המבקשת עותרת למתן הוראות שבהן ייקבע כי היא זכאית למלוא יתרת התמורה שקיבל המפרק תמורת משלוח של פריטי ציוד שייבאה החברה ("המשלוח" או "הציוד"), אשר היה בחזקתה ואשר היא טוענת לזכות עיכבון ביחס אליו. עיינתי בבקשה, בתשובת המפרק ובתשובה לתשובה וכן בטענות שהגישה נורדיל, והחלטתי לדחות את הבקשה. המבקשת עוסקת במתן שירותי שילוח בינלאומי, הובלה, עמילות מכס, לוגיסטיקה, מימון ושירותים מקצועיים נלווים. ועל פי טענתה, היא התקשרה בחודש אפריל 2010 בהסכם עם החברה למתן שירותי שילוח ושינוע מטענים וכן שירותי עמילות מכס. עוד היא טוענת כי לקיומו של הסכם בינה לבין החברה שלפיו מתן השירותים יהיה בהתאם לתנאים שפורטו בהסכם שחתמה ביום 6.4.08 חברת אב קור בע"מ - שאיננה החברה דכאן אלא חברה אחרת שהייתה בבעלות ובשליטת אותו אדם - עם חברות אחרות בקבוצה העסקית עליה נמנית המבקשת, היינו מ.מ. סחר שירותי הובלה בינלאומית בע"מ ומולטימודליים שירותי מכס בע"מ (ביחד "מ.מ.") ("הסכם מ.מ."). בסעיף 3.4 להסכם מ.מ. נקבע כי "במקרה של פיגור בתשלום דמי הובלה שיעלה על 25 ימים, יתבטל הסדר האשראי הנהוג בינינו ויעמדו לפירעון מיידי כל סכומי החשבוניות שטרם שולמו. במקרים אלו נהיה זכאים לעכב מסירת מטענים עד לפירעון מלוא החוב" ועל יסוד הוראת סעיף זה כמו גם על יסוד העובדה שהמבקשת טוענת לחוב בסך של כ-135,000 ₪ בגין אשראי שהעמידה לחברה, היא עותרת למתן הוראות למפרק לשלם לה את כל יתרת החוב מתוך סכום התמורה שקיבל המפרק במימוש הציוד, שנמכר על פי החלטה שניתנה ביום 10.1.12 (בקשה מס' 3). טענתה העיקרית של המבקשת היא שמכוחה של זכות העיכבון מעמדה הוא כמעמד נושה מובטח, ומימוש הציוד מזכה אותה בתשלום כדי סילוק יתרת חוב החברה כלפיה. טענה נוספת של המבקשת היא שזכות העיכבון שלה נובעת מסעיף 5 לחוק חוזה קבלנות תשל"ד-1974 ("החוק"), שכן יש לראותה בבחינת קבלן אשר מכוח הוראת אותו סעיף נתונה לו זכות עיכבון להבטחת תשלומים המגיעים לו מן המזמין. עיקר טענתו של המפרק היא שהסכם מ.מ. אינו יכול להקים למבקשת - שהיא חברה אחרת - זכות עיכבון ביחס לפריטי הציוד, וכי אין ראיה לכך שהחברה התקשרה בהסכם עם המבקשת המאפשר את המסקנה שלמבקשת זכות עיכבון כזו שהיא טוענת לה. דעתי היא שהדין הוא עם המפרק, וכי אין יסוד מספיק לטענותיה של המבקשת המבוססות על הוראת העיכבון בהסכם מ.מ. המבקשת מפנה, בין השאר, לדברים שנאמרו בע"א 1776/97 ליבוביץ נ' גדעון אוברזון פ"ד נד(3) 49 ("עניין אוברזון") ובע"א 5789/04 המשביר הישן בע"מ נ' לוגיסטיקר בע"מ (טרם פורסם, 10.6.07) וכן, וזה החשוב לענייננו, בע"א 4588/06 אלוניאל בע"מ נ' כונס הנכסים (טרם פורסם, 30.9.09) שם נקבע מעמדו של בעל זכות עיכבון כבעל שעבוד. אכן, הדברים שאמר בית המשפט באסמכתאות אלה, וכמותם גם באחרות שהביאה המבקשת, יכולים היו לסייע לה אם היה בידה להראות את קיומה של זכות העיכבון ואת המקור לה. אלא שחולשת טענותיה היא בדיוק בעניין זה, שכן אין בידה להראות התקשרות בינה לבין החברה הכוללת הסכמה ליצירת זכות עיכבון, והיא מבקשת להסיק את קיומה של הסכמה זו מתוך הסכם שנעשה בין מ.מ. לבין חברה אחרת - שאיננה החברה - ומתוך מערכת נסיבות עובדתיות, אשר לדעתי נעדרת מהן מסוימות המאפשרת את הסקת המסקנה בדבר קיומה של זכות העיכבון. המבקשת טוענת בעניין זה כי מסקנה כזו ניתן להסיק גם מהתנהגות הצדדים, והיא מוסיפה וטוענת כי המפרק "לא הביא כל ראיה לסתור את הטענה לפיה הצדדים ביקשו להתקשר ביניהם בהסכם שירותים על בסיס הסכם המסגרת (הסכם מ.מ., א"ק) ...". לדעתי, בעניין זה טעות בידי המבקשת, שכן נטל הראיה להוכחת ההסכם שמכוחו קמה לה זכות עיכבון מוטל עליה, וגם אם היא צודקת בטענה שהדין אינו מחייב קיומו של מסמך לשם כך, עדיין דרושה תשתית ראייתית אשר אותה לא השכילה המבקשת להביא. בסעיף 2.4.3 לבקשתה טוענת המבקשת כי אין זה ראוי שהמפרק יטיל ספק בטענותיה, במיוחד נוכח העובדה שכטענתה, היא שילמה סכומי כסף נכבדים במקומה של החברה ובעבורה, וכי אין להניח שהיא הייתה עושה כן אלמלא הייתה קיימת הסכמה של החברה לתנאים הקבועים בהסכם מ.מ., ובמיוחד לזכות העיכבון שנקבעה שם. יהא אשר יהא משקלה של טענה זו, אין היא יכולה לבוא במקום ראיה ממשית לקיומו של הסכם שבו התקשרה החברה עם המבקשת ובגדרו היא הסכימה, בין השאר, לקיומה של זכות עיכבון להבטחת פירעון התשלומים שיגיעו ממנה לאחרונה. המבקשת טוענת עוד כי העמידה לחברה אשראי על יסוד הסתמכותה על הוראת העיכבון שבסעיף 3.4 של הסכם מ.מ., וכי משום כך אין המפרק יכול עתה - לאחר שהמבקשת שינתה את מצבה - לכפור בכך. גם טענה זו איני יכול לקבל. התשתית העובדתית העומדת ביסוד הבקשה איננה כוללת ראיות ברורות התומכות בטענת ההסתמכות, והמבקשת עותרת כי בית המשפט יסיק את הדבר ממכלול הנסיבות, שהעיקרית שבהן היא קשר עסקי שוטף ומתמשך בין המבקשת לבין החברה. הבקשה נתמכה בתצהירו של סמנכ"ל הכספים של המבקשת ושל מ.מ., אלא שגם לאחר שעיינתי בו לא שוכנעתי כי האמור בו יכול לתמוך בטענותיה של המבקשת בעניין זה. המצהיר העיד אמנם על קשר עסקי שוטף בין החברה לבין המבקשת, אולם אין בתצהירו הסבר לעובדה שבין השתיים לא נכרת הסכם שתועד בכתב, וכמו בבקשה עצמה גם בתצהיר הסתפק המצהיר בהפניה להסכם מ.מ. בכלל, ולסעיף 3.4 שלו (סעיף העיכבון) בפרט. מדבריו של המצהיר לא ניתן להסיק את מה שהמבקשת מעוניינת כי אסיק, ולדעתי חסר ראייתי זה צריך להביא לדחיית הבקשה. יש לזכור כי המבקשת מתחרה עם כלל נושי החברה, ועל מנת לזכות במעמד עדיף עליהם, כפי שהיא מעוניינת, עליה לשכנע בהתקיימות הנסיבות המצדיקות זאת, ולדעתי הדבר לא עלה בידה. אוסיף עוד, כי עיון בהסכם מ.מ. מלמד על פירכות אשר גם בהן די כדי להוסיף על הספקות שעליהם הצבעתי. כך, למשל, מלשון ההסכם עולה כי עניינו בהעמדת אשראי עבור דמי הובלה ימית או אווירית, אולם בבקשה ובתצהיר התומך בה נטען כי יתרת החוב נובעת מתשלומים בגין שירותי שילוח, הובלה, עמילות מכס, לוגיסטיקה ושירותים מקצועיים נלווים. אין בראיות כדי להצביע על כך שמקורה של יתרת החוב הוא באשראי בגין תשלום דמי הובלה, וגם את זאת יש לזקוף לחובתה של המבקשת. לא ניתן לקבל גם את טענת המבקשת לזכות עיכבון מכוחו של סעיף 5 לחוק. הוראתו של סעיף זה היא כי "לקבלן תהא זכות עיכבון על נכס שמסר לו המזמין לביצוע מלאכתו או למתן שירותו, כדי התשלומים המגיעים לו מן המזמין עקב עסקת הקבלנות". פשוטו של מקרא הוא שהעיכבון לפי סעיף זה חל על העסקה שבה נתנה המבקשת שירותי שילוח, הובלה או עמילות מכס בקשר עם המשלוח של פריטי הציוד ולא בקשר עם משלוחים אחרים. המבקשת טענה אמנם להרחבת משמעות המושג עסקת הקבלנות, בין השאר על יסוד הדברים שנאמרו בעניין אוברזון, אלא שבניגוד לנסיבות שם, בענייננו לא הוכח די הצורך קיומו של הסדר חוזי בין המבקשת לבין החברה, המאפשר את הסקת המסקנה שאליה הגיע בית המשפט בעניין אוברזון. מעבר לדרוש אוסיף כי ספק בעיניי אם בענייננו יש בכלל תחולה לחוק. לפי סעיף 1 לחוק, חוזה קבלנות הוא חוזה "לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר". השירותים שהמבקשת טוענת שהיא נתנה לחברה (שירותי שילוח, הובלה וכיוצ"ב) הם אמנם שירותים אשר החוק יכול לחול לגביהם אלא שמרבית טענותיה של המבקשת מוסבות דווקא על הסכמתה להעניק לחברה אשראי לצורך תשלום דמי הובלה ימית ואווירית בגין משלוחי יבוא ואף מבלי לפסוק בכך, נראה לי שמתן אשראי אינו שירות שהחוק חל עליו. סיכומו של דבר, דעתי היא שהמבקשת לא הרימה את הנטל להראות את זכות העיכבון שלה, ומכאן שיש לדחות את בקשתה. בשולי החלטה זו אני רואה להתייחס בקצרה לטענתה של נורדיל, שהיא חברה טורקית שסיפקה לחברה את הציוד, כי החברה שימשה כמפיצה בישראל של מוצריה, ולכן משלוח הציוד לישראל ומסירתם לחברה לא היו בבחינת עסקת מכר, והבעלות בציוד נשארה בידי נורדיל. היא טוענת עוד כי החברה נותרה חייבת לה סכום של כ-380,000 יורו, וכי יש לראות את הציוד כרכושה שלה. המפרק לא התייחס לטענותיה של נורדיל, אולם המבקשת עשתה כן וטענה שמסמכי המשלוח מעידים על כך שפריטי הציוד נמכרו על ידי נורדיל לחברה. נראה לי שיש ממש בטענתה זו של המבקשת, וגם אם ניתן לטעון שמסמכי המשלוח אינם חזות הכול, וכי על אף האמור בהם ייתכנו הסדרים בין החברה לבין נורדיל שיביאו למסקנה אחרת, הנטל להראות את קיומם של הסדרים כאלה הוא על נורדיל ולכן, באין ראיה לסתור, חזקה שמסמכי המשלוח משקפים את הנאמר בהם. ממסמכים אלה עולה כי החברה היא הרוכשת של פריטי הציוד, וככל שתמורתם לא שולמה לנורדיל - תקום לאחרונה תביעת חוב עקב כך. אני דוחה, אפוא, את בקשת המבקשת ואת טענות נורדיל. המבקשת תשלם למפרק שכר טרחת עורכי דין בסכום של 8,000 ₪. חוזהשירותי הובלה / שילוח מטעניםהובלות