך חשיבות מסוימת לענייננו, התפתח ההליך של המרצת פתיחה מההליך של בקשות ביניים בדרך של המרצה (לעניין היחס בין המרצת פתיחה להמרצה ראו, ע"א 701/76 עפרון נ' חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ, פ"ד לא(3) 79 (1977)). בעבר, לפני עידן הבקשות בכתב, היו מוגשות בקשות הביניים כהמרצות. במסמך שהיה מוגש לבית המשפט היה המבקש מודיע על כוונתו לבקש סעד מסוים מבית המשפט. אותו מסמך שימש כהודעה מוקדמת למשיב על כך שתוגש בקשה. במלים אחרות, המסמך שהוגש לבית המשפט לא היווה את הבקשה, אלא הודעה מראש על דבר הבקשה העתידית. הבקשה עצמה הייתה מועלית בעל פה, ולמטרה זו נקבע הדיון. המסמך אף לא היה אמור לכלול טיעונים משפטיים. הטיעונים העובדתיים הוצגו לבית המשפט בגדרו של תצהיר שליווה את ההודעה. כאמור, את הטענות לגופן היה מעלה המבקש במסגרת דיון בעל פה. באופן דומה, בהליכים שנפתחו בהמרצת פתיחה, היה על בעל הדין לתמוך את ההמרצה בתצהיר, אך לא היה עליו לפרט את כלל הטיעונים המשפטיים. אף בעל דין אשר ביקש להשיב להמרצת פתיחה שהוגשה היה רשאי לצרף תצהיר מטעמו, ללא פירוט טיעוניו המשפטיים. בתקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 2), התשנ"ז-1997 (ק"ת 5855, 1263-1262) נקבע, כי בקשות ביניים יוגשו בדרך של בקשות בכתב תחת המרצות (אם כי בעשרות דברי חקיקה אחרים, מחוץ לתקנות, קיים עד היום ההליך של המרצה; למשל, סעיפים 9(א), 10 ו-16(ב) לחוק הסדרי משפט ומינהל [נוסח משולב], התש"ל-1970; סעיף 93(א) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961; תקנה 3 לתקנות מס קניה (ערעורים), התשל"א-1971; תקנות 4, 5 ו-9 לתקנות סדרי הדין בעניני בוררות, התשכ"ט-1968). בהסדר החדש בתקנות אף נקבע, כי בית המשפט רשאי להחליט בבקשה בכתב על סמך האמור בה, ובלא חובה לקיים דיון (תקנה 241(ד) לתקנות; רע"א 5693/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ארט בי, פ"ד נב(5) 793 (1998)). לאחר התקנת התקנות הנוגעות לבקשה בכתב, תוקנו גם ההוראות הרלוונטיות להמרצת פתיחה (תקנות סדר הדין (תיקון), התשנ"ח-1997, ק"ת 5858, 34 (1997)). במסגרת התיקון נקבע, כי המרצת הפתיחה תוגש בדרך בה מוגשת בקשה בכתב (תקנה 255, שנזכרה בפיסקה 5 לעיל). כפי שצוין, על המגיש המרצת פתיחה ועל המשיב (אם יבחר להגיש כתב תשובה) לכלול בכתב הטענות את כלל הטיעונים המשפטיים והאסמכתאות, בליווי תצהיר. עם זאת, במסגרת התיקון לא הוטלה במפורש חובה להשיב להמרצת פתיחה, אלא תוקנו המועדים להגשת כתב תשובה, אם יבחר המשיב להגיש תשובה (עד 14 ימים לפני הדיון או בתוך 45 ימים מיום ההמצאה, לפי המוקדם). כמו כן, לא הוחלה לגבי המרצת פתיחה ההוראה הקובעת כי בית המשפט רשאי להחליט בלא לקיים דיון בבקשה. כאמור, השאלה המתעוררת בענייננו היא האם מחויב בית המשפט לקיים דיון בהמרצת הפתיחה אף בהיעדר תשובה מצידו של המשיב, או שמא רשאי הוא ליתן פסק דין בלא לקיים דיון כאשר לא מוגשת תשובה. כידוע, בהליכים הנפתחים בהגשת כתב תביעה, רשאי בית המשפט ליתן פסק דין לבקשת התובע בהיעדר כתב הגנה מצד הנתבע (תקנה 97 לתקנות). דעתנו היא, כי אין מנוס מלקיים דיון בהמרצת פתיחה, אף אם לא הגיש המשיב כתב תשובה. כפי שצוין, המשיב בהמרצת הפתיחה אינו מחויב להגיש כתב תשובה, אלא הוא רשאי לעשות כן. כך עולה מלשונה של תקנה 256. נראה, כי מתן פסק דין בהיעדר תשובה ומבלי לזמן את הצדדים לדיון מרוקן מתוכן את הדיבור "רוצה" שבתקנה 256. זאת, בניגוד כמובן למצב הדברים באשר לכתב תביעה רגיל, שם מחויב הנתבע להגיש כתב הגנה בתוך 30 ימים או במועד שנקבע על ידי בית המשפט או הרשם (תקנות 19 ו-49 לתקנות). לכך יש להוסיף, כי בטופס המומצא לנתבע בד בבד עם המצאת כתב התביעה לידיו (טופס 2 לתוספת הראשונה לתקנות (להלן - התוספת)), מצוין במפורש כי התובע יוכל לזכות בפסק דין שלא בפני הנתבע אם האחרון לא יגיש כתב הגנה (אזהרה דומה מופיעה אף בטפסים המצורפים לכתב תביעה בסדר דין מהיר (טופס 17ב לתוספת) ולבקשה בכתב (טופס 25 לתוספת)). לעומת זאת, בטופס הנלווה להמרצת פתיחה (טופס 26 לתוספת) לא מופיעה אזהרה דומה. היינו, נוכח האמור בתקנה 256 רשאי המשיב בהמרצת פתיחה להניח כי אינו מחויב להגיש תשובה להמרצת הפתיחה וכי לא יינתן נגדו פסק דין בלא דיון בהיעדר תשובה. יתר על כן, לשון הטופס עשויה ללמד על כך שצפוי להתקיים דיון בתובענה. זאת, שכן הטופס קובע כדלקמן: "דע כי ביום _ בשעה _ או בסמוך לאחריה, יתבקש בית המשפט מטעם המבקש הנ"ל לתת סעד כמפורט בהודעה המצורפת בזה". הוראת דין נוספת הדורשת התייחסות בהקשר זה הינה תקנה 522(א) לתקנות, אשר קובעת כי מי שנתן תצהיר בהליך עיקרי יתייצב לחקירה ביום הדיון, אלא אם כן הודיע בעל הדין שכנגד שהוא מוותר על חקירתו. כידוע, נתמכת המרצת הפתיחה בתצהיר מטעמו של המבקש. משמעות תקנה 522(א) היא, אם כן, כי המשיב להמרצת הפתיחה זכאי לחקור את המבקש על תצהירו, אף בלא שתישלח תחילה דרישה כי המצהיר יתייצב לחקירה על תצהירו. חובת ההתייצבות נובעת מן ההוראה שבתקנה 522(א). כלומר, לכאורה יכול המשיב לנסות למוטט את הגירסה העובדתית שבהמרצת הפתיחה באמצעות חקירת המצהיר על תצהירו, אף בלא הגשת תצהיר בתשובה להמרצת הפתיחה. 8. ניתן לסכם ולומר, כי משיב להמרצת פתיחה אינו מחויב להגיש תשובה להמרצת פתיחה המוגשת נגדו. המשיב אף אינו מוזהר כי אם לא ישיב להמרצה עלול להינתן נגדו פסק דין על יסוד האמור בבקשה. מעבר לכך, למשיב עומדת הזכות לחקור את המבקש על האמור בתצהירו, אף אם המשיב לא הגיש כלל תצהיר נגדי. טעמים אלה מובילים למסקנה כי הוראות התקנות, בנוסחן דהיום, מחייבות עריכת דיון בהמרצת פתיחה אף אם לא הוגשה לה תשובה על ידי המשיב. מסקנה זו אף תואמת את הכללים שנהגו בדין האנגלי לפני הרפורמה שנעשתה שם בשנת 1998 משנתקבלו ה- Civil Procedure Rules. לפי כללי העבר, המבקש בהליך המקביל להמרצת פתיחה אצלנו, ושכונה Originating Summons, לא יכול היה לקבל פסק דין בלא דיון, אף כאשר המשיב לא הגיש כלל תשובה. כלומר, בית המשפט חייב היה לקיים דיון ורק בעקבותיו רשאי הוא היה ליתן פסק דין (Isaac v. Isaac [1972] 1 WLR 921 (C.A.)). 9. ער אני לכך שקיימים נימוקים בעלי משקל התומכים בגישה ההפוכה. קרי, הגישה לפיה בית המשפט אינו חייב לקיים דיון בהמרצת פתיחה, כאשר המשיב לא הגיש כתב תשובה. בראש ובראשונה, הקביעה לפיה יש לקיים דיון בהמרצת פתיחה בנסיבות אלה יוצרת חוסר אחידות בין הליכים הנפתחים בדרך של המרצת פתיחה לבין הליכים הנפתחים בדרך של כתב תביעה. ככלל, על סדרי הדין לשאוף ליצירת כללים ברורים ופשוטים, ללא הבחנות מרובות יתר על המידה בין הליכים דומים. בעבר, ייתכן שהייתה הצדקה עניינית להבחנה זו, בין הליך הנפתח בהגשתו של כתב תביעה לבין תובענה המוגשת בדרך של המרצת פתיחה. זאת, שכן, כפי שהובהר, הדיון בהמרצות (בין אם המרצת פתיחה ובין אם המרצה רגילה) התנהל באופן שגרתי בעל פה וללא כתבי טענות מפורטים. ואולם כיום אמורה המרצת פתיחה להיות מנוסחת בדומה לבקשה בכתב, היינו בצירוף כלל טיעוני המבקש, כך שלא קיימת הצדקה מלאה לקיום הדיון בעל פה, במיוחד כאשר המשיב לא הגיש כלל תשובה. למעשה, ניתן להתייחס להמרצת הפתיחה כמעין כתב תביעה המוגש בצירוף תצהיר וטיעונים משפטיים. באופן דומה, את כתב התשובה בהמרצת פתיחה, הכולל כיום לא רק תצהיר עובדתי אלא גם טיעונים משפטיים, ניתן לראות כמעין כתב הגנה. לפיכך, ניתן לטעון כי ראוי להחיל את תקנה 97, ולוּ מכוח היקש, גם על המרצת פתיחה. בהקשר זה יוער, כי הפסיקה החילה בעבר את הוראות תקנה 100 לתקנות, העוסקת במחיקה על הסף של כתב תביעה, גם על המרצת פתיחה (ראו, יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 396-394 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). טעם נוסף נוגע לאופייה של המרצת הפתיחה כהליך שמטבעו נועד לבירור מהיר של עניינים שאינם מורכבים מבחינה עובדתית. הכלל, לפיו חובה לקיים דיון בהמרצת פתיחה גם בהיעדר כתב תשובה, מאריך את הבירור של המרצות פתיחה ופוגע לכאורה בתכלית ההליך. לפי היגיון זה, היות שניתן לתת פסק דין בהיעדר הגנה וללא קביעת דיון בתובענה שנפתחה בהגשת כתב תביעה, הרי מקל וחומר שניתן לתת פסק דין בהמרצת פתיחה בלא דיון בהיעדר תשובה. 10. שיקול נוסף אליו יש להתייחס הוא האופן בו ישפיע הכלל המשפטי על התנהלות הצדדים. ניתן לצפות, כי כלל המחייב את בית המשפט לקיים דיון בהמרצת פתיחה גם ללא שמוגשת תשובה עלול ליצור תמריץ בקרב משיבים, למצער במקרים מסוימים, שלא להגיש תשובה להמרצת הפתיחה. אין מחלוקת, כי תוצאה זו פוגעת ביעילות ניהול ההליך השיפוטי. זאת, שכן בהיעדר תשובה מצד המשיב, ינהל בית המשפט את הדיון בלא שניצבת בפניו מלוא יריעת המחלוקת בין הצדדים. במצב זה, יתקשה בית המשפט להציע לצדדים הסדרי פשרה או פתרונות אחרים למחלוקת (השוו, רע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג (לא פורסם, 5.2.2007)). מן הצד השני, יש להניח כי העובדה שבית המשפט מחויב בקיום דיון והמבקש אינו זכאי ליטול פסק דין בהיעדר תשובה, תפחית את התמריץ של תובעים לפתוח בהליכים של המרצת פתיחה, במיוחד כאשר הליך כזה אינו מתאים למסגרת הדיונית. בהקשר זה יוער, כי משך הבירור של הליכים הנפתחים בדרך של המרצת פתיחה הינו, בדרך כלל, קצר יותר מאשר משך ההתנהלות של הליכים הנפתחים בהגשת כתב תביעה. זאת ועוד, בחלק מבתי המשפט מקבלות המרצות פתיחה עדיפות מבחינת סדר השמיעה על פני תובענות המוגשות על דרך כתב תביעה. משכך, לעיתים מוגשות תובענות בדרך של המרצת פתיחה, אף שאין הן מתאימות להתברר בדרך זו, במטרה להשיג פסק דין בזריזות גדולה יותר (ראו, זוסמן בעמ' 105). אכן, לבית המשפט נתון שיקול דעת רחב להורות על העברת הדיון בתובענות מסוג זה למסלול הרגיל. ואולם, ייתכן שכלל לפיו חובה לקיים דיון בהמרצת פתיחה יגרום לכך שמלכתחילה יימנעו תובעים מסוימים מפתיחת הליך בדרך זו. ניתן לראות, אם כך, כי בחינת התמריצים הצפויים אינה מובילה למסקנה חד-משמעית ביחס לפתרון הראוי. 11. אכן, לא ניתן להתעלם מהטיעונים שהוצגו לעיל, אשר הגיונם בצידם, לפיהם אין זה מן הראוי שתהא חובה לקיים דיון בהמרצת פתיחה שלא הוגשה לה תשובה. ואולם, אינני סבור כי ניתן לאמץ מסקנה זו על פי המצב המשפטי דהיום. זאת, שכן נוסח התקנות לעת הזו אינו מטיל חובה מפורשת על משיב בהמרצת פתיחה להגיש תשובה. המשיב אף אינו מוזהר, כי בהיעדר תשובה יינתן נגדו פסק דין. כן עומדת למשיב הזכות לחקור את המצהיר מטעם המבקש על תצהירו אף בלא צורך לזמנו לחקירה. זאת ועוד, הפרקטיקה שנהגה במשך שנים, כמו בהמרצות, הייתה לקבוע דיון בהמרצות פתיחה. אותה פרקטיקה, כך יש להניח, יצרה הסתמכות, למצער אצל פרקליטים מנוסים, בנוגע להתנהלותם של בתי המשפט. כאמור, יש טעם רב בטיעונים התומכים באימוצו של הסדר לפיו כאשר משיב בהמרצת פתיחה אינו מגיש תשובה, רשאי בית המשפט ליתן פסק דין בלא לקיים דיון. ברם, שינוי כאמור צריך לבוא על דרך קביעתה של הוראה מפורשת בתקנות. בהחלט ראוי לשקול תיקון התקנות ברוח זו. יוער, כי ייתכן שאף כיום יכולים בתי המשפט לנקוט פתרונות מעשיים שונים, דוגמת שליחת התראה למשיב בהמרצת פתיחה, לפיה אם לא יגיש כתב תשובה או לא יודיע כי הוא עומד על קיום דיון, עשוי להינתן נגדו פסק דין. ואולם, פתרון זה, אף שיכול למנוע קיום דיונים ללא צורך, אינו מעוגן בלשון התקנות. 12. המסקנה המתבקשת היא, כי במקרה דנא היה על בית המשפט לקבל את בקשת הביטול שהוגשה על ידי המבקשות ולבטל את פסק דינו מחובת הצדק. משזו ההכרעה, איננו נדרשים לטיעוניהם של בעלי הדין ביחס לאפשרות של ביטול פסק הדין בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט. כמובן, שאיננו מביעים עמדה ביחס לטענות לגופם של דברים. 13. אשר על כן, הערעור מתקבל, החלטת בית המשפט המחוזי מבוטלת וכך גם פסק דינו. על בית המשפט המחוזי לקיים דיון בהמרצת הפתיחה על יסוד החומר שבפניו. איננו מביעים כל עמדה לגבי האפשרות שהמבקשות יעתרו בפני בית משפט קמא להארכת מועד להגשת תשובה להמרצת הפתיחה. הערעור מתקבל אפוא, כאמור לעיל. לא ייעשה צו להוצאות. השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. השופט נ' הנדל: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. המרצת פתיחה