בקשה לצו מניעה זמני האוסר על המשיבה לבטל חוזה הובלה והפצה. רקע עובדתי 1. העובדות הרלוונטיות פורטו בהרחבה בכתבי הטענות, ואין בדעתי לחזור עליהן, אלא בקצירת האומר וככל שהדבר יידרש לענייננו. בתמצית שבתמצית, אציג את הנפשות הפועלות ואת העובדות הצריכות לעניין: א. המבקשת (להלן: "פז מוביל" או "החברה") נשלטת על ידי הגופים הבאים: המשיבה (להלן: "פז") - מחזיקה ב-37.5% ממניות ההון, וב - 50% ממניות השליטה, ולה קול הכרעה נוסף בדירקטוריון. חל"ד נכסים והשקעות בע"מ (להלן: "חלד") - מחזיקה ב-37.5% ממניות ההון וב- 25% ממניות השליטה. וולטר רוזנטל בע"מ (להלן: "רוזנטל") - מחזיקה ב-25% ממניות ההון וב-25% במניות השליטה. ב. נספר כבר כעת, כי חלד ורוזנטל הובילו דלקים עבור פז, משך שנים רבות. פז אף אחזה במניית "פז" בחברות חלד ורוזנטל, מניה שהקנתה לה את הכוח למנוע מחלד ומרוזנטל לקבל החלטות העשויות לפגוע במתן שירותי הובלת הדלק לפז. לאחר שנים רבות של עבודה משותפת של פז מול רוזנטל וחלד, החליטו הצדדים להתאגד בחברה משותפת, היא חברת פז מוביל. ג. ביום 8.5.94 נחתם הסכם המייסדים בין שלושת הגופים הנ"ל (להלן: "הסכם המייסדים" - נספח ה' לבקשה). באותו יום נחתם גם הסכם למתן שירותים בין החברה לבין פז, חלד ורוזנטל (להלן: "הסכם למתן שירותים - נספח ו' לבקשה"). על פי ההסכם למתן שירותים, התחייבה פז להעמיד לרשות החברה שירותי הנהלת חשבונות וכספים, ואילו רוזנטל וחלד התחייבו להעמיד לרשות החברה שירותי תפעול למיכליות, לרבות שירותי סדרנות, כל אחת בתחומה הגיאוגרפי. תמורת השירותים נקבע כי כל צד זכאי לעמלה חודשית, בשיעור שפורט בסעיף 1.1.5. להסכם, מתוך מחזור ההובלות החודשי. הסכם המייסדים, ההסכם למתן שירותים ותזכיר ותקנון החברה, הם מסמכי היסוד על פיהן פעלה פז מוביל לאורך השנים. במהלך כל השנים, לא נחתם הסכם הובלה פורמלי בין החברה לבין פז, ולמעשה, הסכם המייסדים הוא שקבע את התשתית ליחסים העסקיים השוטפים שבין הצדדים. ד. מאז חתימת הסכם המייסדים ועד לתקופה האחרונה, שימשה החברה כזרוע עיקרית של הובלת הדלקים עבור פז, וסיפקה לה כמחצית שירותי הובלת הדלקים לה נזקקה. מבחינתה של החברה, פז היתה הלקוח הבלעדי והיחיד, וכמעט כל פעילותה (כ-99%) הייתה הובלות דלקים עבור פז. ה. לאחרונה, גבה טורא בין בעלי המניות בחברה. פז דרשה להפסיק את ההסכם למתן שירותים, וחדלה מליתן שירותי הנהלת חשבונות וכספים לחברה. חלד ורוזנטל המשיכו במתן השירותים על פי הסכם השירותים, והמשיכו לקבל את העמלה שנקבעה בסעיף 1.1.5. להסכם. בהמשך, נתגלעו מחלוקות נוספות בין בעלי המניות, בשל סיבות שונות השנויות במחלוקת עובדתית ביניהם, כגון טענתה של פז כי אין צורך בשירותי הסדרנות של החברה וכי המחירים שהחברה גובה ממנה, גבוהים ממחירי השוק. כתוצאה מאותן חילוקי דעות, שלחה פז ביום 25.6.02 את ההודעה הבאה לחברה (נספח יג לבקשה): "בתוך 9 חדשים מהיום, קרי - ביום 24.3.2003, תחדל פז מלהוביל מוצרי נפט באמצעותכם. מכתב זה מהווה הודעה מוקדמת להפסקת ההתקשרות האמורה, ובמועד המצויין לעיל יהיה כל הסכם הובלות שנחתם בינינו בטל". ו. בעקבות מכתב זה, ולאחר מספר חדשים של מו"מ, לא אינטנסיבי במיוחד, הוגשה הבקשה דכאן של פז מוביל כנגד פז. הבקשה היא למתן צו מניעה האוסר על פז לעשות כל פעולה או מחדל שיש בהן כדי להפסיק או לצמצם את היקף שירותי הובלת הדלקים אותה מבצעת עבורה פז מוביל. לטענת פז מוביל, מאחר ופז היא הלקוח היחיד שלה, הרי שהפסקת ההתקשרות בינה לבין פז, משמעה חיסול החברה. ז. הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו הם מוותרים על חקירת המצהירים, והצהירו כי קיימת ביניהם מחלוקת עובדתית אם הפסקת היחסים בין פז מוביל לבין פז, תחסוך לפז, כטענתה, הוצאות הובלה בסדרי גודל של מליוני שקלים בשנה. בית המשפט העלה הצעה לפשרה, והצדדים ביקשו כי בית המשפט ישהה מתן החלטתו על מנת לנסות לסיים הסכסוך מחוץ לכתלי בית המשפט. כעת, לאחר שנתקבלה הודעת הצדדים כי לא נסתייע בידם להגיע לפשרה, אין לי אלא ליתן החלטה זו. המשבצת החוזית - הסכמי הפצה ושיווק 2. פז מוביל בחרה לנהל את ההתדיינות במשבצת של דיני החוזים, ולא במשבצת של דיני החברות. אין בפנינו עתירה להסרת קיפוח או טענה לעושק המיעוט, אלא בקשה, במסגרת דיני החוזים, לאכוף על פז, שהיא אחת מבעלי המניות בחברה, להמשיך בהתקשרות עם החברה. דהיינו, הסעד המתבקש הוא להורות לפז, כבעלת מניות בחברה, שלא לעשות שימוש בכוחה מחוץ לחברה. השאלה המתעוררת בפני, היא אפוא אחת ויחידה: האם ניתן מבחינה חוזית לאכוף על פז את המשך ההתקשרות עם החברה, ואם כן, האם לתקופה בלתי מוגבלת, או לתקופה ארוכה מאוד של עשרות שנים, כפי שטענה החברה. 3. קיימת פסיקה עניפה בנושא של הפסקת שירותי הפצה ושיווק. בקליפת אגוז, ההלכה היא כי חוזה שלא נקצב מועד לסיומו, אינו ניתן, כעיקרון, לאכיפה, וכל צד רשאי להביאו לידי סיום בהודעה לצד השני, זמן סביר מראש. אם לא ניתנה ההודעה זמן סביר מראש, זכאי הצד השני לפיצוי. ראה, לדוגמא, ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661; ע"א 355/89 עזבון המנוח ניקולא חינאוי ואח' נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ ואח', פד"י מו (2) 70, והאסמכתאות שם. פז מוביל הפנתה למספר פסקי דין התומכים, לשיטתה, בטענתה כי פז אינה רשאית לבטל את ההסכם. 4. פסק הדין היחיד בו נפסק כי צד אינו רשאי לבטל הסכם שאינו קצוב בזמן, הוא פסק דינו של כב' השופט גרוניס בה"פ 748/01 סקיולייף ישראל בע"מ נ' סקיוטק אלחוטית (08) בע"מ, דינים מחוזי, ל"ג(1) 706. אלא שלטעמי, פסק הדין אינו תומך בשיטתה של פז מוביל. באותו מקרה, בית המשפט הגיע למסקנה כי לא ניתן לבטל הסכם שאינו קצוב בזמן, לאור ההבדל החד משמעי בין הטיוטא לבין ההסכם שנחתם בסופו של דבר. ההבדל בנוסח הסופי, הצביע, לדעת ביהמ"ש, על אומד דעתם המשותף של הצדדים שלא לאפשר לצד להשתחרר מהחוזה. במקרה שלפנינו, אין בין הצדדים הסכם הובלה בכתב, וממילא אין בפנינו טיוטות קודמות המעידות בצורה חד משמעית כי פז ויתרה על זכותה לבטל את ההתקשרות למתן שירותי הובלה. לאומד דעת הצדדים, אתייחס בהמשך. 5. פסק דין נוסף עליו הסתמכה פז מוביל, הוא ע"א 2850/99 שמעון בן חמו נ' טנא נוגה בע"מ, פד"י נד(4) 849. ברם, לא רק שפסק הדין אינו תומך בשיטתה של פז מוביל, הוא אף מחליש עוד יותר את טיעונה. באותו מקרה, למרות קיומו של סעיף מפורש בהסכם, שקבע כי זכותו של המפיץ היא זכות קניינית ואין לצד השני זכות לבטל את ההסכם, הותיר בית המשפט בצריך עיון אם תנית ויתור לצמיתות על זכות הביטול, אינה בטלה מחמת תקנת הציבור. וכך נאמר על ידי בית המשפט: "שלילה לצמיתות מן היצרן את האפשרות להפסיק את הקשר עם המפיץ, שכמוה ככפיית היצרן לקיים את ההסכם לעד, אינה מתיישבת עם ההגיון המסחרי והמשפטי ועם השכל הישר. לא יעלה על הדעת שיצרן יהיה חייב לקיים חוזה הפצה לעולמי עולמים ויהיה קשור בעבותות ההסכם, גם כאשר נוצרות נסיבות מיוחדות החותרות תחת אושיות ההסכם...". מכאן, כי אפילו כאשר קיימת תניה מפורשת השוללת מאחד הצדדים את זכות הביטול, יש ספק בתוקפה של התניה. למיצער, בית המשפט יטה ליתן פירוש מצמצם ככל שניתן לאותה תניה, על מנת שלא להגיע לתוצאה לפיה צד ימצא עצמו כבול לצמיתות בחוזה. 6. גם פסק הדין בע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות נ. פאנל חברות התעופה, דינים לד 601 לא תומך בטענת פז מוביל. באותו פסק דין, לא נדון כלל תוקפו וגבורתו של הסכם ההפצה, אלא תוקפו של "חוזה התוספת", שעניינו גובה העמלה. ככל שפסק הדין מתייחס להסכם הפצה שאינו קצוב בזמן, הרי יש בדברי בית המשפט כדי להחליש את עמדתה של פז מוביל. וכך נאמר בפסק הדין: ראשית תשובה נעוצה בחזקה (פרזומפציה) שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו. חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם. אפשר שהשינויים יהיו מהותיים עד כדי כך שלא יהיו יותר לא טעם ולא תכלית בחיי החוזה. אמנם החוזה אינו אומר במפורש כי במצב כזה עבר זמנו ובטל קורבנו. אולם העובדה שהצדדים לחוזה לא נתנו דעתם לאפשרות שמצב כזה יווצר, ומכל מקום לא קבעו הוראה לגבי סיום החוזה במצב כזה, אין בה כשלעצמה כדי לשלול אפשרות של סיום החוזה. במצב כזה, אין זה סביר או רצוי לייחס לצדדים לחוזה כוונה להמשיך ולקיים את החוזה באופן מלאכותי. כך הדבר במיוחד בחוזים המתבססים על קשר אישי בין הצדדים, כגון, על יחסי אמון או נאמנות. כאלה הם, לדוגמא, חוזי עבודה, שותפות או סוכנות. אם היחסים בין צדדים לחוזה כזה מעורערים, אין תועלת בהמשך הקשר ביניהם. לכן יש לאפשר להם להשתחרר, אף באופן חד-צדדי, זה מן האחיזה של זה" (הדגשות שלי - י.ע.). אלא שפז מוביל, אחזה בהמשך הדברים, שם נאמר: "ודוק: ההלכה אינה קובעת כלל מהותי, אלא רק חזקה, שכוחה יפה כראיהו. בסופו של דבר לא באה החזקה אלא לסייע בידינו לעמוד על כוונת הצדדים, מקום שהכוונה אינה ברורה. אין היא אמורה לבוא במקום כוונת הצדדים, אם ניתן לברר מה היתה הכוונה, ולקבוע אותה על יסוד ראיות. גם אין היא אמורה לפטור מן הצורך לברר מה היתה כוונת הצדדים. אפשר שכוונת הצדדים תעלה באופן ברור מן הנסיבות. או אז לא יהיה צורך או מקום לחזקה. כך, לדוגמא, אפשר שבנסיבות של מקרה מסויים לא יהיה זה נכון לומר, בהתאם לחזקה, כי הצדדים התכוונו לאפשר סיום החוזה באופן חד- צדדי, בכל עת ומכל טעם. הנסיבות עשויות ללמד, למשל, על כוונה שהחוזה יסתיים מעצמו, כאשר יתרחש ארוע מסויים, או שאחד הצדדים יהיה רשאי לסיים את החוזה אם, ורק אם, התקיימו תנאים מסויימים". לטענת פז מוביל, בחינת הנסיבות במקרה שלפנינו, מלמדת כי כל הצדדים להסכם המייסדים נתכוונו שהסכם ההובלה, ימשיך לעמוד בתוקפו. לכן, לשיטתה, אין לפז זכות להביא את הסכם ההובלה לידי סיום, ללא הסכמתה של פז מוביל. מכאן, שעלינו לבחון את אומד דעת הצדדים, על פי מכלול הנסיבות. 7. טרם אגש לבחינת אומד דעת הצדדים, נסכם את ההלכה באשר להסכמי סוכנות שיווק והפצה ודומיהם. קיימת חזקה, כי הסכם לא קצוב בזמן, לא נערך לצמיתות. מדובר בפרזומציה "חזקה" כדי כך, שאפילו אם הצדדים ויתרו במפורש על זכות הביטול, בית המשפט יתהה על קנקנה של התניה, ויבחן אם אין מקום לאיין את תוקפה משום תקנת הציבור. על רקע זה, אבחן אם פז מוביל השכילה להצביע על אינדקציות כה חד משמעיות וברורות, שיש בהן כדי לסתור את הפרזומציה האמורה לעיל. אך עוד אנו באים לתהות על קנקן כוונת הצדדים, נשים בצקלוננו מעט כללים של פרשנות חוזה. על כללים של פרשנות הסכם 8. המסגרת הנורמטיבית לפרשנות טכסט חוזי היא הוראת סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, הקובעת כלהלן: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". לעולם יפתח הפרשן בלשונו של הטכסט אך בכך לא יסיים את הילוכו. לו אחזנו נתיבות סללו ראשונים, היינו עוצרים כבר בשלב הטכסטואלי-לינגוויסטי של הסכם המייסדים, באשר, על פניו, טענתה של פז מוביל, עומדת לכאורה בניגוד ללשון ההסכם. אלא שבאה הלכת ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים, פ"ד מט (2(265 (להלן: "אפרופים"), וחידשה לנו בשניים: ניתן לנטוש את תורת השלבים בפרשנות חוזים, וניתן להשלים חוזה מכוח עקרון תום הלב. עיקר החידוש שבהלכת אפרופים הוא, שעל מנת לעמוד על אומד דעת הצדדים, רשאי הפרשן לפנות הן ללשון החוזה והן לנסיבות החיצוניות וחוזר חלילה, במעין תנועת מטוטלת, מבלי להיעצר בהכרח בלשון החוזה: "בבחינת שני מעגלים הנעים זה בתוך זה בזרימה דו כיוונית: מעגל פנימי שעניינו בחינת גוף הטקסט על מילותיו, והמעגל החיצוני שעניינו בחינת הנסיבות החיצוניות, האוצלות על משמעות הטקסט ומאירות את המטרות, היעדים והאינטרסים שהצדדים בקשו להגשים" - ע"א 6518/98 הוד אביב נ. מינהל מקרקע ישראל, פ"ד נה(4) 28, 35. הנסיבות החיצוניות להסכם יכול ויהיו, לדוגמה, המו"מ בין הצדדים, התנהגות הצדדים לפני ואחרי כריתת ההסכם ובמהלך ביצועו, תכתובת בין הצדדים, הסכמים דומים או נוהג מסחרי וכיו"ב. הנסיבות החיצוניות, הן כלי עזר להתחקות אחר אומד הדעת של הצדדים. ומהו אומד הדעת ? אלו הם המטרות, האינטרסים והיעדים שביקשו הצדדים במשותף להגשים - ע"א 3978/99 אוליצקי כריה (1990) בע"מ נ. מנורה איזו אהרון בע"מ, פ"ד נה(2) 565, 573 והאסמכתאות שם. בפסיקה מצינו כי הביטוי "אומד דעת" ו"תכלית" החוזה משמשים בערבוביה, כאשר אומד דעת התפרש כתכלית העיסקית - מסחרית, הסובייקטיבית והאובייקטיבית אותה ביקשו הצדדים להשיג - לדוגמה, ע"א 5795/90 סקלי נ. דורען בע"מ, פ"ד מו (5) 811; ע"א 345/89 נאות דברת נ' מעליות ישראליפט י.מ.ש. אילן נהול והשקעות בע"מ, פ"ד מו(3) 350, בעמ' 355. כאשר החוזה הוא בעל מטרה כלכלית או מסחרית, נקבעת התכלית האובייקטיבית על פי ההגיון הכלכלי - מסחרי העומד בבסיסו. ראה, לדוגמה, ע"א 757/82 חברת החשמל לישראל נ. דוידוביץ, פ"ד לט (3) 220; ע"א 5657/85 גד נ. נביאי, פ"ד מב (4) 422, 430; ע"א 464/75 פרומוטפין בע"מ נ' קלדרון ואח', פ"ד ל(2) 191, 195. מכאן, כי מקור ראשון במעלה לפרשנות התכלית של החוזה, הוא החוזה עצמו - א. ברק "פרשנות במשפט" כרך רביעי (פרשנות החוזה) (נבו 2001) 445. בפסק דינו בפרשת אפרופים, רושם בפנינו הנשיא ברק "הערת אזהרה" (שם, עמ' 4-313): "כמובן, ברוב המקרים, אומד הדעת העולה מתוך לשונו של החוזה הוא "בטוח" יותר ואמין יותר מאומד הדעת הנלמד מתוך הנסיבותו זאת ועוד ובגדרי התכלית הסובייקטיבית, נתונה עדיפות נורמטיבית לאומד הדעת העולה מלשונו הרגילה והטבעית של החוזה, על פני אומד הדעת העולה מלשונו החריגה או מהנסיבות החיצוניות. "'החזקה הינה, כי תכלית החוזה תוגשם, אם תינתן ללשון החוזה המשמעות הרגילה, הנודעת לו בלשון בה נקטו הצדדים. הנטל מוטל על הטוען למשמעות מיוחדת" (הדגשה שלי - י.ע.) מעקרון מהותי זה, נובע הכלל הראייתי לפיו נטל הראיה על הטוען כי יש לתת לחוזה פרשנות שונה מזו העולה מלשונו - ע"א 54/96 הולנדר נ המימד החדש תוכנה בע"מ ואח', פ"ד נב(5) 673 , 692, אפרופים, עמ' 314-313. הנטל הראייתי המוטל על הטוען לפירוש החורג מהפירוש הרגיל של הדברים, נובע מחזקה עובדתית, שמקורה בשכל הישר ובנסיון החיים, כי לשון החוזה משקפת את הסכמת הצדדים. כך, לדוגמה, נאמר בע"א 779/89 יעקב שלו נ. סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221, עמ' 238 פסקה 8 לחוות דעתו של השופט אור: "חזקה היא, כי משמעותה הרגילה של הלשון בה בחרו הצדדים בחוזה באה לשקף את המוסכם ביניהם, וכן הגשמת המוסכם בין הצדדים היא גם תכליתו של החוזה' פרשנותו של הסכם המייסדים 10. וכעת, לאחר ששנינו פרק קצר בדיני פרשנות חוזים, נבחן אם עלה בידי פז מוביל לסתור את החזקה לפיה הסכם סוכנות/הפצה/שיווק/הובלה וכדו', שאינו מוגבל בזמן, ניתן לביטול בכל עת, תוך מתן הודעה זמן סביר מראש. נזכיר כי אין לפנינו הסכם פורמלי בין פז לבין פז מוביל, אשר מסדיר את שירותי ההובלה. עם זאת, הסכם המייסדים הוא הבסיס להתקשרות בין פז - חלד - רוזנטל, וככזה, פז מוביל הסתמכה עליו בטיעוניה. סעיף 16 להסכם המייסדים, שכותרתו "הפסקת פעילות החברה" קובע כלהלן: "היה ומכל סיבה שהיא תחדל החברה להוביל באופן קבוע עבור פז וחברה להובלת דלק בע"מ (חלד - י.ע.) ו/או רוזנטל יחדלו גם הם להוביל באופן קבוע עבור פז - לא יהיה בהקמת החברה בכדי לפגוע בזכויות חברה להובלת דלק בע"מ ו/או רוזנטל , על פי כל דין, אם בכלל קיימות, כמובילים עבור פז, בין שאר המובילים של פז, עשרות שנים. לדעת פז, אין לחברה להובלת דלק בע"מ ו/או רוזנטל כל זכויות כאמור לעיל. לדעת חלד החברה להובלת דלק בע"מ ורוזנטל, יש להן זכויות כאמור לעיל" (הדגשה שלי - י.ע.) "מכל סיבה שהיא" נאמר בהסכם, ופשוטו של מקרא, לרבות רצונה של פז להפסיק את הקשר. אם רצו הצדדים למעט או להחריג את האפשרות כי פז תהא רשאית להפסיק את הקשר החוזי, ניתן היה לצפות כי יכתבו זאת במפורש. 11. בבג"ץ 846/93 יעקב ברק נ. ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד נא (1) 3, קבע בית המשפט כי יש לפרש את המילים "מכל סיבה" או "מסיבה כלשהי" פירוש תכליתי, החורג מהפירוש המילולי: הדיבור "מכל סיבה" עשוי לקבל מובנים (משפטיים) שונים בהקשרים שונים. כך, למשל, באחת הפרשות נפסק, כי התחייבות חוזית לשלם לעובד פיצויי פרישה בעת סיום העבודה "מכל סיבה שהיא" אינה מתפרשת כמטילה חובת תשלום מקום שהעובד הפר חובת אמונים שהוא חב למעבידו (ראה ע"א 2738/90 יהב נ. בן-טובים (טרם פורסם)). פירוש זה, יפה הוא להקשרו. עם שינוי ההקשר, עשוי הפירוש להשתנותו השאלה העומדת בפנינו הינה, מהו המובן של הדיבור "מכל סיבה" (ודומיו) בהקשר שלפנינו." באותו מקרה, נדונה השאלה, אם המערער זכאי לכספי פוליסת מנהלים, מקום בו פוטר על רקע של מעילה והפרת אמונים. בפוליסה נכתב כי המערער זכאי לכספים אם תופסק עבודתו "מכל סיבה". בית המשפט הגיע למסקנה כי פירוש תכליתי של הפוליסה, צריך לשקף את אומד דעתם של בעלי חוזה "סבירים והגונים" על פי אמות מידה ראויות של תום לב. מאחר וקשה להלום שתכלית הפוליסה היא להעניק לעובד דמי ביטוח כאשר פרישתו קשורה לביצוע עבירות חמורות של גניבה והפרת אמונים הפוגעות באינטרס של המעביד, נקבע כי אין המערער זכאי לדמי הפוליסה. לא זה המקרה שלפנינו. כפי שנראה להלן, פז מוביל לא הציגה תכלית אובייקטיבית הסותרת את הפירוש המילולי הרגיל למילים "מכל סיבה שהיא" בסעיף 16 להסכם המייסדים. 12. נזכור כי הסכם המייסדים בא להחליף את מערכת החוזים הישירה שהייתה קיימת בשעתו בין פז לבין חלד ורוזנטל, ואשר לפיה, פז רשאית הייתה להפסיק בכל עת את ההתקשרות עמן. מנגד, רוזנטל וחלד לא יכולות היו להפסיק את ההתקשרות עם פז, באשר פז החזיקה במנייה מיוחדת ששללה מהן את הכוח להפסיק את ההתקשרות. פז מוביל לא השכילה להצביע על הרציונל העסקי, בגינו היה כדאי לפז, במסגרת הסכם המייסדים, "להתפרק" מכוחה להפסיק, בכל עת, את ההתקשרות בינה לבין חלד ורוזנטל. מנגד, רוזנטל וחלד, לא הרעו את מצבם מלפני חתימת הסכם המייסדים. ככל שרוזנטל וחלד ביקשו לשפר את מצבם, ב"קשירת" פז לתקופה בלתי מוגבלת, הרי שלא השכילו להעלות הסכמה זו עלי חוזה המייסדים. [במאמר מוסגר אציין כי הבקשה דכאן הוגשה להלכה על ידי פז מוביל, אך ברור כי רוזנטל וחלד הן אלו שמעוניינות בתוצאת ההליך. פז נמנעה מלהשתמש בכוחה כבעלת מניות ובעלת כוח ההכרעה בחברה, לשם הטלת "ווטו" על ההליך המשפטי דכאן, לבל ייטען כנגדה כי פעלה תוך ניגוד אינטרסים ]. 13. תכליתו של סעיף 16 להסכם המייסדים, מדברת בעד עצמה. מהסעיף עולה כי חלד ורוזנטל ביקשו לשייר לעצמן את הזכויות שעמדו להן כלפי פז, עובר להתקשרות בהסכם המייסדים. חלד ורוזנטל חששו ממצב בו פז תפסיק את ההתקשרות עם החברה - כפי שאכן אירע - ושמרו על זכותן "על פי כל דין" כלפי פז, בהתחשב בשנים הארוכות בהן שימשו כמובילים עבורה. אין צורך להרחיק עדותנו באשר לפירוש "הטבעי" וההגיוני של סעיף 16. נעיין בפרוטוקול ישיבת בעלי המניות בפז מוביל מיום 11.6.2002 (נספח י"ב לבקשה), עת כבר עלו המחלוקות בין הצדדים על פני השטח. באותה ישיבה, התבטא מר רוני רוזנטל, מבעלי רוזנטל באופן הבא: "3 החברות היו שותפות לכתיבת הסכם המייסדים. יש סעיף 16 שמתייחס לסוגית נכסי העבר כי חשבנו שעלולה להיות בסיטואציה כזו אחרת שהיה מצב כמו עכשיו והכל כתוב והחוות דעת של העו"ד שלי שונה. מכסימום אתם תפרקו ואנחנו נעשה מה שצריך" (כך במקור, הדגשה שלי - י.ע.). אכן, מר רוזנטל אינו משפטן ואין "לתפוס" אותו על מילתו. עם זאת, התבטאותו מלמדת כיצד רוזנטל, הבינה את סעיף 16 לכל אורך הדרך. בהתאם לכך, ביקשה רוזנטל לשמר את זכויותיה כלפי פז "ביום סגריר", ביום בו פז תחדל מלהוביל את דלקיה, באמצעות פז מוביל. נסיבות חיצוניות להסכם המייסדים 14. פז מוביל הצביעה על הרקע שקדם להסכם המייסדים. לטענתה, עובר לייסודה, שוק הובלות הדלק היה "סגור" חלקית, על פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הובלת דלק) (תיקון) התש"ן-1989, וניתן היה לקבל רשיון להובלת דלק עד למכסה מסוימת של ליטרים (ליטראז'). זכויות הליטראז' נסחרו בשוק בדומה לסחירות של רשיונות למונית. לטענת פז מוביל, מאחר ופז הייתה מוגבלת במכסת הליטראז', היא ביקשה לשלוט על הליטראז' של חלד ורוזנטל ולהנות מחלק מהרווחים הנגזרים משירותי ההובלה. מטעם זה, נוסדה החברה. איני רואה טעם להידרש למחלוקת בין הצדדים, מתי בוטל הסדר הליטראז', אם כבר בשנת 1989 כטענת פז - דהיינו, חמש שנים לפני חתימת הסכם המייסדים - או בסמוך לאחר חתימתו, כטענת פז מוביל. בכל מקרה, גם אם נקבל הסבר זה כרקע להקמת החברה, אין בו כדי להסביר מדוע היה כדאי לפז "להתפרק" מכוחה לבטל בכל עת את הסכם שירותי ההובלה בינה לבין חלד ורוזנטל. ועיקרו של דבר. טיעון זה מהווה חרב פיפיות מבחינת פז מוביל, באשר שיטת המכסות עברה חלפה מן העולם זה מכבר. לכן, בהנחה כי נושא המכסות הוא שעמד בבסיס ההתקשרות בין הצדדים, הרי משבוטלו המכסות, נשמט הבסיס ל"חיים המשותפים" בין הצדדים. 15. לא נטען, גם אי אפשר לטעון, כי הסכם המייסדים וההתאגדות בחברה, הורתם בהטעייה ובקנוניה של פז, תוך מזימה מתוכננת לנשל את חלד ורוזנטל. צא ולמד כי ביטול ההתקשרות למתן שירותי ההובלה של החברה לפז, נעשה כעבור כשמונה שנים, לאחר שהצדדים החזירו כנראה את השקעתם. חלד ורוזנטל הביאו לחברה את צי המיכליות שלהן, ומיכליות אלו נרכשו בהדרגה על ידי החברה, בתמורה מלאה. העובדה כי המיכליות נצבעו בצבעי "פז" ושמה של החברה הוא "פז מוביל", מעידים על הקשר של פז לחברה, אך אין להסיק מכך כי לעולם חוסן, וכי כוונת הצדדים הייתה שהחברה תמשיך להוביל דלקים עבור פז לצמיתות. לא אכחד כי הוטרדתי בשאלה, מה ילד יום, ומה יקרה לאחר ניתוק יחסי ההובלה בין פז לבין החברה. שמא תטען פז לאיסור שימוש בשם "פז מוביל", או שמא תדרוש כי מיכליות החברה ייצבעו בצבעים אחרים, אם בעילה של גניבת עין או בעילה של שימוש במוניטין או כל עילה אחרת. בתשובה לכך, הצהיר ב"כ פז בדיון, כי פז לא תעלה את הטענה בעתיד. 16. החברה הצביעה על סעיף 15 להסכם המייסדים, הקובע מנגנון לקביעת מחיר עבור שירותי ההובלה, כאינדקציה לכך שהחוזה הוא לצמיתות. תמהני, מה לסעיף זה, שאופייני להסכמי הפצה ושיווק, ולויתור על זכות הביטול של ההתקשרות בין הצדדים. אדרבה, נוכח חילוקי הדעות בין הצדדים, בין היתר, בנושא מחירי ההובלה, קשה להלום כי בית המשפט יאכוף על הצדדים "חתונה קתולית" עד קץ כל הדורות, באשר הדבר יצריך גם מידה בלתי סבירה של פיקוח מצד בית המשפט והתערבות ביחסים בין הצדדים - סעיף 3 (3) לחוק החוזים (תרופות), תש"ל-1970. 17. סעיף 19 להסכם המייסדים מצהיר על כוונה משותפת של פז, חלד ורוזנטל להנפיק בעתיד את החברה. לשיטתה של החברה, הדבר מעיד על כך שהצדדים לא גרסו ולא סברו כי פז רשאית לבטל באופן חד צדדי את הסכם ההובלה, שהרי פעולה כזו תרוקן את החברה מתוכן, ולא ניתן יהיה להנפיקה. גם בסעיף זה, אין כדי לסתור את החזקה שההסכם לא נועד להתקיים לנצח, או לאורך זמן של "עשרות שנים" כפי שנטען על ידי החברה. אכן, יש להניח כי אם ההנפקה הייתה יוצאת אל הפועל, פז הייתה נדרשת להצהיר או להתחייב במפורש על משך תקופת ההתקשרות, באשר ההתקשרות עם פז היא נכס עיקרי ומהותי - אם לא העיקרי והמהותי בהא הידיעה - של החברה. אולם, משלא יצאה ההנפקה אל הפועל, ומשלא נתקבלה הצהרה או התחייבות מיוחדת של פז לצורך ההנפקה, יש לקרוא את הסכם המייסדים כפשוטו. 18. לא למותר לציין, כי בהסכם המייסדים ובתקנון החברה, קיימות הוראות בדבר מתן זכות סירוב ראשונה במכירת מניות על ידי מייסד. הנה כי כן, הצדדים צפו אפשרות כי פז תמכור את מניותיה בחברה, בכפוף למימוש זכות הקדימה. גם לשיטתה של החברה, אם פז הייתה מוכרת את מניותיה, הרי שהיה לפנינו הסכם הובלה "רגיל" בין שני צדדים שאינם קשורים זה לזה, וכל טענותיה של החברה בדבר קשר מיוחד, היו נשמטות מינה וביה. אציין כי במהלך הדיון תהיתי אם פז לא הייתה יכולה להגיע לאותה תוצאה במסגרת דיני החברות, אם הייתה דורשת את פירוקה של החברה, נוכח חילוקי הדעות שבין המייסדים. על כך השיב בא כוח החברה, כי לא עומדת לפז עילת פירוק, באשר נוכח קול ההכרעה העודף שיש לה בדירקטוריון, אין לפנינו מצב של "מבוי סתום". לא אקבע מסמרות בנושא. מכל מקום, גישתה של החברה מביאה לתוצאה שבעיני אינה עולה בקנה אחד עם הגיון מסחרי וכלכלי, ולפיה, פז לא תוכל להשתחרר לעולם מההתקשרות עם החברה. לא בדרך של ניתוק היחסים החוזיים ביניהם (המשבצת החוזית) ולא בדרך של פירוק החברה (משבצת דיני החברות). קשה להלום תוצאה זו, של קשר נמשך על אפה ועל חמתה של פז. 19. החברה הצביעה על הוראת סעיף 3 בהסכם למתן שירותים, בו נקבע כי הצדדים רשאים להביא את ההסכם לידי סיום, בהודעה מראש של הצדדים לחברה 6 חודשים מראש. מכאן, ומכוח כלל הפרשנות "מכלל הן אתה שומע לאו" ביקשה החברה להסיק, כי הצדדים ויתרו על זכות הביטול בהסכם המייסדים. בפרשנות דברי חקיקה, הכלל הפרשני של "מכלל הן אתה שומע לאו", קרי, הסקת הסדר שלילי, הוא כלל פרשני "חלש" ויש לנקוט משנה זהירות בשימוש בו - בג"ץ 6446/96 העמותה למען החתול נ. עירית ערד, פ"ד נה(1) 769, 791; ע"א 3622/96 אברהם חכם נ. קופ"ח מכבי, פ"ד נד(1) 638; רע"א 2853/96 קרנית נ. דחבור ג'מאל, פ"ד נג(1(680, 695; בג"ץ 5012/97 מתן שירותי בריאות סיעוד נ. משרד הבריאות, פ"ד נב(1) 49, 62-61; א. ברק "פרשנות במשפט" כרך ב (תשנ"ג), 115-114. גם בפרשנות חוזים, יש ליישם כלל זה בזהירות הראויה. כב' השופט ברק, גורס כי גם כאשר בטכסט חוזי עסקינן, מדובר בכלל בלשני, שיש בו כדי להרחיב את המשמעות הלשונית של הטכסט, אך אין לראות בו כלל של פרשנות, היוצר חזקה לזכות "הלאו" - א. ברק "פרשנות במשפט" כרך רביעי (פרשנות החוזה) עמ' 359-358, 377-375. כשלעצמי, אני סבור כי יש ליתן משקל לכלל זה, מקום בו הוא מתעורר באותו טכסט חוזי עצמו - ראה, לדוגמה, ע"א 156/85 פוקס נ. גודר, פ"ד מב(1) 175, 176. במקרה שלפנינו, טענתה של החברה, מתייחסת לשני טכסטים נפרדים, הסכם המייסדים וההסכם למתן שירותים, מה שמחליש את כוחו של הכלל. ניתן להידרש לכלל של "מכלל הן אתה שומע לאו" בהסכם המייסדים גופו, אך זאת בניגוד לשיטתה של פז מוביל. סעיף 9 להסכם המייסדים קובע רשימה של החלטות שתתקבלנה ברוב של 76% מקולות המייסדים. סעיף קטן (ז) קובע כי הרוב המיוחד הנ"ל נדרש להחלטה בדבר "מדיניות התקשרות עם לקוחות חדשים לעומת חוג הלקוחות הקיים ביום הקבוע" . אם וככל שמבקשים ללמוד "לאו מתוך ההן", הרי שבהיעדר דרישה לרוב מיוחד למקרה של הפסקת היחסים החוזיים, ניתן להסיק כי פז רשאית להפסיק את ההתקשרות עם החברה. זאת ועוד. טענתה של החברה מבוססת על ההנחה של "לאו" בהסכם המייסדים. אך כבר עמדנו על כך שסעיף 16 להסכם המייסדים, כולל את האפשרות כי פז זכאית להפסיק את ההתקשרות עם החברה. מכאן, שאין לפנינו "לאו", כטענת החברה, אלא התייחסות של הסכם המייסדים לאפשרות של ביטול ההתקשרות. ולבסוף, לא נלאה מלהזכיר כי הסכם המייסדים לחוד, והסכם ההובלה לחוד, הסכם שהוא בעל פה ומכוח התנהגות משך שנים. החברה עצמה, בחרה שלא לראות את הסכם המייסדים כהסכם הובלה, והא-ראיה שפנתה לבית המשפט, ולא להליך הבוררות כפי שנקבע בהסכם המייסדים (וגם בהסכם למתן שירותים). מכאן, שאין לפנינו טכסט חוזי של הסכם הובלה, שניתן להשוותו להסכם למתן שירותים. ביטול ההסכם - האם יש תחולה לדיני החברות? 20. החברה תקעה יתידותיה בסעיפים 192 (א) + 193 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999, הקובעים כלהלן: 192 (א) "בעל מניה ינהג בהפעלת זכויותיו ובמילוי חובותיו כלפי החברה וכלפי בעלי המניות האחרים בתום לב ובדרך מקובלת, ויימנע מניצול לרעה של כוחו בחברה, בין היתר, בהצבעתו באסיפה הכללית ובאסיפות סוג, בענינים הבאים: ..." 193. (א) על המפורטים להלן מוטלת החובה לפעול בהגינות כלפי החברה: (1) בעל השליטה בחברה; (2) בעל מניה היודע שאופן הצבעתו יכריע בענין החלטת אסיפה כללית או אסיפת סוג של החברה; (3) בעל מניה שלפי הוראות התקנון יש לו כח למנות או למנוע מינוי של נושא משרה בחברה או כח אחר כלפי החברה. (ב) דין הפרה של חובת ההגינות כדין הפרה של חובת האמונים של נושא משרה, בשינויים המחויבים. לשיטתה של החברה, חובת האמון המיוחדת של בעלי מניות כלפי החברה, מחייבת את בעל המניות שלא לפעול כנגד אינטרס החברה. מכאן נובעת חובתה של פז, כבעלת מניות בחרה, שלא לפעול כנגד אינטרס החברה. טענה זו, החורגת ממשבצת דיני החוזים אל משבצת דיני החברות, אני מתקשה לקבל. סעיפים 193-192, עולים על פעולתו של בעל מניות במסגרת החברה, אך אינם מחייבים אותו לפעול, בכוחו החיצוני, שמחוץ לחברה, בניגוד לאינטרס העצמי שלו. התקשרות של חברת אם עם חברת בת, היא חזיון נפרץ במקומותינו. קשה להלום תוצאה לפיה חברת אם לא תוכל להשתחרר מהסכם עם חברת בת, גם אם תמצא כי אותו הסכם אינו משתלם לה, בנימוק שבכך היא פועלת בניגוד לחובתה כבעלת מניות בחברת הבת. הדבר אינו עולה עם התכלית הכלכלית והמסחרית של הסכמים מעין אלו. אדרבה, המחוקק נתן דעתו במיוחד על התקשרות של בעל מניות עם גוף אחר שבשליטתו, וקבע מנגנונים שנועדו להקהות עוקצו של ניגוד העניינים. ברם, המחוקק לא קבע הגבלה על השתחררות מחוזה, שנכרת מלכתחילה תוך ניגוד עניינים. אין ללמוד מהחריג של איסור ניגוד עניינים בחברה, ולגזור ממנו כלל, לפיו משנכרת חוזה תוך ניגוד עניינים, יש איסור לבטלו. לסיכום, על השתחררות מחוזה שבין חברות קשורות, יחולו דיני החוזים, ולא דיני החברות, שעניינם בהפעלת כוחו של בעל מניות בתוך החברה, להבדיל מכוחותיו מחוץ לחברה. "החיים המשותפים" של הצדדים הגיעו לקיצם 21. בע"א 552/85 אגסי נ. ח.י.ל.ן. ואח', פ"ד מא(1) 241, נדונה השאלה אם רשאי מייסד להשתחרר מהוראותיו של הסכם מייסדים, בו התחייב לתמוך בהצבעות המייסדים באסיפה הכללית. בהסכם המייסדים נאמר כי "הפרת ההסכם על ידי מי מהמייסדים לא תקנה לשאר המייסדים זכות לבטלו או שלא לקיים הוראותיו כלפי יתר המייסדים". בית המשפט קבע, כי בבסיס הסכם המייסדים, עמדה ההנחה כי כל המייסדים ימשיכו לעבוד בחברה. משפוטר אותו מייסד מתפקידו בחברה, נשמט הטעם והבסיס של הסכם המייסדים. לכן, ולמרות התניה שצוטטה לעיל, קבע בית המשפט כי אותו מייסד משוחרר מהתחייבותו על פי הסכם המייסדים. והטעם לכך הוא : "ברגע שפוטר המערער מכל עבודתו בחברה הרי שנעלמה עבורו התשתית להתקשרות כולה ושפג לדידו תוקף החוזה על כל תנאיו". בבסיס הסכם המייסדים במקרה שלפנינו, עמד האמון ההדדי בין פז לבין חלד ורוזנטל, תוצאה של עסקים משותפים משך שנים רבות, שמא גם עשרות בשנים. משנתערער אמון זה, ונוצרה חשדנות ומתיחות בין בעלי המניות, מסיבות שאינן צריכות לענייננו, פג טעמו ותוקפו של הסכם המייסדים. נשמט הבסיס ל"חיים המשותפים". בנסיבות אלו, בית המשפט לא יאכוף את המשך ההסכם, בניגוד לאינטרסים של פז, לצמיתות או לתקופה ארוכה של "עשרות שנים", כדרישת החברה. סוף דבר - מתן ארכה נוספת 22. לאור המסקנה אליה הגעתי, ולפיה החברה לא הראתה זכות לכאורה לקבלת הסעד המבוקש, איני נדרש לשיקולי מאזן הנוחות או לטענת השיהוי שהועלתה על ידי פז. בע"א 9099/96 ידיעות אחרונות נ. שמואל פירסטנברג, דינים נו 901, התייחס בית המשפט לתקופת ההודעה המוקדמת ביחסי מפיץ - יצרן: קביעת אורכה של התקופה תלוי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון כשם שהיא מושפעת על ידי עקרונות כלליים שאינם קשורים למקרה הנדון דווקא. וראה, בדומה, ע"א 355/89 הנ"ל. המקרה שלפנינו מיוחד בנסיבותיו, באשר פז - שהיא בעלת השליטה בחברה - היא גם הלקוח הבלעדי שלה. הפסקת היחסים "מהיום למחר" תביא אפוא לקריסתה המיידית של החברה. לכך יש להוסיף, כי נוכח חילוקי הדעות בין בעלי המניות והמנהלים מטעמם, נבצר מהחברה להתקשר עם לקוחות אחרים, כמו משרד הבטחון (ראה ישיבת הדירקטוריון מיום 10.11.2002 נספח י' לתשובת פז). בנסיבות אלו, ובהתחשב בכך שתקופת הארכה של תשעה חודשים שניתנה לחברה על ידי פז לא נוצלה בשל המחלוקת המשפטית נשוא בקשה זו, אני מוצא להאריך את תקופת ההודעה מראש. זאת, על מנת ליתן לחברה תקופת התארגנות נוספת, אם לשם מציאת לקוחות חלופיים, או לצורך מכירת נכסיה (מיכליות וכל ציוד אחר) או לכל צורך אחר. אשר על כן, אני מאריך תקופת ההודעה המוקדמת עד ליום 1.9.2003 שאז ייכנס לתוקפו ביטול ההתקשרות בהסכם ההובלות שבין פז לפז מוביל (ולא נעלמה מעיני הטענה כי אי מתן תקופת ארכה מספקת, גוררת פיצוי ולא אכיפה - ע"א 355/89 הנ"ל פסקה 16-15).. 23. אני מחייב את פז מוביל לשאת בהוצאות פז בגין הליך זה בסך של 50,000 ש"ח (חמישים אלף) בצירוף מ.ע.מ. חוזההסכם למתן שירותשירותי הובלה / שילוח מטעניםהובלות