I. ההליך 1. בפני בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופט הראשי מ' הרניב) נדונו במאוחד: (א) "בקשת צד לדיון בסכסוך קיבוצי" - ארגון הסגל האקדמי של אוניברסיטת תל-אביב וארגון הסגל האקדמי בטכניון, המבקשים, ואוניברסיטת תל-אביב והטכניון - המכון הטכנולוגי לישראל, חיפה, המשיבים - בעתירה, כי בית- הדין יצהיר שמסמכים שנחתמו ביום 20.12.1972, וצורפו לבקשה "אינו (אינם) בר-תוקף (בני-תוקף) ואיננו (אינם) חוזה עבודה קיבוצי קיים או מחייב בין המבקשים לבין המשיבים" (להלן - בקשת הסגל); (ב) תביעת אוניברסיטת תל-אביב נגד ארגון הסגל האקדמי של אוניברסיטת תל- אביב, 7 חברי הוועד של אותו ארגון, 2 "חברי חטיבת האסיסטנטים והמדריכים של הנתבע הראשון (הארגון)" וכן "מכלול עובדי התובעת (האוניברסיטה) הנמנים על הסגל האקדמי שלה, המיוצגים על-ידי הנתבעים 10-2 (חברי הוועד)", בעתירה, שבית-הדין יתן פסק-דין המצווה על הארגון ועל חברי הוועד לפעול לביטול השביתה, ו"האוסר על כל אחד מחברי הסגל האקדמי של התובעת (האוניברסיטה) לקיים את השביתה הכללית שהוכרזה, או לשבות באופן אחר, והמורה לו להמשיך בעבודה תקינה"; (ג) תביעת אוניברסיטת בר-אילן נגד איגוד הסגל האקדמי של אוניברסיטת בר-אילן, ארגון המדריכים והאסיסטנטים של אוניברסיטת בר-אילן, 5 חברי הוועד של האיגוד, 7 חברי הוועד של הארגון "המייצגים את מכלול" המדריכים, האסיסטנטים וחברי הסגל הבכיר של האוניברסיטה, וכן את מכלול חברי הסגל הבכיר, המדריכים, האסיסטנטים שבאוניברסיטה, המיוצגים על-ידי חברי הוועדים; העתירה בתביעה זאת זהה, בשינויים המחוייבים, לעתירה בתביעת אוניברסיטת תל-אביב. 2. בפני בית-הדין היתה גם בקשת לצו מניעה לשעה; בית-הדין נעתר לאותה בקשה, ומי שהצו חייבו - נהג כפי שציווה בית-הדין. 3. בפסק-הדין שבהליך העיקרי, דחה בית-הדין את תביעת האוניברסיטאות ונעתר לבקשת הסגל. בפני בית-דין זה ערעור של אוניברסיטת תל-אביב, אוניברסיטת בר-אילן, והטכניון - מכון טכנולוגי לישראל. 4. (א) במרכזו של הדיון בפני בית-הדין האזורי, ושל הדיון בערעור זה, עמד מסמך מתאריך 20.12.1972, הנושא את השם "הסכם השכר של הסגל האקדמי במוסדות להשכלה גבוהה לשנים 1974-1972" (להלן - מסמך דצמבר-1972); (ב) מסמך דצמבר-1972 פותח במלים "הצדדים החתומים מטה מסכימים בזה שהסכמי השכר הקיימים והחלים על כל דרגות הסגל האקדמי במוסדות להשכלה גבוהה יכללו את התוספות והשינויים לתקופה מ-1.4.1972 עד 31.3.1974, כמפורט להלן"; (ג) "הצדדים החתומים מטה", היינו הצדדים ל"הסכמה" כעולה מהמסמך הם: "נציגי המועצה המתאמת של ארגוני הסגל האקדמי במוסדות להשכלה גבוהה", "נציגי הנהלות המוסדות להשכלה גבוהה" ו"נציגי הממשלה"; (ד) בסעיף 7 למסמך דצמבר-1972 נאמר: "א. תעובדנה טבלאות שכר חדשות ואחידות בכל המוסדות להשכלה גבוהה לכל דרגות הסגל האקדמי וטבלאות אלה תכלולנה את תוספת עסקת החבילה (6.08%) והתוספות המשתמעות כמפורט בהסכם זה. ב. סעיפי הסכם שכר זה יהיו אחידים ומחייבים בכל המוסדות להשכלה גבוהה. הצדדים החתומים על הסכם זה מתחייבים לא לחרוג מההסכם בתקופת ההסכם. ג. הסכם שכר זה, על מכלול פרטיו, יירשם כהסכם קיבוצי מיוחד בהתאם לחוק ההסכמים הקיבוציים". 5. בנוסף למסמך דצמבר-1972, התייחסו בדיון למסמכים אלה: (א) מסמך מיום 23.10.1970 הנושא את השם "זכרון דברים" בין נציגי הנהלות מוסדות ההשכלה הגבוהה ובין נציגות המועצה המתאמת של הסגל האקדמי במוסדות ההשכלה הגבוהה ובין נציג האוצר (להלן - הסדר-1970). בחלק האופרטיבי של הסדר-1970 נאמר "הצדדים הסכימו שהסכמי השכר של הסגל האקדמי לתקופה 1 באפריל 1970 עד 31 במרץ 1972, יכללו את הסעיפים הבאים", נקבעו עניינים מסוימים מתחום תנאי עבודה, ועניינים אחרים נותרו להסדר בעתיד; (ב) זכרון דברים מיום 27.1.1971, בין אוניברסיטת תל-אביב לבין ארגון הסגל האקדמי של האוניברסיטה (להלן - זכרון דברים תל-אביב 1971), שבא בעקבות "זכרון דברים" ש"נחתם בראשי תיבות בין נציגי הנהלות המוסדות להשכלה גבוהה, ובין נציגות המועצה המתאמת של הסגל האקדמי במוסדות ההשכלה הגבוהה, ובין נציג שר האוצר ב-23.10.1970"; עיקרו של זכרון הדברים הוא, כי "האמור בזכרון הדברים מיום 23.10.1970 יהיה חלק בלתי נפרד מזכרון דברים זה"; (ג) "זכרון דברים" בדומה מיום 16.2.1971, בין אוניברסיטת בר-אילן וארגון המרצים של האוניברסיטה (להלן - זכרון דברים בר-אילן 1971), ו"זכרון דברים" בדומה מיום 1.1.1971, בין האוניברסיטה העברית וארגון הפרופסורים והמרצים הבכירים באותה אוניברסיטה (להלן - זכרון דברים ירושלים 1971). 6. העובדות הצריכות לערעור זה, עובדות שנקבעו על-ידי בית-הדין האזורי, ועובדות העולות מחומר הראיות שאליהן הופנתה תשומת-הלב של בית-דין זה במהלך הדיון בערעור, הן: (א) בישיבתה מיום 2.7.1972 החליטה הממשלה (החלטה 744) "לאשר את הסיכומים" כדלהלן שנתקבלו בפגישתו של שר החינוך והתרבות עם ועדת ראשי המוסדות להשכלה גבוהה: "1. ... 2. ... 3. ייחתמו הסכמי עבודה ארציים ואחידים בין כלל המוסדות להשכלה גבוהה כגוף אחד לבין נציגי הסגל האקדמי וציבור העובדים באוניברסיטאות"; (ב) במכתב מיום 10.7.1972 כתב פרופסור זקס, יושב-ראש המועצה המתאמת של ארגוני הסגל האקדמי במוסדות להשכלה גבוהה (להלן - המועצה המתאמת של ארגוני הסגל), לשר החינוך, ובמכתב התייחס להחלטה האמורה של הממשלה, ציין שאשר הוחלט "אלה הם פני הדברים מאז 1967", ו"ראה טעם לפגם" בכך שקויימה התייעצות רק עם "ראשי המוסדות, ולא מצא (השר) לנכון להתייעץ עם נציגי המועצה המתאמת של ארגוני הסגל"; (ג) ביום 3.5.1972 כתב יושב-ראש ארגון הסגל האקדמי של אוניברסיטת תל-אביב למנהל הכללי של האוניברסיטה בנושא הסכמי שכר, לאחר ש"כידוע (לכם) פג תוקפם של הסכמי השכר לשנים 72/70, עליהם חתמנו ביום 27.1.1971". באותו מכתב מדובר בוועדה מצומצמת ש"קבעו הנהלות המוסדות להשכלה גבוהה... אשר צריכה לבוא בדברים עם ארגוני הסגל", ונאמר "מתפקידה של ועדה מצומצמת זאת יהיה לנסות ולהכין, יחד עם באי-כוח הנהלת המוסדות הצעה להסכם שכר לשנה זו ולשנתיים הבאות. ברם, כל זכרון דברים וכל הסכם שיחייב באוניברסיטת תל-אביב צריך להחתם בין הנהלת אוניברסיטת תל-אביב לבין ארגון הסגל האקדמי של אוניברסיטת תל-אביב, כגוף יציג בלעדי של חברי הסגל האקדמי באוניברסיטה". ביום 1.5.1972 כתב יושב-ראש ארגון הסגל האקדמי בטכניון לנשיא הטכניון, ובמכתב נאמר: "ברצוננו להביא לידיעתך כי נציגינו למשא-ומתן על הסכם המסגרת לשכר במישור הארצי הם פרופסור א' זקס מהטכניון בחיפה, ד"ר א' ל' מוצקין מאוניברסיטת חיפה, ד"ר י' ברנהולץ מאוניברסיטת ירושלים, מר ח' בר-לב מאוניברסיטת בר-אילן. ארגון הסגל האקדמי בטכניון הוא הארגון היציג הבלעדי של חברי הסגל האקדמי בטכניון - מכון טכנולוגי לישראל". ביום 8.5.1972 כתב פרופסור זקס, בתור יושב-ראש המועצה המתאמת של ארגוני הסגל אל מר גולברג, אותה עת יושב-ראש ועדת נשיאי המוסדות להשכלה גבוהה (להלן - ועד הנשיאים), כדלהלן: "עם קביעת נציגות ארגוני הסגל האקדמי במוסדות להשכלה גבוהה למו"מ על הסכם המסגרת לשכר במישור הארצי, ולאחר שהובא לידיעת כל נשיא במוסדו מיהו הארגון היציג הבלעדי של חברי הסגל האקדמי באותו מוסד, נא זמן פגישה בין נציגי ראשי המוסדות לבין נציגי ארגוני המורים"; (ד) ביום 2.6.1972 נפתח המשא-ומתן, ונרשם "זכרון דברים" על מהלכה של הישיבה. באותו "זכרון דברים" נאמר בין היתר: "הצדדים מודיעים כי מסמכותם לקיים משא-ומתן על חידוש הסכם העבודה לשנים 1972-1974, וכי תוצאותיו יובאו לאישור במוסדות המוסמכים של כל צד", וכי "נציגי הסגל האקדמי מודיעים כי הסגל הבכיר של אוניברסיטת ירושלים אינו מיוצג על-ידם, וכן כי לאור ההנחיות שניתנו להם יש להביא את סיכומי המשא-ומתן לאישור וחתימה של נציגי המורים בכל מוסד עם הנהלת אותו מוסד; זאת כאשר סיכומי הפורום הזה מחייבים את הצדדים"; (ה) בסיומו של המשא-ומתן ביום 20.12.1972, נחתם מסמך דצמבר-1972 (החותמים חתמו בשמם המלא, ולא ב"ראשי תיבות" במשמעות של רישום האות הראשונה של השם ושם המשפחה, או סימן מקוצר אחר); (ו) ביום 18.12.1972 הובאה טיוטה של מסמך דצמבר-1972 בפני המועצה המתאמת של ארגוני הסגל ובפרוטוקול מהישיבה נאמר, בין היתר: "הוחלט פה אחד לאשר חתימת הסכם השכר לשנים 72/74 כפי שנמסר על-ידי פרופסור זקס. הנציגים יביאו את פרטי ההסכם לאישור הוועדים"; (ז) ביום 16.12.1972 התכנס ועד הנשיאים ובפניו "הונחה לאישור טיוטת ההסכם שנחתמה בראשי תיבות". מהפרוטוקול עולה כי במהלך הדיון הושמעו הערות, ובהצבעה הוחלט "לאשר את ההסכם, כולל הפירושים הטכניים שניתנו" (כמפו-רט בפרוטוקול); "האישור ניתן על דעת כל המוסדות החברים, כאשר האוניברסיטה העברית אינה משתתפת בהצבעה בהתאם להודעת פרופסור רבין לעיל" (הכוונה להבטיח "הלכה למעשה השוואת המשכורות וההטבות הניתנות למורים בכל מוסדות ההשכלה הגבוהה במדינה"). לאור העובדה שלפי הנטען "נתברר לסגל לתדהמתם שבתקופת ההסכם (הכוונה כנראה להסכם קודם) נעשו שינויים בכמה מוסדות שכמותם כשינוי שכר ממש"; בפרוטוקול מאותה ישיבה נרשם גם, כי "הוברר שהמועצה המתאמת הארצית וגם ועד ראשי המוסדות אינם בעלי מעמד משפטי ולכן, מבחינה מעשית, צריך שכל גוף יחתום על ההסכם"; (ח) מטעם אוניברסיטת בר-אילן הוכן כתב החוזר על כל האמור במסמך דצמבר-1972, המסתיים במלים "ולראיה באנו על החתום נציגי הנהלת אוניברסיטת בר-אילן ונציגי סגל המרצים וארגון המדריכים והאסיסטנטים"; והמציין מקום לחתימת "ההנהלה", "איגור סגל המרצים", ו"ארגון המדריכים והאסיסטנטים"; הכתב האמור לא נחתם. בא-כוח האוניברסיטאות טען כי אותו מסמך "הוכן על-ידי פקידה באוניברסיטת בר-אילן שנמסר לה כי נחתמו הסכם וזכרון דברים על-ידי נציגי ועדת הנשיאים והמועצה, וכי יש לחתום על הסכם דומה בכל מוסד"; (ט) ביום 8.1.1973 כתב יושב-ראש המועצה המתאמת של ארגוני הסגל למנכ"ל האוניברסיטה העברית, כנראה בתור המרכז אותה עת את "נציגות המוסדות להשכלה גבוהה", ובמכתב - תביעת המועצה לתיקונים במסמך דצמבר-1972, כמפורש באותו מכתב. ועד הנשיאים לא נכנס לכל משא-ומתן בעקבות אותו מכתב; הוועד ראה את מסמך דצמבר-1972 כהסכם סופי ומחייב ופעל לרישומו כ"הסכם קיבוצי", ואכן נרשם המסמך כהסכם קיבוצי. למעשה הופעל מסמך דצמבר-1972, והדבר מצא את ביטויו בתשלומים, כעולה ממנו; (י) ביום 20.12.1972 חתם יושב-ראש ארגון המרצים, המדריכים והאסיסטנטים באוניברסיטה העברית על מסמך דצמבר-1972, וביום 27.1.1973 חתמו על עותק של המסמך אוניברסיטת חיפה וועד ארגון הסגל האקדמי של אותה אוניברסיטה; (יא) ביום 18.4.1973 כתב ארגון הסגל האקדמי של אוניברסיטת תל-אביב, חטיבת האסיסטנטים והמדריכים, למשנה לנשיא לענייני מנהל, ובמכתב הודעה על הכרזת שביתה. באותו מכתב נאמר "אין אנו מקבלים את המסמך שהופץ על- ידי האוניברסיטה (הכוונה כנראה למסמך דצמבר-1972) הרואה בו הסכם עבודה לשנת 72/74"; בעקבות המכתב באה דרישה למשא-ומתן ולחתימה על "הסכם שכר חוקי לשנים 1972-74"; השביתה החלה, ובעקבותיה באה הפניה לבית-הדין האזורי - נשוא ההליך והערעור; (יב) ביום 17.5.1972 הודיע ארגון הסגל האקדמי של אוניברסיטת תל-אביב לממונה הראשי על יחסי עבודה, על סכסוך עבודה ועל תחילת שביתה עם תום 15 יום; העתק ההודעה נשלח לאוניברסיטה. במכתב מיום 29.5.1973 הודיע הארגון לאוניברסיטה על שביתה החל מיום 3.6.1973, ובאותו מכתב באה דרישה להכיר בארגון הסגל האקדמי באוניברסיטת תל-אביב בתור "הגוף היציג היחיד של הסגל"; במכתב גם נאמר, כי "יש לראות את ההסכם מיום 20 לדצמבר כבלתי מחייב את הארגון, כיוון שלא נחתם על-ידי נציגיו"; (יג) ביום 30.5.1972 התקיימה ישיבה של המועצה המתאמת של ארגוני הסגל ובה "סמכה המועצה על פעילות הארגונים בנושא הנדון (הסכם לשנים 1972/74) בכלל זה, פתיחה בשביתה החל מיום 3.6.1973"; 7. (א) לפי תצהירו של יושב-ראש המועצה המתאמת מיום 30.5.1973 "המועצה המתאמת של ארגוני הסגל האקדמי במוסדות להשכלה גבוהה אינה גוף משפטי, וכשמה כן היא; מועצה זו מתאמת בין ארגוני הסגל של המוסדות להשכלה גבוהה ומורכבת מנציגים של הוועדים של ארגוני הסגל במוסדות האמורים. המועצה הוקמה במטרה לשמש מסגרת לקיום פגישות לצורך תיאום בין ארגוני הסגל, דיונים והחלטת מידע בנושאי שכר ותנאי העבודה וכן לניהול משא-ומתן (על) הסכמי עבודה, ואולם אין להחלטותיהם כוח מחייב כלפי הארגונים שמנציגי הוועדים שלהם היא מורכבת, אלא רק במידה שכל ארגון בנפרד מאמץ אותן"; לפי תצהירו של יושב-ראש ארגון הסגל האקדמי של אוניברסיטת תל-אביב, אשר השתתף בישיבת המועצה המתאמת של ארגוני הסגל, "המועצה אינה גוף משפטי והיא מתכנסת לתיאום עמדות, ואולם אין החלטותיה מחייבות את ארגוני הסגל השונים ומשמשות לכל היותר המלצה... אין היא משמשת נציגות אלא אם כן נקבע הדבר לצורך נושא מסוים, במפורש, וגם אז הנציגות שהיא מפעילה מוגבלת לאותה מסגרת. כינוסיה כנ"ל הנם ארעיים, אד-הוק, שלא על-פי תקנון, או אחרת, ללא סמכות כלשהי". על שני התצהירים הנ"ל לא נחקרו המצהירים; (ב) נציגי המועצה המתאמת של ארגוני הסגל, שניהלו את המשא-ומתן שבעקבותיו בא מסמך דצמבר-1972, הצהירו כי "סיכומי הפורום הזה (המנהל את המשא-ומתן) מחייבים את הצדדים" (סעיף 6, פסקה ד', דלעיל); המועצה אישרה את מסמך דצמבר-1972 (סעיף 6, פסקה ו', דלעיל), והמועצה פעלה בשם ארגוני הסגל, לעניין מסמך דצמבר-1972, גם אחרי שהמסמך נחתם (סעיף 6, פסקה ט', דלעיל). 8. "ועד הנשיאים" הוא פורום אשר במסגרתו נפגשו, מזה שנים מספר, העומדים בראש המוסדות להשכלה גבוהה - הנשיאים, הרקטורים או המנהלים הכלליים, לפי הנסיבות - על מנת לדון בבעיות משותפות למוסדות להשכלה גבוהה. ל"ועד הנשיאים" אין תקנון, והחלטותיו מחייבות רק את אלה שהצביעו בעד ההחלטה. "ועד הנשיאים" פעל לעניין מסמך דצמבר-1972 גם לאחר שנחתם, אך בהצבעה על אישור "טיוטת ההסכם שנחתם בראשי תיבות", לא השתתף נציג האוניברסיטה העברית (סעיף 6, פסקה ז', דלעיל). 9. בית-הדין האזורי פסק כפי שפסק (סעיף 3 דלעיל), בעיקר מהטעם שבמסמך דצמבר-1972 "לא התכוונו להסכם סופי ומחייב אלא לסיכום דיונים, כך שרק מסמך שיבוא בעקבותיו ויהיה חתום על-ידי כל ארגון בנפרד והמוסד שלו, הוא יחייב את הצדדים". יחד עם זאת קבע בית-הדין האזורי, כי מסמך דצמבר-1972 אינו הסכם קיבוצי מהטעם שהמועצה המתאמת של ארגוני הסגל אינו ארגון עובדים, וועד הנשיאים אינו ארגון מעבידים, "שיכולים להיות צד להסכם קיבוצי..., השניים אינם ארגונים כלל - חבר נציגים המתכנס לתאם עמדות ולטכס עצה"; כן נדחו בפסק-הדין הטענה שעל העובדים שבהם מדובר חל הסכם קיבוצי כמשמעותו בסעיף 37 א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957 (להלן - חוק יישוב סכסוכי עבודה) אף אם אין הוא הסכם קיבוצי כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 (להלן - חוק הסכמים קיבוציים), וכן הטענה כי "אין העובדים בשירות ציבורי זכאים לשבות כל עוד חל על היחסים ביניהם הסכם קיבוצי והשביתה היא בשל סכסוך בקשר לשכר עבודה ותנאים סוציאליים". 10. עיקר טענותיו של בא-כוח המערערות לפסול בפסק-הדין שבערעור, אותן הטענות שלהן יידרש בית-הדין בפסק-הדין שלהלן, הן כי: (א) (1) מסמך דצמבר-1972 מהווה הסכם קיבוצי לעניין חוק הסכמים קיבוציים, באשר המועצה המתאמת של ארגוני הסגל הנה "ארגון עובדים" ו"ועד הנשיאים" הנו ארגון מעבידים. (2) מכוח כללי ה"מניעות" - RULES OF ESTOPPEL - יש לראות במועצה המתאמת של ארגוני הסגל "ארגון עובדים" ("בית-הדין האזורי התעלם מן העובדה שהמועצה פעלה כארגון עובדים כאשר הוציאה אישור מתאריך 3.6.1973, בתוקף סמכות המוקנה לפי סעיף 37 א בחוק יישוב סכסוכי עבודה לארגון עובדים, ועל-ידי כך היא מנועה וכל העובדים והארגונים שההסכם הקיבוצי נושא ערעור זה חל עליהם, מנועים אף הם מלהתכחש לעובדה שהמועצה הנה ארגון עובדים ושפעלה בתור ארגון עובדים"; "בית- הדין התעלם מן העובדה שהמועצה חתמה על הסכם קיבוצי קודם בתאריך 23.10.1970 (הכוונה להסדר-1970),... ולכן הרי המועצה נחזית מכוח החוק כארגון עובדים"). כן נטען, כי יש לראות במסמך דצמבר-1972 הסכם קיבוצי, בשל "ביצוע חלקי", ובשל העובדה שהצדדים להסכם נהגו "כאילו הוא הסכם מחייב, ולא רק פרטיכל מסכם", ובית-הדין האזורי טעה "בהתעלמות מן העקרון כי התנהגות הצדדים ופעולותיהם לאחר שחתמו על מסמך, קובעים את תוקפו ומשמעותו של המסמך אשר נחתם". לפי הנטען, יש לראות במסמך דצמבר- 1972 הסכם קיבוצי גם מהטעם ש"הסכמה בין שני צדדים המנהלים משא-ומתן כדי להגיע להסכם מהווה הסכם, כאשר שלב התקדמות המשא-ומתן הגיע לכך שהפרטים המוסכמים הנם בעלי יעילות מסחרית - BUSINESS EFFICACY - הסכם זה מחייב אף אם הותנה בפירוש שייעשה הסכם פורמלי נוסף, ולא נעשה". (3) טעה בית-הדין האזורי, בהתייחסו לעדות בעל-פה המסייגת תוכנו של מסמך על-ידי הוספת תנאי או הגבלה; עדות כזאת "נחשבת כסותרת את המסמך ואינה קבילה, אלא במקרה של טענת תרמית השוללת מן המסמך את כל ערכו, או במקרה של טענת 'לא נעשה דבר'" (‎.(NON EST TACTUM לעניין קבילות העדות בעל-פה, טען בא-כוח המערערות, כי "יש להבדיל בין השאלה האם חותמי ההסכם הקיבוצי (כתוארו מתוכו) התכוונו לחתום על הסכם, ובין השאלה אם היו מוסמכים לחתום על הסכם. לגבי שאלת הכוונה, הרי אין עדות בעל-פה שמסמך זה אינו הסכם קיבוצי אלא פרטיכל מוסכם קבילה, באשר, כאמור, היא סותרת את תוכנו הברור של המסמך, הקובע כי הסכם זה יירשם כהסכם קיבוצי. אשר לטענת חוסר סמכות, אין טענת זו נשמעת לאחר אישור הפעולה מתוך ידיעת העובדות המלאות"; (ב) מסמך דצמבר-1972, אף אם אין הוא הסכם קיבוצי כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, הנו הסכם קיבוצי כמשמעותו בסעיף 37 א לחוק יישוב סכסוכי עבודה; (ג) הסדר-1970 מהווה "הסכם קיבוצי" כמשמעותו בסעיף 37 א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, הנו עדיין בר-תוקף ומכוח סעיף 37 ב לחוק יישוב סכסוכי עבודה "אין המשיבים רשאים לשבות היות והמדובר הוא בשירות ציבורי". 11. על מנת לקדם את הסדרת היחסים בין המוסדות להשכלה גבוהה לבין ארגוני הסגל האקדמי, בדרך משא-ומתן קיבוצי והסכמים קיבוציים, הקדים בית-הדין את מתן ההחלטה על תוצאות הערעור, למתן פסק-דין שבו מלוא נימוקיו להחלטה. להלן ההחלטה כפי שניתנה: "1. 'הסכם השכר של הסגל האקדמי במוסדות להשכלה גבוהה לשנים 1974-1972' (להלן - המסמך) אינו 'הסכם קיבוצי' כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים: 'המועצה המתאמת של ארגוני הסגל האקדמי במוסדות להשכלה גבוהה' אינה ארגון עובדים, ומשאין ארגון עובדים צד להסכם - אין 'הסכם קיבוצי'. 2. המסמך גם אינו מהווה 'הסכם קיבוצי' לעניין הפרק הרביעי שבחוק יישוב סכסוכי עבודה, הרואה כהסכם קיבוצי הסכם כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים 'בין שנעשה והוגש לרישום לפי החוק האמור ובין אם לאו'. הפגם במסמך העומד לדיון אינו בכך שלא נעשה והוגש לרישום לפי חוק הסכמים קיבוציים, אלא בכך שחסר בו יסוד שבלעדיו אין הסכם קיבוצי - אין ארגון עובדים צד להסכם. 3. המסמך האמור גם אינו מהווה 'הסדר קיבוצי אחר' כמשמעותו בסעיף 37 א לחוק יישוב סכסוכי עבודה. אותו מסמך אינו 'הסדר' אלא 'הסכם מס- גרת', ואינו 'קיבוצי' היות ואינו עם ארגון עובדים. 4. 'זכרון דברים' מיום 23.10.1970 שעניינו 'השכר של הסגל האקדמי לתקופה 1.4.1970 - 31.3.1971', כשלעצמו, מהותו ומעמדו אינם שונים מאלה של המסמך. מאידך, 'זכרון דברים' שחתם מוסד להשכלה גבוהה עם הארגון היציג של הסגל באותו מוסד, אף שלא תוגש לרישום כנדרש בחוק הסכמים קיבוציים, ואף כי ייתכן שפגום היה מטעמים אחרים לעניין חוק הסכמים קיבוציים, היווה אמנם 'הסכם קיבוצי' כמוגדר בסעיף 37 א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, אך תוקפו פג מזמן. היותו של 'זכרון דברים' 'הסכם קיבוצי' לעניין הפרק הרביעי לחוק יישוב סכסוכי עבודה, לא עשהו להסכם קיבוצי לכל דבר. כתוצאה מכך לא חל על 'זכרון הדברים' סעיף 13 לחוק הסכמים קיבוציים, ותוקפו של 'זכרון הדברים' פג ביום הנקוב בו - ביום 31.3.1971. 5. בית-הדין מוצא לנכון לציין כבר בשלב זה. שמהאמור אין ללמוד שהמסמך העומד לדיון הוא חסר כל משמעות. משמעותו של המסמך עולה ממהותו: 'הסכם מסגרת', פרי משא-ומתן שתכליתו להביא להסדרת תנאי העבודה במוסדות להשכלה גבוהה, כך שהמוסדות להשכלה גבוהה שהיו מיוצגים במשא-ומתן ואישרו את המסמך התחייבו הדדית שלא לחרוג ממנו, ונציגי המועצה המתאמת של ארגוני הסגל האקדמי והמועצה עצמה התחייבו לפעול, בתום לב, לכך שהארגונים היציגים יחתמו, כל אחד עם המוסד המקביל, הסכמים קיבוציים מיוחדים, כעולה מאותו 'הסכם מסגרת' - כל זה במסגרת יחסי עבודה ומשא-ומתן קיבוצי, בשלב הקודם לגיבוש ב'הסכם קיבוצי'. 6. בעיקר מהטעמים הנ"ל רואה בית-הדין לדחות את הערעור; פסק-דין מלא ומנומק ובו התייחסות למכלול השאלות שהערעור מחייב להידרש להן, יינתן במועד מאוחר יותר ובפסק-הדין יוחלט גם בעניין הוצאות המשפט". II. פסק-דין 1. ראשית, לטענה, שהמועצה המתאמת של ארגוני הסגל הנה ארגון עובדים, באשר אם טענה זאת בדין יסודה - מהווה מסמך דצמבר-1972 הסכם קיבוצי, על כל הנובע מכך. משהועלתה גם הטענה ש"ועד הנשיאים" הנו ארגון מעבידים, יתייחס בית-הדין אף לטענה זאת. 2. אין בחוק הגדרה של המונח "ארגון עובדים" ושל המונח "ארגון מעבידים". על כן חייב בית-הדין להגיע למשמעותם של מונחים אלה, תוך הזדקקות לעקרונות של משפט העבודה הקיבוצי, למהותם ומטרתם של החוקים העומדים ליישום, ולמשמעותם של המונחים בהקשרם ליחסי עבודה קיבוציים. 3. תחילה יסולק מכשול, שאינו אלא מכשול מדומה, בעובדה שהמועצה המתאמת של ארגוני הסגל אינה רשומה כתאגיד, בעובדה זאת כשלעצמה, אין כדי לקבוע לענייננו. השאלה אם רישום כתאגיד הוא תנאי לקיומו של ארגון עובדים או ארגון מעבידים, לעניין יחסי עבודה קיבוציים ומשפט העבודה הקיבוצי, נדונה כבר בפסק הדין שבדיון מס' לא/4-3 [1] (בע' 103). לעניין זה ייאמר עוד, כי כשם ש"רישום" או התאגדות, כשלעצמם, לא יהפכו את התאגיד לארגון עובדים, אם אין באותו תאגיד מסימני ההיכר המהותיים לארגון עובדים, כן לא ימנעו העדר הרישום או ההתאגדות מעמד של ארגון עובדים, אם אכן מצויים במי שמדובר בו סימני ההיכר המהותיים הדרושים לכך, כגון אלה הקשורים ב"איגוד-מפעלי" - COMPANY UNION - וב"חברות-כפולה-נוגדת". 4. ענייננו אינו מצריך לעמוד על כל סימני ההיכר המהותיים לארגון עובדים, באשר התשובה לשאלה העומדת לדיון, השאלה אם המועצה המתאמת של ארגוני הסגל הנה ארגון עובדים, תינתן בעיקר על-פי אחד מסימני היכר אלה - קיומו של "ארגון". 5. "ארגון עובדים" הוא ביסודו של משפט העבודה הקיבוצי, וקיומו הוא תנאי ליחסי עבודה קיבוציים, תנאי שבלעדיו אין יכולים להתקיים יחסי עבודה קיבוציים, כשאחד השותפים ליחסים אלה הוא מעביד מסוים, ולאו דווקא ארגון מעבידים, אך אין יחסי עבודה קיבוציים, המוצאים את ביטויים בהסכם קיבוצי, אם אין השותף השני - ארגון עובדים (סעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים). 6. ממהותם של יחסי עבודה קיבוציים היא התארגנות העובדים, שתוצאתה האחת היא ריכוז כוח, על מנת "להגן על ענייניהם כקיבוץ ועל ענייניהם מפני המעביד, אותו רואה SMITH ADAM כ"תאגיד בפני עצמו" (צ' בר-ניב [6], העבודה במשפט העמים, ע' 109), ותוצאה שניה - כפועל יוצא, ובמשק דהיום, לא פחות חשובה: יצירת "כתובת" המשמשת למעביד "בעל דברים", שיש בכוחו להבטיח קיום יחסי העבודה הקיבוציים, כפי שהוסדרו במשא-ומתן הקיבוצי, כך שיובטח עיקר עניינו של המעביד פעילות סדירה של המפעל. בכך ניתן להסביר את המעמד המיוחד אשר משפט העבודה מקנה לארגון עובדים לעניין משא-ומתן קיבוצי ולעניין הסכמים קיבוציים, מעמד השונה והחורג מהעולה מדיני תאגידים ומדיני השליחות. 7. לדיבור "ארגון עובדים" הזדקק המחוקק הישראלי מראשית עשייתו בתחום משפט העבודה, ובמקביל הזדקק המחוקק לדיבור "ועד עובדים" ו"נציגות שנבחרה על-ידי (רוב) העובדים" (חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט-1949, סעיף 20; חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, סעיף 30(ב), 33; חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, סעיף 8, 37; חוק ארגון הפיקוח על העבודה, תשי"ד-1954, סעיף 11, 28; חוק יישוב סכסוכי עבודה תשי"ז-1957, סעיף 3; חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, סעיף 1; חוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, סעיף 34). מכאן ש"ארגון עובדים", "ועד עובדים" ו"נציגות שנבחרה על-ידי העובדים" - שלושה הם, ויש להבחין ביניהם, כשלא השם שנתנו הוא הקובע, אלא המהות (דיון מס' לג/3 - 4 [2]). 8. על מהותו של "ארגון עובדים" לעניין הסכמים קיבוציים ניתן לעמוד, במידת מה, מחוק הסכמים קיבוציים עצמו. ראשית מתחייב מהחוק, שיהא זה מי שעניינית יכול לשמש "בעל דברים" לצד השני להסכם הקיבוצי, היינו מי שהצד השני יכול לדרוש ממנו כי יפעל לקיום ההסכם כל פרק הזמן שההסכם בתוקף (מה שפרופסור WALTER DASKEL, מכנה ‎FAHIGKEIT ,ZUH SOCIALER GEGENSPIELERSCHAFT [7]; W. KASKEL, ARBEITSRECHT, 1924 .(ED. 1928, P. 25 מדובר, איפוא, במי שקיומו ממושך, ולא בהידברות ארעית, או בהידברות לפעולה מסוימת. מאחר והצד השני להסכם הקיבוצי רשאי לדעת מי הוא בעל הדברים שלו, מי רשאי לפעול בשמו, ומה הם העקרונות לחברות - מתחייב שיהא תקנון המסדיר כל אלה. בשניים - חלק מסימני ההיכר לקיומו של "ארגו", אף משאין חובת ההתאגדות. מחוק הסכמים קיבוציים למדים שתנאי לקיומו של "ארגון עובדים" הוא, כי יהא בנוי על חברות אישית של עובדים, שעליהם יחול הסכם או על ייצוג אישי (סעיף 3 וסעיף 4 לחוק הסכמים קיבוציים). מכאן שוועד עובדים אינו ארגון עובדים, באשר אינו בנוי על מסגרת וולונטרית של חברות אישית שביסודה התארגנות. ועד עובדים הנונציגות של עובדים מכוח עבודתם במפעל מסוים, או במקום עבודה מסוים; מקום שבו מאורגנים העובדים בארגון עובדים, מהווה ועד העובדים את "התא הראשון במערכת האיגוד המקצועי", אך ברור שאין הוא הופר על-ידי כך ארגון עובדים בפני עצמו (סעיף 1 שבפרק ד' לחוקת ההסתדרות; דיון מס' לג/3 - 4, [2], בע' 355). הוא הדין בוועדי תיאום וועדי פעולת למיניהם; אלה אינם אלא מסגרות משותפות לפעולות, מסגרות שאינן בנויות על חברות אישית של עובדים. מחוק הסכמים קיבוציים עולה גם, שעל מנת שיראו במסגרת מסוימת ארגון עובדים, צריך שיהא לו קיום משלו, ולא יהא ביטוי להידברות של בודדים, כך שבשינוי הרכב החברות יחדל מלהתקיים (סעיף 5 לחוק הסכמים קיבוציים). 9. על מהותו של ארגון עובדים לעניין חוק הסכמים קיבוציים אפשר לעמוד, חלקית, גם מדברי שרת העבודה עת הגישה לקריאה ראשונה את הצעת החוק. אמרה שרת העבודה: "אשר לנציגות העובדים, גורס החוק המוצע שני כללים: ראשית, רק ארגון עובדים קיים כשר להיות צד המייצג עובדים. מכאן שהתארגנות ארעית רק לשם כריתת הסכם קולקטיבי אינה יוצרת נציגות מוסמכת למטרת החוק המוצע. דרך זו נקטנו לאור הניסיון שלנו ולאור הניסיון בחוץ-לארץ, לפיהם הסכם עם גוף ארעי, מחטיא את המטרה של הבטחת יציבות ביחסי עבודה" (דברי הכנסת [8], כרך 19, ע' 147). ובדברי תשובתה למשתתפים בדיון על הצעת החוק, במסגרת הקריאה הראשונה, אמרה שרת העבודה: "המטרה העיקרית של הסכם קיבוצי היא להבטיח יציבות, וזה לא יושג על-ידי התארגנות ארעית של קבוצת עובדים לשם עריכת חוזה. היום יתארגנו, יעשו חוזה, וכשהחוזה לא ימצא הן בעיניהם, יתפזרו, והחוזה היה כלא היה" (שם [8], ע' 188). 10. האמור עולה בעיקר מחוק הסכמים קיבוציים עצמו, אך האמור עולה גם מיסודות משפט העבודה הקיבוצי, מההלכה, ללא כל קשר בהוראה שבחיקוק. לעניין זה נאמר, ללא קשר בהוראה שבחוק פוזיטיבי, כי "התאגדות" לעניין כשרות להיות צד להסכם קיבוצי מחייבת התארגנות, ואין די בקבוצת אנשים הפועלת במשותף מתוך מקריות, אם כי למטרה משותפת; צריך שיהיה רצון לפעולה משותפת ומחייבת, וצריך שתהא מידה מספקת של התארגנות, כך שתובטח אפשרות דיונים ופעילות, ומבחינת הזמן צריך שתהא לפחות לתקופת תקפו של הסכם. (WALTER KASKEL, IBID., P. 25 ]7[). בדומה נאמר ב- ,‎[9] HUECK-NIPPERDEY, LEHRUBUCH DES ARBEITSRECHTS T. II, PP. 425-427, כי "החוק נמנע מלהגדיר את המושג 'ארגונים'... העקרונות שפותחו על-ידי ההלכה המשפטית ועל-ידי הפסיקה של בתי-המשפט לעבודה.. . יש להכירם כמחייבים... ההתאגדות צריך שתהיה 'ארגון', צריך שתהא זאת התארגנות לזמן ממושך, שלא תהא תלויה בשינוי הרכב החברות ושיהא לה ארגון קורפורטיבי (הכוונה, בין היתר, לתקנון)". כן נאמר כי "הארגון צריך שיהא בנוי על חברות", על כן ועדי עובדים אינם ארגונים (הכשרים להיות צד להסכם קיבוצי) באשר "ועדי עובדים מייצגים את העובדים במפעל, אך אין להם חברים" (הכוונה, כמובן, לא לכך שב"ועד" אין חברם, אלא לכך שהוועד אינו גוף נבחר של מסגרת ארגונית הבנויה על חברות). 11. בסיכום האמור בסעיפים הקודמים: על מנת שיהא "ארגון עובדים" לעניין חוק הסכמים קיבוציים, צריך שתהא התארגנות לתקופה בלתי-מוגדרת מראש או לפחות לפרק זמן ממושך דיו להבטחת היחסים הקיבוציים העולים מההסכם, צריך שיהא תקנון וצריך שההתארגנות תהא מבוססת על חברות אישית של עובדים (החוק שלנו, להבדיל מחוקים אחרים, למשל INDUSTRIAL RELATIONS ACT, 1971, SEC. 61, אינו מקנה מעמד לעניין הסכמים קיבוציים לארגונים פדרטיביים, וזה כנראה מהטעם הפשוט שאין בישראל ארגונים כאלה). אלה הם מקצת מסימני ההיכר שמן הראוי לציינם לעניין העומד לדיון (סעיף 4 דלעיל). כאמור ישנם ודאי סימני היכר נוספים, אך לאלה אין להתייחס בענייננו. 12. לבסוף, למשמעותם של המונחים "ארגון עובדים" ו"ארגון מעבידים" בהקשרם ליחסי עבודה קיבוציים (סעיף 2 דלעיל). כללי הפרשנות אומרים כי יש להניח "שבמלים ובמונחים אשר בחקיקה מקצועית-מעשית (TECHNICAL). משתמשים במשמעותם המקצועית- מעשית, אם רכשו משמעות כזאת" (‎MAXWELL, ON THE INTERPRETATION OF [STATUTES, 12TH ED., PP. 84-85 ]10). המונחים שבהם מדובר טרם רכשו, אמנם, משמעות "מקצועית-מעשית", אך המצוי ביחסי עבודה קיבוציים, והעושה בתחום המשא-ומתן הקיבוצי, יודע להבחין בין ועד עובדים, נציגות עובדים, ועדה מתאמת או מועצה מתאמת וכיוצא באלה, כשאין בכינוי כדי לקבוע אלא במהות, לבין ארגון עובדים או ארגון מעבידים. 13. יישום האמור מביא למסקנה אחת: המועצה המתאמת של ארגוני הסגל אינה ארגון עובדים. אין למועצה קיום קבע, אין למועצה תקנון, ואין היא ארגון שחברים בו ישירות חברי סגל במוסדות להשכלה גבוהה (סעיף 7, פסקה א', שבחלק I דלעיל). לא הובא שמץ של ראיה לכך, שחברי סגל במוסדות להשכלה גבוהה פעלו לכך שיקיימו מסגרת ארגונית שבה יהיו חברים - חברות אישית - חברי סגל במוסדות להשכלה גבוהה. הטענה שהמועצה המתאמת של ארגוני הסגל היא ארגון עובדים, שרק אתו מוכנים לחתום על הסכם קיבוצי, כמוה ככפיית התארגנות על עובדים, תוך התעלמות ממסגרות ארגוניות שקבעו לעצמם; ברור שזה נוגד את עקרון חופש ההתאגדות, כפי שניתן לכך ביטוי באמנות בינלאומיות המחייבות את ישראל (אמנה בדבר חופש האיגוד המקצועי והגנה על הזכות להתאגד, 1948, ואמנה בדבר הזכות להתארגן ולמשא-ומתן קיבוצי, 1949); ובית-הדין לא יתן ידו לתוצאה כזאת, בדרך פרשנות. המועצה המתאמת של ארגוני הסגל, כשמה כן היא: מסגרת משותפת לתיאום פעולה ולהמלצה על פעולה משותפת של ארגוני עובדים (סעיף 7, פסקה א', שבחלק I דלעיל). 14. אשר נאמר על המועצה המתאמת של ארגוני הסגל כוחו יפה, בשינויים המחויבים, גם לעניין ועד הנשיאים. בהקשר לוועד הנשיאים יש להוסיף ולאמר, כי מחומר הראיות אין ללמוד כלל וכלל, כי אמנם החליטו המוסדות להשכלה גבוהה לוותר, על-ידי התארגנות והקמת מסגרת ארגונית שהיא "ארגון מעבידים" עצמאי, על עצמאותם בתחום הסדרת יחסי עבודה, והעברת תחום פעולה זה לגוף אחר. מחומר הראיות (סעיף 6, פסקה ז'. וסעיף 8, שבחלק I דלעיל) עולה היפוכו של דבר: המוסדות שומרים לעצמם את חופש הפעולה, אך יחד עם זאת מתאמים עמדות, כדי להבטיח אחידות בתנאי העבודה, שייקבעו בהסכמים מיוחדים. 15. להיותו של מסמך דצמבר-1972 הסכם קיבוצי נטען גם מכוח כללי המניעות, מכוח היות המסמך "הסכם קיבוצי למעשה" ו"ביצוע חלקי" (סעיף 10, פסק א (2), שבחלק I דלעיל). 16. אין ספק שהטענות אשר נטענו משקלן רב, והאסמכתאות שאליהן הפנה הפרקליט המלומד את תשומת לבו של בית-הדין יש בהן כדי לתמוך בטענותיו. אלא מאי? השאלה היא, באיזו מידה יפות טענות אלה עת מדובר בשאלת עצם קיומו של הסכם קיבוצי, כשהעומד לדיון הוא כשרות הצדדים - ‎.CAPACITY OF PARTIES 17. נכון שמכוח התנהגות ומכוח "כללי המניעות" יכול ויקום חיוב במשפט. כך יכול ושליחות תוקנה על-ידי התנהגות השולח כלפי השלוח או כלפי הצד השלישי (סעיף 3 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965), וכך יכול שיראו אדם כאחד השותפים מכוח התחזות (סעיף 21 לפקודת השותפויות). כן ברור שמכוח "כללי המניעות", יש ואדם יהיה מנוע מלטעון טענות מסוימות ולהביא ראיות מסוימות בהליך משפטי. מבלי להידרש לשאלה באיזו מידה קשור בית-הדין לעבודה בכללים אלה על כל תג ותג שבהם, במידה שהם כללים מתחום דיני הראיות, או שמא קשור הוא רק בעיקרון שביסודם, ברור שאין הם חלים כלל עת לדיון עומדת השאלה של עצם קיומו של הסכם קיבוצי - במקרה זה הכשרות להיות צד להסכם קיבוצי. 18. חוק הסכמים קיבוציים קובע מי הוא הכשיר להיות צד להסכם קיבוצי. מסעיף 1 שבחוק למדים, שאין הסכם קיבוצי, אלא אם ארגון עובדים הוא צד להסכם. "ארגון עובדים" הוא בעל מעמד במשפט העבודה הקיבוצי בכלל, ובחוק הסכמים קיבוציים בפרט, ומעמד אין קונים על-ידי "התנהגות" או מכוח "כללי המניעות". המחוקק הבחין בין כשרות להיות צד להסכם קיבוצי, לבין הסמכות לעשות הסכם קיבוצי מסוים. לעניין הסכם קיבוצי מסוים נדרש שארגון העובדים יהיה היציג, ולעניין היציגות עצמה, להבדיל מעניין היות הגוף ארגון עובדים, אימץ המחוקק חלקית את "כללי המניעות" או "סתימת הטענות" (סעיף 6 לחוק הסכמים קיבוציים). 19. ההסכם הקיבוצי הוא מקור של משפט אוטונומי בתחום העבודה. עצם קיומו, והחלק הנורמטיבי שבו, מטילים חובות ומעניקים זכויות מעבר לצדדים להסכם. לא ייתכן שעצם התחזות כארגון עובדים, או במקרה הנאות כארגון מעבידים, ואף לא עצם ההכרה על-ידי הצד השני, יביאו לתוצאה שאינה אלא נורמה משפטית, בבחינת חוק. כשם שלא יעלה על הדעת לראות במסמך מסוים "חוק-עזר" של רשות מקומית, אם אותו גוף אינו רשות מקומית אלא אגודה שיתופית הממלאת תפקידים של רשות מקומית, כן אין לראות בהסכם "הסכם קיבוצי", אם הצד לאותו הסכם אינו ארגון עובדים. לא רק שהתנהגות הצד ו"כללי המניעות" לא יעמדו לטוען את ההפך, אלא שבית-הדין, אף מיזמתו הוא, יבחן אם אמנם "הסכם קיבוצי" בפניו, היינו, אם מי שהוא צד להסכם כשיר להיות צד להסכם קיבוצי, על הנובע מכך בחיוב הזולת. 20. בקשר לאמור ראוי להביא מדברי פרופסור KASKEL, כי "הכשרות להסכם קיבוצי הוא עניין של כשרות משפטית בתחום משפט העבודה הקיבוצי... אין היא תלויה ברצון הסובייקטיבי... אלא בהסדר המשפטי לפי מבחנים אובייקטיביים" (שם [7], ע' 24). באותו עניין נאמר, כי "הכשרות להסכם קיבוצי יש לבחון מיזמת בית-המשפט, באשר היא תנאי מוקדם אשר החוק קבע לקיומו של הסכם קיבוצי" .‎HUECK-NIPPERDAY, P [9]) 422). דברים אלה מובאים בשל היותם משקפים נכונה את מהותו של ההסכם הקיבוצי, כפי שניתן לכך ביטוי בחוק הסכמים קיבוציים, היינו היותו מקור של משפט עבודה אוטונומי, מקור של נורמות משפטיות, השונה ביסודו מחוזה רגיל. 21. יהיה בכך משם התעלמות ממהותו של ההסכם הקיבוצי, מהשוני שבינו לבין חוזה רגיל, מהיותו שייך יותר למשט הפומבי מאשר למשפט האזרחי, אם המועצה המתאמת של ארגוני הסגל תוכר כארגון עובדים לעניין חוק הסכמים קיבוציים, רק מפני שהתחזתה כארגון עובדים ופעלה בתור שכזה. 22. אשר נאמר לעניין "התנהגות" ו"כללי המניעות", כוחו יפה גם לעניין העדויות בעל-פה, שביקשו לראות פסול בהתייחסות אליהן (סעיף 10, פסקה א(3), שבחלק I דלעיל). בדין טען הפרקליט המלומד, כי לעניין קבילות העדות בעל-פה, יש להבחין בין עדות לעניין התוכן לבין עדות לעניין הסמכות (סעיף 10, פסקה א (3) - קטע אחרון, שבחלק I דלעיל). על ראיות בכל הנוגע לחלק הנורמטיבי שבהסכם קיבוצי נאמר כבר אשר נאמר בפסק-הדין שבדיון מס' לא/1 - 4 [3], ובפסק-הדין שבדיון מס' לא/2 - 4 [4]. במקרה העומד לדיון לא הובאו ראיות לעניין התוכן והפירוש של ההסכם הקיבוצי, ראיות שאינן קבילות לאור ההלכה שבשני פסקי-הדין הנ"ל. הראיות שהובאו היו לעניין עצם קיומו של ההסכם הקיבוצי. כאמור לעיל יבחן בית-הדין שאלה זאת אף מיזמתו הוא, ומכל שכן -יזדקק לכל ראיה מועילה הצריכה לכך. הטענה, כי "טענת חוסר סמכות אינה נשמעת לאחר אישור הפעולה מתוך ידיעת העובדות המלאות", אין לקבלה במידה והמדובר הוא לעניין עצם קיומו של הסכם קיבוצי. משלהכרעה עומדת שאלת סמכותה של המועצה המתאמת של ארגוני הסגל להיות צד להסכם קיבוצי, ברור שבאישור המועצה עצמה של פעולה אשר נעשתה על-ידי נציגיה, ולו גם "מתוך ידיעת העובדות המלאות", אין כדי להפוך גוף חסר סמכות ומעמד, כנדרש בחוק, לגוף בעל סמכות ומעמד. מה עוד שברור כי באותו אישור לא ביקשו לראות סוף פסוק, אלא שהוטל על נציגי המועצה להביא את פרטי ההסכם לאישור הוועדים (הכוונה ודאי לארגוגי הסגל - סעיף 6, פסקה ו', שבחלק I דלעיל). 23. נטען גם שבמסמך דצמבר-1972 יש לראות הסכם קיבוצי, באשר "הסכמה בין שני צדדים המנהלים משא-ומתן כדי להגיע להסכם, מהווה הסכם כאשר שלב התקדמות המשא-ומתן הגיע לכך שהפרטים המוסכמים הנם בעלי יעילות מסחרית - ‎BUSINESS EFFICACY - הסכם זה מחייב אף אם הותנה בפירוש שייעשה הסכם פורמלי נוסף, ולא נעשה" (סעיף 10, פסקה א (3), שבחלק I דלעיל). בטענתו זאת סמך הפרקליט המלומד על פסק-הדין בע"א 118/53 [5], ועל פסקי-דין אחרים הדנים בשאלה מתי יראו חוזה כמושלם, אף אם עניינים הנוגעים ל"מנגנון ביצוע" טרם נקבעו, או אף אם נאמר שהמוסכם הוא "בנתון לחוזה פורמלי". אף לעניין זה ייאמר שאין דין הסכם קיבוצי כדין חוזה רגיל, והכלל החל על חוזה רגיל לא יכול שיחול על הסכם קיבוצי. במשא-ומתן קיבוצי אין מדובר ב"עסקה", שמשנקבעו עיקריה - קמה העסקה. במשא-ומתן קיבוצי באום להסדיר תנאי עבודה ויחסי עבודה, באים לקבוע נורמות המחייבות מעבר לצדדים למשא-ומתן, ואלה לא תבואנה אלא מכוח הסכם קיבוצי כפי שהחוק מחייב. מעצם העובדה שהתנהל משא-ומתן, והצדדים הסכימו בכל העניינים שעליהם נשאו ונתנו לא יקום הסכם קיבוצי, בדומה ל"עסקה" בין שניים שנשאו ונתנו בענייני פרקמטיה. 24. הפירוש המצמצם והגישה המקפידה עם הטוען לקיומו של הסכם קיבוצי, כעולה מהאמור עד כה, מוסברים בכך שבית-הדין רואה לחובתו לעשות לכיבודם של הסכמים קיבוציים, על כל העולה מהם בתחום הגבלת חופש ההתקשרות החוזית ופעולת הפרט במסגרת התחייבויותיו החוזיות ובמסגרת הזכויות הקיבוציות אשר לעובדים ולמעבידים, אך בית-הדין יעשה כן רק משיהיה ברור, כי אכן בדרך שהמחוקק הכתיב, ועל-ידי מי שהמחוקק הסמיכו לכך, נקבעו הנורמות שמבקשים יישם ולאכוף. 25. כל האמור חל לעניין "הסכם קיבוצי" כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים. על משקלו של האמור לעניין "הסדר" כמשמעותו מכוח סעיף 37 א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, ידובר להלן. 26. מכאן לטענה, שעל כל פנים מהווה מסמך דצמבר-1972 "הסכם קיבוצי", כמשמעותו בסעיף 37 א לחוק יישוב סכסוכי עבודה. סעיף 37 א לחוק יישוב סכסוכי עבודה קובע, כי לעניין הפרק הרביעי שבאותו חוק, "הסכם קיבוצי" גם הסכם קיבוצי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים שלא הוגש לרישום, וגם "הסדר קיבוצי אחר" שנעשה בכתב ונקבעו בו שיעורים לשכר עבודה, במשמע. 27. מאחר ומסמך דצמבר-1972 אינו הסכם קיבוצי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים, ולא בשל אי-הגשה לרישום, אלא בשל כך שלא נערך בין הכשירים לכרות הסכם קיבוצי, עומדת השאלה אם מסמך דצמבר-1972 הנו "הסדר קיבוצי אחר". 28. הדיבור "הסדר קיבוצי" אינו ידוע כמושג במשפט העבודה, וכמונח יש בו מהחידוש ביחסי עבודה. מאחר והמחוקק הזדקק לדיבור "הסדר קיבוצי", חייב בית-הדין ליתן לו משמעות, כי, כידוע, אין מחוקק משחית דברים לריק, ובית-הדין יעשה את מלאכתו תוך שימוש בכללי הפרשנות המקובלים. בבואו לפרש את הדיבור "הסדר קיבוצי", יעמוד בית-הדין על שני המרכיבים: "הסדר" ו"קיבוצי", באשר צריך שב"הסדר" ידובר, ושאותו "הסדר" יהיה "קיבוצי". 29. מנוסח סעיף 37 א לחוק יישוב סכסוכי עבודה עולה, כי ה"הסדר" אינו חייב להיות "הסכם", ויכול ויהא "הסדר", אף אם לא מתקיים בו כל אשר המשפט דורש לעניין "הסכם", במשמעות של חוזה. 30. תהא משמעותו של אותו "הסדר" אשר תהא, חייבת להיות בו אותה מידה של ודאות וסופיות הנדרשת כדי לחייב, אף אם החיוב אינו מוצא את ביטויו באקט דו-צדדי במלוא משמעותו. חובה זו עולה ממהותו של ה"הסדר" אשר בו מדובר. "שביתה בלתי מוגנת" כמשמעותה בסעיף 37 א לחוק יישוב סכסוכי עבודה. יכול, ומכוח סעיף 37 ב לחוק האמור, תביא לתביעת נזיקין בשל גרם הפרת חוזה, ויכול ותביא לתוצאות המשפטיות שבהפרת חוזה עבודה אינדיבידואלי. מאחר ו"שביתה בלתי מוגנת" מתקשרת מכוח ההגדרה עם "הסדר" כאמור בחוק, ברור שכדי לפתוח פתח להליך בשל גרם הפרת חוזה ולהביא לתוצאות של הפרת חוזה, צריך שתהיה באותו "הסדר" מידת ודאות וסופיות שאינה שונה במהותה מהנדרש בחוזה. המלה "הסדר" בסעיף 37 א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, יש בה אמנם מהחידוש בחוקי העבודה, אך מצויה היא בחוק אחר, ואף ממנו אפשר ללמוד על כך שהמאפיינים הנ"ל -ודאות וסופיות - חיוניים ל"הסדר". בסעיף 2 לחוק הגבלים עסקיים, תשי"ט- 1959, ובסעיפים אחרים שבאותו חוק, מדובר ב"הסדר", ומהקשר הדברים וממהותו של החוק עולה ברורות שהכוונה היא למעשה שבדין ACT IN LAW, שיש בו ודאות וסופיות כנדרש ל"חיובים". 31. ממערכת העובדות, כפי שהעלה הדיון, אין ללמוד כי במסמך דצמבר-1972 התקיימו הוודאות והסופיות שבהן דובר בסעיף הקודם. מראשיתו של המשא-ומתן נקטו ארגוני הסגל עמדה, שהמנהלים את המשא-ומתן לא הוסמכו לסיימו בחיוב סופי, ועמדה זאת הובאה לידיעת כל אחד ואחד מהמוסדות להשכלה גבוהה (סעיף 6, פסקה ג', שבחלק I דלעיל). מנוסח ההודעות שנמסרו לכל אחד מהמוסדות להשכלה גבוהה על-ידי ארגון הסגל המתאים עולה, כי מנהלי המשא-ומתן הוסמכו "להכין הצעה להסכם שכר", או לנהל "משא-ומתן על הסכם המסגרת לשכר במישור הארצי", תוך הדגשה מפורשת כי "הארגון היציג הבלעדי" של חרי הסגל האקדמי באותו מוסד הוא הארגון של חברי הסגל, ולא הגוף המנהל את המשא-ומתן. עם פתיחת המשא-ומתן שוב נאמר כי מנהלי המשא-ומתן מוסמכים "לקיים משא-ומתן על חידוש הסכם העבודה... וכי תוצאותיו יובאו לאישור במוסדות המוסמכים של כל צד" (סעיף 6, פסקה ד', שבחלק I דלעיל). אין זה ברור מי הם "המוסדות המוסמכים של כל צד", אך לאור מהותה של ועדת הנשיאים וסמכויותיה, אין זה מן הנמנע שהכוונה היא ל"מוסדות המוסמכים" של כל מוסד להשכלה גבוהה, באשר לוועדת הנשיאים כלל לא היו "מוסדות מוסמכים". על כל פנים, אשר לחברי הסגל נאמר במפורש "כי לאור ההנחיות שניתנו להם (לנציגים) יש להביא את סיכומי המשא-ומתן לאישור וחתימה של נציגי המורים בכל מוסד עם הנהלת אותו מוסד" (שם). בפני בית-הדין הובאו אסמכתאות לביסוס הטענה כי יש וחתימה "בראשי תיבות" מביאה להסכם סופי ומחייב, והמקרה הנדון הוא אחד מאלה. ראשית, יצויין שעל מסמך דצמבר-1972 חתמו החותמים לא ב"ראשי תיבות" אלא בשמם המלא, ואת הדיבור בראשי תיבות הבינו הצדדים כחתימה על טיוטה שאין לה תוקף ללא אישור. האישור הדרוש מטעם העובדים לא ניתן, באשר בהחלטה של המועצה המתאמת נאמר במפורש "הנציגים יביאו את פרטי ההסכם לאישור הוועדים". משעומדים על סמכויות המועצה המתאמת לעניין המשא-ומתן וחיוב הארגונים, ברור שלא בא חיוב סופי, אלא אישור של מסמך מתואם הצריך פעולה של כל ארגון וארגון (סעיף 6, פסקאות ו' ו-ז', שבחלק ‎I דלעיל). 32. אם בהסכם קיבוצי - כלי משפטי שהמחוקק הסדיר כל הדרוש בקשר לכריתתו, לכשרות הצדדים, להיקף תחולתו ולמידת החיוב שבו - מתחייבות ודאות וסופיות למען הטלת חובות והגבלת זכויות מעבר לבעלי ההסכם, ב"הסדר" - שאין לו כל מעמד במשפט, והשאלות העולות בקשר לכל אותם העניינים שהחוק הסדירם לעניין הסכם קיבוציהן רבות מאד - ודאי שתידרש לפחות אותה מידת ודאות וסופיות. אלה אינם מצויים במסמך דצמבר-1972. 33. על מהותו של מסמך דצמבר-1972, אם היה "הסדר" במשמעות שהחוק מחייב או שלא היה כזה, יש לעמוד מכוונת הצדדים. כוונת הצדדים, ועל כל פנים כוונת אחד הצדדים, היתה ל"הסכם מסגרת" (סעיף 6, פסקה ג', שבחלק I דלעיל). על המשמעות של "הסכם מסגרת", כפי שייחסו הצדדים לאותו מושג, ניתן לעמוד גם מהסדר-1970, שביסודו לא היה שונה ממסמך דצמבר-1972. ומה לומדים ממנו? לומדים שהוא היווה בסיס, יסוד, או דפוס ל"חוזה אחיד", ששימש להתקשרויות נפרדות במוסדות השונים, והוא עצמו לא שימש מקור לזכויות וחובות (סעיף 5, שבחלק I דלעיל). ראוי לציין שכך עמד לנהוג אחד המוסדות להשכלה גבוהה גם בגין מסמך דצמבר-1972 (סעיף 6, פסקה ח' שבחלק I דלעיל). 34. מסמך דצמבר-1972 לא היווה אמנם "כללים מוסכמים" בעניין סעיף 8 לחוק הסכמים קיבוציים, באשר לא נעשה "בין ארגון עובדים לארגון מעבידים", אך מבחינת כוונת הצדדים - זאת היתה התכלית. כשם ש"כללים מוסכמים", כשלעצמם, אינם מהווים הסכם קיבוצי מיוחד, ורק חתימה על "כתב הצטרפות" הביא לכך, כן אין במסמך דצמבר-1972, כשלעצמו, כדי להביא ל"הסדר" סופי ומחייב. ל"הצטרפות" כאמור התכוונו הצדדים בסעיף 7 (ג) שבמסמך (סעיף 4, פסקה ד', שבחלק I דלעיל). ייתכן ובין ארגון עובדים לבין ארגון מעבידים יוסכם על פעולה למען "הצטרפות" כאמור בסעיף 8 לחוק הסכמים קיבוציים, ובמישור יחסי עבודה יחייב הדבר לפעולה נאותה. הוא הדין במסמך דצמבר-1972, ובכך ניתן להסביר את דברי נציגי המועצה המתמת של ארגוני הסגל, שאמרו בפתח המשא-ומתן, לאחר שקבעו כי לאור ההנחיות "יש להביא את סיכומי המשא-ומתן לאישור וחתימה של נציגי המורים בכל מוסד עם הנהלת אותו מוסד", כי "סיכומי הפורום הזה מחייבים את הצדדים" (סעיף 6, פסקה ד', שבחלק I דלעיל). כוונת הדברים היתה ש"סיכומי המשא-ומתן" כשלעצמם לא יהוו אמנם הסכם סופי, אך המנהלים את המשא-ומתן חייבים לפעול, בתום לב, לכך שכל ארגון וכל מוסד להשכלה גבוהה יחתמו על הסכם. 35. מסמך דצמבר-1972 לא היה, איפוא, "הסדר" לעניין סעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה. על כן מיותר, לכאורה, לדון בשאלה אם היה "קיבוצי", אך מאתר והפרקליט המלומד מטעם המוסדות להשכלה גבוהה עמד בהרחבה וביסודיות על השאלה, וכן עשה הפרקליט המלומד שייצג את ארגוני הסגל, ומאחר והשאלה, "הסדר קיבוצי" מהו? הועלתה לראשונה בערעור זה - יידרש בית-הדין גם למהותו של המרכיב השני אשר בדיבור "הסדר קיבוצי". 36. הפירוש המילולי של הדיבור "קיבוץ" הוא: "ציבור", "חברה", "קהל" (ראה ערך ק' במלון אבן-שושן), ו"קיבוצי" פירושו - אשר שייך לציבור, לחברה או לכלל, או חל על אלה. בתחום משפט העבודה ידוע השימוש בדיבור "קיבוצי" בהקשרים אלה: משפט עבודה, סכסוך עבודה, והסכם; כשנגד אלה בא: משפט עבודה אינדיבידואלי, סכסוך אינדיבידואלי או סכסוך היחיד, וחוזה עבודה אינדיבידואלי. לא בכל ההקשרים הנ"ל זהה המשמעות אשר לדיבור "קיבוצי". השימוש הקרוב לענייננו הוא בהקשר ל"הסכם", כך שאפשר ללמוד על משמעות המלה "קיבוצי" כ"הסדר קיבוצי", ממשמעותו במושג "הסכם קיבוצי". אין הכוונה ל"הסכם קיבוצי" כעולה מחוק הסכמים קיבוציים דווקא, אלא להסכם קיבוצי או חוזה קולקטיבי במשמעות הרחבה ביותר, ולאו דווקא במשמעות הטכנית-משפטית. יהא המשפט הפוזיטיבי לעניין הסכמים קיבוציים אשר יהא, תמיד ידרשו שיהא זה הסכם עם ארגון או עם נציגות נבחרת של עובדים המוסמכת לכך. והוא הדין ב"הסדר" קיבוצי. לא יעלה על הדעת שהמחוקק התכוון בדיבור "קיבוצי" רק לכך שאותו הסדר חל על קיבוץ עובדים, אף אם "ההסדר" אינו אלא הוראה חד-צדדית של המעביד; אין להניח שהמחוקק התכוון בסעיף 37 א שבחוק יישוב סכסוכי עבודה, ובסעיפים האופרטיביים הבאים בעקבותיו, להתעלם לחלוטין מיחסי עבודה קיבוציים. המילה 'קיבוצי" בהקשר ל"הסדר" באותו סעיף רק משמעות אתת לה, והיא זאת אשר לאותו דיבור בהקשר להסכם קיבוצי במשמעות הרחבה כנ"ל. על מנת ש"ההסדר" יהיה "קיבוצי" צריך איפוא שיהא פרי משא-ומתן - משא-ומתן המוצא את ביטויו ב"הסדר", ולאו דווקא ב"הסכם" - עם ארגון עובדים או עם נציגות מוסמכת לעניין מטעם העובדים. קשה אמנם להסביר למה דווקא משמדובר במעביד ציבורי מצאו לנכון לזנוח את עקרונות יחסי העבודה הקיבוציים בישראל, כפי שניתן להם ביטוי בחוק הסכמים קיבוציים, אך זה הוא רצון המחוקק, כפי שניתן לו ביטוי בסעיף 37 א לתוק יישוב סכסוכי עבודה. על כל פנים, המועצה המתאמת של ארגוני הסגל לא היתה, כאמור, ארגון עובדים, וממערכת העובדות ברור שגם לא היתה נציגות מוסמכת של העובדים לסיום משא-ומתן בהסדר סופי ומחייב. 37. מסמך דצמבר-1972 לא היה "הסדר" ולא היה "קיבוצי"; מסמך דצמבר-1972 היה, ככוונת הצדדים, "הסכם מסגרת", הייגו מערכת של כללים - תנאים מוסכמים, שצריך היה לשמש להסכם בכל מוסד ומוסד בין המוסמכים לכך. הוצגה השאלה, אם מסמך דצמבר-1972 אינו "הסדר קיבוצי" לעניין סעיף 37 א לחוק יישוב סכסוכי עבודה - "הסדרקיבוצי" מהו? והתשובה היא, ש"הסדר קיבוצי" כאמור הוא אמנם תופעה יוצאת דופן ביחסי העבודה בישראל, כפי שניתן להם ביטוי בחקיקה, אך כדוגמאות, ורק כדוגמאות מדובר ולא ברשימה ממצה מדובר, ניתן להביא את התקשי"ר - במידה שהוא פרי משא-ומתן קיבוצי, משא-ומתן שמשום מה לא מתן לו ביטוי סופי בהסכם קיבוצי כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים; את חוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות בתחולתה על עובדי קופת-חולים שהנה "שירות ציבורי" לעניין סעיף 37 א, במידה ונכללה ברשימה האמורה בפסקה (ד) שבהגדרת "שירות ציבורי"; את חוקת העבודה "לעובדים ברשויות המקומיות בישראל", אם ובמידה שאותה חוקה אינה הסכם קיבוצי, וכן פסק בוררים הקובע תנאי עבודה, ולא הפוסק בסכסוך על מימוש זכויות. כל אחד מאלה הוא "הסדר" אף אם לא ניתן לו ביטוי בהסכם, וכל אחד מאלה הוא פרי משא-ומתן קיבוצי עם ארגון עובדים או עם נציגות מוסמכת. 38. נותר לדון בטענה שיסודה בהסדר-1970 (סעיף 10, פסקה ג', שבחלק ‎I דלעיל). הסדר-1970 אינו הסכם-קיבוצי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים, וזה לא רק מהטעם השולל ממסמך דצמבר-1972 מעמד של הסכם קיבוצי, בשל העדר ארגון עובדים כצד להסכם, אלא גם מהטעם שלא "הוגש" לרישום כנדרש באותו סעיף, וההגשה לרישום היא הרי תנאי קונסטיטוטיבי לקיומו של הסכם קיבוצי. הטענה היתה כי הסדר-1970 הוא "הסכם קיבוצי" מכוח סעיף 37 א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, בהיותו "הסדר קיבוצי" לעניין אותו סעיף. אין בית-הדין צריך לפסוק בשאלה אם אכן היה הסדר-1970 "הסדר קיבוצי כאמור", ואם שונה הוא, לעניין זה, ממסמך דצמבר-1972; הטעם לדבר הוא בכך, כי לכל הדעות היו "זכרון דברים תל-אביב 1971" ו"זכרון דברים בר-אילן 1971" (סעיף 5 שבחלק I דלעיל), "הסכם קיבוצי" לעניין סעיף 37 א לחוק האמור, והרי אין באלה אלא "אימוץ" הסדר-1970. 39. עובדה שלא חלקו עליה: "הסדר-1970" בא להסדיר תנאי עבודה "לתקופה 1 באפריל 1970 עד 31 במרץ 1972", והוא הדין בכל אחד מ"זכרון הדברים" הנ"ל. לפי דיני החוזים תם תוקפו של כל אחד מ"זכרון דברים" הנ"ל ביום 31 במרץ 1972, כך שלא היו יותר תקפים בתאריכים הרלבנטיים לעניין ההליך בפני בית-הדין. אלא מאי? טען הפרקליט המלומד, כי מאחר ומכוח סעיף 37 א הסדר-1970 הוא הסכם קיבוצי, חל על הסדר-1970 חוק הסכמים קיבוציים כולו, לרבות הסעיף אשר באותו חוק, הקובע כי הסכם קיבוצי לתקופה מסוימת מוסיף להיות בר-תוקף אם אחד מבעלי ההסכם לא הודיע על גמר תוקפו (סעיף 13 לחוק). טענה זאת אינה מביאה בחשבון את העובדה שבסעיף 37 א לחוק יישוב סכסוכי עבודה הגדירה הכנסת "הסכם קיבוצי", וכללה במושג גם "הסדר קיבוצי" - "לעניין פרק זה" (פרק רביעי, הסכם קיבוצי בשירות ציבורי). ברור איפוא שהכנסת לא התכוונה במסגרת חוק יישוב סכסוכי עבודה לשנות מן היסוד את המשפט החל בישראל על הסכמים קיבוציים, אלא שהרחיבה את המושג "הסכם קיבוצי", כעולה מסעיף 37 א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, למטרה אחת ומוגדרת - והיא זאת שביקשו להשיג בפרק הרביעי לאותו חוק. זהו הפירוש העולה מנוסח החוק, וזהו הפירוש הסביר. קשה להעלות על הדעת, שדרך אגב, תוך טיפול בסכסוכי עבודה בשירות ציבורי, יוענק מעמד כללי ל"הסדר", שלא מן ההכרח כי יתקיימו בו היסודות אשר המחוקק קבע להסכם קיבוצי בחוק הסכמים קיבוציים. מי שמשום מה מעדיף שלא לפעול במסגרת שהחוק קבע להסדרת יחסי עבודה קיבוציים, או מי שמעמדו אינו מקנה לו אפשרות כזאת, בין בעובדים מדובר ובין שבמעביד מדובר, אינו יכול ליהנות מהיתרונות העולים מההסכם הקיבוצי שדרך כריתתו, מעמדו והיקף תחולתו מוסדרים בחוק. 40. משנקבע כי בתאריך הרלבנטי לא היה הסדר-1970 יותר בתוקף, אף אם היה "הסדר קיבוצי" לעניין סעיף 37 א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, אין בית-הדין צריך להידרש לטענה, שבהיות ההסכם הקיבוצי (הסדר-1970) בתוקף "מכוח סעיף 37 ב לחוק יישוב סככוכי עבודה... אין המשיבים רשאים לשבות" (סעיף 10, פסקה ג', שבחלק ‎I דלעיל). יצויין רק שחלקית נדונה כבר טענה זאת בדיון מס' לג/4 - 4 (טרם פורסם). 41. מהטעמים הנ"ל נדחה הערעור. המערערת הראשונה והמערערת השניה, כל אחת מהן, תשלמנה למשיבים סך של 500 ל"י הוצאות משפט, כולל. חוזההסכם קיבוצי