1.ביום 27.7.03, בשעות הערב, התייצבו בביתה של התובעת, אם חד הורית גרושה, שלושה אנשי שיווק של חב' "קשת גרופ אקולוגיה ובריאות בע"מ" ( להלן "החברה" ), ומכרו לה מכשיר הקרוי "דוקטור ביתי". תמורת המכשיר הנ"ל שילמה התובעת סך של 4,200 ₪ באמצעות כרטיס אשראי. במעמד ביצוע העסקה, ובעקבות בירור של התובעת לאור מצב בריאותי ממנו סבלה בעבר, הודיעו המשווקים לתובעת, כי אין מניעה שחולים שסבלו בעבר מבעיות אונקולוגיות ישתמשו במכשיר. למחרת, ולאחר קריאת הוראות ההפעלה של המכשיר בהן צויין במפורש כי לא רצוי השימוש לסובלים או למי שסבלו מבעיות אונקולוגיות, הודיעה התובעת לחברה על ביטול העסקה. 2.החברה הסכימה לבטל את העסקה, אך החזירה לתובעת סך של 2,520 ₪ בלבד. וכל כך למה? כי לטענת החברה העסקה כללה שני הסכמים. הראשון - הוא ההסכם בגין רכישת המכשיר תמורת סך של 2,520 ₪, והשני - הסכם עבור שירותי הדרכה, השתלמויות עיוניות ומעשיות בנושאי רפלקסולוגיה ועוד, תמורת סך של 1,680 ₪. לטענת החברה, ההסכם השני הוא הסכם למתן שירות, ומאחר ושירות זה החל בנתינתו על ידי החברה, אזי התובעת מנועה מלבטלו על פי הוראת סעיף 14 (א) (2) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 ( להלן "החוק" ) הקובעת: "(א) בעסקה ברוכלות רשאי הצרכן לבטל את ההסכם - (1) במכר - מיום עשיית ההסכם עד ארבעה-עשר ימים מיום מסירת הממכר ; (2) בשירות, אם טרם הוחל בנתינתו - תוך ארבעה-עשר ימים מיום עשיית ההסכם." 3.לא רק שהסך של 1,680 ₪ לא הוחזר לתובעת כפי שהוזכר לעיל, אלא שהתברר כי הסך של 2,520 ₪ עבור מחיר המכשיר ששולם על ידי התובעת באמצעות כרטיס אשראי כאמור, הוחזר לתובעת על ידי החברה באמצעות חמישה צ'יקים, שחוללו כולם באי פרעון. כן התברר כי כעבור מספר ימים מביטול העסקה, נמכרה החברה שהיתה בבעלותם של הנתבעים, לחברה אחרת בשם " אלטרנטיבה " שמניותיה הוחזקו על ידי נתבעים מס' 2 ו-3, וחברה זו המשיכה לעסוק בשיווק אותו מכשיר תחת שם החברה החדש. 4.התביעה הנוכחית שעניינה החזר מלוא התמורה בסך של 4,200 ₪ ששולמה על ידי התובעת, הוגשה כנגד בעלי מניותיה של החברה. 5.דיון שתי שאלות עומדות בבסיס התביעה. הראשונה, האם זכאית התובעת להחזר מלוא הסכום ששולם על ידה, והשנייה האם הוכחה עילת תביעה אישית כנגד הנתבעים? 6.באשר לשאלה הראשונה - האם זכאית התובעת להחזר מלוא התמורה ששולמה על ידה, כאשר המחלוקת מתמקדת בהחזר הסך של 1,680 ₪ ששולם עבור מתן שירותי הדרכה, לטענת הנתבעים. הנתבעים מפנים להסכם שכותרתו "הסכם למתן הדרכה ושירות" עליו חתמה התובעת. הסכם זה עניינו מתן הדרכה עיונית, הכוללת, בין היתר, מסירת חומר מקצועי עובר לחתימת ההסכם, השתלמות עיונית במסגרת כנס שתינתן עד חצי שנה לאחר החתימה על ההסכם, והשתלמות מעשית שתינתן באותה תקופה. לשיטתם, הסכם זה הוא הסכם למתן שירות, על כן, משניתנה לתובעת הדרכה ראשונית בביתה בעת מכירת המכשיר, מנועה היא מלבטל את ההסכם מכח האמור בסעיף 14 (א) (2) לחוק. 7.אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, על אף כותרתו של ההסכם, אינני סבורה כי המדובר בהסכם למתן שירות. עניינו של ההסכם הוא באספקת ידע, הדרכה, השתלמויות על ידי החברה, השתתפות בכנס, תמורת תשלום שישולם על ידי התובעת, על כן אין הוא נבדל מכל הסכם מכר אחר, בו משלם הצרכן סכום כספי תמורת קבלת טובין או ציוד או סחורה אחרת מאת הספק. על כן, אין סעיף 14 (א) (2) הנ"ל חל עליו. שנית - אף אם אקבל את טענת הנתבעים כי המדובר בהסכם למתן שירות, הרי, שגם במקרה זה, אין התובעת מנועה מלבטל את ההסכם על פי האמור בסעיף 14 (א) (2) לחוק. הדרכה ראשונית הינה חלק בלתי נפרד משיטת השיווק של המכשיר וניתן לראותה כחלק מהותי בעסקה, וזאת גם מכח חובת הגילוי החלה על העוסק כלפי הצרכן, לגבי אופי המכשיר, תכונותיו ודרך הפעלתו. על כן, מתן ההדרכה הנ"ל אינו יכול להיחשב כתחילתו של מתן שירות, המונע את ביטול העסקה לפי סעיף 14 (א) (2) לחוק. שיטה זו בה נקטה החברה ולפיה החתימה את התובעת על הסכם נפרד הכולל בין היתר מתן הדרכה, תוך שהיא תולה את אי ביטול חלק זה מהעסקה, במתן ההדרכה הראשונית על המכשיר, הינה שיטה פסולה שנועדה לגזול מהצרכן בדרכי הטעיה ומרמה, כספים, לכשיחליט על ביטול העסקה. יתרה מכך, התובעת העידה כי לא הסבירו לה את מהות החתימה על שני הסכמים נפרדים, וגם לא את העובדה כי מחיר העסקה מורכב משני סכומים, ועדותה היתה אמינה בעיני. יודגש כי התובעת הינה דוברת השפה הרוסית ואילו ההסכמים שהוחתמה עליהם ערוכים בשפה העברית, שפה שאיו התובעת שולטת בה. 7.בנוסף, הוכח כי ביום 1.9.03 החתימה החברה את התובעת על הסכם "ביטול" ( נ/2 ) ובו מוצהר כי הצדדים הגיעו לידי הסכמה שלפיה תקבל התובעת מכשיר אחר במקום ההחזר של 1,680 ₪. לטענת הנתבעים, הסכם זה, שנעשה לפנים משורת הדין ומבלי להכיר בזכותה של התובעת בביטול העסקה הנ"ל, מחייב את התובעת. גם טענה זו אין בידי לקבל. ההסכם הנ"ל ערוך בשפה העברית, ומקובלת עלי עדותה של התובעת בהקשר זה, כי הסכם זה נחתם תוך ניצול מצוקתה ומבלי להסביר לה את משמעותו. בעדותה מסרה: "נכון שאני חתמתי שאני מקבלת מכשיר אחר. הם אמרו לי שאני אשאר בלי כסף ובלי מכשיר אם אני לא מסכימה. אמרו לי שאולי כדי להשאיר את המכשיר. אמרתי שאני רוצה להחזיר את המכשיר. אמרו לי שקיבלתי נזק בנפש ובסדר ואקבל משהו. לא היה למי להחזיר את המכשיר שקיבלתי במקום. כך כתוב במכתב בעברית. מה שכתוב במכתב זה לא מה שהוסבר לי. חשבתי שמה שכתוב במכתב זה מה שהסבירו לה ברוסית - אמרו לי שזה מתנה לי." 8.לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי קמה לתובעת זכות לבטל את העסקה מכח סעיף 14 (א) (1) לחוק, ומשביטלה התובעת את העסקה עם החברה כאמור לעיל, היה על האחרונה להשיב לה את מלוא התמורה ששולמה על ידה בגין העסקה, וסירובה של החברה להשיב לתובעת את הסך של 1,680 ₪ נעשה שלא כדין. 9.ומכאן לשאלה השנייה - האם הוכחה עילת תביעה אישית כנגד הנתבעים, בעלי מניותיה ומנהליה של החברה? 10.במהלך הדיון, נעזרה התובעת בשירותיה של גב' אילנה כץ, טוענת משפטית בעמדת הסיוע בבית משפט בתל-אביב. גב' כץ הפנתה לסעיפים 23 ו- 25 לחוק, המקימים לטענתה עילת תביעה אישית כנגד הנתבעים במקרה דנן. אולם, בחינת הסעיפים הנ"ל מראה כי סעיפים אלה עניינן בהטלת אחריות עונשית על מעביד, מרשה ונושא משרה בתאגיד, בגין מעשים המנויים בסעיף 23 לחוק, ולא באחריות אזרחית, על כן, אין הם יפים לענייננו. 11.על אף זאת, הנני סבורה כי העובדות שהוכחו במשפט, מקימים עילת תביעה אישית כנגד הנתבעים תחת עוולת הרשלנות, וכפי שיפורט להלן. סעיף 252 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 מטיל חובת זהירות על נושאי משרה והוא קובע כדלקמן: "(א) נושא משרה חב כלפי החברה חובת זהירות כאמור בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. (ב) אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי למנוע קיומה של חובת זהירות של נושא משרה כלפי אדם אחר." התובעת תיארה בעדותה את שיטת השיווק של המכשיר על ידי נציגי החברה, שניגשו לביתה בשעות הלילה המאוחרות (בסביבות השעה 10:00 בלילה ), והפעילו עליה לחץ אגרסיבי כדבריה, לרכישת המכשיר. בעדותה תיארה את הנסיבות כדלקמן: "פעם קיבלתי צלצול בערב וצריכים לבוא אליי, אני לא הזמנתי אף אחד, אבל הגיעו 3 אנשים ובסוף אחרי שעתיים אחרי יום עבודה בשעה 10:00, אני קניתי מכשיר רפואי למסג', אני לא רציתי, אבל כל המצב, כל הלחץ - בסוף אני חתמתי. רק אחר כך שהם יצאו הבנתי מה אני עשיתי. הם לא אמרו אף מילה שהמחיר מורכב משני סכומים. היו שלושה אנשים, אחד ביקש ויזה, השני ביקש לחתום והשלישי ביקש עוד משהו. אני איבדתי מה אני עושה. אני צלצלתי למחרת ורק אחר כך הבנתי שאני שילמתי סכום למכשיר וסכום בערך חצי הסכום המלא - זה הדרכה שאני לא הזמנתי, זה סימנר בלימודים שאולי יהיו בחיפה, אני גרה באריאל .......... זה שיווק אגרסיבי. לא מספרים מה שצריך לספר. הכוונה שלהם רק למכור. אני כתבתי מכתב ואני קיבלתי מכתב - אז לקחתי את המכשיר בעצמי הבאתי לחברה וקיבלתי 5 צ'קים לסכום של 504 ₪ לצ'ק 1 - הפקדתי את הצ'ק הראשון והבנתי שהצ'קים הם ללא כיסוי, צלצלתי ודיברתי ונקבעה פגישה. עד היום לא נפרע כל צ'ק. אחר כך כל הטלפונים מנותקים ואין עם מי לדבר. הסך של 1680 ₪ לא הוחזר. " אין ספק כי הנסיבות שתוארו על ידי התובעת כמצויין לעיל, מהווים הם הפעלת השפעה בלתי הוגנת וניצול חולשתה ומצוקתה של התובעת, לצורך כריתת העסקה. 12.ובמה מתבטאת אחריותם של הנתבעים? הנתבעים שהיו אחראים על ניהול החברה ותיפקודה, לא נקטו מידת זהירות, שבעל משרה היה נוקט באותן נסיבות. הם לא הנהיגו שיטת עבודה מקובלת וסבירה, ולא דאגו לפקח על דרך הפעולה של עובדי החברה ועל שיטת השיווק שלהם, באופן שימנע מצב של ניצול חולשתו ומצוקתו של הלקוח. הם לא דאגו לפקח על שעות הביקור של עובדי החברה בבית הלקוחות. לא דאגו להדריך את עובדי החברה בכך שיחתימו את הלקוחות על מסמכים בשפה שהם שולטים בה, תוך מתן הסבר מפורט ומפורש למשמעות ההסכמים הנ"ל ונפקותם. נתבע מס' 1 מסר בעדותו כי הוא לא דיבר עם התובעת, אלא אנשים שהם מטפלים בלקוחות כדבריו. הוא רק חתם על ההסכם ועל הצ'יקים כמורשה חתימה ( ראה עדותו בעמ' 3 בסוף ). אולם אין בדברים הנ"ל בכדי להושיע לו ולהרחיק אותו ממעגל האחריות. כנושא משרה כאמור, חב הוא חובת זהירות כלפי התובעת מכח סעיף 35 לפקודת הנזיקין, וכן מכח סעיף 36 הקובע: "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף." 13.אשר על כן, הנני קובעת כי הנתבעים התרשלו במילוי תפקידם כנושאי משרה בחברה, באופן שגרם נזק לתובעת, על כן חבים הם באחריות אישית לפצותה בגין הנזקים שנגרמו לה כאמור. 14.מהתנהגות הנתבעים עולה היבט נוסף המטיל עליהם אחריות אישית והוא משיכת צ'יקים ללא כיסוי, לפקודת התובעת בשם החברה. כזכור, החברה גבתה את מלוא התמורה מהתובעת בכרטיס אשראי, אולם את ההחזר בסך של 2,520 ₪, שילמה החברה באמצעות חמישה צ'יקים המשוכים על ידה, שכולם חוללו באי פרעון. ימים ספורים לאחר מכן נסגרה החברה, ותחתה נפתחה חברה חדשה בניהולם של נתבעים 2 ו-3. משיכת צ'יקים בנסיבות הנ"ל, כאשר קיים יסוד יותר מסביר כי הצ'יקים הנ"ל לא ייפרעו, מהווה מעשה מרמה והטעיה ושימוש לרעה בסמכויותיהם של הנתבעים, וכן הפרת חובת האמון שלהם כלפי התובעת, חובה המוטלת עליהם מכח הוראת סעיף 254 (ב) לחוק החברות, והטומנת בחובה את המחוייבות שלהם לנהוג ביושר והגינות כלפי התובעת. 15.לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי הוכחה עילה לחיובם האישי של הנתבעים בחוב החברה נשוא התביעה, על כן הנני מחליטה לקבל את התביעה ומחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 4,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4.4.05 ועד התשלום המלא בפועל, וכן הוצאות משפט בסך של 500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוזההסכם למתן שירות