1. לפניי שתי בקשות לאישור תובענות כייצוגיות, שעניינן בזכותם הנטענת של חברי הקבוצה להביא אל קיצם הסכמים שבהם התקשרו עם מי מהמשיבות. המדובר בהסכמים שמכוחם רכשו חברי הקבוצה זכות שימוש ביחידת נופש באחד מן המלונות ברשת "קלאב הוטל" בטבריה ובאילת, למשך שבוע מסוים בכל שנה לאורך עשרות שנים. העסקה שבה עסקינן ידועה בכינוי "time sharing". הצדדים והרקע לדיון 2. המבקש מס' 1 בת.א. 2020/09, יצחק דקל (להלן: "דקל"), התקשר ביום 22/12/83 עם בעלת הזכויות במלון "קלאב הוטל טבריה" בהסכם שלפיו רכש דקל "זכות שימוש למגורי נופש ביחידת דיור מסוימת במלון לשבוע מסוים בכל שנה וזאת למשך תקופה כוללת של 98 שנה" (להלן: "מלון טבריה" ו- "הסכם מלון טבריה" בהתאמה; ההסכם צורף כנספח 2 לתצהיר דקל). בחודש ינואר 1986 נקלעה בעלת הזכויות במלון למצב של חדלות פירעון, ובהמשך גם ניתן צו לפירוקה. המשיבה מס' 1, קלאב הוטלס אינטרנשיונל (א.ק.ה.) בע"מ, הוקמה במטרה לרכוש את מלון טבריה במסגרת הליכי הפירוק (להלן: "המשיבה 1"), ובחודש דצמבר 1986 אישר בית המשפט את המכירה. לעניין עסקאות הטיים שרינג שביצעה החברה שבפירוק - נקבע במסגרת תיק הפירוק שהתנהל בבת המשפט כי על מנת שזכות השימוש למגורי נופש במלון תמשיך לעמוד לזכות הרוכשים גם ביחסיהם עם המשיבה 1, שומה על כל אחד מהם לחתום עימה על הסכם המאשרר את תנאי ההתקשרות המקוריים (הסכם הרכישה של מלון טבריה צורף כנספח 5 לתצהיר שניתן בתמיכה לתגובת קלאב הוטל לבקשת האישור בת.א. 2020/09). ההתקשרות כאמור היתה כרוכה בתשלום למשיבה 1 (ההסכם שעליו חתם דקל צורף כנספח 16 לתצהירו). כשנה מאוחר יותר, ביום 22/12/87 רכשה המשיבה 1 במשותף עם המשיבה מס' 4, קלאב הוטל אילת בע"מ, מלון נוסף מרשת "קלאב הוטל" שאף הוא נכנס לתהליכי פירוק - הידוע בשם "אילת קלאב הוטל" (להלן: "מלון אילת"). גם כאן, מי שרכש זכות שימוש למגורי נופש נדרש על ידי בית המשפט לחתום על טופס הצטרפות להסדר נושים, ובמסגרתו לאשרר את תנאי ההתקשרות המקוריים כלפי המשיבות מס' 1 ו- 4. ושוב, ההצטרפות להסדר הנושים היתה כרוכה בתשלום למשיבה 1 (הסדר הנושים של מלון אילת צורף כנספח 7 לתצהיר שניתן בתמיכה לתגובת קלאב הוטל לבקשת האישור בת.א. 2020/09). המבקש מס' 2 בת.א. 2020/09, יהושע כספי (להלן: "כספי"), התקשר ביום 8/2/94 בהסכם עם המשיבה 1 - שלפיו הוא רכש "זכות שימוש באחת מיחידות הנופש שבאתר הנופש (מלון אילת- ע.ב.)", כאשר "זכות הנופש תהיה משך שבוע כל שנה ועד (שנת) 2029." (להלן: "הסכם מלון אילת"; צורף כנספח 13 לתצהיר כספי). ביום 25/3/95 התקשרו גם המבקשים בת"צ 6070-04-11, בני הזוג שמואל ושמואלה אלון (להלן: "אלון"), בהסכם מלון אילת עם המשיבה 1 (צורף כנספח 1 לתצהיר אלון). דקל, כספי ואלון יכונו להלן יחדיו: "המבקשים". 3. לדברי המבקשים, המשיבות מס' 2 ו- 3, קלאב אין אילת החזקות בע"מ וקלאב אין מלונות אילת בע"מ, הן בעלות הזכויות במלון נוסף באילת - הידוע בשם "קלאב אין הוטל" (להלן: "קלאב אין"). גם במלון זה מכרה המשיבה 1 זכויות שימוש ביחידות נופש, כמיופת כוחה של המשיבה מס' 2. המשיבה מס' 3 אף לקחה חלק בבניית מלון אילת יחד עם המשיבה 1. יצוין כי מבין המבקשים בבקשות האישור אין מי שרכש זכות שימוש ביחידת נופש במלון קלאב אין, ועל כן לא הוצג לתיק הסכם רכישה לדוגמא - הגם שבקשות האישור נוגעות אף להסכם כזה. המשיבה מס' 5, קלאב הוטל ניהול (1996) בע"מ, היא חברת ניהול שמונתה על ידי המשיבות מס' 4-1 לצורך הפעלה, אחזקה ואספקת שירותים בשלושת המלונות. המשיבות מהוות אפוא קבוצת חברות המקיימות זיקה הדוקה בינן לבין עצמן בכל הנוגע לזכויות במלונות, ועל כן ההתייחסות אליהן בבקשות האישור היא כאל מקשה אחת (המשיבות כולן יכונו לעיל ולהלן: "קלאב הוטל"). 4. במהלך שנות ה-80' וה- 90' של המאה הקודמת התקשרו המשיבות עם עשרות אלפי אנשים בהסכמים למתן זכות שימוש ביחידות נופש במלון טבריה, מלון אילת וקלאב אין - וזאת בין במישרין, ובין בדרך של אישרור הסכמים קודמים שנחתמו עם חברות שקלאב הוטל נכנסה בנעליהן. אין חולק כי מדובר בחוזים אחידים שנוסחו מטעם קלאב הוטל; כאשר יובהר כי הסכם מלון טבריה והסכם מלון אילת אמנם אינם זהים זה לזה אך בהחלט דומים במבנה ובניסוח, פרט לשינויים מסוימים שעליהם אעמוד בהמשך ככל שיש בכך צורך. ועוד יצוין, כי נראה שבמרוצת השנים שבהם שיווקה קלאב הוטל את זכויות השימוש ביחידות הנופש לרוכשים חדשים, חלו גם בכל אחד משני ההסכמים הללו שינויים קלים - ואולם כל שהובא בפני בית המשפט הם אותם נוסחים שצורפו לתצהירי המבקשים כמפורט לעיל. (הסכם מלון טבריה, הסכם מלון אילת, והסכמים אחרים כמותם, יכונו להלן יחדיו: "הסכמי הרכישה"). לעניין מטרת ההתקשרות, הן בהסכם מלון טבריה והן בהסכם מלון אילת נקבע כי מדובר בהסכם רכישה - שבמסגרתו מוכרת קלאב הוטל לרוכש "יחידת נופש" או "זכות נופש". בשני ההסכמים הובהר כי מדובר בזכות שימוש ביחידת נופש של המלון בשבוע מסוים בכל שנה (להלן: "זכות הנופש"). על פי הסכם מלון טבריה זכות הנופש היא ביחידת דיור מסוימת במלון, ואילו על פי הסכם מלון אילת מדובר בזכות בלתי מסוימת באחת מיחידות הדיור שבמלון. בהסכם מלון אילת נקבע באופן מפורש כי זכות הנופש אינה זכות קניינית: "מוצהר ומודגש כי אין בשימוש בזכות הנופש משום מסירת חזקה או זכות במקרקעין למשתמש והחזקה והקנין נשארים בידי החברה בלבד." (בסעיף 2.2 להסכם). ובהמשך- "הואיל ולרוכש זכות לנופש ביחידת נופש באתר הנופש, ואין מדובר בהענקת זכות בקרקע, אין הרוכש זכאי לרשום הערת אזהרה בגין הסכם זה." (סעיף 9.1 להסכם). בהסכם מלון טבריה לא מופיעות הוראות מפורשות כאמור, ואולם נקבע כי זכות הנופש משמעה "זכויות שימוש כמשמעותן בסעיף 31 לחוק השכירות והשאילה תשל"א-1971". ודוק: הוראת חוק זאת עניינה בזכות שימוש בנכס שאין בצידה זכות חזקה בו. הבדל נוסף הקיים בין ההסכמים השונים נוגע לתקופתה של זכות השימוש ביחידות הנופש במלונות. אין חולק כי בחלק מן ההסכמים נקבעה תקופה בת 98 שנים, באחרים כ- 50 שנה, ויש הסכמים שבהם נקבע כי התקופה תסתיים לכל המוקדם בשנת 2029 כאשר קלאב הוטל תפעל להארכת זכויותיה במלון ובהתאם לכך גם להארכת זכות הנופש של הרוכשים. מכל מקום, בכל ההסכמים מדובר בזכות נופש לתקופה ממושכת - בת עשרות רבות של שנים. 5. על פי ההסכמים הוטלה על הרוכשים חובה לשלם לקלאב הוטל תשלום ראשוני וחד-פעמי המוגדר הן בהסכם מלון טבריה והן בהסכם מלון אילת כ- "התמורה". נראה כי שיעורו של תשלום זה משתנה מרוכש לרוכש, אך נע בין 4,000 ל- 10,000 דולר. בנוסף לכך נדרשו הרוכשים לשלם "דמי אחזקה שנתיים" לחברת ניהול, שהיא זו שאמונה על תחזוקת המלון ואספקת השירותים בו (להלן: "דמי אחזקה"). ההסכמים עצמם אינם קובעים את שיעור דמי האחזקה, אלא רק מנגנון לקביעת שיעורם השנתי - המבוסס על עיקרון של "cost+10%"; קרי: סכום ההוצאות הכרוכות בניהול וביצוע השירותים ובתוספת 10% דמי ניהול. בהסכם מלון טבריה שבו התקשר דקל בשנת 1983 נקבע כי דמי האחזקה לשנת 1984 צפויים לעמוד על סך של 130$ ליחידת נופש. עם זאת, אין חולק כי בימינו דמי האחזקה השנתיים הם בסכומים גבוהים יותר במאות אחוזים: בשנת 2009 נדרש דקל לשלם דמי אחזקה בסך של כ- 2,000₪ (שובר התשלום צורף כנספח 12 לתצהירו). בהסכם מלון טבריה הובהר כי החובה לשלם את דמי האחזקה חלה על הרוכשים גם אם בחרו שלא לעשות שימוש בזכות הנופש בשנה מסוימת: "חובתו של בעל היחידה לשלם לחברת הניהול את דמי האחזקה השנתיים גם במקרה שאין בדעתו לנצל את זכות השימוש באותה השנה..." (בסעיף 9.5 להסכם מלון טבריה). הוראה דומה מצויה גם בהסכם מלון אילת (בסעיף 7.8), וכן הוראה נוספת כדלקמן: "לא שילם הרוכש תשלום דמי האחזקה במשך 5 שנים, החברה תהא זכאית לראות הסכם זה כבטל, וכל הסכומים ששולמו על ידי הרוכש לחברה עבור רכישת זכות הנופש על פי הסכם זה יחשבו כפיצוי מוסכם מראש בגין הפרת ההסכם על ידי הרוכש." (בסעיף 7.10). לדברי המבקשים, קלאב הוטל החתימה רוכשים גם על הסכמי רכישה של זכויות נופש שבהם לא מצויה הוראה מפורשת שלפיה חובת תשלום דמי האחזקה חלה גם ביחס לשנה שבה לא ניצלו הרוכשים את זכותם (דוגמא להסכם כזה צורפה כנספח 14 לתצהירי דקל וכספי). וכן נטען כי קיימים גם הסכמים שבהם נקבע כי הרוכש רשאי להודיע לקלאב הוטל 4 חודשים מראש על כוונתו שלא לעשות שימוש ביחידת הנופש בשנה מסוימת - שאז הוא יהא פטור מתשלום דמי אחזקה בגין אותה שנה; ואולם לא עלה בידם להציג לתיק הסכם בנוסח כזה. כאן המקום לציין כי בבית המשפט המחוזי בתל אביב תלויה ועומדת בפני סגנית הנשיאה כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל בקשה נוספת לאישור תובענה כייצוגית נגד קלאב הוטל - שעניינה באופן החישוב של דמי האחזקה השנתיים שבהם חבים הרוכשים. מדובר בהליך מורכב המתנהל למן שנת 2003, כשבמוקד הבקשה שורה של טענות חמורות ועילות תביעה המכוונות נגד התנהלותה של קלאב הוטל בקשר עם גביית דמי האחזקה (ת.א. 2399/03 ת.א. 1301/04 ו- ת.א. 2560/01, להלן: "תביעת דמי האחזקה"). בקשות האישור 6. בקשות האישור הוגשו בשם כל הרוכשים שהתקשרו עם קלאב הוטל בהסכמי רכישה של זכויות נופש במלון טבריה, מלון אילת וקלאב אין - ומכוח הסכמים אלה נדרשים הרוכשים לשלם לקלאב הוטל את דמי האחזקה השנתיים (להלן: "הקבוצה"). הסעד המבוקש בבקשות האישור הוא צו הצהרתי שיבהיר כדלקמן: "(א) כל לקוח המבקש לעשות כן רשאי 'להקפיא' את זכות השימוש שלו ביחידת נופש תוך הימנעות מתשלום דמי אחזקה בתקופת 'ההקפאה'; (ב) כל לקוח המבקש לעשות כן זכאי לוותר ויתור מוחלט על זכויותיו ביחידת הנופש תוך הפסקה מוחלטת של ביצוע התשלומים השנתיים." (ההדגשות שלי- ע.ב.) (סעיף 7 לבקשת האישור בת.א. 2020/09). לדברי המבקשים, במרוצת השנים למן ההתקשרות עם קלאב הוטל רבים מחברי הקבוצה איבדו עניין בזכות הנופש שרכשו - ואולם לאחר שפנו לקלאב הוטל בבקשה להפסיק את ההתקשרות עימה תוך ויתור על זכות הנופש, פניהם הושבו ריקם. כך, על פי הנטען, משום שלעמדת קלאב הוטל חובת תשלום דמי האחזקה שרובצת לפתחם של הרוכשים מהווה חיוב עצמאי שאינו תלוי בשימוש בזכות הנופש. בנסיבות אלה, טוענים המבקשים, הפכו חברי הקבוצה ל"שבויים" בידי קלאב הוטל למשך עשרות שנים - כאשר בכל שנה עליהם לשלם לה סכומי כסף נכבדים עבור זכות נופש שהם אינם עושים בה כל שימוש. בהקשר זה נטען כי רבים מחברי הקבוצה הם כבר אנשים מבוגרים, וחלקם הם בכלל יורשים של מי שרכשו את זכויות הנופש ונאלצו להיכנס בנעליהם לצורך תשלום דמי האחזקה לקלאב הוטל. ועוד נטען, כי הגם שתנאי הסכמי הרכישה לכאורה מאפשרים לעשות כן - בפועל לא ניתן למכור את זכויות הנופש לצד שלישי, באשר אין להן כל ביקוש בשוק. המבקשים מוסיפים עוד כי כבילת הרוכשים לתשלום דמי אחזקה במשך עשרות שנים יצרה שוק משני של גופים הפועלים "לשחרור" חברי הקבוצה מן הכבילה האמורה - כאשר על פי רוב מדובר בנוכלים, המנצלים את מצוקתם של הרוכשים על מנת לסחוט מהם כספים תוך מתן הבטחות שווא בנושא. יצוין כי מלכתחילה התבקש בבקשת האישור בת.א. 2020/09 גם סעד של השבת דמי האחזקה ששילמו חברי הקבוצה לקלאב הוטל - למן המועד שבו הודיעו לה על רצונם להפסיק את ההתקשרות אך נענו בשלילה; ואולם המבקשים ויתרו על סעד זה במהלך הדיון. ועוד יצוין, למען הסדר, כי בקשת האישור בת"צ 6070-04-11 הוגשה ערב הגשת סיכומי הטיעונים בבקשת האישור בת.א. 2020/09. לאחר הגשתה, הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה יאוחד הדיון בשני התיקים - כאשר המבקשים מוותרים על כל טענה או סעד שלא נטענו או נתבקשו בת.א. 2020/09; ההסכמה קיבלה תוקף של החלטה (ראו בפרוטוקול מיום 27/2/12). 7. לטענת המבקשים, זכותם של חברי הקבוצה להפסיק את ההתקשרות עם קלאב הוטל נובעת בראש ובראשונה מתנאי ההתקשרות עצמם. הן הסכם מלון טבריה והן הסכם מלון אילת אינם מורים כי הרוכש אינו רשאי לוותר על זכות הנופש שניתנה לו - ולגישת המבקשים נפקותה של השתיקה היא שזכות ויתור כאמור אמנם קיימת. בנוסף, הסכם מלון טבריה והסכם מלון אילת אינם מגדירים תקופה חוזית כלשהי שבמהלכה חלה חובת תשלום דמי האחזקה, ועל פי ההלכה הנוהגת מדובר בחוזה לתקופה בלתי קצובה - שאותו רשאי המתקשר להפסיק בכל עת תוך מתן הודעה זמן סביר מראש. עוד נסמכים המבקשים על סעיף 13ג לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן") העוסק ב-"עסקה מתמשכת" - שהינה "עסקה לרכישה של טובין או שירותים באופן מתמשך". לגישתם, ההסכמים לרכישת זכויות הנופש מהווים עסקה מתמשכת בין קלאב הוטל לבין חברי הקבוצה, ומשכך ועל פי הוראת חוק זאת עומדת לאחרונים הזכות להפסיק את ההתקשרות בכל עת. לבסוף טוענים המבקשים כי גם אילו ניתן היה לפרש את ההסכמים כקובעים איסור על חברי הקבוצה להפסיק את ההתקשרות עם קלאב הוטל, אזי מדובר היה בתנאי מקפח בחוזה אחיד - שדינו בטלות. 8. קלאב הוטל טוענת מצידה כי אין יסוד לזכותם הנטענת של חברי הקבוצה להפסיק את ההתקשרות עימה באופן חד צדדי. לגישתה, אמנם מדובר בהסכמים ארוכי טווח - ואולם אין לומר כי עסקינן בחוזים לתקופה בלתי קצובה. ההיפך הוא הנכון: תקופת החוזה נקבעה באופן ברור ומפורש בראשית כל הסכם, בד בבד עם הגדרתה של זכות הנופש. חברי הקבוצה חתמו על הסכמי הרכישה בעיניים פקוחות, תוך שהיה להם ברור מהם אותם סיכונים הרובצים לפתחם בהקשר זה - ובין היתר גם תקופת ההתקשרות. בנוסף, הסכמי הרכישה מהווים לשיטתה של קלאב הוטל עסקאות קנייניות, המעניקות לרוכשים זכות קבועה בנכס - ועל כן בכל מקרה ההלכה הנוהגת לעניין ביטול התקשרות בלתי קצובה בזמן אינה חלה עליהם. קלאב הוטל מוסיפה ומבהירה כי להסכמים מסוג "time sharing" תכלית כלכלית המושתתת על כך שההתקשרות היא לתקופה ממושכת, כאשר הצדדים "מתמחרים" את הקצאת הסיכונים שלהם בהתאם. ובמה דברים אמורים? קלאב הוטל לטענתה התחייבה לספק לרוכשים זכות נופש במחיר נמוך מן המחיר המלונאי הרגיל של יחידות הנופש שבבעלותה - תוך הסתמכות על כך שבמהלך כל תקופת החוזה היא תיהנה מהביטחון שבתפוסה קבועה וידועה מראש. ביטחון כאמור מצמצם את הסיכון שאליו קלאב הוטל חשופה בניהול המלונות, ומגדיל את היעילות התפעולית שלה - שבתורם מאפשרים לה להוזיל את מחיר הנופש עבור רוכשי זכויות הנופש. יוער בנקודה זו, כי קלאב הוטל מנהלת את המלונות ככאלה, ולא רק על בסיס טיים שרינג. וכך הוסבר בחוות הדעת הכלכלית מחודש אפריל 2010 מאת הכלכלן מר מנחם פרלמן, שהוגשה מטעם קלאב הוטל בתמיכה לטענותיה בנושא פרשנות הסכמי הרכישה: "למעשה, יתרונה של שיטת הטיים שרינג, הן לבעל אתר הנופש והן לבעלי הזכויות, היא באפשרות לקבץ יחדיו ומראש צרכנים בעלי רגישות נמוכה לגמישות, וליהנות מהפחתת הסיכון ומהיציבות המימונית שמתאפשרת מהתחייבותם לשלם את דמי האחזקה בכל שנה למשך כל תקופת ההתקשרות. במודל הטיים שרינג המלון יכול לתכנן בצורה טובה יותר מראש את העלויות שלו ביחס לתפוסה ובכך להגדיל את היעילות התפעולית. ככל שיעילות זו גדולה יותר, כך ניתן להוזיל את מחיר הנופש לצרכן. יתרון מן הסוג הזה, כמפורט בפרק ד' להלן, מושג באמצעות התחייבות מצד בעלי הזכויות לשלם את דמי האחזקה לתקופה ארוכה. בנוסף, במודל הטיים שרינג, לאור אופן התמחור השנתי - דמי אחזקה המבוססים על עלויות בפועל - ישנה הבטחה, או למצער צמצום משמעותי בסיכון, בהחזר העלויות השוטפות ורווחיות תפעולית בהפעלת האתר או חלק מהפעילות המיוחס לטיים שרינג." (סעיפים 34-33 לחוות הדעת). בהקשר זה מדגישה קלאב הוטל, כי גובה התמורה בגין זכות הנופש נקבע בהסכמי הרכישה על סמך אותה התחייבות מצידם של הרוכשים לשלם את דמי האחזקה למשך כל תקופתה של זכות הנופש - ללא אפשרות ביטול; ומשכך, מתן הצו ההצהרתי כמבוקש בבקשות האישור יסב לה נזק כלכלי ממשי. ועוד נטען, כי קבלת בקשת האישור תסב נזק אף לרבים מבין חברי הקבוצה - אשר בניגוד לנטען בבקשות האישור דווקא עושים שימוש בזכות הנופש. לדברי קלאב הוטל שיעור דמי האחזקה השנתיים מושפע בין היתר ממספר בעלי זכויות הנופש בכל מלון - כך שמתן אפשרות לבטל את ההתקשרות, אם תנוצל, תגרום לירידה במספר בעלי הזכויות ובהתאם גם לעלייה בשיעור דמי האחזקה. לגישת קלאב הוטל, טענת המבקשים כי חברי הקבוצה איבדו עניין בזכות הנופש אינה יכולה לשמש טעם לביטול ההתקשרות בין הצדדים - שכן לכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה מבחינתם. ככל שברצונם בכל זאת להשתחרר מעול ההתקשרות - לכל אחד מחברי הקבוצה עומדת האפשרות למכור את זכות הנופש או להשכירה לצד שלישי; ויצוין כי בעניין זה מכחישה קלאב הוטל את טענת המבקשים בדבר אי קיומו של שוק משני לזכויות הנופש. 9. קלאב הוטל טוענת עוד כי סעיף 13ג לחוק הגנת הצרכן כלל לא חל על הסכמי הרכישה נושא בקשות האישור, ובוודאי שלא ניתן להורות על ביטולם מכוחו. ראשית דבר, כפי שכבר צוין העסקה נושא הסכמי הרכישה היא בעלת "סממנים קנייניים מובהקים" כלשונה - ואילו סעיף 13ג חל רק על עסקאות למתן שירותים או אספקת טובין. שנית, נטען כי בכל הנוגע לעסקאות בזכויות נופש ייחד המחוקק זה מכבר סעיף נפרד בחוק הגנת הצרכן - הוא סעיף 14א לחוק. סעיף זה קובע זכות ביטול מוגבלת ומתוחמת בזמן, בתוך 14 יום מעת ההתקשרות בהסכם - ולגישת קלאב הוטל המשמעות היא שלרוכשים לא עומדת כל זכות ביטול אחרת (ובכלל זה גם זכות הביטול הקבועה בסעיף 13ג לחוק הגנת הצרכן). קלאב הוטל מוסיפה וטוענת כי הסכמי הרכישה אינם מכילים תניה מקפחת כלשהי. כנגד התחייבותם לשלם את דמי האחזקה במשך כל תקופת זכות הנופש, נהנים הרוכשים מהנחה משמעותית במחיר הנופש - ועל כן אין בהסכמי הרכישה משום הקניית יתרון בלתי הוגן לקלאב הוטל. לבסוף טוענת קלאב הוטל להתיישנות עילות התביעה שעליהן נסמכות בקשות האישור. לגישתה כבר במועד ההתקשרות היה ידוע לכל אחד מחברי הקבוצה כי אין להם זכות לסיים את ההתקשרות באופן חד צדדי - ועל כן המועד הרלוונטי למניין תקופת ההתיישנות הוא מועד חתימתו של כל הסכם. לדבריה למעלה משבע שנים עובר להגשת בקשות האישור היא חדלה זה מכבר מהתקשרות בהסכמי רכישה חדשים - ומשכך ניתן לומר באופן חד משמעי כי עילות התביעה התיישנו ביחס לקבוצה כולה. דיון 10. על פי הסדר דיוני שאליו הגיעו הצדדים ושקיבל תוקף של החלטה, קלאב הוטל הגישה תגובה לבקשת האישור בת.א. 2020/09, המבקשים השיבו לתגובה, ובנוסף ניתנה לקלאב הוטל זכות להגיב גם לתשובה לתגובה (ראו החלטה מיום 9/11/10). יובהר כי לבקשת האישור בת"צ 6070-04-11 לא הוגשו תגובות - והדיון בשתי הבקשות נעשה למעשה במסגרת ת.א. 2020/09. לאחר עיון בבקשת האישור בת.א. 2020/09 התברר כי היא מעוררות בעיקר שאלות משפטיות שעניינן פרשנות הסכמי הרכישה המהווים חוזה אחיד. משכך ובהתאם להוראת תקנה 2(ה) לתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע-2010, קבעתי כי אין צורך בחקירת המצהירים שתצהיריהם ניתנו בתמיכה לכתבי הטענות בבקשת האישור, והוריתי על הגשת סיכומי טיעונים בכתב (ראו פרוטוקול הדיון מיום 30/10/11). בשלב זה כאמור אוחד הדיון בת.א. 2020/09 עם ת"צ 6070-04-11. לישיבה שבמהלכה אוחד הדיון בבקשות האישור התייצבה גם נציגה מטעם המועצה הישראלית לצרכנות (להלן: "המועצה לצרכנות"), וביקשה כי תינתן גם לאחרונה זכות להגיש סיכומים בבקשות האישור - ונעתרתי לבקשתה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 27/2/12). לאחר הגשת סיכומי הטיעונים מטעם המבקשים והמועצה לצרכנות, ביום 1/7/12 הודיעה באת כוחו של היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "היועמ"ש") כי הלה החליט להתייצב להליכים בבקשות האישור, וביקשה כי תינתן לו ארכה להגשת עמדה בכתב. הבקשה התקבלה, ועמדת היועמ"ש הוגשה לתיק ביום 14/8/12. יצוין כי הן המועצה לצרכנות והן היועמ"ש מצדדים בטענות המבקשים בבקשות האישור. 11. במהלך הדיון בבקשת האישור התעוררה אף שאלת העברת הדיון למותב הדן בתביעת דמי האחזקה כהגדרתה לעיל, מכוח סעיף 7(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"). על פניו נראה היה כי שני ההליכים עוסקים בנושא משותף, הוא דמי האחזקה השנתיים המשולמים לקלאב הוטל על ידי רוכשי זכויות הנופש. במסגרת ההליך דנן מתבקש בית המשפט להצהיר על זכותם של הרוכשים לבטל או להקפיא את ההתקשרות, על מנת שיוכלו לחדול מהתשלום; ובתביעת דמי האחזקה מתבקש בית המשפט ליתן פרשנות להוראה הקובעת את אופן החישוב של דמי האחזקה, כאשר הטענה היא שקלאב הוטל גובה מן הרוכשים כספים בשיעור מופרז ושלא כדין. מטענות קלאב הוטל עולה לכאורה כי קיים אף קשר בין תוצאות שני ההליכים - ככל שייקבע במסגרת ההליך כאן כי חברי הקבוצה רשאים לסיים את ההתקשרות עם קלאב הוטל, הרי שהתוצאה מביטול גורף של הסכמי רכישה עלולה להיות עלייה ניכרת בשיעור דמי האחזקה החלים על יתר בעלי הזכויות. אף על פי כן, ולאחר שניתנה לצדדים הזדמנות לטעון בנושא, מצאתי כי אין די בזיקה הקיימת בין שני ההליכים על מנת להצדיק את העברת הדיון בהליך שלפניי. כך, בעיקר משום ששני ההליכים מעוררים שאלות משפטיות שונות ביחס להסכמי הרכישה, ובהעדר חשש לפסיקה סותרת; וכן לנוכח העובדה שתביעת דמי האחזקה היתה מצויה בשלב דיוני מתקדם הרבה יותר מההליך שבפניי ואף בעיצומו של הסדר פשרה מורכב, באופן שהעברת הדיון היתה צפויה לגרום לסרבול ועיכוב מיותרים של ההליכים (ראו החלטה מיום 3/7/11). חרף החלטתי כאמור, במהלך הדיון בבקשות האישור ניסו הצדדים "לייבא" מסמכים שונים מתוך תביעת דמי האחזקה לתיק שבפניי. בקשותיהם לצירוף מסמכים כאמור נדחו - תוך שהוברר כי ההחלטה על ניהול התביעות השונות בנפרד בעינה עומדת, ואין כל תועלת בצירוף המסמכים המבוקשים באשר אלה אינם רלוונטיים למחלוקת נושא ההליך שבפניי ורק יכבידו שלא לצורך על הדיון (ראו החלטה מיום 3/7/12 ומיום 3/1/13). בקשה אחרת לצירוף מסמכים שכן התקבלה על ידי, היא בקשה שהגישו המבקשים להתיר להם הגשת כתב טענות מטעם קלאב הוטל מיום 27/1/13 בת.א. 1229-09-12 שהתנהל בבית משפט השלום בתל אביב (להלן: "תיק וקס"). לדברי המבקשים, כתב בי-דין זה מגלה כי קלאב הוטל טוענת טענות סותרות בהליכים משפטיים שונים - וזאת בנוגע לטיבה של הזכות שהקנתה לרוכשים על פי הסכמי הרכישה. בעוד שבענייננו טוענת קלאב הוטל כי מדובר בזכות קניינית, בהליך האחר היא טענה כי זכות הנופש היא חוזית גרידא. התרתי כאמור את הצירוף המבוקש, תוך שניתנה לקלאב הוטל לבקשתה אפשרות להשיב לטענות המבקשים בנדון (ראו החלטה מיום 24/3/13). המסגרת הנורמטיבית לדיון בבקשת אישור תובענה כייצוגית 12. התנאי הראשון לאישור תובענה כייצוגית מצוי בסעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות - שם נקבע כי ניתן לנהל תובענה ייצוגית רק בעילה מתוך רשימה סגורה של עילות כמפורט בתוספת השנייה לחוק. על פי סעיף 4(א) לחוק, שומה על התובע המייצג להחזיק בעילת תביעה אישית נגד הנתבע - ואולם מן המפורסמות הוא כי תנאי זה אינו חורץ את דינו של ההליך, באשר לבית המשפט נתונה הסמכות להורות על החלפת התובע המייצג בהעדר עילת תביעה אישית (ראו סעיף 8(ג)(2) לחוק). סעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות מקנה לבית המשפט שיקול דעת אם לאשר את התובענה הייצוגית בהתקיים מספר תנאים נוספים: " בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: (1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב." את שורת התנאים לאישור תובענה כייצוגית יש לפרש על רקע תכליתם: ליצור הבחנה בין תובענות הראויות להתברר כייצוגיות, לבין תובענות שיש בהן משום ניצול לרעה של המוסד הייצוגי והן עלולות להסב נזק לקבוצה המיוצגת, לנתבעים או לציבור בכללותו. כך, לנוכח מטרתו של חוק תובענות ייצוגיות כאמור בסעיף 1 לחוק, להביא לשיפור ההגנה על זכויות של פרטים באוכלוסיה - ובמיוחד כאלה הנמצאים בעמדה נחותה מבחינת כוח כלכלי ומשפטי ביחס לתאגידים שונים הפועלים במשק. 13. בענייננו אין ולא יכול להיות חולק כי בקשות האישור מקיימות את התנאים הקבועים בסעיפים 3(א) ו-4(א) לחוק תובענות ייצוגיות. מאחר שתנאי ההתקשרות נקבעו בחוזה אחיד שעליו החתימה קלאב הוטל את כל חברי הקבוצה (למעט שינויי נוסח מסוימים שעליהם עמדתי לעיל) - ברי כי השאלה אם הסכמי הרכישה מצמיחים לרוכשים זכות לסיים את ההתקשרות או להקפיא את זכות הנופש, היא שאלה משפטית המשותפת לחברי הקבוצה וראויה להתברר בהליך ייצוגי (כאמור בסעיפים 8(א)(1) רישא ו-8(א)(2) לחוק). ועוד יצוין, כי לקלאב הוטל אמנם שלל טענות בנוגע לאופי הייצוג שניתן לקבוצה על ידי אחד מבאי כוח המבקשים, עו"ד ד"ר שחר ולר (להלן: "עו"ד ולר") - ואולם לא מצאתי כי יש באלה כדי להקים חשש כלשהו לפגיעה בעניינם של חברי הקבוצה. לאורך הדיון בבקשות האישור התרשמתי כי עו"ד ולר ממלא את תפקידו ביסודיות ובמקצועיות, ובכך מייצג ומנהל את עניינם של חברי הקבוצה בדרך הולמת ובתום לב (כאמור בסעיפים 8(א)(3) ו-(4) לחוק). הנה כי כן, עיקר הדיון בפניי מתמצה בתנאי הנוסף הקבוע בסעיף 8(א)(1) - והוא קיומה של אפשרות סבירה כי התובענה הייצוגית תוכרע לטובת הקבוצה. על פי ההלכה הנוהגת עוד קודם לחקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות, שומה על המבקש להניח כבר בבקשת האישור תשתית עובדתית וראייתית מתאימה על מנת להוכיח כי קיים סיכוי סביר שהשאלות המשותפות יוכרעו לטובת הקבוצה [ראו למשל: רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, בסעיף 10 לפסק דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (26/4/2010)]. עם זאת, נראה כי שאלת נטל ההוכחה הרובץ לפתחו של המבקש בבקשת האישור עומדת לאחרונה לדיון מחודש בפסיקתו של בית המשפט העליון. וכך נאמר מפיו של כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין: "ברי כי תכלית החוק היא להורות לבית המשפט לבצע בחינה מקדמית של סיכויי התובענה לשם הגנה מידתית על זכויות הנתבעים. לעניין זה, די לו לבית המשפט לעקוב בדקדקנות אחר לשון המחוקק ולראות האם קיימת 'אפשרות סבירה' להכרעה לטובת קבוצת התובעים; הא, ותו לא. החמרת התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובירור רוב רובה של התביעה כבר בשלב אישור התובענה כייצוגית, חורגת מהאיזון שקבע המחוקק, ועל כן היא אינה ראויה. נוסף על כך, דיון שמתבצע באופן זה אינו יעיל, מכיוון שנוצרת כפילות בין הדיון בגוף התובענה לבין הדיון בבקשת האישור (ההדגשה לי- ע.ב.); חוסר היעילות הטמון בכפילות זו גדל מקום בו פונים הצדדים פעמיים לערכאת הערעור." [רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי, בסעיף 11 לדבריו (5/7/2012); להלן: "עניין עמוסי"]. לעומת זאת, בעניין אחר ציינה כבוד השופטת ד' ברק-ארז את הדברים הבאים: "במישור העקרוני, אף אני סבורה שהבחינה הלכאורית בשלב אישורה של התובענה הייצוגית אינה צריכה להציב מחסום גבוה בפני תובעים ייצוגיים, וכי יש להביא בחשבון את פערי המידע הקיימים בין הצדדים. עם זאת, אין משמעות הדברים שהנטל המוטל על התובעים הייצוגיים יהיה קל כנוצה. על התובע הייצוגי להרים נטל ראשוני - נטל שיש לתת לו משמעות, מבלי שיהיה כבד מנשוא, תוך שבית המשפט נותן דעתו, בכל מקרה ומקרה, לקושי היחסי העומד בפני התובע הייצוגי כאשר הוא נדרש להוכיח את תביעתו לכאורה." (ההדגשה שלי- ע.ב.) [רע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת ציפוי מתכות עמק זבולון בע"מ, בסעיף 59 לדבריה (11/4/2013)]. ובאותו עניין הוסיף כבוד השופט י' דנציגר: "מן הראוי לטעמי למנוע מצבים שבהם כל מאן דהוא החפץ לנהל תובענה ייצוגית יוכל לעשות כן גם מבלי שצלח את חובתו לבסס בראיות לכאורה את עילת התביעה. הקלה מעבר לנדרש באשר לרף הראייתי בו צריך לעמוד התובע הייצוגי עלולה לגרור תוצאות שלהן השלכות מערכתיות בלתי רצויות, הן על מערכת המשפט והן על המשק וחיי המסחר והכלכלה. משכך, שומה על בתי המשפט להקפיד על כך שרק תביעה שהונחה תשתית ראייתית לכאורית לביסוס עילתה, יתאפשר ניהולה כתובענה ייצוגית במסגרת ההליך העיקרי." (ההדגשה שלי- ע.ב.). כשלעצמי, אין לי אלא לחזור על הדברים שנאמרו על ידי בנושא זה מכבר: "מטבע הדברים ייתכנו מצבים שבהם דווקא דיון מעמיק בתשתית שהניחו הצדדים יימצא יעיל יותר - למשל כאשר בסופו של הדיון מתברר כי סיכויי התביעה נמוכים וכי אין טעם להיעתר לבקשת האישור. אם לא נאמר כך, הכיצד זה בלא דיון ובדיקה לגופה של התשתית הראייתית והמשפטית, ניתן יהיה להגיע למסקנה כי יש לדחות את בקשת האישור במקרה המתאים. שהרי הציפייה היא, ובדין כך, שדחיית בקשת האישור לא תיעשה כלאחר יד - גם אם לצורך קבלת בקשת האישור הרף של נטל ההוכחה הונמך. אלא שבית המשפט לא יכול להקדים את התוצאה (קבלה או דחייה של בקשת האישור) לדיון במחלוקת שלפניו - שאז עלול בית המשפט למצוא את עצמו במעגל שוטה, כאשר לא ברור מה הסובב ומה המסובב. שכן יכול שלאחר בדיקה מעמיקה כזו בקשת האישור תידחה, אבל יכול גם שתתקבל - ומשתתקבל בוודאי שאין לומר כי הדיון היה מיותר, בבחינת חכמה שלאחר מעשה. הדברים אמורים במיוחד במקרים שבהם הדיון בבקשת האישור מתמצה בשאלה שהיא משפטית בעיקרה - שאז ממילא לא יהא בטענות ובראיות שיביאו הצדדים בדיון בתובענה עצמה משום חידוש לעומת הדיון בשלב המקדמי. במקרים כגון דא, בית המשפט נדרש כבר בשלב האישור להפשיל שרווליו ולבחון אם על פי הראיות והטענות המשפטיות שהובאו בפניו קיימת אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה - וכך גם במקרה דנן" (ההדגשות אינן במקור- ע.ב.) [ת.א. 1327/04 בלום נ' מקורות חברת המים בע"מ, בסעיף 15 לפסק הדין (31/1/2013)]. דברים אלה נכונים גם לעניין ההליך דנן. פרשנות הסכמי הרכישה 14. סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"), שתוקן בשנת 2011 ועניינו בפרשנות חוזים, מורה כדלקמן: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו." על פי האמור בסעיף, הן לשון החוזה והן נסיבות כריתתו משמשים את השופט לצורך התחקות אחר אומד דעת הצדדים בעת ההתקשרות. לאורך השנים ניטשה מחלוקת מלומדים בנוגע לשאלה אם נתונה ללשון עדיפות על פני הנסיבות בפרשנות החוזה, או שמא משקל דומה להם. כפי הנראה, הדיון במחלוקת זאת מוסיף להתקיים גם לאחר תיקון הסעיף כמצוטט לעיל [להרחבה בנושא זה ראו דברי כבוד השופט נ' סולברג ודברי כבוד השופט ס' ג'ובראן בע"א 3894/11 דלק-חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' בן שלום (6/6/2013); להלן: "עניין דלק"]. בענייננו אין צורך לקבוע מסמרות בנושא, שכן לשון הסכמי הרכישה שותקת באשר לזכותם הנטענת של הרוכשים להקפיא או לסיים את ההתקשרות עם קלאב הוטל. ודוק: אין בהסכמים שהוצגו לפניי הוראה המעניקה או שוללת מן הרוכשים את הזכות הנטענת. נוסף על כך, כאשר עסקינן בחוזה אחיד כבענייננו, הבכורה ניתנת לתכלית האובייקטיבית של החוזה - קרי: המטרות, האינטרסים והערכים המאפיינים חוזה מסוגו של החוזה הנדון - וזאת על פני אומד הדעת הסובייקטיבי של הצדדים [ראו: רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145, 159-158 (1998); וכן בעניין דלק, בדברי כבוד השופט ס' ג'ובראן]. בהקשר זה, יש לציין את החזקה שלפיה חוזה אינו נערך לצמיתות: "אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו. חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם. אפשר שהשינויים יהיו מהותיים עד כדי כך שלא יהיו יותר לא טעם ולא תכלית בחיי החוזה. אמנם החוזה אינו אומר במפורש כי במצב כזה עבר זמנו ובטל קורבנו. אולם העובדה שהצדדים לחוזה לא נתנו דעתם לאפשרות שמצב כזה יווצר, ומכל מקום לא קבעו הוראה לגבי סיום החוזה במצב כזה, אין בה כשלעצמה כדי לשלול אפשרות של סיום החוזה. במצב כזה, אין זה סביר או רצוי לייחס לצדדים לחוזה כוונה להמשיך ולקיים את החוזה באופן מלאכותי." (ההדגשה שלי- ע.ב.) [ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל, בסעיף 14 לפסק הדין (3/5/1994); כן ראו: ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו-ישראל בע"מ, בסעיף 25 לפסק הדין (8/11/2009)]. חזקה פרשנית נוספת שרלוונטית למקרה דנן היא זו שעוגנה לאחרונה בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים: "חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו." 15. ומן הכלל אל הפרט. לטענת המבקשים, הזכות שרכשו חברי הקבוצה מקלאב הוטל היא הזכות לנפוש אחת לשנה במועד קבוע ביחידת דיור במלון במחיר מופחת בגובה דמי האחזקה בלבד. ואמנם, הן הסכם מלון טבריה והן הסכם מלון אילת קובעים כבר בראשיתו של כל הסכם, כי התמורה עבור זכות הנופש היא אך ורק אותו תשלום ראשוני וחד-פעמי ששומה על כל רוכש לשלם לקלאב הוטל בעת ההתקשרות עימה. דמי האחזקה, לעומת זאת, אינם מוגדרים כחלק מן התמורה החוזית; והחיוב בהם נזכר לראשונה רק "באותיות הקטנות" של הסכמי הרכישה - וזאת כתנאי למימושה של זכות הנופש. במצב דברים זה נראה על פניו כי דמי האחזקה מהווים החזר של אותן עלויות הכרוכות מבחינתה של קלאב הוטל באירוח הנופשים, ולא חלק מן התמורה עבור זכות הנופש. הנה כי כן, מששולמה לקלאב הוטל מלוא התמורה בגין זכויות הנופש כבר במועד ההתקשרות עם כל רוכש - השאלה אם סיום ההתקשרות באופן חד צדדי על ידי הרוכשים יסב לה נזק אם לאו, אינה ממין העניין. ודוק: המבקשים אינם טוענים כי בעת סיום ההתקשרות על ידם הם זכאים להשבה של החלק היחסי מתוך התמורה ששילמו לקלאב הוטל עבור זכות הנופש. מבחינתם ברור כי הוויתור על זכות הנופש טומן בחובו ירידה לטמיון של אותו סכום ראשוני וחד-פעמי ששילמו על פי הסכמי הרכישה, ולמצער של חלק ממנו. ובאשר לוודאות בנוגע לשיעור התפוסה במלון וההשתתפות בהוצאות אחזקתו שמהם נהנית קלאב הוטל לטענתה מכוח הסכמי הרכישה - הרי שלגישתה של קלאב הוטל עצמה לזכויות הנופש יש ערך כלכלי, ואף ביקוש בשוק. משכך, משוויתר רוכש מסוים על זכות הנופש שניתנה לו - קלאב הוטל חופשיה למכור את הזכות הלאה לרוכש אחר. 16. זאת ועוד. כאמור, במסגרת הסכמי הרכישה הוקנתה לחברי הקבוצה הזכות ליהנות מנופש במחיר של דמי האחזקה בלבד. משמעות גישתה הפרשנית של קלאב הוטל, שלפיה הרוכשים אינם רשאים לוותר על זכות הנופש, הופכת למעשה את הזכות המוקנית לרוכשים לחיוב חוזי עצמאי ובלתי מותנה הרובץ לפתחם - לשלם לה את דמי אחזקה במשך עשרות שנים. כך, גם אם הרוכשים אינם מעוניינים עוד בזכות הנופש ואינם עושים בה שימוש. אלא שלא ניתן לכאורה להסכין עם גישה כאמור, וזאת משני טעמים עיקריים. ראשית דבר, כמנסחת של הסכמי הרכישה המהווים חוזה אחיד, אילו התכוונה קלאב הוטל להציב את חובת תשלום דמי האחזקה כחובה עצמאית הרובצת לפתחם של הרוכשים, היה עליה לעשות כן באופן ברור ופוזיטיבי - באשר עסקינן בתנאי מהותי להתקשרות. מכיוון שלא עשתה כן, וככל שקיים ספק פרשני בנוגע לתכליתו של החיוב בדמי אחזקה, הרי שכאמור בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים ספק זה פועל לרעתה של קלאב הוטל שניסחה את ההסכמים. משכך ועל פניו, תשלום דמי האחזקה אינו חיוב עצמאי העומד בפני עצמו - אלא אך תנאי למימוש זכות הנופש. שנית, הגישה הפרשנית הנקוטה בידי קלאב הוטל עומדת לכאורה בניגוד לחזקה נוספת שנזכרה לעיל - ולפיה חוזה אינו נערך לצמיתות. על פניו נראה כי התקופה בת עשרות השנים הנזכרת בראשיתם של הסכמי הרכישה אינה אלא חלק מהגדרתה של זכות הנופש שהיא נושא הסכמים אלה; ומכל מקום אין כל הוראה בהסכמים המלמדת על חובה עצמאית המוטלת על הרוכשים לשלם דמי אחזקה משך כל תקופה זאת. במצב דברים זה, החיוב בדמי אחזקה מהווה אפוא חיוב בלתי קצוב בזמן - ומשכך חלה לגביו החזקה כי לא נועד לעמוד בתוקף לעולם ועד. ואולם גם אם נלך לגישתה של קלאב הוטל, כי הסכמי הרכישה הם חוזים שתקופתם קצובה בזמן - אזי ברי כי משך התקופה הוא כה ממושך, עד כי הלכה למעשה מדובר בכל זאת בחוזה לצמיתות. לשון אחר: כבילת הרוכשים לחיוב בתשלום דמי אחזקה לעשרות רבות של שנים, בפועל מקבילה היא לכבילתם לצמיתות. 17. בצר לה, מוסיפה קלאב הוטל כי טענות המבקשים מבוססות כולן על הנחה שגויה, שלפיה הסכמי הרכישה הם חוזים לאספקת שירותים - בעוד שבפועל מדובר בעסקה בעלת אופי קנייני. לגישתה של קלאב הוטל, כאשר עסקינן בעסקה לרכישת זכות קניין אין תחולה לדוקטרינות הפרשניות שבהן עושים המבקשים שימוש - כדוגמת החזקה שלפיה חוזה בלתי קצוב בזמן לא נועד לחול לצמיתות - והתוצאה היא שלא עומדת לחברי הקבוצה זכות לסיים את ההתקשרות עימה באופן חד-צדדי. כידוע, על פי סעיף 161 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק זה - ועל כן טוענת קלאב הוטל כי הזכות הקניינית היא בזמן מוגדר ביחידות הנופש, ולא ביחידות עצמן. ואולם לעמדתו של היועמ"ש, המשפט הישראלי כלל אינו מכיר בפיצול הבעלות בזמן כזכות קניינית בנכס - ונראה כי הצדק עימו; ומכל מקום לא הוברר אחרת על ידי קלאב הוטל. ועוד יבואר כי הטענה שלפיה הסכמי הרכישה הם חוזים בעלי אופי קנייני נסתרת בלשונו של הסכם מלון אילת. כפי שכבר צוין לעיל, הסכם זה קובע באופן שאינו משתמע לשני פנים כי זכות הנופש אינה זכות קניינית (בסעיף 2.2 ובסעיף 9.1 להסכם). הוראה מפורשת דומה אמנם אינה קיימת בהסכם מלון טבריה, ואולם אין ולא יכול להיות חולק כי מדובר בהסכמים דומים שתכליתם זהה - ועל כן ניתן להקיש בנקודה זאת מן האמור בהסכם מלון אילת לכוונת הצדדים גם בהסכם מלון טבריה. נוסף על כך, קלאב הוטל מושתקת מלטעון כי ההתקשרות נושא הסכמי הרכישה היא עסקה קניינית - באשר בהליכים משפטיים אחרים טענה בדיוק את ההיפך. כך, במסגרת סיכומי הטיעונים מטעמה בהליך שניהלה בבית הדין לחוזים אחידים בקשר עם הסכמי הרכישה (ח.א. 107/96), טענה קלאב הוטל כדלקמן: "המבקשות (קלאב הוטל- ע.ב.) הסבירו באריכות (סעיפים 13-9 לעיל) כי הרוכש אינו רוכש זכות קניינית או מעין קניינית וכי זכות הנופש הינה זכות אובליגטורית גרידא." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (בסעיף 24 לסיכומים שם, צורפו כנספח 10 לתשובת המבקשים לתגובת קלאב הוטל לבקשת האישור). טענה דומה נטענה גם בסיכומי הטיעונים שהגישה קלאב הוטל בתיק וקס כהגדרתו לעיל, ויצוין כי מדובר בתביעה שהוגשה נגדה לבית משפט השלום בתל אביב בטענה להפרת הסכם הרכישה שבו התקשרה עם אחד הרוכשים של זכות נופש: "בענייננו, ההסכם עניינו זכות אובליגטורית לשימוש ביחידת נופש לא מסוימת, ולא בזכות קניינית במקרקעין. אין בהסכם כל רמז על כוונה להענקת זכות קניינית במקרקעין..." (בסעיף 9 לסיכומים). במצב דברים זה חל על קלאב הוטל השתק שיפוטי, והיא מנועה מלטעון כי זכות הנופש היא זכות קניינית : "הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום בו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות כנגד אותו בעל דין בכתב טענות אחד משום דוגמה של השתק שיפוטי; האיסור קבוע בתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט (פרשת אינטרלגו, עמ' 200; R. G. Boyers “Precluding Inconsistent Statements: The Doctrine of Judicial Estoppel”, 80 Nw. U.L. Rev. 1244 (1986) (להלן - Boyers), עמ' 1251-1250). בעוד שתורת ההשתק מכוח מצג מתמקדת בצדדים ובמערכת היחסים ביניהם, הרי הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל הדין לבין בית המשפט. מכך אף נובע שתחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למצב דברים בו מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר (פרשת אינטרלגו, עמ' 196;Edwards v. Atena Life Insurance Company, 690 F.2d 595 (1982) 598, (להלן - פרשת אדוארדס)), ואף אין דרישה שהצד האחר שינה את מצבו לרעה (Spencer Bower & Turner “The Law Relating to Estoppel by Representation” 3rd ed. (1977) 360). זאת ועוד, טענה בדבר השתק שיפוטי יכולה לעלות בלא קשר לנושא המשפטי המהותי העומד על הפרק." (ההדגשות שלי- ע.ב.) [רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון והשקעות בע"מ, בסעיף 9 לפסק דינו של כבוד השופט א' גרוניס (כתוארו אז) (8/3/2005)]. 18. ואולם נראה כי יש לדחות את טענותיה של קלאב הוטל בהקשר זה גם לגופן - באשר מאפייניה של זכות הנופש נושא הסכמי הרכישה אינם עולים בקנה אחד עם התכונות הנודעות לזכות קניינית; ואפרט. הגם שחברי הקבוצה רכשו לכאורה את זכות הנופש מקלאב הוטל - האחרונה נותרה בעלת השליטה האפקטיבית בזכות זאת. ברצותה, יש בכוחה של קלאב הוטל למנוע מהרוכשים לעשות שימוש בזכותם כאמור - למשל, במידה שלא שילמו את דמי האחזקה לשביעות רצונה. אמנם זכות השימוש ניתנת על פי הסכמי הרכישה להעברה לצד שלישי - ואולם העברה כאמור כפופה לאישור מצידה של קלאב הוטל, וגם במובן זה השליטה בזכות הנופש מצויה למעשה בידיה של האחרונה. כמו כן, אילו זכות הנופש אמנם היתה זכות קניינית, ברי כי הרוכשים לא היו נדרשים להצטרף להסדר הנושים כאשר החברה שעימה התקשרו מלכתחילה נכנסה להליכי פירוק וקלאב הוטל נכנסה בנעליה - באשר זכות קניינית מעצם טיבה וטבעה היתה נותרת בתוקף גם בנסיבות אלה. ועוד יובהר - זכות הנופש מקנה לרוכשים אך ורק את הזכות להתארח במלון. אין להם כל זכות בנוגע לאופן ניהולו, לטיב פועלה של חברת הניהול, לקביעת שיעור דמי האחזקה ובוודאי שאף לא לרווחי המלון. יתר על כן, במידה שהרוכשים אינם עושים שימוש בזכות הנופש בשנה מסוימת - קלאב הוטל רשאית ליטול אותה מידיהם ולשווקה בתפוסה מלונאית רגילה, וזאת אף מבלי להעביר לרוכשים את הרווחים שצמחו לה כתוצאה מכך. המסקנה העולה לכאורה מן המקובץ היא שאין מקום לסווג את הסכמי הרכישה כעסקאות קנייניות - אלא שמדובר בחוזים צרכניים ארוכי טווח לאספקת שירותי נופש. 19. בכל הנוגע לפרשנות הסכמי הרכישה, קלאב הוטל נסמכת במידה רבה גם על התכלית הכלכלית הנטענת של עסקת הטיים שרינג - וזאת לצורך התחקות אחר אומד דעת הצדדים בנוגע לזכותם הנטענת של הרוכשים להביא את ההתקשרות אל קיצה. לגישתה של קלאב הוטל, עצם המנגנון של מכירת זכויות נופש מבוסס על קיומה של התחייבות בלתי ניתנת לביטול מצידם של הרוכשים - לשלם למלון את דמי האחזקה לכל אורך התקופה שביחס אליה הוקצו הזכויות. ועוד לעמדתה של קלאב הוטל, גם התמורה החוזית נקבעת בהתאם להנחת יסוד זאת - ועל כן זכות הביטול הנטענת לא שוקללה במחיר. ואולם הקושי בעמדת קלאב הוטל הוא בראש ובראשונה בטענה כי מלכתחילה הסתמכו הצדדים על משך תקופתה של זכות הנופש כאשר ערך כל אחד מהם את הקצאת הסיכונים שביסוד ההתקשרות. ועוד יובהר, כי אך מובן שהתכלית הכלכלית נבחנת בהתייחס למועד כריתת הסכמי הרכישה. ויוזכר: זכויות הנופש ניתנו לרוכשים למשך עשרות רבות של שנים, פרק זמן העולה לעיתים אף על משך חייו של אדם. אין להניח כי בידי "הרוכש הסביר" היו הידע והכלים המתאימים לביצוע שיקלול כנטען, ואף לא בידיה של קלאב הוטל. כאשר מדובר בפרק זמן כה ממושך, כל ניסיון לביצוע שיקלול כאמור יהיה במידה רבה תיאורטי וחסר עיגון במציאות. בנסיבות אלה המסקנה היא שאין לשעות לטענת קלאב הוטל כי היא הסתמכה על תקופתה של זכות הנופש בעת ההתקשרות בהסכמי הרכישה - והמשמעות היא שקלאב הוטל אינה יכולה להישמע עתה בטענה כי הכרה בזכות הרוכשים לסיים את ההתקשרות באופן חד צדדי תסב לה נזק. ועוד באותו עניין. כפי שכבר נזכר לעיל, הסכם מלון אילת מורה כי במידה שלא שילם הרוכש דמי אחזקה במשך 5 שנים - קלאב הוטל רשאית לראות את ההסכם כבטל, שאז כל הסכומים ששולמו לה מכוח ההסכם עבור רכישת זכות הנופש ייחשבו כפיצוי מוסכם מראש בגין ההפרה (בסעיף 7.10). אין זאת אלא שבעת ההתקשרות בהסכם מלון אילת, קלאב הוטל עצמה לא סברה כי סיום ההתקשרות יסב לה נזק בגובה דמי האחזקה שעתידים היו להיות משולמים לה במשך עשרות רבות של שנים ועד לפקיעתה של זכות הנופש. יצוין כי הוראה דומה בנוגע לפיצוי המוסכם אמנם אינה קיימת בהסכם מלון טבריה, ואולם כבר הוברר כי עסקינן בהסכמים דומים בעלי תכלית זהה - ועל כן יש להניח כי הקצאת הסיכונים שביצעה קלאב הוטל בנוגע לכל אחד מהם היא דומה. 20. בסיכומו של עניין זה, נראה לכאורה כי אין ממש בגישת קלאב הוטל שלפיה התכלית הכלכלית של הסכמי הרכישה אינה עולה בקנה אחד עם הכרה בזכות הרוכשים לסיים את ההתקשרות עימה ולוותר על זכות הנופש. ואולם יובהר כי לא זה המצב בכל הנוגע לזכות הנטענת להקפיא את ההתקשרות; ואפרט. על פי ההיגיון הכלכלי המניע את עסקת הטיים שרינג, רכישת זכות נופש במלון מבטיחה לרוכש את האפשרות ליהנות בכל שנה מנופש במחיר ידוע מראש, ועל פי רוב אף מופחת ביחס למחיר נופש מלונאי רגיל. מכיוון שמחיר הנופש הוא מחיר קבוע כאמור - מנקודת מבטם של הרוכשים, זכות הנופש טומנת בחובה מצד אחד סיכוי ל"רווח" בתקופות שבהם קיים בשוק ביקוש מוגבר לנופש מלונאי ומחיריו מאמירים; ומצד שני סיכון ל"הפסד" בתקופות של ירידה בביקוש ובמחירי השוק. כך, בין אם בעלי זכות הנופש יבחרו לנצל אותה בעצמם - או להשכירה לצד שלישי. מתן אפשרות להקפיא את זכות הנופש בשנים מסוימות לפי בחירתם של הרוכשים, תרוקן אפוא את המנגנון הכלכלי שביסוד העסקה מתוכן. מטבע הדברים על פי רוב יבחרו הרוכשים לעשות שימוש בזכות ההקפאה באותם שנים שבהן הביקוש לנופש והמחירים בשוק מצויים בירידה - ולא יעשו כן בזמנים של עליית מחירים. הנה כי כן, זכות ההקפאה מאפשרת לרוכשים להסיר מעליהם את הסיכון הטמון מבחינתם בעסקה כל עוד ההתקשרות בתוקף, ולהעבירו על שכמה של קלאב הוטל. לשון אחר: זכות ההקפאה מעצם טיבה מפרה את הקצאת הסיכונים שביסוד עסקת הטיים שרינג וביסוד הסכמי הרכישה, ועל כן לא ניתן לפרש הסכמים אלה כקובעים זכות כזו. 21. ובחזרה לנושא זכותם הנטענת של הרוכשים לסיים את ההתקשרות עם קלאב הוטל - יש להוסיף עוד שתי הבהרות. לא נעלמה מעיניי טענתה של קלאב הוטל שלפיה הצהרה בדבר קיומה של זכות לסיום ההתקשרות כאמור, צפויה לגרום נזק למי מבין חברי הקבוצה שאינם מעוניינים לוותר על זכות הנופש - וזאת לנוכח ההדדיות השוררת לכאורה בין חברי הקבוצה בכל הנוגע לחישוב שיעור דמי האחזקה החלים עליהם. אלא שהסכמי הרכישה, ולא החלטה בבקשת האישור או בתובענה הייצוגית, הם שמקימים לחברי הקבוצה את הזכות לסיים את ההתקשרות כאמור - כאשר במסגרת ההליך הייצוגי בית המשפט רק מצהיר על קיומה של זכות זאת, ככל שהיא אמנם קיימת. במצב דברים זה נראה כי אין רבותא בטענת קלאב הוטל בנוגע לנזק הצפוי לחברי הקבוצה כתוצאה מקבלת בקשת האישור. ועוד בעניין זה, יצוין כי לא רק המבקשים - אלא אף היועמ"ש והמועצה לצרכנות - מחזיקים בדעה שלפיה מן הראוי להכיר בזכות הרוכשים לוותר על זכות הנופש. ודוק: בעוד שניתן אולי לטעון ביחס למי שהוא מבקש בבקשת אישור כי אינו מייצג נאמנה את עניינם של כלל חברי הקבוצה, לא יכול להיות ספק כאמור בנוגע לאינטרס של היועמ"ש והמועצה לצרכנות בהליך הייצוגי; וכן בנוגע להיותם אמונים לא רק על עניינם של חברי הקבוצה אלא אף של הציבור בכללותו. הערה נוספת נוגעת לסוגית ההתיישנות שהעלתה קלאב הוטל בטיעוניה. בהקשר זה, נראה כי אין יסוד לעמדתה שלפיה יש למנות את תקופת התיישנותה של עילת התביעה החוזית הנטענת נגדה למן מועד ההתקשרות בהסכמי הרכישה. על פי בקשות האישור וכפי שפורט באריכות לעיל, עילת התביעה החוזית אינה נסמכת על פגמים כלשהם שנפלו בעת הכריתה (כגון טעות או הטעיה). עילה זאת עניינה בשינוי הנסיבות שחל בחלוף הזמן דווקא - ובכלל זה העובדה כי הרוכשים איבדו עניין בזכויות הנופש במלונות. נראה אפוא כי עילת תביעה כאמור עומדת לרוכשים כל עוד שהסכמי הרכישה בתוקף - ועל כן ממילא היא לא התיישנה. 22. באחרית כל הדברים הללו, נמצאנו למדים כי המבקשים הניחו כבר במסגרת בקשות האישור תשתית עובדתית ומשפטית לכאורית להצהרה כי על פי הסכמי הרכישה עומדת לרוכשים הזכות לוותר על זכות הנופש ולהביא את ההתקשרות עם קלאב הוטל אל קיצה. יחד עם זאת, תשתית משפטית כאמור לא הונחה ביחס לזכות הנטענת של הרוכשים להקפיא את זכות הנופש לפי בחירתם. מכל מקום, משהוברר כי סיכוייה של בקשת האישור בעילת התביעה מכוח דיני החוזים הכלליים הם טובים - אין עוד צורך לדון בשלב זה בעילות מתחום דיני הגנת הצרכן והחוזים האחידים (ראו: עניין עמוסי, שם, בסעיף 15 לדברי כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין). סוף דבר 23. התוצאה היא שדינן של בקשות האישור להתקבל, וכך אני מורה. הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה הייצוגית כוללת את כל הרוכשים שהתקשרו עם קלאב הוטל בהסכמים לרכישת זכויות נופש במלון טבריה, מלון אילת וקלאב אין - ומכוח הסכמים אלה הם נדרשים לשלם לקלאב הוטל דמי אחזקה שנתיים. דקל, כספי ואלון ישמשו כתובעים המייצגים, ובאי הכוח המייצגים הם עו"ד ולר ועו"ד עובדיה כהן. השאלה המשפטית המשותפת לקבוצה היא: האם הסכמי הרכישה מקנים לחבריה זכות לסיים את ההתקשרות עם קלאב הוטל תוך ויתור על זכות הנופש, אם לאו. עילות התביעה הן כמפורט לעיל - מתחום דיני החוזים הכלליים, דיני הגנת הצרכן והחוזים האחידים. הסעד המבוקש עבור הקבוצה הוא סעד הצהרתי, שבמסגרתו יצהיר בית המשפט על זכות הרוכשים לסיים את ההתקשרות עם קלאב הוטל תוך ויתור על זכות הנופש במלונות. 24. המבקשים יגישו לבית המשפט בתוך 21 ימים נוסח הודעה בדבר אישור התובענה כייצוגית בהתאם להוראת סעיף 14(א) לחוק תובענות ייצוגיות. לאחר אישורה תפורסם המודעה בארבעה עיתונים יומיים, וקלאב הוטל היא שתישא בהוצאות הפרסום. על פי הוראת סעיף 14(ב) לחוק, המבקשים אף ישלחו עותק מההחלטה בבקשת האישור ומהמודעה שתאושר למנהל בתי המשפט - לצורך רישומה בפנקס תובענות ייצוגיות. קלאב הוטל תגיש כתב הגנה בתובענה הייצוגית בתוך 45 ימים - כאמור בתקנה 5 לתקנות תובענות ייצוגיות. אני קובעת את התיק לקדם משפט בתובענה הייצוגית ליום 22/10/13 שעה 09:30. קלאב הוטל תשלם לבאי הכוח המייצגים שכר טרחה בגין שלב זה של הדיון בסך 80,000₪.הסדר נושיםנושה