1. התובע טוען כי הוא זכאי להטבות המפורטות בהסכם הקיבוצי אשר נחתם ביום 25.7.80 בין ממשלת ישראל לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל והסתדרות עובדי המדינה, ואשר העניק זכויות מיוחדות לעובדים באזורי יהודה ושומרון וחבל עזה, שהחלו לעבוד באזורים אלה לפני 13.4.78 (להלן - הסכם השטחים). 2. ביום 1.3.06 הפכה רשות הדואר, שהינה הנתבעת בתיק זה, ל"חברת דואר לישראל בע"מ, ובהתאמה תוקן גם חוק הדואר, התשמ"ו 1986 (להלן - חוק הדואר). על פי סעיף 115 לחוק הדואר, ועל פי צו שפורסם מכוחו (קובץ תקנות 6466, בע' 562) באה חברת הדואר במקום רשות הדואר לגבי תביעות התלויות ועומדות נגדה ביום 1.3.2006 (קובץ התקנות 6466, בע' 526). לפיכך שונה שמה של הנתבעת בהליך זה מ"רשות הדואר" ל"חברת דואר ישראל בע"מ". לצורך הנוחות תיקרא הנתבעת להלן הנתבעת ו/או הרשות. 3. בטרם נפנה לדון בתביעה לגופה נציין עוד כי ההליכים בתיק זה נמשכו זמן רב מאד, בעיקר בשל התנהלותו של ב"כ התובע, אשר הרבה לבקש בקשות לדחיית מועדי הדיונים, ומילא אחר החלטות בית הדין בעניין הגשת תצהירים, סיכומים וכד' באיחור רב. 4. ואלה העובדות הרלבנטיות לעניינו, כעולה מחומר הראיות: א. ביום 15.2.1967 החל התובע לעבוד כנהג במוסך הדואר במשרד התקשורת בירושלים. ב. מ-10/11/74 עבד התובע כנהג דואר נע יריחו. ג. ביום 30.6.1975 ניתן אישור לשלם לתובע תוספת שטחים רטרואקטיבית מיום 10.11.1974 (נספחים 1א ו-ב לתצהיר התובע). ד. ביום 25.7.80 נחתם הסכם קיבוצי בין מדינת ישראל לבין ההסתדרות (להלן - הסכם השטחים). הסכם זה העניק לעובדי הממשל הצבאי (ולאחר מכן המינהל האזרחי), הטבות בתנאי פרישתם . ה. בשנת 1986 נחקק חוק רשות הדואר, התשמ"ו 1986, ועובדי משרד התקשורת, ובהם התובע, עברו לעבוד ברשות הדואר. תנאי עבודתם הוסדרו בהסכם קיבוצי אשר נחתם ביום 14.4.1988. ו. בשנת 1997 לקה התובע בלבו, ונעדר מעבודתו במשך תקופה ארוכה (נספחים נ/9-נ/15 לתצהיר אבי חסון). ז. בשנת 1998 ביקש התובע לפרוש מעבודתו אצל הנתבעת, ולקבל את ההטבות המפורטות בהסכם השטחים. בקשתו של התובע נדחתה (ראו מכתבו של ב"כ התובע, נספח נ/20 לתצהיר מר חסון). ח. ביום 31.7.98 פרש התובע לגמלאות, לאחר שהתנהל משא ומתן בעניין תנאי פרישתו בין התובע וב"כ לבין נציגי הנתבעת. עם פרישתו קיבל התובע את התנאים הבאים: סיום שירות עם זכות לקצבה; הגדלת אחוזי קצבה ל 70%; העלאת דרגתו לדרגה 19+ כדרגת פרישה; מענק חד פעמי של שישה חודשי הסתגלות. 5. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת האם חל על התובע הסכם השטחים. טענות הצדדים יפורטו על פי הנושאים שיידונו להלן. 6. חלות הסכם השטחים על התובע הסעיפים הרלבנטיים לענייננו בהסכם השטחים הם סעיפים 5 ו-7. סעיף 5 קובע שעובד שמשרתו באזורים מתבטלת יהיה זכאי לזכויות כדלקמן: ”א. זכות לשיבוץ. ב. "זכות לפרוש משירות המדינה בתנאים האמורים בהסכם זה". בסעיף 7 א להסכם נקבע כי : ”א. היה העובד בגיל 50 שנה ומעלה, למעט בני 65, יהיה זכאי לזכויות כדלקמן: (1) היה זכאי לגמלה לפי חוק הגימלאות, יהיה זכאי לקבלת הגמלה עם הפרישה מהשירות; (2) היה זכאי לגמלה לפי סעיף קטן (1) יהיה זכאי להגדלת הגימלה ב- 5% ובתנאי ששיעור הגמלה הכוללת לא תעלה על 70%. (3) מענק בגובה של משכורת כוללת עבור כל שנת עבודה באיזורים לצורך חיפוש עבודה. (4) מענק בגובה של משכורת כוללת עבור כל שנת עבודה באיזורים. בנספח א' להסכם זה ( נספח ג' לתצהיר התובע) נקבע בסעיף 5 כי: "עובד מדינה שהשלים 10 שנות עבודה בשטחים שמשרתו לא בוטלה ואשר ירצה לפרוש משירות המדינה ופרישתו תתואם עם משרד האם והממשל הצבאי יהיה זכאי להטבות הנובעות מהסכם זה כמי שמשרתו בוטלה והתפטר, למעט הזכות לשיבוץ." 7. התובע טוען שהסכם השטחים חל עליו בשל הטעמים המפורטים להלן : א. הנתבעת מושתקת מלטעון כי התובע לא היה עובד שטחים, שכן משרד התקשורת והנתבעת הכירו בתובע כעובד שטחים לאורך כל תקופת עבודתו. ב. התובע קיבל תוספת שטחים, וזו עודכנה על פי הנחיות נציבות שירות המדינה, בהתאם להוראות חוזר הנציבות, הדנות במי שמועסק בתקן המינהל האזרחי. ג. מתלוש המשכורת של התובע, (נ/7) עולה כי התובע הפריש משכרו לוועד עובדי יו"ש, עובדה המחזקת את טענתו כי היה עובד שטחים. ד. התובע הופלה לרעה לעומת מר אלמקייס, אשר עבד עם התובע תקופה מסוימת בשנת 1987 בשטחים. מר אלמקייס פרש לגמלאות על פי תנאי הסכם השטחים, ואילו לתובע לא ניתנה זכות זו. ה. לתובע הוצע בשנת 1992-1993, על ידי מק"ט יו"ש מר לרום, לפרוש על פי הסכם השטחים. עדותו בעניין זה לא נסתרה, שכן מר לרום לא הוזמן להעיד. עדותו של מר חסון בעניין זה הינה עדות שמיעה בלבד, ויש ליתן לה משקל נמוך ביותר. 8. מנגד טוענת הנתבעת כי הסכם השטחים לא חל על התובע מן הטעמים הבאים: א. התובע אינו ממלא אחר התנאים הקבועים בהסכם השטחים. ב. אין בעובדה שעובד הפריש סכומים לוועד עובדי יו"ש, כדי להעיד כי היה עובד בתקן של המינהל האזרחי. ג. התובע פרש מעבודתו במסגרת הסכם פרישה מוסכם, עת היה מיוצג על ידי ב"כ, ותוך קבלת הטבות שונות. במועד פרישתו היה ידוע לתובע כי לא הוחלו עליו תנאי הפרישה של הסכם השטחים. על כן תביעתו זו נגועה בחוסר תום לב. ד. התובע לא הופלה לרעה לעומת מר אלמקייס, שכן זה האחרון ענה על התנאים הנדרשים לצורך קבלת ההטבות על פי הסכם השטחים. 9. כעולה מעדותו של מר זיסקינד, שהיה סגן נציב שירות המדינה, וטיפל במסגרת תפקידו בין היתר בעובדי המדינה המשרתים בשטחים, נחתם הסכם השטחים בעקבות הסכם השלום עם מצרים שבו הוחלט על פינוי סיני, ועל אוטונומיה ביהודה ושומרון. בשל השינויים שחולל ההסכם, צומצם מספר העובדים היהודים בשטחים, והם הוחלפו בתושבי שטחים. הסכם השטחים נועד לפצות עובדים שנאלצו או ייאלצו לפרוש בשל כך (סעיפים 3-4 לתצהיר). בסעיף 7 לתצהירו פירט מר זיסקינד את התנאים המצטברים להחלת הסכם השטחים: א. העובד משתייך למסגרת הארגונית של הממשל הצבאי ולאחר מכן המנהל האזרחי; ב. מקום עבודתו של העובד נמצא באופן פיזי בשטחים; ג. העבודה מתבצעת בשטחים; ד. התפקיד אינו חלק מתפקידו האחר של העובד בשירות המדינה. גם בתי הדין לעבודה, אשר דנו לא אחת בחלותו של הסכם השטחים, קבעו כי אכן תכליתו של ההסכם הינה לפצות עובדי שטחים הנאלצים לשלם את מחיר השלום בביטול משרותיהם, וכי אלה אכן התנאים הנדרשים לצורך החלתו של הסכם השטחים (עב 1927/99 צבי נבו - מ"י, דב"ע נו/156-3 בסטהוף - מ"י; ע"ע 300332/98 רבקה קומש - מ"י, ניתן ביום 30.3.2002). משכך, תידון להלן השאלה האם ממלא התובע אחר תנאים הנ"ל. 10. על העובד להשתייך למסגרת הארגונית של הממשל בשטחים ולא למסגרת אחרת. התובע טען כי הודע לו על ידי מר שושני, שהיה המפקח על המוסך במשרד התקשורת, ועל ידי מר אביב, יו"ר ועד עובדי המוסך, על העברתו מיחידת התחבורה ליחידת יהודה ושומרון, ובעדותו אמר שהיה עובד המנהל האזרחי (ע' 11 ש' 1-4). לא מצאנו בחומר הראיות שהוצג לפנינו ביסוס לדבריו אלה של התובע. ההיפך הוא הנכון. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי התובע היה שייך, במשך כל תקופת עבודתו, ליחידת מרכז תחבורה (נ/1-נ/7). מר חסון הצהיר בתצהירו, אשר לא נסתר, כי התובע שובץ לעבודה בדואר נע יריחו, אך לא הועבר ליחידת יו"ש, וכל הטיפול בנושאים המנהליים הקשורים להעסקתו כגון דרגותיו, הערכות הממונים עליו, מתן חופשות נסיעות פרטיות, ברכב הרשות וכד', נעשה על ידי מנהלי מרכז התחבורה (סעיף 13 לתצהיר). זאת ועוד. כדי שהעובד יוכר כשייך למסגרת הארגונית של הממשל בשטחים, נדרש מינוי רשמי של המנהל האזרחי בשטחים ( דב"ע נו/76-3 יעקבוביץ - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ ומ"י, דינים ארצי כרך כט(3), 228; דב"ע נג/123-3 מ"י - וייסמן, ניתן ביום 10.2.94; ע"ע 1064/04 מזל אלחנתי - בזק בע"מ, ניתן ביום 27.9.2005). התובע לא טען כלל כי קיבל מינוי, וכמובן שמסמך המאשר זאת לא הוצג לפנינו. יתר על כן, המסמך נ/8 מאשר כי התובע לא היה כלול בתקן המינהל האזרחי, ושכרו לא מומן על ידי המינהל. השתייכות למסגרת הארגונית של המנהל האזרחי פירושה כי לעובד יש תקן במנהל האזרחי. הסכם השטחים חל רק על עובדים שיש להם תקן במנהל האזרחי (דב"ע מט/19-3 פרגון - מ"י, לא פורסם). לא הובא לידיעתנו ואף לא נטען כי לתובע תקן במנהל האזרחי. משמע, שהתובע לא השתלב במסגרת הארגונית של המינהל האזרחי בשטחים. 11. זאת ועוד. סעיף 5 לנספח א' להסכם השטחים (נספח ג לתצהיר התובע) קובע כי פרישת העובד תתואם עם משרד האם והמינהל האזרחי. התובע פרש מעבודתו עקב מצבו הבריאותי, לאחר משא ומתן שהתנהל בינו לבין נציגי הנתבעת. לא הובא לידיעתנו כי המינהל האזרחי נטל חלק במשא ומתן. התובע אמנם התחמק ממתן תשובה בעניין זה (ע' 7 ש' 22), אולם מר חסון הצהיר כי פרישת התובע לא תואמה עם המנהל (סעיף 35 לתצהיר), ודבריו אלה לא נסתרו. לצורך בתיאום פרישתו של העובד עם המנהל האזרחי התייחס בית הדין הארצי בע"ע 1064/04 מזל אלחנתי - בזק בע"מ, ניתן ביום 27.9.05). כך נפסק שם: "לכך יש להוסיף את העובדה שפרישתה של גב' אלחנתי תואמה אך ורק עם בזק ולא עם הממשל בשטחים ובכך יש ללמד כי משרתה לא היתה משרה בתקן של ממשל בשטחים". מכאן שהתובע אינו עונה גם על התנאי הנדרש בסעיף 5 לנספח א'. 12. מקום העבודה או המשרד היומיומי נמצא בשטחים. התובע אמנם ביצע את עבודתו בשטחים, אך בעדותו אישר כי מקום עבודתו היה במוסך התחבורה באבו טור שבירושלים: ש. "איפה עבדת בירושלים שהיית, איפה היה המוסך ת."המוסך באבו טור ש.כל הזמן היה שם ,גם בשנת 67 ת.כן, גם היו זה באבו טור. (ע' 9 ש' 8-10). מכאן שמקום עבודתו של התובע לא היה בשטחים. 13. עבודה מלאה בשטחים שעיקרה מתן שירות לאוכלוסיה המקומית בשטחים. התובע צירף לכתב התביעה לוח זמנים של נסיעותיו לישובי השטחים מחודש מאי 1981 (נספח 6 לכתב התביעה). עיון במסמך מגלה כי הרוב המוחלט של הישובים והנקודות שאליהן הגיע התובע במסגרת עבודתו הינם ישובים יהודים, ובהם: מעלה אדומים, כפר אדומים, רימונים, כוכב השחר, גיתית, מעלה אפרים ,פצאל ,יפית, מועצה אזורית תומר, גלגל, נתיב הגדוד, נערן, ייטב, נעמה, ורד יריחו, אלמוג, קליה, מצפה שלום, ומצפה יריחו (ראו גם עדות התובע בע' 9, ונספח נ/5 לתצהיר אבי חסון). מכאן שעיקר עבודתו של התובע לא הייתה מתן שירות לאוכלוסיה המקומית בשטחים. התובע אמנם ציין בעדותו כי העביר דואר גם ליריחו עד לפני האינתיפאדה (ע' 10 ש' 11-12), אולם היה זה רק חלק קטן מעבודתו, מה גם שהתובע הגיע ברכבו עד לנקודה של המינהל האזרחי, ומשם הייתה העברת הדואר לאוכלוסיה המקומית מטופלת ישירות על ידי עובדי המינהל. מן האמור לעל עולה כי עיקר תפקידו של התובע היה מתן שירותי דואר לאוכלוסיה היהודית בשטחים, ועל כן התובע אינו ממלא גם אחר תנאי זה. 14. התובע מייחס חשיבות רבה לכך שקיבל משנת 1974 תוספת שטחים (נספחים 1/א ו-ב), ולכך שבעקבות פרסום חוזר הנציבות שירות המדינה (נספח נ/6 לתצהירו של מר חסון), קיבל את התוספות המפורטות שם, והניתנות רק לעובדי שטחים. עובדה זאת מעידה, לטענתו, על כך שהועסק בשטחים בתקן של המינהל האזרחי. כמו כן נכללו תוספות אלה במשכורתו הקובעת לצורך תשלומי פנסיה (תצהיר רונית קוקה). מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי אין בעצם קבלת התוספת, כדי להקים לתובע זכאות לקבלת הזכויות הקבועות בהסכם השטחים, אם אינו ממלא אחר התנאים הנדרשים להחלתו של ההסכם (ראו בעניין זה את האמור בפסק דינו של השופט אילן סופר עב 1304/01 מיכאל אבי - מ"י, ניתן ביום 5.1.2004). כפי שהובהר לעיל התובע לא היה עובד המינהל האזרחי, ועצם קבלת תוספת השטחים אינה מקימה זכאות לקבלת זכויות מכוח הסכם השטחים, הן בשל כך שהתובע אינו עומד בתנאי ההסכם כפי שפורט לעיל, והן לאור תכלית ההסכם. הסכם השטחים נועד לפצות עובדים שמשרתם התבטלה בעקבות הסכם השלום, או שנפגעו מן ההסכם בדרך אחרת. התובע לא נפגע כלל מן ההסכם, לנוכח העובדה שבמסגרת תפקידו הביא דואר לישובים יהודיים, ומשכך לא היתה כל מניעה כי ימשיך למלא את תפקידו. התובע לא המשיך לעשות זאת בשל מצב בריאותו, ולא מסיבה אחרת (נספחים נ/9 - נ/19 לתצהיר אבי חסון). התובע אמנם קיבל תוספות ייחודיות של עובדי המינהל, אולם אין בכך כדי להצמיח לו זכות שאינה זכאי לה. הוא הדין בטענות התובע הנוגעות לתשלום לוועד עובדי יו"ש במשך תקופה מסוימת, ולקבלת תווי קניה המיועדים לעובדי השטחים. אין בכל אלה כדי לשנות את העובדה שהתובע אינו עונה על התנאים שנקבעו לחלותו של הסכם השטחים. 15. התובע טוען עוד כי בתקופה שבה הוקמה רשות הדואר, בסביבות שנת 1987, עבד עם מר אלמקייס ברכב הדואר, התובע היה נהג ומר אלמקייס חילק את הדואר. אף כי עבדו יחדיו, קיבל מר אלמקייס תוספת השטחים, ואילו מן התובע נמנע הדבר. מדובר בטענת הפליה, ועל התובע מוטל הנטל להוכיחה. התובע לא עמד בנטל זה. ראשית, התובע לא הציג גרסה חד משמעית לגבי התקופה שבה עבד עם מר אלמקייס: בעדותו העיד כי מר אלמקייס הפסיק לנסוע איתו בערך בשנת 78 (ע' 12 ש' 27), בתצהירו לא צויינה כלל התקופה שבה נסעו יחד (סעיף 20 לתצהיר), ואולם בסיכומיו נטען שהשניים נסעו יחד "בסביבות שנת 1987" (סעיף 35 לסיכומים). לא ברור על מה מבוססת טענה זו. שנית, בתצהירו הצהיר מר חסון כי מר אלמקיאס הועסק לאורך כל תקופת עבודתו ברשות הדואר על פי תקן של עובדי המינהל, שכרו מומן על ידי המנהל האזרחי, והוא פרש לאחר שמשרתו בוטלה (סעיף 18 לתצהיר). דברים אלה לא נסתרו. משכך קיים הבדל מהותי בין התובע לבין מר אלמקייס, ואין מדובר כלל בהפליה, שכן הפליה פירושה מתן יחס שונה לשווים, ולא זה המצב בענייננו. 16. התובע טוען עוד בשנת 1992-1993 הוצע לו לפרוש על פי תנאי הסכם השטחים (סעיף 21 לתצהיר). גם בעניין זה מוטל נטל ההוכחה על התובע. על כן, אין בכך שהנתבעת לא העידה את מר לרון ולא כלום. מכל מקום, טענה זו לא הוכחה, ואין די באמור בתצהיר התובע כדי לבססה. 17. בטרם סיום נוסיף כי מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי התובע נהג בחוסר תום לב בהגישו את תביעתו זו. בין התובע ובא כוחו לבין הנתבעת התנהלו מגעים בעניין פרישתו של התובע מהרשות בשל מצבו הבריאותי. ביום 29.4.1998 נפגש מר חסון עם התובע וב"כ. מר חסון הבהיר לתובע כי אינו זכאי לתנאי הפרישה הקבועים בהסכם השטחים. בעקבות זאת ביקש ב"כ התובע לדון בתנאי הפרישה חלופים. במכתביו מיום 25.5.98 ומיום 17.6.98 (נספחים נ/20 ו-נ/22 לתצהיר אבי חסון) הציג ב"כ התובע מצג על פיו התובע אינו עומד עוד על הדרישה למתן תנאי פרישה על פי הסכם השטחים. כך כתב ב"כ התובע במכתב נ/20: "בפגישתנו הנ"ל הועלתה גם האפשרות כי מר מועלם ציון יפרוש שלא על פי הסכם השטחים בתנאים מוסכמים שהועלו ואשר כללו קידום משמעותי בדרגות, מענק חודשי הסתגלות, הגדלת שיעורי הפנסיה באחוזים וכד'. לנוכח דבריו אלה של ב"כ התובע סברה הנתבעת, ובצדק, כי התובע ויתר על דרישתו לפרישה על פי תנאי הסכם השטחים, והלכה לקראתו במתן הטבות אלה: סיום שירות עם זכות לקצבה;הגדלת אחוזי הקיצבה לכדי 70%;דרגה 13+ כדרגת פרישה; היום האחרון בשירות הינו 31.7.98; שישה חודשי הסתגלות כמענק חד פעמי. מדובר בתנאי פרישה נדיבים, מה גם שהנתבעת התחשבה בתובע, ולא העמידה אותו בפני ועדה רפואית למרות מצבו הרפואי. העלאתה מחדש של הטענה כי התובע זכאי להטבות על פי הסכם השטחים, לאחר שהתובע כבר קיבל את כל ההטבות שעליהן הוסכם, ומבלי לבקש את ביטול ההסכם שנעשה בין הצדדים, הינה בגדר התנהגות בחוסר תום לב. 18. למעלה מהצריך לעניינו נוסיף כי ספק אם התובע היה זכאי להטבות מכוח הסכם השטחים, גם אם היה ממלא אחר תנאיו. עניין דומה נידון בפס"ד אלחנתי, שם נקבע כי התובעת הייתה מודעת להסכם השטחים לפני שחתמה על הסכם הפרישה, והוענקה לה חבילת הטבות. מכאן שאף אם היה חל עליה הסכם השטחים, התובעת לא זכאית לקבל את הזכויות הקבועות בו. כך אמר בית הדין הארצי בעניין זה: "אין חולק כי הגב' אלחנתי קיבלה "חבילת הטבות" במסגרת פרישתה על פי הסכם הפרישה מרצון בבזק. גם אם "חבילת ההטבות" לא כללה את מלוא הזכויות על פי הסכם השטחים הרי שהיא כללה הטבות אחרות ואין מקום שבית הדין ישנה בדיעבד את אותה "חבילה" אשר לה יתרונות וחסרונות. סוף דבר - התביעה נדחית. מאחר שמדובר בגימלאי, ישלם התובע הוצאות הנתבעת בגין שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ בלבד. חוזהדואר ישראל / רשות הדוארהסכם פרישהפרישהדואר