לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו מיום 8.9.2013 (השופטת חנה טרכטינגוט ונציגי הציבור מר רפי גמליאל ומר איתן ליברוט; תע"א 5660-09), בו התקבלה ברובה תביעתו של המשיב לקבוע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עבודה, ולתשלומים שונים בגין תקופת עבודתו זו. הרקע לבקשה: העובדות כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי: המבקשת היא אגודה שיתופית חקלאית, המספקת שירותים לחברים בכפר "בני ציון". המשיב, יליד 1940, הועסק אצל המבקשת כמנהל חשבונות מיום 1.1.1981 עד יום 1.4.1991 (להלן - התקופה הראשונה). ביום 14.3.1991 קיבל המשיב מכתב פיטורים, ובו הודע לו על הפסקת עבודתו החל מיום 1.4.1991 עקב שינוי בשיטת העבודה ומסירת שירותי הנהלת החשבונות לגורם חיצוני. ביום 1.7.1991 חתם המשיב על הסכם למתן שירותי הנהלת חשבונות עם המבקשת, בו הוגדר מעמדו של המשיב כקבלן עצמאי. בשנת 1995 התחלפה הנהלת המבקשת. המשיב התבקש לחתום על מסמך "הצהרה והתחייבות" ובו "סעיף גדרון", במסגרתו נקבע כי אם המשיב יוכר כעובד המבקשת, שלא ביוזמתה, שכרו כעובד יהיה 60% מהתמורה הקבלנית, וכן נקבעה זכות קיזוז והשבה של התמורה העודפת (הסכם מיום 28.4.1995). בשנת 2008 ובתחילת שנת 2009, בעקבות שינויים מוניציפאליים שונים הופחת היקף הפעילות של המבקשת, ולאור זאת הוחלט על הפחתת עלויות במזכירות ובהנהלת החשבונות. לכן, התבקש המשיב להפחית את התמורה בגין שירותיו בכ- 50%, אולם המשיב סרב לבקשה. ביום 15.12.2008 הודיעה המבקשת למשיב על סיום ההתקשרות עמו. המשיב הגיש בבית הדין האזורי תביעה למתן סעד הצהרתי כי התקיימו יחסי עובד מעביד בינו לבין המבקשת. המשיב טען, בין היתר, כי השינוי הפורמאלי בשיטת ההעסקה לא הוביל לשינוי בתוכן ובמהות העבודה, והמשיב היה עובד לכל דבר ועניין. בנוסף, עתר המשיב לסעדים כספיים הנובעים מיחסי העבודה - פיצויי פיטורים, הפרשות לפנסיה, פדיון חופשה ודמי הבראה. כמו כן, עתר המשיב לתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין ובגין פיטורים בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988. המשיב טען כי יש לחשב את זכויותיו על בסיס התמורה הקבלנית. המבקשת טענה כי החל משנת 1991, ובמשך למעלה מ-17 שנה המשיב נתן שירותים כקבלן עצמאי. כמו כן, המבקשת טענה למספר חלופות לקביעת השכר החלופי של המשיב אם ייקבע כי התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים. המבקשת הגישה תביעה שכנגד, במסגרתה טענה כי במקרה שייקבע כי התקיימו יחסי עובד מעביד בינה לבין המשיב, יש לחייבו בהשבת סכומים שקיבל ביתר כתוצאה מסיווגו כעצמאי. בית הדין האזורי קיבל בדעת רוב את תביעת המשיב ברובה. נקבע כי בתקופה מיום 1.7.1991 עד יום 15.12.2008 התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים; שינוי צורת העסקת המשיב בשנת 1991 משכיר לקבלן עצמאי לא היה פרי הסכמה אמיתית של המשיב, אלא תנאי אותו העמידה המבקשת, והמשיב נאלץ לקבלו בשל הנסיבות, מחשש כי אם לא יסכים לחתום על ההסכם יוותר ללא מקור פרנסה, וזאת אחרי 10 שנות עבודה במבקשת ובהיותו בן 51 הנושא בנטל הפרנסה של אשתו ושלושת ילדיו; נדחתה טענת המבקשת כי אין קשר בין פיטורי המשיב בשנת 1991 לבין ההתקשרות עמו כנותן שירותים; המבקשת לא הוכיחה כי תנאי ההתקשרות עם המשיב כקבלן היו טובים לאין שיעור מתנאי העסקתו כשכיר; לא הייתה הפרטה אמיתית של שירותי הנהלת החשבונות במבקשת, שכן המשיב המשיך לעבוד באותו היקף משרה ובאותה מתכונת, כאשר השינוי היחיד חל באופן התשלום, וההתקשרות עמו במתכונת של קבלן עצמאי מיד לאחר פיטוריו הייתה התקשרות מלאכותית. כך, גם לאחר הפסקת ההתקשרות עם המשיב בשנת 2008 הועסקה במקומו מנהלת חשבונות שכירה; בעניינו של המשיב מתקיים מבחן ההשתלבות, וגם לפי מבחני המשנה הנוספים במסגרת המבחן המעורב, בין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעביד. בין היתר, המשיב היה חלק מהמערך הארגוני של המבקשת; קשר העבודה היה ארוך, רציף וסדיר; המשיב היה כפוף לפיקוחה ולמרות המבקשת; התקיים מבחן הקשר האישי; התמורה שולמה למשיב מדי חודש והיוותה את מקור הכנסתו העיקרי; המשיב הועסק במשרדי המבקשת; לא הוכח כי המשיב קיבל תמורה העולה באופן ניכר על המגיע לו אילו היה עובד שכיר; לעניין השכר הקובע, נקבע כי בעניין רופא (ע"ע (ארצי) 110/10 רפי רופא - מרקם סוכנות לביטוח בע"מ, 22.12.2011) נקבע אופן חישוב שכרו של מועסק המבקש לקבוע בדיעבד את מעמדו כעובד לצורך חישוב זכויות סוציאליות. בענייננו, אין מקום לערוך את חישוב הזכויות הסוציאליות להן זכאי המשיב בהתאם לתמורה הקבלנית. עם זאת, המבקשת לא הוכיחה מהו השכר החלופי. בנסיבות העניין יש ליתן תוקף לסעיף גדרון, ולשכר שנקבע בסעיף גדרון בהסכם משנת 1995, והוא 60% מהתמורה הקבלנית. אין מקום לחשב את השכר החלופי לפי ההסכם משנת 1991 בצירוף תוספות היוקר כפי שמבקשת המבקשת, מאחר שסביר להניח כי שכר המשיב היה עולה עם השנים, כפי שאף התמורה הקבלנית הועלתה בהתמדה במהלך השנים, ככל הנראה גם כפועל יוצא מגידול בהיקף העבודה. לפיכך, שכרו הקובע של המשיב לצורך חישוב זכויותיו כעובד הוא 16,164 ₪; המשיב זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 281,415 ₪, להפרשות לקרן פנסיה בסך של 1,615 ₪ ולדמי הבראה בסך של 6,620 ₪. כמו כן, למשיב לא נערך שימוע כדין, ולכן הוא זכאי לפיצוי בסך של 3 משכורות בגובה של 48,492 ₪; נדחו תביעות המשיב לפיצוי בגין אפליה מחמת גיל ולפדיון חופשה; טענות הקיזוז וההשבה של המבקשת נדחו. על פי הלכת רופא נקבע כי ככלל תובע המוכר בדיעבד כעובד וכפועל יוצא מכך זכאי לזכויות הנובעות ממשפט העבודה, לא יהא ניתן לקזז ממנו סכום כלשהו כתוצאה מהפער בין התמורה הקבלנית לבין השכר החלופי, אלא במקרים חריגים בהם ישתכנע בית הדין בדבר חוסר תום לב קיצוני של המשיב. במקרה הנדון, אין כל אינדיקציה לחוסר תום לב קיצוני מצידו של התובע המצדיק קיזוז. כמו כן, הפער בין התמורה שקיבל המשיב בתקופה הראשונה במסגרת העסקתו כעובד לבין התמורה הקבלנית עם סיווגו כנותן שירותים היה קטן מ-150%. בנוסף, לא הוכח כי המשיב הוא שבחר להיות עצמאי. ההפך הוא הנכון, המשיב נאלץ להסכים להתקשרות במתכונת זו מאחר שהיה זה התנאי להמשך העסקתו; לזכות המשיב נפסקו הוצאות בסך של 25,000 ₪. נציין, כי נציג הציבור מר איתן ליברוט הצטרף לעמדת השופטת טרכטינגוט לעצם הקביעה בעניין קיומם של יחסי עובד מעביד בין הצדדים. עם זאת, בדעת מיעוט קבע כי יש לבצע קיזוז של התמורה העודפת ששולמה למשיב כקבלן עצמאי מהזכויות המגיעות לו כעובד, ולכן המשיב זכאי רק לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך של 48,492 ₪. הבקשה וטענות הצדדים: המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה לבית דין זה בקשה לעיכוב ביצועו. המבקשת טוענת כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים מאוד. בהקשר לכך נטען כי שגה בית הדין האזורי בקובעו כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעביד תוך התעלמות משורה של עובדות המעידות כי המשיב פעל במעמד של נותן שירותים עצמאי. כמו כן, שגה בית הדין האזורי בקובעו כי מבחן ההשתלבות חל בעניינו של המשיב, שכן בין היתר, המשיב העסיק עובדים בעסקו, לא היה פיקוח על עבודת המשיב, המשיב לא קיבל יחס כשאר העובדים וגם גובה שכרו העיד כי אינו שכיר; שגה בית הדין האזורי בקובעו כי העסקת המשיב כנותן שירותים נכפתה עליו; המשיב אינו זכאי לתשלום בגין זכויות סוציאליות, כיוון שבקביעה שהמשיב זכאי לפיצויי פיטורים, הבראה ותשלום פנסיוני יש משום כפל תשלומים; שגה בית הדין האזורי בקובעו כי גובה השכר על בסיסו יש לחשב את הסעדים הכספיים שנפסקו לזכות המשיב הוא 16,164 ₪. המבקשת טענה כי גובה השכר החלופי של המשיב הוא 10,500 ₪, ושגה בית הדין האזורי בקובעו כי לא הוכח גובה השכר החלופי, שכן לפני בית הדין הוצגו שלוש חלופות שונות לפיהן זהו גובה השכר החלופי הראוי; המשיב אינו זכאי לפיצוי בגין אי עריכת שימוע; שגה בית הדין האזורי בקובעו כי למבקשת לא עומדת זכות קיזוז או זכות השבה. זאת, חרף העובדה כי בהסכם מכוחו פעלו הצדדים משנת 1995 נכללה "תניית גדרון". בית הדין החיל בקביעה זו את הלכת רופא בהתעלמו מהעובדה כי הלכה זו התקבלה מספר שנים לאחר תום ההתקשרות בין הצדדים, ובתקופה בה התהוותה ההתקשרות בין הצדדים ההלכה הנהוגה הייתה הלכת גדרון. החלה רטרואקטיבית של הלכת רופא אינה עומדת בתקנת הציבור, ויש בה משום פגיעה בזכויות החוקיות; בית הדין התעלם מחוסר תום הלב הקיצוני של המשיב; על פי הפסיקה בית הדין נעתר לעיכוב ביצוע פסק דין הכולל חיוב כספי כאשר מועלות טענות הנוגעות לאופן חישוב הסעד הכספי בפסק הדין. בנוגע למאזן הנוחות טוענת המבקשת כי קיים חשש שאם תזכה בערעור היא לא תוכל להיפרע מהמשיב, שכן הסכומים שנפסקו הם גבוהים ביותר, ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה הסכום שנפסק הוא 410,278 ₪, מדובר בסכום משמעותי להשבה, בייחוד מאדם פרטי. המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי כאשר מדובר בעיכוב ביצוע של חיוב כספי שנקבע בפסק דין, הנטייה היא שלא לעכבו עד למתן החלטה בערעור, והחריג העיקרי הוא חוסר יכולתו של המבקש להיפרע מן הזוכה במקרה של קבלת הערעור; בנוגע למאזן הנוחות, המבקשת לא נימקה ולא הניחה תשתית לעיכוב ביצוע פסק הדין מלבד אמירות כלליות, ובהן כי מדובר בסכום משמעותי; המבקשת לא ביססה את בקשתה על תשתית עובדתית מפורטת, לא הציגה כל מידע אודות מצבו הכלכלי של המשיב, לא הוכיחה היעדר יכולת החזר הסכומים שנפסקו על ידי המשיב ולא הראתה נסיבות בעטיין עלול להיגרם לה נזק ממשי בלתי הפיך אם תזכה בערעור. כמו כן, בית הדין האזורי תיקן את העיוות שנגרם למשיב כאשר במשך 17.5 שנים נשללו מהמשיב זכויות, ופסק לזכותו תשלום בעד זכויות סוציאליות. עיכוב ביצוע פסק הדין יגרום למשיב עוול נוסף. בנוגע לסיכויי הערעור, עיקר בקשתה של המבקשת לעיכוב ביצוע נסמך על כך שסיכויי הערעור טובים. אולם, לא כך הדבר וסיכויי הערעור נמוכים; מכתב הערעור עולה כי מרבית הערעור סב על קביעות עובדתיות שהוכרעו על ידי בית הדין האזורי, וכידוע ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים אלא במקרים חריגים וקיצוניים. בין היתר, מערערת המבקשת על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בנושאים האם התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, האם המשיב אולץ לחתום על הסכם מתן השירותים, נסיבות פיטורי המשיב, אי עריכת שימוע; בית הדין האזורי דחה את טענות המבקשת בעניין חוסר תום לב קיצוני של המשיב, ובשל כך דחה את טענות המבקשת בעניין קיזוז או השבה; הטענות היחידות שאינן עובדתיות גרידא הן בדבר חישוב גובה שכרו הקובע של המשיב והטענה בעניין החלה רטרואקטיבית של הלכה משפטית; בנוגע לשכר הקובע, כבר בפרשת גדרון קבעה הפסיקה כי הבסיס לחישוב הזכויות הסוציאליות הוא התמורה שקיבל המועסק כעצמאי, למעט במקרים חריגים בהם נקבעו בהסכם הקבלני הוראות בדבר שיעור השכר החלופי, ובהתאם לכללים אלו ביסס בית הדין האזורי את קביעתו לצורך חישוב השכר הקובע; אף אם תתקבל טענת המבקשת כי שכרו החלופי של המשיב הוא 10,800 ₪, עדיין תחויב המבקשת בתשלום מאות אלפי שקלים. המשיב פירט בתגובתו לבקשה את חישוב הרכיבים השונים על פי השכר החלופי הנטען על ידי המבקשת, ולטענתו על פי שכר קובע של 10,800 ₪, על המבקשת לשלם למשיב 300,762 ₪. כלומר מדובר בהפחתה מקסימלית של כ-133,025 ₪, ומדובר בסכום שניתן יהיה להשיבו מתוך כלל הסכומים שנפסקו בפסק הדין; בנוגע לטענה בדבר החלה רטרואקטיבית של הלכת רופא, סיכויי הטענה להתקבל נמוכים, שכן הדבר עלול להשליך באופן קיצוני על שיטת המשפט כולה, ולא יתכן כי כל פעם שתשונה הלכה קודמת בעניין משפטי יטען בעל דין כי אין להחיל את ההלכה בעניינו כיוון שניתנה לאחר מועד הגשת התביעה. מעבר לכך, הלכת רופא אינה מאיינת את הלכת גדרון, אלא לכל היותר מסייגת תחולתה למקרים מסוימים בלבד, וכן קדמו לה פסקי דין אחרים שסייגו את הלכת גדרון. הכרעה: הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי. הסעד של עיכוב ביצוע פסק דין יוענק בכפוף לכך שיתקיימו שני תנאים מצטברים: התנאי האחד - סיכויי הערעור טובים; התנאי השני - מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובת מבקש עיכוב הביצוע - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע (ראו: ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ - שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם, פ"ד נו(4) 178; רע"א 6480/00 עיריית תל אביב יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', לא פורסם, ניתן ביום 19.11.00). כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור [ע"א 9296/03 עזרא אהרוני - יוסף מנשה ואח', פ"ד נח (2) 301, 305-304]. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל בחלקה, כך שיש לעכב את תשלום ההפרש בין הסכום שנפסק לזכות המשיב לבין הסכום שהיה נפסק אילו חושבו זכויותיו של המשיב על בסיס השכר החלופי הנטען (10,500 ₪), כך שהתשלום המעוכב הוא בסך של 116,167 ₪ (קרן) נכון ליום 15.12.2008. בהיבט של סיכויי הערעור - בכל הנוגע לערעור על עצם הקביעה כי בין המבקשת למשיב התקיימו יחסי עבודה, אמנם המבקשת מעלה טענות גם כנגד המסקנות המשפטיות שהסיק בית הדין האזורי מן התשתית העובדתית כפי שנפרשה לפניו, אולם הערעור סב בעיקרו על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, וערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות מסוג זה. בכל הנוגע לטענות בעניין השכר החלופי על בסיסו היה לחשב את הסעדים הכספיים, בנסיבות המקרה לא ניתן לשלול את סיכויי הערעור, ולכן ראוי כי הטענות ייבחנו לגופן במסגרת הליך הערעור. בהיבט של מאזן הנוחות - מדובר בזכויות מכוח חוקי המגן שהמשיב היה זכאי לקבל את חלקן לפני שנים רבות, ואין הצדקה לדחייה נוספת של תשלומן לאחר שנקבע בפסק הדין שהוא זכאי להן. כמו כן, טענת המבקשת כי לא תוכל להיפרע מהמשיב אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין והיא תזכה בערעור נטענה בעלמא. עם זאת, שיעור הסכום שנפסק לטובת המשיב יכול להוות שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו במקרה שהערעור יתקבל (ע"א 1578/05 מעוז חברה לביטוח נ' עזבון המנוח אלי אלבז, 8.5.05; ע"א 10399/08 פרוטס נ' צ'ירגייב, 6.4.2009; ע"ע 55172-06-13, ע"ע 58225-06-13 עירית מודיעין-מכבים רעות - אורה לילינטל ואח', 11.8.2013). בנסיבות אלה, ובשלב זה של ההליכים, נראה כי האיזון הראוי בין האינטרסים השונים של הצדדים ימצא ביטויו בעיכוב תשלום ההפרש בין הסכום שנפסק לזכות המשיב לבין הסכום שהיה נפסק אילו חושבו זכויותיו של המשיב על בסיס השכר החלופי הנטען (10,500 ₪), כך שהתשלום המעוכב הוא בסך של 116,167 ₪ (קרן), נכון ליום 15.12.2008. זאת, בכפוף לכך שבתוך 21 ימים מהיום תפקיד המבקשת סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.12.2008 עד למועד ההפקדה בקופת בית הדין, או שתפקיד תוך אותו פרק זמן ערבות בנקאית באותו הסכום. אם לא יופקד הסכום כאמור או הערבות, יהיה על המבקשת לשלם את מלוא הסכום הפסוק כאמור בפסק דינו של בית הדין האזורי. סוף דבר - הבקשה מתקבלת בחלקה, כאמור בסעיף 12 לעיל. אין צו להוצאות. חוזהמיסיםהנהלת חשבונותהסכם למתן שירות