1. ההליך 1. ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי לעבודה בחיפה (דיון מס' לא/293 - 3), שחייב את המערערת לשלם למשיב פיצויי פיטורים בסך 1,858.50 ל"י. 2. והרי העובדות הצריכות לעניין: (א) המשיב עבד בשירותה של המערערת כפועל ניקיון, בשכר יומי, במשך שבע שנים ורבע, מ-1.4.1963 עד 30.6.1970. (ב) על עבודתו של המשיב הופסקה עקב הגיעו לגיל 65. (ג) על עבודתו של המשיב אצל המערערת חלה "חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות בישראל", עליה הוסכם בין מרכז השלטון המקומי בישראל והוועד המרכזי של הסתדרות הפקידים שבהסתדרות הכללית (להלן - החוקה); על פי סעיף 79 שבחוקה, כפוף היה המשיב "בעניין פנסיה לעת זקנה" לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן - חוק הגמלאות). (ד) בטרם נתקבל המשיב לעבודה אצל המערערת, היה מבוטח במשך כשלוש שנים בקרן ביטוח פניה לפועלים חקלאיים ובלתי-מקצועיים בישראל (להלן - הקרן לפועלים חקלאיים). עשר שנות ביטוח בקרן הנ"ל מקנות לעובד פנסיה בשיעור של 40% משכרו האחרון, וכל שנת ביטוח נוספת מגדילה את הפנסיה ב- 1/2% 1. (ה) עם קבלתו של המשיב לעבודה אצל המערערת, נערך ביניהם הסדר מיוחד - הקרוי על-ידי המערערת: "הסדר פרישה" - לפיו העבירה המערערת לקרן לפועלים חקלאיים, עד הגיע המשיב לגיל 65, תשלומים שונים שנעו מ- 11.5% ל-16.5%, וכללו 2.5% לפנסיה. המשיב מצדו שילם 4% ואחר-כך %.4.5. מאז הופסקה עבודתו של המשיב, משלמת לו הקרן פנסיה בשיעור 40% משכרו האחרון. זכות זו הוקנתה לו בגין תשלומיו, תשלומי המערערת ותשלומי המעבידים הקודמים. (ו) תשלומי המערערת לקרן לפועלים חקלאיים לא כללו הפרשות לצורכי פיצויי פיטורים, ואין הקרן הנ"ל חייבת בתשלומם. 3. כאמור, חייב בית-הדין האזורי את המערערת לשלם למשיב פיצויי פיטורים, וזאת לאחר שהגיע למסקנה שהלה פוטר מן העבודה. וכך נאמר בפסק-הדין: "לפי חוק הגמלאות של עובדי המדינה אין הממונה על הגמלאות רשאי להוציא עובד לגמלאות למרות שהגיע לגיל 65 וטרם סיים עשר שנות שירות. עובד שעבודתו הופסקה בהגיעו לגיל 65 ובטרם סיים עשר שנות שירות אינו זכאי לכן לגמלאות ואין לראות את הפסקת עבודותו בנסיבות האלה כמי שפרש לגמלאות על-פי החוק ה"ל. אלא יש לראותו כמפוטר מעבודתו. עובד שפוטר בנסיבות אלו זכאי לפיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים." 4. כן התייחס בית-הדין האזורי לסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן - החוק), שזו לשונו: "תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד במידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר בצו על-ידי שר העבודה ובמידה שאושר". וקבע כי לסעיף זה לא היתה נפקות במקרה דנן, ומה גם ש - "לא נטען כי שני התנאים הנ"ל שבסעיף 14 נתמלאו". 5. בנימוקי הערעור העלתה המערערת טענות אלה: (א) המשיב לא פוטר מעבודתו, ולא כדין נפסק כי פרישתו לגמלאות בהגיעו לגיל 65 כמוה כפיטורים, במובן חוק הגמלאות. מה שאירע הוא שהמשיב הפסיק את עבודתו בהיגעו לגיל 65, כפי שקבע מראש בהסכם מיוחד, על-פיו הפרישה המערערת סכומי כסף לקרן לפועלים חקלאיים. (ב) סעיף 14 לחוק חל על מקרהו של המשיב, וגם בהעדר הסכם קיבוצי החל על הצדדים או צו של שר העבודה, אין להתעלם מהסכומים שעמדו לרשות המשיב בקרן לפועלים חקלאיים, מכוח תשלומי המערערת, בעת שפרש מן העבודה. (ג) בית-הדין האזורי לא נתן את דעתו לסעיף 77 לחוקה, הקובע לאמור: "מכסת הפיצויים היא משכורת של חודש אחד לכל שנת עבודה לפי המשכורת הכוללת האחרונה של העובד. סעיף זה אינו חל על עובד שקיבל את המגיע לפי חוק הגמלאות של עובדי המדינה, או קיבל פנסיה מקופת פניסה מצטברת." 6. בטיעונו בעל-פה חזר בא-כוח המערערת על הנימוקים הנ"ל, בהטעימו: (א) כי הפסקת עבודה - בהסכמה הדדית ומכוח הסדר מיוחד - לשם פרישה לגמלאות, אינה בגדר פיטורים שפיצויים בצידם. הסדר הפרישה נעשה עקב רצונה של המערערת להיטיב עם המשיב, שהחל לעבוד אצלה בגיל 58, ואלמלא נעשה, לא היה המשיב זוכה לפנסיה לשהי, כי לא יכול היה לצבור, עד הגיעו לגיל פרישה (65) - 10 שנות שירות, כנדרש על-ידי חוק הגמלאות כתנאי לזכות בגמלאות. לביסוס הטענה כי פרישה לגמלאות אין בה משום פיטורים, הצביע בא-כוח המערערת על ע"א 49/66, [1] ו-ע"א 263/66, [2]. (ב) בא-כוח המערערת השלים את נימוקי הערעור בטענו כי יש לקרוא ביחד את סעיף 14 לחוק ואת סעיף 77 לחוקה (צוטטו בסעיפים 4 ו-5 (ג) דלעיל), כשהמסקנה הנובעת משילוב שתי ההוראות היא, שתשלומי המערערת לקרן לפועלים חקלאיים באו במקום פיצויי פיטורים, ומה עוד שסך כל התשלומים ששולמו על-ידי המערערת לקרן הנ"ל הצטברו לסכום העולה על סכום פיצויי הפיטורים שנתבע על-ידי המשיב. בעניין זה תקע בא-כוח המערערת את יתדותיו בשלושה פסקי-דין של בית-משפט העליון: המ' 360/66, [3], ע"א 638/68, [4], ו-ע"א 705/69, [5]. 7. בדברי תשובתו עמד בא-כוח המשיב על שתי טענות עיקריות: (א) למרות הצהרתה של המערערת כי החוקה חלה על המשיב, לא נהגה עמו על-פי החוקה, אלא זיכתה אותו בתנאים גרועים מאלה שהובטחו לעובדי עיריה על-פי החוקה. הסתמכותה של המערערת על הוראה זו או אחרת שבחוקה, לצורכי טיעונה אינה אלא ניסיון לאחוז את החבל בשתי קצותיו. המערערת ביטחה בקרן לפועלים חקלאיים רק חלק מזכויותיו הסוציאליות של המשיב, להוציא פיצויי פיטורים, ורוצה עתה להתחמק מחובתה לתשלום הפיצויים בטענה שהמשיב מקבל פנסיה, כאשר ידוע לכל כי זכותו של המשיב לפנסיה צמחה לו גם הודות לתשלומים של מעבידים אחרים. (ב) טענתו העיקרית של בא-כוח המשיב היתה, כי מרשו זכאי לפיצויי פיטורים מפני שפוטר מן העבודה - פשוטו כמשמעו. החוקה אינה יודעת על חובת פרישה בגיל 65. לו ניתן למשיב להמשיך לעבוד אחרי גיל 65, היה ממשיך לצבור זכויות שנשללו ממנו עם הפסקת עבודתו. גרסתו העקבית בבית-הדין האזורי היתה כי פיטרוהו מן העבודה: כך טען בכתב-התביעה, וחזר וטען בסיכומיו בכתב. יתרה מזאת: בית-הדין האזורי עצמו קבע בישיבתו מיום 14.9.1971, כי "אין מחלוקת כי עבודתו של התובע הופסקה על-ידי הנתבעת עם הגיעו לגיל 65." 11. פסק-דין 1. השאלה העומדת להכרעה בערעור זה היא דבר זכאותו לפיצויי פיטורים של עובד, היוצא לפנסיה בהגיעו לגיל פרישה מוסכם. המונחים "פרישה", "גיל פרישה" או "הסכם פרישה", אינם מקובלים או שגורים במשפט העבודה, אלא בהקשר עם הסדר ליציאה לפנסיה, בהגיע העובד לקץ חיי העבודה הפעילים שלו. לכן, כל אימת שמדובר בפרישה לפנסיה (או לגמלאות) ומתעוררת שאלה של פיצויי פיטורים, יש לבדוק כיצד הוסדרה זכות זו במסגרת התכנית של היציאה לפנסיה. 2. השימוש במונחים אלה (פרישה, גיל פרישה, הסכם פרישה) בהקשרים אחרים, לעניין אי-תשלום פיצויי פיטורים, יכול ויהא בו משום הטעייה. אם ייקבע למשל בחוזה בין להקת בלט לבין רקדנית כי גיל הפרישה הוא 40, ובהגיע הרקדנית לגיל הפרישה יבוא החוזה לקצו ועל הרקדנית לפרוש מן העבודה, ספק אם תישמע טענת הלהקה שאינה חייבת בפיצויי פיטורים מפני שהוסכם והותנה מראש שהרקדנית תפרוש בגיל 40. לעניין פיצויי פיטורים, ברי כי "פרישה" כזו כמוה כהפסקת עבודה על-ידי המעבידה. 3. כנרמז בסעיף 1 דלעיל, מקבלים המונחים הנ"ל תוכן ומשמעות - לנושא של הזכות לפיויי פיטורים, הוא הנושא המעניין אותנו - כאשר הם באים בהקשר להסדר פנסיה. לכך כיוון בית-המשפט העליון את דבריו שבע"א 49/66 [1]: "נראה לנו כי הפסקת עבודתו של אדם בהגיעו לגיל פרישה מוסכם מעבודה אין לראותה לא כפיטורין ולא כהתפטרות במובנם הרגיל", דברים עליהם חזר בע"א 263/66 [2]. בשני מקרים אלה נדונו ערעורים של עובדים שזכויותיהם הסוציאליות הובטחו בקופת גמל, ובפרישתם מן העבודה בגיל הפרישה שולמה להם פנסיה במסגרת תכנית מקיפה. 4. שאלת שילובן של זכות לפיצויי פיטורים עם הזכות לפנסיה - שתי זכויות הנולדות במועד אחד, מועד הפרישה - מעסיקה, מבחינה עיונית ומעשית כאחת, את חוקרי משפט העבודה ברחבי העולם. הפרופסור קמרלינק התייחס לשאלה זו באמרו כי: "בעיה רגישה היא בעיית שילובם של פיצויי הפיטורים עם ההסדר לתשלום פנסיה, שעה שהעובד מגיע לגיל המכסימלי מבלי שפוטר מן העבודה. ראשית, אל לנו לשכוח כי המדובר, עקרונית, בשתי מערכות, עצמאיות ונפרדות, שאין להוציא מכלל אפשרות כי תצורפנה אחת לשניה. הן ידוע כי בשוק הפרטי - בניגוד למצב השורר בשירותים הציבוריים ובכמה ענפי תעשיה שהולאמו - אינו קיים גיל פרישה מחייב. כל שנקבע בגדר הביטחון הסוציאלי וההסכמים הבין-מקצועיים שעניינם השלמת הפנסיה הוא, כי החל מגיל מסויים - בדרך כלל 65 - רשאי הנוגע בדבר לבקש לפרוש לפנסיה, ואלמלא פרש היה שיעור הפנסיה ממשיך לצמוח ככל שהיה ממשיך לעבוד. יוצא אפוא כי מעשהו של מעביד השם קץ לחוזה של עובד קשיש, כמוהו, עקרונית, כפיטורים, עם כל הנובע מכך על פי חוק או הסכם, כולל תשלום פיצויים. אולם נראה כי העיקרון נעשה יותר ויותר לעניין תיאורטי, והוצאת עובד לפנסיה הופכת לאמצעי מיוחד במינו של הפסקת יחסי עובד-מעביד, המביא לסיום הן את חוזה העבודה הקיים והן את עיסוקו המקצועי של העובד, והמעביר את המשך הטיפול לפסים של הסדרי פנסיה. בין היתר לא תהא חובה לשלם פיצויי פיטורים כאשר נקבע מראש גיל מסויים בו יוצא העובד אוטומטית לפנסיה, הן מכוח הסכם קיבוצי, הן מכוח תכנית לפנסיה משלימה אליה הצטרף העובד." :‎[7] G. H. CAMERLYNCK, TRAITE DU DROIT DU TRAVAIL, VOL. I .(CONTRAT DU TRAVAIL (PP. 432-433 המחוקק הישראלי נתן את דעתו לבעיה זו וייחד לה את הסעיפים 14 ו-15 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, שני סעיפים הבאים לפטור את המעביד מתשלום פיצויי פיטורים במקרים כמפורט בהם. 5. כעולה מסעיף 14 לחוק (שהובא כלשונו בסעיף 4 שבחלק 1 דלעיל) אין המעביד פוטר את עצמו מתשלום פיצויי פיטורים, בשל כך בלבד שהוא משלם תשלום לקופת תגמולים או לקרן פנסיה וכדומה. הקובע הוא שהתשלום הנ"ל נקבע כפוטר אותו בהסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד, ובמידה שנקבע, או שהתשלום אושר בצו על-ידי שר העבודה ובמידה שאושר. סעיף 15 לחוק עוסק בעניין "פיצויים וגמלת פרישה" כלשון הערת השוליים, וקובע כי - "היה עובד או שאירו זכאי על פי חיקוק לגמלה מן המעביד עקב פרישת העובד מהעבודה או מסיבה אחרת, תבוא הגמלה במקום זכותו לפיצויי פיטורים לפי חוק זה". 6. נפנה תחילה לסעיף 15, שמן הדין היה כי יחול על המקרה דנן מכוח הוראות סעיף 79 לחוקה המחילות על עובדי המערערת - והמשיב בכלל זה - את חוק הגמלאות (ראה סעיף 2(ג) בחלק 1 דלעיל), אלא שברור היה לשני הצדדים - בעת שנתקבל המשיב לעבודה אצל המערערת - כי מפאת גילו (58) לא יוכל לצבור 10 שנות שירות עד הגיעו לגיל 65. לפיכך נערך עמו הסדר מיוחד (ראה סעיף 2(ה) שבחלק 1 דלעיל), שתכליתו המעשית היתה "להתנות בעת קבלתו לשירות כי שירותו לא ישא זכות לגמלאות "כלשון סעיף 95 לחוק הגמלאות. וכך אירע, שבטרם נכנס המשיב לטרקלינו של חיקוק המזכהו "לגמלה מן המעביד עקב פרישת(ו)", מצא עצמו מחוצה לו. ומלכתחילה לא היתה לסעיף 15 לחוק פיצויי הפיטורים נפקות במקרה דנן. 7. הדרך בה נקט המחוקק בסעיף 14 היא השארת ההחלטה בידי הצדדים הנוגעים בדבר, שעה הם מנהלים משא-ומתן בדבר כריתתו או חידושו של הסכם קיבוצי, שיסדיר את מכלול הזכויות והחובות ההדדיות. זוהי שעת הכושר לשקול את משקלם הסגולי של פיצויי פיטורים לעומת שאר זכויותיהם של העובדים ואת מידת הנטל הכלכלי המוטל על שכמו של המעביד לפי מיגוון שיטות המימון הבאות בחשבון. ומה שנקבע בהסכם קיבוצי החל על המעביד ועל העובד, וכן מה שאושר בצו על-ידי שר העבודה, הוא הדין המחייב שנקודת מוצאו בסעיף 14 לחוק. כבר אמר בית-דין, בדיון מס' לב/3-21 [6], כי "המאפיין את דרכו של המחוקק בחוק פיצויי פיטורים הוא שהותיר קביעת נורמות מסויימות בתקנות, ונורמות אחרות הותיר להסדר בהסכמים קיבוציים, או שקבע כי הסכמים קיבוציים ידריכו ביישום החוק". סעיף 14 לחוק שייך לאותם הסעיפים בהם סמך המחוקק על קביעת נורמות בהסכמים קיבוציים או על הכרעתו האישית של שר העבודה. 8. כדוגמא ליישום הסעיף הנ"ל נביא הוראה מההסכם הקיבוצי הכללי בענף החקלאות, שאחד הנושאים המוסדרים בו הוא הקרן לפועלים חקלאיים, אותה קרן בה היה המשיב מבוטח במשך 10 שנים וממנה מקבל הוא פנסיה חודשית. סעיף 25 להסכם האמור, עניינו "קרן פנסיה", והרי לשון הפסקאות ה' ו-ו' שבו: "ה. כל עובד הקשור בקרן פנסיה ומגיע לפנסיה מינימלית יפרוש מהעבודה בהגיעו לגיל 65 - לגבר, 60 - לאשה, אלא אם שני הצדדים יסכימו אחרת. פרש מהעבודה - יקבל פיצויי פיטורין. ו. עובד שהגיע לגיל פרישה ויהיה זכאי לפנסיה מלאה בהתאם לתקנון הקרן - לא יהיה זכאי לפיצויי פיטורין." (ההדגשות לא במקור). הנה כי כן: לו המשיך המשיב בעבודתו כפועל חקלאי, במקום לעבור לשירותה של המערערת והיה פורש מעבודתו ביום בו פרש, היה זוכה בפיצויי פיטורים. ההיגיון שבהסדר, המשלב בחובו זכויות לפיצויים וזכויות לפנסיה, משתקף בהוראות פסקה ו' דלעיל, השוללות את הזכות לפיצויי פיטורים ממי שזכאי, בהגיעו לגיל פרישה, לפנסיה מלאה. 9. התייחסות מפורשת לפטור המעביד מהחובה לשלם פיצויי פיטורים, תמצא בכמה וכמה הסכמים קיבוציים. לדוגמא - בהסכם הקיבוצי הכללי מיום 28.12.1966, המסדיר את תנאי עבודתם של מוגבלים וקשישים, סעיף 7 (ד)(5) (קובץ ההסכמים הקיבוציים של וינטרוב ופסטרנק [8], סימן 11.6, עמ' 3), וצו ההרחבה מיום 29.9.1964, המרחיב את תחולת הסכם קיבוצי מיום 20.2.1964 בענף הבנייה פיצויי פיטורים, סעיף (4) שבתוספת לצו (שם [8], סימן 18.1, עמ' 39). 10. בא-כוח המערערת סבר, כי נועד משקל רב (ראה סעיף 6(ב) לחלק 1 דלעיל) לשילוב הוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים עם האמור בסעיף 77 לחוקה, וטען כי הדרך בה נהגה המערערת היוותה יישום נאות ושלם של המתחייב מקריאת שני הסעיפים גם יחד. 11. לא תמצא בסעיפים אלה - בנפרד או במשולב - כדי להועיל למערערת. עניין סעיף 14" התשלומים לקרן לפועלים חקלאיים לא בוצעו - לכל הדעות - תוך זיקה להסכם קיבוצי החל על שני הצדדים. בא-כוח המערערת אף טרח להדגיש, חזור והדגש, כי תחולתו של ההסכם הקיבוצי הכללי בענף החקלאות לא הורחבה על פי צו הרחבה, וטענה זו לא הועלתה בעלמא, כי אם תוך ידיעה צלולה שלו הורחבה תחולתו של ההסכם האמור על המערערת, עשוי היה המשיב לזכות בפיצויי פיטורים, מכוח סעיף 25(ה) להסכם, בתור עובד שפרש בגיל 65 עם פנסיה מינימלית (ראה סעיף 8 דלעיל). 12. אשר לסעיף 77 לחוקה, אין הוא מוסיף ולא כלום לגרסתה של המערערת. תוכנו (ראה סעיף 5(ג) שבחלק 1 דלעיל) מעיד עליו כי הסעיף התיישן ונשאר נטול משמעות. שני הסייגים שבו הוחלפו על-ידי הוראות מאוחרות שבחוק פיצויי פיטורים. החוקה נכנסה לתוקפה ב-1.2.1960 וחוק פיצויי פיטורים ב-1.1.1964. לפי הסייג הראשון אין לשלם פיצויים לעובד ש"קיבל את המגיע לפי חוק הגמלאות לעובדי מדינה, והסייג השני מתייחס לעובד שקיבל פנסיה מקופת פנסיה מצטברת". במקומם באים עתה הסעיפים 15 ו- 14 לחוק פיצויי פיטורים. 13. בא-כוח המערערת נאחז במילות הסיפא שבסעיף 77 לחוקה ("שקיבל פנסיה מקופת פנסיה מצטברת") בהן ראה משענת המאפשרת להישען על פסיקת בית-המשפט העליון, שצוטטה על-ידו (ראה סעיף 6(ב) שבחלק 1 דלעיל). 14. המערערת אינה יכולה להיוושע מאסמכתאות אלו. המשותף להן הוא כי בשלושת המקרים נתבעו פיצויי פיטורים בנוסף על הגמולים ששולמו על-ידי קופת גמל. בשניים מהם לא היו תשלומי המעבידים לקופת הגמל מאושרים על-ידי שר העבודה, בעת שנולדה העילה לפיצוי פיטורים. (בהמר' 360/66 [3] נעשתה המבקשת זכאית לפיצויי פיטורים כשישה חדשים לפני מתן הצו על-ידי שר העבודה; בע"א 638/68 [4] פורסם הצו כשבעה חודשים אחרי פטירת העובד, שמכוחו תבעו התלויים פיצוי פיטורים). במקרה השלישי (ע"א 705/69) [5] פוטר העובד שבועיים בלבד אחרי שנכרת ההסכם הקיבוצי. ברם אין חולקין שבעת הדיון המשפטי נרפאו והגלידו הפגמים, וההנחה היא כי נתאשרו בדיעבד תשלומיהם הקודמים של המעבידים, כהולמים את דרישות סעיף 14 לחוק. משקויימו, ולוא במאוחר, תנאי החוק המאפשרים לפטור מעביד מתשלום כפל, נועדה חשיבות משנית בלבד לשאלה, האם הצטברו בדיעבד תשלומי הפנסיה לסכום השווה לסכום פיצויי הפיטורים שהגיעו. 15. סיכומו של דבר: על השאלה אם המשיב זכאי לפיצויי פיטורים בנסיבות פרישתו מן העבודה, יש להשיב בחיוב. עבודתו הופסקה על-ידי עם הגיעו לגיל 65 (סעיף 7 (ב) שבחלק 1 דלעיל). העובדה שנערך בשעתו "הסכם פרישה" בין הצדדים כשלעצמה אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו, שכן הפרישה לא נועדה להתבצע במסגרת הסדר פנסיה, הפוטר מעביד מהחובה לשלם פיצויי פיטורים, מכוח הוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. תשלומי המערערת לקרן לפועלים חקלאיים לא היתה בהם ערובה - על פי הסכם קיבוצי או צו משך העבודה - כי טובת העובד שמורה ומוגנת במידה מירבית. ואכן לא שילמה המערערת לקרן הפרשות על חשבון פיצויי פיטורים ומאידך, הפנסיה המשתלמת יסודה גם בתשלומי מעבידים אחרים. ואין זה מתפקידו של בית-דין לעבודה לשמש שמאי להערכת גובה התשלומים ששולמו על פי הסכם פרישה שנערך שלא בעזרת הכלים המיוחדים שהמחוקק הועיד לכך. העולה מן האמור הוא כי תחת מטענה של "הסכם פרישה" נעשתה הפסקת עבודה המזכה בפיצויי פיטורים. אי לכך אנו דוחים את הערעור. המערערת תשלם הוצאות בסך -.250 ל"י ותכניס לקופת בית-הדין את האגרה הדחויה. חוזההסכם פרישהפרישה