1. טרם הגשת תובענה זו הגיש התובע בקשה למתן צו מניעה זמני בה עתר להורות לנתבעת שלא להפסיק את עבודתו ביום 1/2/98 (המ' 1132/98). בעת הדיון בבקשה הזמנית, הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה כי היא לא תידון וכי התביעה העיקרית - תידון באופן מזורז. 2. התביעה אכן נדונה באופן מזורז למדי אך עם סיום שמיעת העדויות ביקש ב"כ התובע שהות לשקול הזמנת עדים נוספים. בסופו של דבר, הוא לא ביקש את הזמנתם, והצדדים הגישו סיכומים בכתב - התובע הגיש את סיכומיו באיחור והדבר גרם לכך שגם פסק הדין לא ניתן במועד מוקדם יותר, כך שחלק ממטרת הצדדים בעת הויתור על הדיון בבקשה לסעד זמנית - סוכל. 3. בתביעתו, עתר התובע להצהיר כי ההודעה מיום 27/1/98 על הפסקת עבודתו של התובע - בטלה, וכי התובע ימשיך להיות עובד של הנתבעת עד להבהרת ענין הארוע המוחי שעבר ביום 25/1/98, ועד לאחר שתנאי פרישתו יידונו עמו. לחלופין, עתר התובע להצהיר כי המסמך המקורי מיום 24/12/97 (שבו חושבו פיצויי פיטורים לפי שיעור של 150%), הוא הסכם פרישה תקף שנכרת בין הצדדים ועל הנתבעת לקיימו וכי כל עוד הנתבעת איננה מקיימת אותו התובע ממשיך להיות עובד הזכאי לכל מה שהיה זכאי לו קודם לכן. לחלופי חלופין - ביקש התובע לחייב את הנתבעת להשוות את תנאי פרישתו מהעבודה לתנאי הפרישה שניתנו לו משירות המדינה. הנתבעת, אשר בהתאם להסכמה הראשונית בין הצדדים לא חוייבה להגיש כתב הגנה - מכחישה את זכאותו של התובע לסעד כלשהו, ולמעשה טוענת כי המסמך מיום 27/1/98 על הפסקת עבודתו של התובע ביום 31/1/98 עומד בתוקפו וכי תנאי הפרישה של התובע הם אלה שפורטו במסמך שתיקן את המסמך המקורי מיום 24/12/97, אשר לפיו (לפי התיקון) חושבו פיצויי פיטורים בשיעור של 100% בלבד. אלה עובדות המקרה 3. התובע הוא רופא וטרינר. 4. הנתבעת היא תאגיד, כאמור בסעיף 4 לחוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק), התשכ"ד-1963 (שייקרא להלן: "חוק מועצת הלול"), היא אמורה למלא את תפקידיה על פי סעיף 3 לחוק מועצת הלול ויש לה הסמכויות המפורטות בסעיפים 56 ו-57 לאותו חוק. החל משנת 1979 פועלת מערכת בריאות העוף בישראל, באמצעות הנתבעת. לפיכך, הנתבעת עוסקת בפיקוח על מחלות עופות ומניעתן ובמתן שירותים קליניים למגדלי העופות. לצורך ביצוע תפקיד זה, מפעילה הנתבעת מספר מעבדות אזוריות, מעבדות למחלות עופות. בראש כל מעבדה עומד רופא וטרינר ממשלתי, כמוגדר בסעיף 1 לפקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש], התשמ"ה-1985 (שתיקרא להלן: "פקודת מחלות בע"ח"). מנהלי המעבדות האזוריות היו מועסקים במשרה שלמה כמנהלי מעבדות, אך משרתם פוצלה לכך שהם יירשמו כמועסקים בשירות המדינה בהיקף משרה של 60%, ובשירות הנתבעת - בהיקף משרה של 40%. 5. התוצאה מהאמור בסעיף 4 היא שהחל משנת 1979 - פעלו מנהלי המעבדות של הנתבעת הן בתפקידי פיקוח על מחלות עופות ומניעתן (בתוקף תפקידם כ"רופא וטרינר ממשלתי" לפי פקודת מחלות בע"ח) והן במתן שירותים קליניים למגדלי העופות (מכח היותם עובדי הנתבעת, הנותנת שירותים אלה למגדלים המממנים אותם בהיטלים המוטלים על פי חוק מועצת הלול). 6. בשנת 1996, בעקבות דו"ח של מבקרת המדינה ומספר ועדות שדנו בנושא, הוחלט על ידי משרד החקלאות ועל ידי הנתבעת, כי אין זה רצוי שרופא וטרינר ממשלתי, העוסק בתפקידי פיקוח מכח פקודת מחלות בע"ח, יעסוק במתן שירותים קליניים למגדלים. על כן, צומצם תפקידם של מנהלי המעבדות כך שהם הועסקו רק בתפקידי הפיקוח לפי פקודת מחלות בע"ח ובניהול האדמיניסטרטיווי של המעבדות. 7. התובע החל לעבוד אצל הנתבעת ביום 2/7/72, במשרה מלאה והמשיך בכך עד ליום 31/7/79. החל מיום 1/8/79, עבד התובע כמנהל המעבדה האזורית למחלות עופות בעפולה, כאשר משרתו היתה מפוצלת, כאמור לעיל, כך ש-60% ממנה היו בשירות המדינה, ו-40% - בשירות הנתבעת. 8. הרופא הוטרינר הראשי למחלות עופות בישראל, ד"ר שמעון פוקמונסקי (המועסק בהיקף משרה של 80% על ידי המדינה ו-20% על ידי הנתבעת), סבר שמבחינה מקצועית רצוי לרענן את השורות של מנהלי המעבדות למחלות עופות. לפיכך, הוא פנה למנהל האדמיניסטרטיווי של השירותים הוטרינריים במשרד החקלאות, מר מאירוביץ, אשר החל לבדוק את אפשרויות הפרישה המוקדמת של מנהלי המעבדות משירות המדינה. בסופו של דבר, גובשה בשירות המדינה תוכנית לעודד פרישה מוקדמת של מנהלי מעבדות דוגמת התובע. במסגרת אותה תוכנית הוצע לתובע לפרוש מעבודתו בשירות המדינה. המו"מ בין התובע לבין המדינה בענין זה נשא פרי, וביום 31/12/97, הועלה על הכתב "פרטיכל", שבו פורטו תנאי הפרישה המוסכמים של התובע משירות המדינה, ובהם תנאים אלה: "1. דר' דוידוב קלמן יפוטר מן השרות ביום 31.1.98 ויהא זכאי לגימלה כחוק מיום סיום עבודתו. 2. כמו כן, יהא העובד זכאי להטבות הבאות: א. הגדלת שיעור קצבה ב-8%. ב. מענק הסתגלות בשיעור 10 חודשים...". התובע הסכים לפרישה בתנאים אלה, מכיוון שסבר שמדובר בתנאי פרישה טובים, והמדינה איפשרה לו להסכים להם רק עד ליום 31/12/97, כך שהוא חש עצמו בלחץ של זמן. 9. התובע ידע שפרישתו משרות המדינה תחייב שינוי במעמדו אצל הנתבעת; הוא ידע שהוא לא יוכל להמשיך לכהן כמנהל מעבדה. הוא סבר כי ייתכן שיוצע לו תפקיד רפואי אחר אצל הנתבעת או שיוצעו לו תנאי פרישה טובים מעבודתו אצל הנתבעת והוא יסכים גם להם. 10. הנתבעת היתה מודעת למו"מ על פרישה מעבודה בשירות המדינה שנוהל בין התובע (ובין מנהלי מעבדות אחרים) לבין המדינה (מודעותה של התובעת נובעת, כנראה, גם מעצם העובדה שכאמור לעיל, מי שיזם את כל המהלך היה ד"ר פוקמונסקי, המועסק גם על ידי הנתבעת). לפיכך, ניהלה הנתבעת מו"מ עם התובע (ועם מנהלי מעבדות אחרים) על תנאי הפרישה מעבודה אצלה. 11. ביום 23/12/97, נערכה פגישה בין מנכ"ל הנתבעת, מר יצחק טובלי, לבין ד"ר פוקמונסקי ומר אשר רשף שהוא מנהל משאבי אנוש ומינהל של הנתבעת. ד"ר פוקמונסקי הבהיר כי התובע (ומנהלי המעבדות האחרים) מבקשים לקבל הצעה של הנתבעת על תנאי הפרישה שיוצעו להם מעבודתם אצל הנתבעת. לפיכך, הורה מר טובלי למר רשף להציג למנהלי המעבדות הצעת פרישה לפי שיעור של 150% פיצויי פיטורים, שהוא השיעור המקסימלי של פיצויי הפיטורים שהנתבעת נותנת במקרה של פיטורים מחמת צמצומים. מר רשף דאג לערוך ולהדפיס הצעה כזו. בענין התובע נרשם בהצעה המודפסת, כך: "ד"ר דוידוב קלמן 1) תקופת עבודה א. 2.7.72 - 31.7.79 7 שנים + 1 חודש (סה"כ 85 חודשים)(לפי 100% משרה). ב. 1.8.79 - 31.12.97 = 18 שנה + 5 חודשים (סה"כ 221 חודשים) (לפי 40% משרה) 2) תקופה א' שכר 100% = 12,911 ש"ח X 150% = 19,366 ש"ח X 85 סה"כ א' = 137,176 ש"ח תקופה ב' שכר 40% = 5,164 ש"ח I\ X 150%= 7,746 ש"ח = X 221 סה"כ ב' = 142,655 ש"ח 3) סה"כ א'+ב' = 279,831 ש"ח 4) פדיון ימי מחלה = 13,169 ש"ח 5) חודשי הסתגלות 5,164 ש"ח X 6 חודשים = 30,984 ש"ח סה"כ = 323,984 ש"ח 6) ניכויים - פיצויים משוערים במקפת (6%) = 139,700 ש"ח - פיצויים משוערים בתפארת (2.3) = 7,600 ש"ח יתרה 176,684 ש"ח רשם: רשף אשר". 12. ביום 24/12/97, נערכה פגישה בין התובע ושני מנהלי מעבדות נוספים, לבין מר אשר רשף שהוא מנהל משאבי אנוש ומינהל של הנתבעת. בפגישה היו נוכחים גם ד"ר פוקמונסקי וגם מר אילן גל שהוא מנהל מחלקת אמרכלות בשרותים הוטרינריים של משרד החקלאות. מר רשף מסר לתובע את המסמך המצוטט לעיל והבהיר לו כי ההצעה המפורטת במסמך כפופה לאישורו של מר טובלי. באותה פגישה אמר התובע שהסכום המוצע במסמך איננו מספיק לו, והוצע לו כי יברר את הענין עם יועץ מס. 13. ביום 25/12/97 נערכה שיחת טלפון בין התובע לבין מר רשף, שבמהלכה שאל התובע את מר רשף אם מר טובלי אישר את ההצעה שבמסמך המצוטט לעיל. מר רשף השיב כי מר טובלי איננו נמצא בעבודה. אכן, באותה עת היה חג החנוכה ומר טובלי שהה בחופשה עד ליום 28/12/97 או עד ליום 29/12/97. כשמר טובלי חזר מחופשתו, הוצגו בפניו הפרטים הכספיים של ההצעה שפורטה במסמך מיום 24/12/97. מר טובלי החליט כי העלות הכספית של ההסדר המוצע גבוהה מדי עבור הנתבעת ועל כן - לא אישר את ההסדר. במקום ההסדר שהוצע במסמך המצוטט לעיל, הציע מר טובלי הסדר אחר, שהיה מקובל עליו. הסדר זה פורט במסמך שנרשם באותו קובץ במחשב שבו נרשם תחילה המסמך המקורי מיום 24/12/97. המסמך שבו נרשם ההסדר המתוקן נשלח אל התובע בפקסימיליה ביום 97/12/29 ועל גביו נרשם בכתב יד: "סכום מתוקן"). ההבדלים בין ההסדר המקורי לבין ההסדר המתוקן הם אלה: א. בסעיפים 2 ו-3 למסמך, חושב שיעור פיצויי פיטורים של 100% במקום 150%, ועל כן הסכום הכולל האמור בסעיף 3 ירד לסך -.186,557 ש"ח. ב. נוסף רכיב של "מענק פרישה" המחושב לפי 5 חודשי משכורת (של 40% משרה), בסך -.25,820 ש"ח. שאר הרכיבים בהסדר המתוקן נשארו זהים (נוספה להם הערה על סך כל הסכום שישוחרר מקופת "תפארת"). ההבדל הכספי בין הסכום הרשום בהסדר המקורי מיום 24/12/97 לבין הסכום הרשום בהסדר המתוקן, שהוכן ביום 28/12/97 או 29/12/97, מגיע לסך -.67,454 ש"ח). 14. ביום 30/12/97, כתב התובע מכתב למר טובלי ולמר רשף. במכתב זה טען התובע כי ההצעה שנמסרה לו בכתב ביום 24/12/97, קיבלה את הסכמתו בפגישה מיום 24/12/97 ועל כן היא הפכה להיות חוזה מחייב. בנוסף טען התובע במכתב זה כי נהוג אצל הנתבעת שרופא המועסק מעל 20 שנה זכאי עם סיום העבודה לפיצויים בשיעור של 150%. כן ייחס התובע לנתבעת חוסר תום לב, והודיע כי אם תעמוד הנתבעת בסרובה לשלם את אשר הוסכם ביום 24/12/97 - ימשיך התובע לעבוד אצל הנתבעת באותם תנאי עבודה. 15. אכן, התובע המשיך בעבודתו גם לאחר יום 31/12/97. 16. ביום 18/1/98, השיב ב"כ הנתבעת במכתב לתובע (ולשני מנהלי מעבדות נוספים). במכתבו, טען ב"כ הנתבעת כי הושגה הסכמה כלשהי על תנאי הפרישה וייחס לתובע (ול-2 הרופאים האחרים) חוסר תום לב בכך שטען כי נכרת הסכם מחייב. כן נאמר במכתב ב"כ הנתבעת כי מאחר שהתובע לא קיבל את ההצעה שבהסדר המתוקן - היא כבר איננה עומדת על הפרק. ב"כ הנתבעת הכחיש במכתבו את טענת התובע על נוהג אצל הנתבעת בענין פיצויים מוגדלים ובענין מענקי פרישה או הסתגלות וטען כי אין בסיס להשוואה בין תנאי פרישה של עובד המפוטר עקב צמצומים לבין עובד הבוחר לצאת לפנסיה מוקדמת משיקוליו הוא. בסיום המכתב הבהיר ב"כ הנתבעת כי לדעת הנתבעת, בשל הקשר ההדוק בין משרת התובע בשרות המדינה לבין משרתו אצל הנתבעת - דין פרישת התובע משרות המדינה כדין פרישתו היזומה מעבודתו אצל הנתבעת ולכן אין טעם להודעת התובע כי הוא ימשיך לעבוד אצל הנתבעת אם לא תתקבלנה דרישותיו בענין תנאי הפרישה. 17. בינתיים, פנה התובע לייעוץ משפטי אצל בא כחו, אשר היה אמור להגיש מטעמו את הבקשה לסעד זמני (בהמ' 1132/98 הנ"ל). ביום בו התעתד התובע לנסוע אל בא כחו לצורך הגשת הבקשה האמורה, הוא שוחח בטלפון עם מר רשף שהציע לו לקבל את ההצעה מיום 29/12/97 ואמר שייתכן שיוסיפו על כך שיעור מסויים. התובע סירב להצעה זו. למרות זאת, דחה התובע את הפגישה אצל בא כחו, כדי לתת שהות למו"מ בינו לבין מר רשף. ביום 25/1/98 התקשר התובע שוב אל מר רשף, אשר לא היה מוכן לשפר את הצעת הנתבעת, ואמר לתובע כי לא תהיה הצעה טובה יותר וכי הנתבעת אף איננה מוכנה לשלם את האמור בהצעה האחרונה אלא רק את מה שהיא חייבת לפי החוק. אחר הדברים האלה, בסיום יום העבודה של 25/1/98, נסע התובע למשרדי בא כחו. בדרך, הוא לא חש בטוב; תוך כדי נהיגה, הוא הרגיש כי אין הוא יכול לשלוט ברגלו השמאלית. התובע חתם על התצהיר התומך בבקשה בהמ' 1132/98 ונסע לביתו, ולאחר מכן לטיפול רפואי, שם הוברר לו כי לקה בארוע מוחי. רופאה שטיפלה בתובע המליצה על טיפול תרופתי, על מנוחה בבית במשך שבועיים ועל הפניית התובע לפיזיותרפיה. התובע לא עבד בפועל לאחר יום 25/1/98. 18. ביום 27/1/98 כתב מר רשף מכתב לתובע, לפיו תופסק עבודתו אצל הנתבעת ביום 31/1/98, וזאת בהתאם להודעת משרד החקלאות על כך שהעסקת התובע בשרות המדינה תסתיים באותו יום, ובהמשך למכתב ב"כ הנתבעת מיום 18/1/98. התובע קיבל מכתב זה ביום 29/1/98, כלומר, בתוך תקופת אי-הכושר שאושרה לו על ידי רופאתו. 19. להשלמת התמונה העובדתית נוסיף כי אצל הנתבעת פעלה בעבר "ועדת מנגנון". ביום 16/7/89 קבעה ועדת המנגנון כי עובדים קבועים המפוטרים עקב הצמצומים אצל הנתבעת ואשר עבדו אצלה לפחות 8 שנים - יקבלו שיעור של 150% פיצויי פיטורים ומענק כספי של 6 חודשי הסתגלות. עוד נוסיף כי באופן מודע לא התייחסנו לישיבה מיום 27/1/98 שבגינה נרשם הפרוטוקול ת/1, זאת מאחר שאין אנו סבורים שישיבה זו והנאמר בה רלוונטיים לעניינים השנויים במחלוקת בפנינו. 20. תמצית טענות ב"כ התובע א. התנאים המפורטים במסמך המקורי מיום 24/12/97 התגבשו לכלל הסכם מחייב באותה פגישה. בהסתמך על כך, המשיך התובע במו"מ על פרישתו מרצון מעבודתו בשירות המדינה. התובע היה יכול להסתמך על המסמך המקורי מיום 24/12/97, מכח יחסי האמון המירבי האמורים לאפיין יחסי עובד-מעביד. אילו ידע התובע שמסמך זה איננו הסכם פרישה מחייב, הוא לא היה מתקשר בהסכם הפרישה משירות המדינה ואין מניעה כי היה ממשיך לעבוד אצל המדינה ואצל הנתבעת עד גיל הפרישה. הנתבעת, בחוסר תום לב, הציגה בפני התובע מצג מטעה שגרם לו לנזקים בלתי הפיכים בכך שלמעשה כפתה עליו לפרוש מהעבודה אצלה בתנאים שנקבעו על ידיה באופן חד-צדדי. למעשה, אין כאן פרישה מרצון אלא פיטורים. ב. הארוע המוחי שהתובע לקה בו ביום 25/1/98 הינו "תאונת עבודה", ולכן הנתבעת איננה יכולה לפטר אותו כל עוד לא חזר לאיתנו או לא נקבע היקף הפגיעה בתאונת העבודה. על כן אין תוקף להודעה החד-צדדית על הפסקת העבודה מיום 27/1/98. ג. מאחר שביום 24/12/97 נכרת הסכם פרישה מחייב, אין תוקף להודעה על הפסקת העבודה מיום 27/1/98, הסותרת את הסכם הפרישה. ד. בשל העובדה שהנתבעת הינה תאגיד מכח חוק מועצת הלול ומצויים בה נציגי הממשלה הכפופים להוראות השרים, הרי שהבטחתה של הנתבעת מיום 24/12/97, מהווה "הבטחה שלטונית מפורשת", שניתנה לתובע על ידי נציגיה המוסמכים של הנתבעת ואין כל מניעה לקיימנה. לכן חייבת הנתבעת לקיים אותה. ה. הכפפת תנאי הפרישה ל"וטו" של מנכ"ל הנתבעת הינה הפרה בוטה של חובת תום הלב, שכן אין מדובר בהסכם בין שני אנשים פרטיים. מר טובלי הוא מנכ"ל מוסד הפועל מטעם השלטון, אך הוא התנהג כאילו מדובר בנחלתו הפרטית והתעלם מהחלטת ועדת המנגנון מיום 11/2/92 המאשרת תשלום פיצויי פיטורים בשיעור 150% לפורשים לפנסיה שעבדו מעל 20 שנה. מסמך על החלטה זו של ועדת המנגנון הגיע אל התובע באקראי לאחר שמיעת הראיות והעתקו צורף לסיכומי ב"כ התובע, בטענה כי אין מדובר בראיה חדשה שכן כבר קודם לכן צורף לתיק פרוטוקול קודם של ועדת המנגנון. 21. תמצית טענות ב"כ הנתבעת א. המדינה והנתבעת היו מעבידות במקביל של התובע, כל אחת היקף משרה ותנאי משרה שונים לחלוטין וכל אחת מהן היתה צד להסכם עבודה נפרד עמו. הפסקת עבודתו של התובע כעובד של המדינה - מביאה להפסקת העסקתו כמנהל המעבדה אצל הנתבעת וגם התובע הבין זאת, ויחד עם זאת הסכים בעיניים פקוחות לתנאי הפרישה שהוצעו לו על ידי המדינה, אשר הוא ראה אותם כטובים. ב. הנתבעת לא היתה שותפה ליוזמתו של ד"ר פוקמונסקי על רענון השורות של מנהלי המעבדות. ג. עדותו של התובע על הדברים שהיו ביום 24/12/97, איננה מתיישבת עם טענותיו של בא כחו לגבי מהותו של המסמך המקורי ולגבי כריתת הסכם פרישה מחייב ביום 24/12/97. ד. מנכ"ל הנתבעת הוא המוסמך לקבל החלטות מטעם הנתבעת בענין פיצויי פרישה מוגדלים ואין בסיס לטרוניות שהעלה כלפיו ב"כ התובע. ה. פרישת התובע משרות המדינה היתה לאחר שידע כי ההצעה המקורית מיום 24/12/97 איננה מקובלת על הנתבעת וכשידע שפרישתו זו מחייבת את הפסקת עבודתו אצל הנתבעת. בפרישתו משרות המדינה גרם התובע לכך שלא יוכל להמשיך בעבודתו אצל הנתבעת ויש לראותו כפורש מרצון. לחלופין - בהתנהגותו הביא התובע לכך שהנתבעת תהא זכאית לפטרנו וכך היא עשתה במכתבה מיום 27/1/98. ו. אין איסור לפטר עובד שארעה לו תאונת עבודה, התובע לא הוכיח כי היתה לו תאונת עבודה והפסקת עבודתו של התובע איננה קשורה כלל לתאונת העבודה אלא נובעת מהפסקת עבודתו בשירות המדינה. ז. אף אם נפל פגם בהפסקת עבודתו של התובע - אין מקום לחייבנה להמשיך להעסיקנו. ח. תנאי הפרישה של התובע לא סוכמו ובית הדין אינו מוסמך לאכוף על הנתבעת תנאי פרישה מופלגים. ט. יש להתעלם מהאמור במסמך מיום 11/2/92 שצורף בלא היתר לסיכומי התובע. האם ביום 24/12/97 נכרת חוזה מחייב על תנאי פרישתו של התובע? 22. השאלה שבכותרת חלק זה, היא לדעתנו השאלה המרכזית שיש לבחון אותה כדי להכריע במחלוקת בין הצדדים. כזכור, טענתו העיקרית של ב"כ התובע, שעליה מבוססות הטענות האחרות - הינה טענתו שביום 24/12/97 נכרת בין הצדדים חוזה מחייב בדבר תנאי הפרישה של התובע (ראו בסיכומיו את הסעיפים הבאים: 1.(4), 3.(1)(2), 6.(2), 6.(3), 7.(2) ועוד). 23. אם היינו בוחנים את המצב כפי שהוא משתקף מהמסמכים בלבד, ובהתעלם מן העדויות, הרי שקרוב לוודאי שהיינו מקבלים את הטענה שיש לראות את המסמך המקורי מיום 24/12/97, כמסמך המכיל את הצעת הנתבעת לתנאי הפרישה של התובע, הצעה אשר היתה מבשילה לכדי הסכם מחייב עם קבלתה על ידי התובע, זאת, מאחר שהמסמך נראה כמגובש, הוא כולל תנאים מפורשים ואין בו זכר לטענת הנתבעת על כך שהמסמך טעון את אישור המנכ"ל. אולם, התובע, בהגינותו הרבה, הודה בעדותו כי אכן, כטענת הנתבעת, נאמר לו עוד במעמד הפגישה מיום 24/12/97, שאין וודאות שהמסמך משקף את עמדתה הסופית של הנתבעת שכן הוא טעון אישור על ידי מנכ"ל הנתבעת. בהתאם לכך קבענו בין העובדות שלעיל את עובדת ההתנייה האמורה. משכך, נשמט הבסיס מתחת לטענת ב"כ התובע על השתכללותה של ה"הצעה" לכדי הסכם מחייב, וזאת אף אם היינו יוצאים מתוך הנחה (שאין וודאות כי היא נכונה) שהתובע הביע "קיבול" להצעה האמורה במסמך. 24. אם "נלביש" את האמור בסעיף 23 לעיל בכסות משפטית - נאמר כי ההצעה שבמסמך המקורי מיום 24/12/97, היתה אכן "מסויימת" דייה, כלשון הדרישה האמורה בסעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אולם מאחר שהיא היתה כפופה לאישורו של מר טובלי, הרי שהיא לא העידה על גמירות דעתה של הנתבעת להתקשר בחוזה לפיה, כנדרש באותו סעיף. מאחר שלא היתה בהצעה משום "גמירות דעת" של הנתבעת (שכן הנתבעת עדיין ביקשה גושפנקא של מנכ"לה), הרי שאף אם לא היה ספק שהתובע "קיבל" את ההצעה האמורה, הרי שאין בקיבול זה משום כריתת חוזה. 25. מסקנתנו איפוא היא כי לא ניתן לקבוע שביום 24/12/97 נכרת בין הצדדים הסכם פרישה מחייב. אדרבא, מהעובדות שהתרחשו מאוחר יותר, דהיינו, סרובו של מר טובלי לאשר את התנאים המוצעים בהצעה - מתברר כי לא היה יכול להיות הסכם מחייב על פי המפורט בהצעה המקורית, שכן מעולם לא היתה הסכמה של הנתבעת לתנאים אלה. 26. עיון מדוקדק יותר בסיכומי ב"כ התובע מעלה כי גם הוא היה ער לכך, כנראה, שלאור העדויות לא ניתן לקבוע שנכרת חוזה ביום 24/12/97. רק כך ניתן להסביר את טענותיו בדבר "מצג שווא" על קיומו של הסכם כזה. אם לא נפרש כך את טענותיו של ב"כ התובע, הרי שתהיה בהן סתירה פנימית; מצד אחד עומדת הטענה שנכרת הסכם מחייב, ומאידך - טוען התובע כי הנתבעת יצרה מצג שווא לפיו כביכול נוצר הסכם מחייב. ברור ששתי הטענות אינן מתיישבות זו עם זו (שכן אם נוצר הסכם מחייב - הצגתו ככזה איננה מצג שווא, ואם הצגת קיומו של ההסכם היא מצג שווא, הרי שהמצב האמיתי הוא שאין הסכם). אולם, משקבענו, על סמך עדותו ההוגנת של התובע כי התובע ידע שהאמור במסמך המקורי איננו בבחינת הצעה סופית אלא הוא תלוי באישורו של מר טובלי, הרי שלא ניתן לקבל טענה על קיומו של הסכם מחייב הכולל את התנאים שבמסמך זה, ומשאין כל ראיה (וגם לא טענה) כי במועד מסויים נאמר לתובע שהמנכ"ל אכן אישר את האמור במסמך המקורי מיום 24/12/97, אין גם אפשרות לקבל טענה על יצירת מצג שווא לפיו נכרת הסכם מעין זה. 27. גם טענת התובע על כך שהסתמכותו על אותו "מצג שווא" הביאה אותו לחתום על תנאי הפרישה המוסכמים עם המדינה - אין לה על מה שתסמוך. הרי כבר ביום 29/12/97 ידע התובע שהנתבעת איננה מסכימה להסדר המוצע המקורי ולמרות זאת, יומיים לאחר מכן הוא הסכים לפרוש משרות המדינה (אף כי לא בשמחה, אך תוך מודעות לתוצאתה המתחייבת של פרישה זו - הפסקת עבודתו כמנהל מעבדה אצל הנתבעת). התובע ידע כי הוא איננו חייב לפרוש משרות המדינה, אך בחר לעשות כן לפי שסבר שהצעת המדינה על תנאי הפרישה הינה הצעה טובה וידע כי היא בתוקף רק עד ליום 31/12/97, זאת למרות שידע כי פרישה משרות המדינה תחייב את הפסקת עבודתו אצל הנתבעת כמנהל מעבדה, וידע שעדיין אין לו הסכם על תנאי הפרישה עם הנתבעת. 28. התוצאה מהאמור לעיל היא שביום 24/12/97 לא נכרת הסכם מחייב על תנאי פרישתו של התובע והנתבעת גם לא יצרה מצג שהיה בו כדי להביא את התובע לחשוב שנוצר הסכם כזה. 29. למרות המסקנה האמורה לעיל, ברצוננו להעיר שהתנהגותה של הנתבעת בעת המו"מ עם התובע מעוררת תמיהה ואיננה מתיישבת עם החובה לנהל משא ומתן לקראת כריתת חוזה בתום לב ובדרך מקובלת, חובה העולה מסעיף 12 לחוק החוזים. הנתבעת, כאמור בסעיף 11 לעיל, הבינה מד"ר פוקמונסקי כי התובע (ומנהלי מעבדות אחרים (מעוניינים לקבל הצעה של הנתבעת לתנאי הפרישה). אילו היתה הנתבעת נוהגת בדרך סבירה ומקובלת, היא היתה מגבשת לעצמה הצעה המקובלת עליה (או אף הצעה נמוכה מזו המקובלת עליה, כדי להשאיר טווח למו"מ) ומציגה אותה בפני התובע, כדי לקבל את תגובתו עליה. אולם במקום לנהוג כך, נהגה הנתבעת בדרך מוזרה, והציגה בפני התובע הצעה שאיננה מקובלת עליה ושבאותו מועד לא היתה סיבה להניח שהיא תהיה מקובלת על הנתבעת. הצעה זו, הוצגה על פי הוראתו של מר טובלי, בלא כל הגיון, שכן מה טעם להציג לתובע מסמך המפרט תנאי פרישה מיטיבים, כאשר הנתבעת טרם החליטה כי תנאים אלה מקובלים עליה ? אין כל טעם הגיוני לעשות זאת. במקום להציג לתובע מסמך עם הצעה לתנאי פרישה אשר אין סיבה לחשוב כי יהיו מקובלים על הנתבעת (וכפי שהתברר לבסוף - לא היו מקובלים עליה), ובמקביל להבהיר לתובע כי ההצעה האמורה טעונה אישור של מר טובלי, מיטיבה היתה הנתבעת לעשות אילו היתה דואגת קודם לכן לגבש לעצמה את תנאי הפרישה המקובלים עליה, ומציגה אותם לתובע לאחר שמר טובלי היה מחליט מה שהחליט. אמנם, כפי שקבענו לעיל, אין אנו סבורים שהנתבעת יצרה מצג שווא, שכן הנתבעת הבהירה לתובע כי ההצעה האמורה איננה סופית והיא טעונה אישור, אך אנו סבורים כי התנהגותה של הנתבעת בעת שהציגה לתובע את המסמך המקורי מיום 24/12/97, לא היתה תמת לב והתנהגותו של מר טובלי אשר ביום 23/12/97 הורה להכין הצעה על בסיס של 150% פיצויי פיטורים וסמוך לאחר מכן הגיע למסקנה שאין הוא מוכן לאשר את אותה הצעה, הינה התנהגות תמוהה שאיננה בדרך מקובלת. אופן סיום עבודתו של התובע אצל הנתבעת 30. משקבענו לעיל כי לא נוצר הסכם מחייב בדבר פרישה של התובע מעבודתו אצל הנתבעת, עולה השאלה, שגם ב"כ הצדדים התחבטו בה - האם התובע פרש מעבודתו אצל הנתבעת או שמא הנתבעת היא זו שהפסיקה את העבודה, ובמלים אחרות - האם התובע התפטר או פוטר. 31. נבהיר את גדר הספקות; מצד אחד, גם התובע מודה כי לא היתה אפשרות שלאחר פרישתו מעבודתו בשירות המדינה הוא ימשיך לעבוד כמקודם אצל הנתבעת כמנהל מעבדה, בשל הזיקה הברורה בין היותו רופא וטרינר ממשלתי לבין עבודתו אצל הנתבעת, בנוסף, התובע מודה כי הוא זה שהחליט לפרוש מעבודת בשרות המדינה וכי אילו לא היה מסכים לכך - היה נשאר בעבודה. מצד שני - היוזמה ל"רענון השורות" בקרב מנהלי המעבדות, באה מצדו של ד"ר פוקמונסקי, שהוא אמנם הרופא הוטרינר הראשי למחלות עופות, אך במקביל הוא ממלא תפקיד אצל הנתבעת כך שלא ניתן לנתק לחלוטין את הנתבעת מהיוזמה להביא להפסקת עבודתו של התובע כמנהל מעבדה, ובנוסף, הנתבעת שלחה לתובע את המכתב מיום 27/1/98 שבו היא מודיעה לו על הפסקת עבודתו, כלומר - מדובר למעשה במכתב פיטורים. 32. לשם החלטה בענין זה, אנו מביאים בחשבון את העובדה שאף שטענת ב"כ הנתבעת (בסעיף 9 לסיכומיו) על כך שהנתבעת לא היתה שותפה ליוזמת ד"ר פוקמונסקי על "רענון השורות" לא הוכחה לנו, הרי שגם ההיפך לא הוכח לנו, ואין אנו יכולים לראות בעצם העובדה שד"ר פוקמונסקי מועסק גם אצל הנתבעת (בהיקף משרה של 20%), כמוכיחה את שותפותה כביכול של הנתבעת ליוזמה להביא להפסקת עבודתו של התובע וייתכן בהחלט שד"ר פוקמונסקי העלה את יוזמתו רק במסגרת עבודתו בשירות המדינה (כמסתבר מהעובדה שלצורך מימושה הוא פנה לגורמים המתאימים בשירות המדינה). כן יש להביא בחשבון את העובדה שאין חולק על כך שהסכמתו של התובע לפרוש משרות המדינה - היא זו שהביאה באופן ישיר לכך שהוא לא היה יכול להמשיך בתפקידו אצל הנתבעת. שיקול נוסף שיש להתחשב בו הוא השאלה - מה היה קורה אילו לא שלחה הנתבעת לתובע את המכתב מיום 27/1/98? נראה לנו שבמקרה כזה לא היתה כל וודאות שעבודתו של התובע אכן הסתיימה, וזאת, בהעדר הסכם על פרישת התובע מעבודתו ובהעדר ביטוי חד-משמעי להתפטרות התובע מעבודתו אצל הנתבעת. בהסתמך על השיקולים המנוגדים האמורים, נראה לנו כי נכון לקבוע שהתובע אכן פוטר מעבודתו, במכתב מיום 27/1/98, אך הגורם לפיטורים אלה היתה התנהגותו של התובע אשר בפרישתו משירות המדינה הביא למצב של סיכול האפשרות להמשיך את עבודתו הקודמת אצל הנתבעת. ענין תאונת העבודה הנטענת 33. המונח "תאונת עבודה" מוגדר בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 וסמכותו של בית הדין לקבוע אם ארוע מסויים היה "תאונת עבודה" אם לאו - קמה רק לאחר שמוגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי בענין זה ותביעה זו נדחית על ידי המוסד לביטוח לאומי או שחולפים 30 ימים מיום הגשת התביעה ולא באה החלטה של המוסד לביטוח לאומי בעניינה (ראו סעיפים 391(א) ו-396 לחוק הביטוח הלאומי ותקנה 1(א) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969). אשר על כן, אנו סבורים שלא כאן המקום לקבוע אם הארוע המוחי שהתובע לקה בו ביום 25/1/98 היה "תאונת עבודה". 34. ברור, עם זאת, שככל שהכרעה בשאלת קיומה של תאונת עבודה הינה נחוצה לשם הכרעה בתובענה בין הצדדים שבפנינו, אנו מוסמכים להכריע בה, כבכל שאלה אינצידנטלית, בלא שיהיה בכך כדי לחייב את המוסד לביטוח לאומי. אילו היינו סבורים שההכרעה בשאלה נחוצה לשם פסק דיננו זה, לא היינו מהססים מלהכריע בה, אלא שלדעתנו אין כל צורך לבחון כעת אם הארוע המוחי היה תאונת עבודה, שכן בכל מקרה אין תוצאת פסק הדין תלויה בתשובה לשאלה אם התובע נפגע בתאונת עבודה. 35. אף אם היינו יוצאים מנקודת הנחה שביום 25/1/98 נפגע התובע בתאונת עבודה, הרי שלא היה בכך כדי להעניק לתובע את הסעדים שהא עותר להם או את חלקם, וזאת מאחר שאין כל בסיס לטענה שהנתבעת היתה מנועה מלהפסיק את עבודת התובע בזמן אי-הכושר שנגרם לו כתוצאה מאותו ארוע מוחי ובטרם נקבע היקף הפגיעה. ענין זה לא נזכר לא בחיקוקים בתחום משפט העבודה המגן, לא בחיקוקי הביטוח הלאומי ולא הוכח לנו כי יש הסכם החל על הצדדים והקובע כך. הבטחה שלטונית והנתבעת כ"שלטון" 36. לא ברור לנו מדוע מנסה ב"כ התובע לשכנע כי הסכם הפרישה שלטענתו (אותה כבר דחינו) הנתבעת התקשרה בו, הינה "הבטחה שלטונית". משמעותה של הבטחה כזו פחותה ממילא מחוזה שאיננו כולל צד שלטוני, שכן השלטון זכאי להשתחרר מהבטחותיו, בנסיבות נרחבות יותר מאשר אדם רגיל המתקשר בהסכם. מכל מקום, קבענו כבר לעיל שלא היה הסכם פרישה מחייב, ומכאן שלא היתה "הבטחה" של הנתבעת, כך שלא היתה יכולה להיות "הבטחה שלטונית", וזאת בין אם הנתבעת נכנסת להגדרת "שלטון" ובין אם לאו. 37. היה ניתן לקבל טענות כנגד מר טובלי על כך שהוא נוהג בכספי הנתבעת כבנחלתו הפרטית אילו היה מתברר שהוא מוציא מכספי הנתבעת בלא הסמכה ובלא קריטריונים ברורים. אולם, כאשר התנהגותו מביאה דווקא לחסכון בכספי ציבור, מה טעם לטעון נגדו שהוא רואה את הנתבעת כאת נחלתו הפרטית ? הרי אין טענה שהוא חוסך את הכספים מהתובע כדי להעבירם אל עצמו, חו"ח. לפיכך, אין אנו מקבלים את טענותיו של ב"כ התובע בענין זה, כפי שהועלו בסעיפים 8.(2) ו-8.(3) לסיכומיו. משמעות הפרוטוקולים של ועדת המנגנון של הנתבעת 38. בניגוד לנטען בסעיף 8.(2) לסיכומי ב"כ התובע, הרי המסמך מיום 11/2/92 הוא אכן ראיה חדשה, שלא היה כל מקום לצרפו לסיכומים כפי שצורף, ואין אנו מסתמכים עליו. יש להצטער על כך שב"כ התובע לא הגיש בקשה לצירוף הראיה הנוספת, בקשה הכוללת גם הסבר לשאלה מדוע המסמך לא הוגש במועד. במקרה כזה, אם הבקשה היתה מתקבלת, היה ב"כ הנתבעת מתבקש להתייחס בסיכומיו גם למסמך האמור. 39. המסמך משנת 1989 שצורף לתיק מדבר אמנם על פיצויים של 150% לעובדים מעל 8 שנים, אך רק במקרה שהם מפוטרים והמסמך, על פי האמור ברישא שלו, עוסק בפיטורים מחמת הצמצומים שהיו אז, שכן נאמר בו שמפורטים בו קריטריונים לתשלום פיצויי פיטורים "לעובדים קבועים המפוטרים עקב הצמצומים במועצה", כלומר מדובר על הצמצומים, בה"א הידיעה, שהם כנראה הצמצומים שהונהגו בנתבעת בשנת 1989. על כן, אין אפשרות ללמוד ממסמך זה מאומה על עניינו של התובע. (במאמר מוסגר נעיר כי מעצם העובדה שבמסמך משנת 1992 נאמר כי עובדים מעל 20 שנה יקבלו פיצויים בשיעור 150%, ניתן היה ללמוד (אילו היינו מקבלים את המסמך) שבשנת 1992 כבר לא נהגו לפי המסמך משנת 1989 לגבי כל עובד הפורש לאחר שעבד לפחות 8 שנים). לסיכום 40. כאמור לעיל, התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת לאחר שבפרישתו מעבודתו בשירות המדינה הוא הביא לסיכול האפשרות להמשיך בהעסקתו אצל הנתבעת כמקודם. פיטוריו של התובע היו בלא שהושגה הסכמה בינו לבין הנתבעת על תנאי הפרישה, אך כשבמהלך המו"מ לקראת כריתת הסכם פרישה (שלא נכרת) התנהגה הנתבעת שלא בתום לב ושלא בדרך מקובלת, בכך שכאשר היתה מודעת לכך שהוא מעוניין לקבל ממנה הצעה על תנאי פרישה, היא הציגה לו מסמך המתיימר להיות הצעה כזו, בלא שהיה יסוד להניח שהמסמך אכן מקובל על הנתבעת ובלא שהיה כל טעם סביר להציג אותו בפני התובע בטרם הנתבעת גיבשה לעצמה דעה על תוכנו של המסמך. העובדה המצערת שהתובע לקה בארוע מוחי ביום 25/1/98, בין אם ארוע זה היה תאונת עבודה ובין אם לאו, איננה רלוונטית לענין הפסקת עבודתו. 41. התוצאה מקביעותינו שלעיל היא שיחסי העבודה בין התובע לבין הנתבעת הופסקו ביום 31/1/98, במקביל להפסקת עבודתו של התובע בשרות המדינה. על כן אנו דוחים את הסעד העיקרי בתביעה (העתירה להצהיר על בטלות המכתב מיום 27/1/98). כן אנו דוחים את הסעד החלופי (העתירה להצהיר על חובת הנתבעת לנהוג על פי המסמך המקורי מיום 24/12/97). אין אפשרות לקבל את הסעד החלופי הנוסף - העתירה להצהיר על כך שתנאי פרישת התובע מעבודתו אצל הנתבעת יושוו לתנאי פרישתו מעבודתו בשירות המדינה - לאור ההבדל המהותי בין תנאי הפרישה אצל שני מעבידים שונים אלה, בהיות עבודת התובע בשירות המדינה מזכה בגימלה (פנסיה) ואילו עבודתו בשירות הנתבעת - מזכה בפיצויי פיטורים. 42. מאחר שמצאנו כי לא הושגה בין הצדדים הסכמה על תנאי הפרישה, הרי שאין אנו מוסמכים לפסוק לתובע תנאי פרישה עודפים על אלה המתחייבים מהדין. 43. אנו ממליצים לצדדים להגיע ביניהם להסכמה על תנאי פרישתו של התובע מעבודתו אצל הנתבעת, הסכמה לפיה יזכה התובע בתנאי פרישה משופרים (דומים ככל האפשר לאלה שפורטו במסמך המקורי מיום 24/12/97, ולפיה יוותר התובע על זכותו לתבוע מהנתבעת פיצויים על מו"מ שלא בדרך מקובלת ושלא בתום לב, וזאת בהתחשב בשיקולים הבאים: א. משך הזמן הרב שבו הועסק התובע אצל הנתבעת (כנראה לשביעות רצונה). ב. העובדה שאין זה בלתי מתקבל על דעתה של הנתבעת לשלם פיצויי פיטורים גם בשיעור 150%, כעולה מעצם העובדה שמר טובלי הורה להכין הצעה מעין זו וכעולה, כנראה, מהמסמך מיום 11/2/92. ג. העובדה שככל הנראה התובע זכאי לקבל מהנתבעת פיצויים על הנזק שנגרם לו כתוצאה מחוסר תום הלב שגילתה במהלך המו"מ בין הצדדים לקראת כריתת הסכם על תנאי הפרישה, כאמור בסעיף 29 לעיל. ד. העובדה שאם לא תהיה הסכמה בין הצדדים, ייתכן שהדבר יביא להתדיינות נוספת ביניהם, התדיינות אשר אם ייחסך מחירה, יוכלו להשתמש בחסכון זה כדי לשפר את תנאי פרישתו של התובע. 44. כשאנו שוקלים את מורת הרוח שיש לחוש כלפי התנהגותה של הנתבעת, כאמור בסעיף 29 לעיל ולעומת זאת את תום לבו של התובע אשר בעדותו הכנה אימת את גירסת הנתבעת, כאמור בסעיף 23 לעיל, אנו סבורים שלמרות דחייתה של התביעה, אין מקום לחייב את התובע בהוצאות משפט כלשהן. אדרבא, הסיבה היחידה שבגללה אין אנו מחייבים את הנתבעת בהוצאות משפט נעוצה בעובדה שב"כ התובע צירף, שלא כראוי, לסיכומיו את המסמך מיום 11/2/92. 45. סוף דבר, התביעה נדחית ללא צו להוצאות, כשתשומת לב הצדדים מופנית להמלצה המפורטת בסעיף 43 לעיל. 46. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. חוזהגמירות דעתהסכם פרישהפרישה