א. הרקע וההליך 1. ביום 11.5.92 הגיש התובע תביעה נגד חברת אגרוס יצוא ויעוץ בע"מ (להלן: "נתבעת 1") ונגד בעליה ומנהלה יאיר רונן (להלן: "נתבע 2") בטיעון כי יש להרים את המסך בין החברה ובעליה - מנהלה. 2. בתביעתו דורש התובע לחייב את הנתבעים לשלם לו תמורת הזכויות הבאות: א. דמי תמריץ בסך -.DM) 856,592 בצירוף דמי הלנה) שמהווים אחוז אחד ממחזור העסקים בגין התקופה שבין יולי 1982 ועד נובמבר 1985, עת הועסק ע"י נתבעת 1 בסוכנותה בגרמניה, וכן בגין התקופה שמנובמבר 1985 ועד ספטמבר 1991, עת הפכה הסוכנות לחברה בע"מ, בשם "אגרוס אקספורט וייעוץ המבורג ‎"G.M.B.H (להלן: "התאגיד") בה פעל כמנהל עסקיה. ב. פנסיה תקציבית מתאריך 7.11.89 (לחלופין מיום 16.9.94 - עת יגיע התובע לגיל 65) ועד הגיעו לגיל 75 (התובע הינו יליד ספטמבר 1929). לחלופין תשלום פיצויי פיטורין כחוק (בצירוף פיצויי הלנה כחוק). 3. בכתב ההגנה טענו הנתבעים כדלקמן : א. חוסר סמכות של בית הדין לדון בתביעה זו היות ועליה להתברר במקום מושבו ועבודתו ופעולתו של התאגיד (בהמבורג), ומשכך על התביעה להמחק. ב. התובע הגיש תביעה שכנגד בבית המשפט בהמבורג ובה נתבעו אותן עילות. ג. נתבעת 1 היא רק אחת מבעלי המניות של התאגיד בו הועסק התובע ולנתבע 2 אין מעמד בו. ד. אין ולא נתקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע ומי מהנתבעים. ה. התובע משך מהתאגיד כספים לכיסו הפרטי והדבר התגלה בביקורת שנעשתה בספטמבר 91'. ו. בעקבות האמור הגיש התאגיד תביעה נגד התובע בינואר 92' להשבת הכספים. ז. התובע התפטר מהתאגיד ב-26.9.91. 4. ב-14.1.93 התקיים דיון בפני כבוד הרשמת בן-יוסף (כתוארה אז) בו התבקשה דחיית מועד הדיון נוכח בקשת הנתבעים למחיקה על הסף. יצויין כי התיק נקבע לשמיעה בפני מותב בראשות כבוד השופט א. ברוך, ומשפרש, נקבע לשמיעה בפני מותב זה. 5. ב-3.11.96 ניתנה החלטה ולפיה נדחתה הבקשה לדחייה ו/או למחיקת התביעה על הסף. 6. הצדדים הגישו תצהיריהם, העידו הם בעצמם ועדים מטעמם ואת טענותיהם סיכמו, לבקשתם, בכתב. לאחר עיון בתיק על כל תוכנו - ניתן פסק הדין. ב. ההכרעה 1. חלות ההסכם - ביולי 82' נחתם בין התובע לנתבעת 1 הסכם (להלן : "ההסכם"), לפיו התובע יועסק כסוכן עצמאי שייצג את הנתבעת 1 בגרמניה ובארצות הסובבות אותה, מתוך מגמה להרחיב ולפתח יצוא הסחורה של הנתבעת 1. סעיף 14 ג' להסכם קובע : "בנוסף לאמור עד כאן תשלם אגרוס ליונגר סכום השווה ל-1% מסכום כל ההזמנות אשר יומצאו ע"י יונגר לאגרוס ויבוצעו על ידה וזאת רק לאחר ביצוע הזמנות בסך $500,000 שלא יזכו את יונגר בתשלום 1% כאמור לעיל. סכום זה ישולם ליונגר בסוף שנת ההסכם בסכום אחד". התובע טוען כאמור לזכאותו ל-% מכל ההזמנות, כאמור בסעיף 14 להסכם, ובמידה ולא תיעתר תביעה לתשלום פנסיה, דורש הוא פיצויי פיטורין כחוק, בצירוף פיצויי הלנה כחוק. לצורך הכרעתנו בעניינים אלה, עלינו לבחון קודם לכל אם הועסק התובע עפ"י הסכם זה עד ספטמבר 91', עת הפכה הסוכנות לחברה גרמנית. סעיף 8 להסכם קובע : "תוקף הסכם זה הוא לתקופה של 12 חודש מתאריך יציאתו של יונגר לחו"ל בהתאם להתחייבותו לפי הסכם זה, אשר לא יהא מאוחר מיום 18.7.82". סעיף 9 להסכם קובע : "...מוסכם בין הצדדים כמו כן כי באם לא תינתן ע"י אחד מן הצדדים הודעה, 2 חודשים לפחות לפני תום תקופת ההסכם, על כוונת הצד המודיע לסיים את ההתקשרות בין הצדדים עם תום תקופת ההסכם, יוארך תוקף ההסכם אוטומטית, ללא שינוי בתנאים לתקופה נוספת של 24 חודש". לטענת התובע ההסכם חל על כל תקופת שהייתו בגרמניה (ס' 6 לתצהירו) מכח סעיף 9 להסכם לפיו ההסכם יוארך אוטומטית למשך 24 חודשים נוספים, דהיינו, הוארך מיולי 83' ליולי 85'. באין הודעה אחרת וכן מכוח שיחה שנערכה לאחר שהתאגיד נוסד, בין נתבע 2 ורו"ח מהמבורג לבינו ובה נקבעו המשך תנאי עבודתו, ואף הושג סיכום לפיו ההסכם ימשיך לעמוד בתוקפו (ס' 28 לתצהיר, עמ' 29 לפרוטוקול ש' 20-23). לטענת הנתבעים ההסכם הוארך עד 84' עת נרשם, לפי חוקי גרמניה, סניף של הנתבעת 1 אשר פעל מס' חודשים עד לרישומה של חב' עצמאית (התאגיד) בה מונה התובע כמנהל יחיד ולפיכך ההסכם לא חל על הסניף הזמני ולא על התאגיד (ס' 6 (א), (ג) לתצהיר נתבע 2). עם הקמת הסניף, ולאחר מכן עם רישום התאגיד, היו לתובע סמכויות החלטה רחבות, לרבות גובה משכורתו והעלאות שהוסכמו רטרואקטיבית ע"י בעלי המניות של התאגיד (ס' 7 ו-8 לתצהיר). בחקירתו מעיד נתבע 2 (עמ' 77-76 לפרוטוקול) כי החוזה הוארך ב-83' לפי מיטב ידיעתו, בע"פ בשנה נוספת עד יולי 84', ועם תום ההסכם התובע לא שאל והנתבע לא ענה - (ואז) סוכם להקים את החברה וכך זה נעשה. לגבי התקופה שמיולי 84' עד נובמבר 84' (מועד הקמת הסניף) - לא היה ואקום אלא ההסכם הוארך מתוקף השארתו באותו מצב. בהמשך מעיד נתבע 2 כי עם הקמת הסניף הוא שמימן את הוצאותיו של התובע ולא נכון שבקטע זמן זה המשיך לשלם את אותם הסכומים כמתחייב מההסכם, אך אין בידיו נתונים (עמ' 80 לפרוטוקול). לאור העדויות ונוסח ההסכם הגענו למסקנה כי בעת עריכת ההסכם, כוונת הצדדים הייתה שהתובע ייצג את הנתבעת 1 בהמבורג לתקופה מוגדרת. אין סעיף המדבר על הארכה אוטומטית מדי שנתיים, כנטען ע"י התובע, אלא מצוין במפורש שההסכם יוארך לשנתיים נוספות באותם התנאים. כמו כן, מטרת ההודעה המוקדמת בת חודשיים, כמשתמע מהסעיף, הייתה לצורך סיום ההתקשרות בין הצדדים ללא כוונת המשך מכל סוג שהוא. אלא כפי שעולה מהעובדות, עם הזמן השתנו מטרות הנתבעים והוחלט על שינוי מבנה הפעילות בגרמניה, כך שתתבצע מתוך סניף של נתבעת 1, שיוקם ויירשם לפי הדין בגרמניה, ובהמשך, במסגרת חברה עצמאית שתוקם. קיים הבדל מהותי בין סניף של חברה שמוקם באזור כלשהו ובין חברה בעלת יישות משפטית נפרדת הכפופה (גם היא) לדיני המקום בו היא רשומה ופועלת כחברה, לרבות ניהול חשבונותיה וספריה. סניף נחשב כחלק מחברה שהתכוונה לפרוס את פעילויותיה ומנוהל כשלוחה או כידה הארוכה וכל תקציביו ופעילויותיו מתבצעים באמצעות ובהנחיית מטה החברה. במקרה נשוא תביעה זו הוקם סניף כשלב ביניים עד להקמת גוף משפטי אחר. אולם תהא הסיבה להקמתו אשר תהא, ייצוג נתבעת 1 באמצעות הסניף אינו משנה את מהות מטרת שליחתו של התובע לגרמניה ואינו משנה את העובדה כי התובע ממשיך לייצג את הנתבעת 1 שם. לפיכך, נראה הגיוני שההסכם הוארך אוטומטית בשנתיים נוספות באותם התנאים, למעט שינויים הנובעים מעצם עבודתו במסגרת סניף ויש להניח, שגוררים הם, גם אי-אלו שינויים בתנאים המקוריים הרשומים בהסכם. לא נראה לנו שאלו שינו את התנאים העקרוניים עליהם מבוסס ההסכם, שלדעתנו נותר בתוקף לרבות החובות והזכויות המפורטים בו. נתבע 2 מעיד בעצמו כי הסניף היה הזרוע הארוכה של תל-אביב ולשאלה אם סניף המבורג המשיך לשלם - ענה כי זה המשך החוזה (עמ' 79 לפרוטוקול). לאור האמור, מגיעים אנו למסקנה שההסכם הוארך אוטומטית בשנתיים נוספות - עד יולי 85', לרבות במשך מספר החודשים מתאריך זה ועד נובמבר 85', בו הוקמה חברה עצמאית - "התאגיד". מקובל עלינו כי הקשר בין הצדדים שהיה חם וקרוב, לא היה אלא המשך הקשר הקודם למרות שלא היה מסמך בכתב הקובע זאת, אך גם לא היה מסמך הקובע אחרת. מכל מקום, לא הוכח בפנינו הסכם אחר על תנאיו. רק הגיוני הדבר שכאשר נותר מספר מועט של חודשים עד לשינוי מהותי במבנה הקיים וכאשר קשר בין שולח ושלוח מבוסס על אמון, לא יתנו הצדדים דעתם להיבט הפורמלי ולצורך לעגן בכתובים שינוי מסוג זה, לטווח קצר יחסית. כפי שהבהרנו, הסכם אחר לא הוכח, ומשכך רואים אנו בהסכם את הסדר התנאים במשך שתי התקופות הראשונות עד להקמת התאגיד. ההסכם הגיע לסיומו לאחר תום תקופת ההארכה ומספר חודשים נוספים אח"כ כאמור לעיל. כאן ראוי לציין כי התקופה שבגינה הוגשה התביעה נחלקה לשלושה : 1. התקופה הראשונה הייתה בין יולי 82' ועד נובמבר 84' כאשר התובע ייצג את נתבעת מס' 1 בגרמניה (בגין תקופה זו לא נדרש תשלום). 2. התקופה השניה ביולי-נובמבר 84' כאשר נרשם סניף של נתבעת 1 בהמבורג, אותו ניהל התובע. 3. התקופה השלישית הייתה מיד בהמשך, דהיינו מיולי-נובמבר 85' ועד ספטמבר 91' כמנהל עסקים של התאגיד - דהיינו חברה עצמאית אשר לנתבעת 1 מניות בה. סעיף 9 להסכם אינו מחייב הודעה מראש כאשר הכוונה לסיים את תוקף ההסכם בתום 24 החודשים הנוספים והודעה כזו, ככל הנראה, אכן לא נמסרה אולם ברור כי הצדדים היו מעונינים בהמשך הקשר ולפיכך עם הקמת התאגיד הוחלט על פעילותו של התובע כמנהל יחיד של התאגיד. תפקיד שכזה משנה את מטרת ההסכם, את מעמד התובע ואת תנאיו. כפי שעולה מתצהיר התובע בעצמו, שונה שכרו ועלה משמעותית (ראה עמ' 43 שורה 12 לפרוטוקול), ממועד זה שכרו שולם ע"י התאגיד (עמ' 40 שוררות 19-20 לפרוטוקול). עד מטעם התובע, יעקב סתתי, העיד שאחרי שנת 85' הודיע נתבע 2 שהגיע להסכם עם התובע שהעמלה תהיה על הרווחים ולא על המחזור (עמ' 22 שורות 17-14 ו-22 לפרוטוקול), גם עדות זו מעידה על שינוי מהותי בהתקשרות. התאגיד הינו גוף משפטי נפרד שהוקם ופועל עפ"י חוקי מדינת גרמניה. התקשרות של התובע עם התאגיד היתה באמצעות נתבע 2, בעל ענין בתאגיד וזאת עפ"י הכח שניתן לו ע"י בעלי המניות בתאגיד. אין חולק כי להתקשרות זו לא ניתן ביטוי בכתב, ואף לא הוכח בפנינו מהם תנאי ההתקשרות שנקבעו בין התובע לתאגיד. עם זאת, דבר אחד ברור מעדויות הצדדים בפנינו - אין מדובר בהארכת תוקף ההסכם. העובדה כי הנתבעת 1 הינה בעלת מניות בתאגיד וכי הנתבע 2 מעורב בניהולה ובניהול בעלת המניות האחרת - ובהכרח בעל דבר בתאגיד - אינה יוצרת מחוייבות משפטית אחרת. ההסכם שהושג בין התובע לתאגיד הוא הסכם שפרטיו ותנאי במלואם לא הוכחו בפנינו ואף אין אנו יודעים מתי והיכן נקשר. אך ברור מהעדויות כי התובע והתאגיד נקשרו בהסכם - ולנו די בכך! ודאי כי עפ"י התנהגות הצדדים - נהגו הצדדים (שם) עפ"י הסכם שהושג ביניהם וכך במשך שנים, עד להפסקת הקשר ביניהם. ומה לנו יותר מהעובדה כי התובע סבר כי זכאי הוא לעמלה כאמור מהתאגיד, מתביעתו הוא בגרמניה (ראה אמצע עמ' 4 לנ/4) לפיהם תובע הוא "השתתפות ברווחים בסך אחוז אחד על כל המכירות של אגרוס המבורג שמומשו דרכו, היינו, -.1,581,924 DM ומתוכם תובע הוא סך -.DM 500,000, לאחר שקיבל חלקית תשלומים. לא הוכח בפנינו כי בפועל, נהגו הצדדים עפ"י ההסכם עד לשנת 1991, אלא לכל היותר התובע והתאגיד נהגו עפ"י הסכם, שתנאיו יתכן ודומים הם לתנאי ההסכם. משכך - התביעה היחידה שיכול שתהא רלבנטית בפנינו בהקשר לאחוז, מתייחסת לתקופה עד להקמת התאגיד, שכן בכל ענין ודבר לאחר שהוקם התאגיד - נותק הקשר המשפטי בין התובע למי מהנתבעים, וקיים היה - בלבד - קשר בין התובע לתאגיד. העובדה כי הוראות אם ניתנו לתובע כמנהל התאגיד, ניתנו ע"י הנתבעת 1 או ע"י הנתבע 2, גם אם הוכחו - אין בהן דבר כדי לשנות הקשר המשפטי! לאור כל אלה - משלא שוכנענו מטענות התובע ביחס לתחולת ההסכם - נדחות טענותיו בהקשר זה. 2. העמלה - כפי שקבענו לעיל, חל ההסכם בין הצדדים לתקופה שעד הקמתו של התאגיד. מעת שהוקם התאגיד הקשר המשפטי בין התובע לתאגיד הוא בלבד החל עליו. פרטי-פרטיו של קשר זה לא הובאו בפנינו, ובדין, משאין מדובר בנושא שבסמכותנו. ראה גם ההפרדה שעושה התובע עצמו בענין זה בתביעתו (סעיף 9, תצהירו ס' 8). באשר לתקופה הראשונה והשניה כמוגדר לעיל - בשונה מהאמור בהסכם, לפיו זכאי התובע לאחוז מסך כל ההזמנות שיומצאו על ידו לנתבעת 1, ושיבוצעו על ידה, ובניכוי $500,000, וסכום זה ישולם בסוף שנת ההסכם. דהיינו, גם לשיטת התובע, זכאי הוא ל-% מההזמנות שהמציא לנתבעת, מדובר בהתחשבנות שנתית. אין הגיוני בעינינו ולא כך התרשמנו כי התובע, איש עסקים ובעל ידע עסקי לא מבוטל, שידו בכל, יעבוד עד שנת 1991 כשטרם קיבל כל המגיע לו בשנים 84' ו-85', וללא כל טרוניה. מכל מקום לא הופנינו - באופן מתמיה ביותר - לדרישת העמלה במהלך כל התקופה, ולו לשיטתו ב-91'! ועוד - אף התובע עצמו יודע כי מרגע שנוסד התאגיד (ויתכן אף כי זה המצב מרגע שנוצר הסניף) היה מקום להסכם חדש, והוא מעיד כי עם היווסדו נעשה הסכם בינו לבין התאגיד, בנוכחות רו"ח של התאגיד. תנאי הסכם זה לטענתו - כתנאי ההסכם. כך או כך, שלא ברצונו, מאשר הוא כי אכן הגיע עם התאגיד להסכם! עוד ראוי להזכיר כי לפי לשון ההסכם, נאסרה על התובע פעולה עבור גורם אחר כלשהו - מחד, ומאידך - ההארכה האוטומטית התייחסה אך ורק לתקופה נוספת של 24 חודש, לאחר תום ההסכם. הענין יותר מתמוה, ולטעמנו עד כדי שהוא שומט הקרקע תחת דרישתו. ראוי לזכור עוד כי התביעה הוגשה ב-5/92, ממילא התביעה התיישנה ביחס לכל תביעה שקדמה ל-6/85! משטוען התובע כי ב-7/85 נרשם התאגיד ומשס"כ זכותו עפ"י ההסכם היא עד למועד הקמת התאגיד, ולאור הוראת ההתיישנות - לכל היותר יכול התובע להיות זכאי מ- 6/85. יתר על כן, ובהתעלם מכל המכשולים האחרים העומדים בדרכו - התובע לא הוכיח מהן ההזמנות שהמציא לנתבעת 1 ומה מהן בוצע, כמתחייב מסעיף 14 להסכם. המספרים בהם נוקב הוא הם "מחזורים", וההבדלים גדולים (אף כי תאורטית יתכן מצב בו כל ההזמנות היו הזמנות שהביא התובע). יתר על כן, לא מצאנו בחשבונו של התובע הפחתה שנתית של סך $500,000. - די בכל אלה, לטעמנו, לדחיית תביעתו בעילה זו. עם זאת, נזכיר כי התובע טען בעדותו כי הסכומים הנקובים בסעיף 8 לתצהירו, אינם כוללים עסקאות שלא הוא טיפל בהם, אך מעדות עד התובע מר רוזנפלד עולה כי רוב הלקוחות נמצאו ע"י התובע - משמע לא כל הלקוחות, וודאי לא כל ההזמנות, הומצאו ע"י התובע. משכך, לא ענו על ההגדרה בהסכם. יתר על כן, תמוה כי התובע מתעלם לחלוטין מהעסקאות בשנים 82' - 84', לגביהן אין הצדדים חלוקים כי עפ"י ההסכם זכאי הוא לעמלה. אף כי תמוהה משהו עמדת הנתבע 2, כי לא מצא אסמכתאות להעברות לתובע - אין עליו כל חובה להציג העברות לתקופה 82' - 84' (עמ' 90 - 91 לפרוטוקול), שכן, ממילא אין התובע עותר לסעד כלשהו בגין תקופה זו. מה גם, שאין בפנינו תביעה למתן חשבונות כלל (ודאי לא לשנים 82' - 84'), אלא תביעה לסכום קצוב עפ"י נתונים מדוייקים, שהיו ככל הנראה בידי התובע כשהוא טוען להם (עד לרמה של DM) 1 ומונה אותם. בפנינו ראיה מוצקה כי לא נשללה מהתובע כל גישה למסמכים במהלך השנים, עד כדי כך שהוא אף מחזיק במאזן התאגיד! ראוי לזכור עוד כי אף התובע התקשה להפריד בינו לנתבעת או לתאגיד בעבודתו בגרמניה, וכך מדבר הוא בלשון "החברה זו אני". לכך יש להוסיף כי התובע מאשר כי קיבל סכומים מסויימים, ועדותו בהקשר זה אינה מדוייקת ואינה בהירה. אם אמר בתצהירו כי בשנים 85' - 86' קיבל $18,000, ולאחר מכן DM 40,000 וכן סכום של DM - 132,000 אמירה שאף היא אינה מפורטת דיה לטעמנו - שינה טעמו בעדותו למועדים שונים. אלא והעיקר - התובע נמנע, משום מה, להתייחס לשנים בגינן קיבל הסכומים הנטענים על ידו, כמתייחסים לעסקאות משנים מסויימות. לאור כל אלה - משהתובע לא הרים הנטל המתחייב - נדחית תביעתו בעילה זו. 3. רואים אנו להעיר כי בשנת 82' חתמו הצדדים, דהיינו, התובע עם הנתבעת 1 על הסכם לפיו שימש התובע סוכן עצמאי שלה בגרמניה. הסכם זה, על פניו, לא יצר כל מחוייבות משפטית של הנתבע 2 כלפי התובע. לא הוכחה בפנינו אף כל עילה היוצרת מחוייבות משפטית של הנתבע 2. יתר על כן, במועדו ועפ"י נסיבותיו, ועפ"י הדין הנוהג בתקופה הרלבנטית - מעמדו המשפטי של התובע היה סוכן עצמאי ולא היה מוכר כעובד של הנתבעת 1, ודאי לא של הנתבע 2. עבודתו לאחר מכן במסגרת התאגיד צריכה להבחן ואף נבחנה ע"י ביהמ"ש הגרמני, עפ"י חוקי אותה מדינה. כך גם הפסקת העבודה בין הצדדים, מכח ההסכם לא נושאת זכויות וחובות מכוח חוקי העבודה, לא ב-85', ודאי לא ב-91', משקבענו כי ב-85' נסתיים הקשר המשפטי בין התובע לנתבעים, ומשקבענו כי אין עסקינן ביחסי עבודה. עוד ראוי להעיר כי התובע טוען, למעשה, טענה שהיא בבחינת תרתי דסתרי - מחד, טוען הוא למחוייבות הנתבעים עד 9/91. מאידך, בתביעתו תובע רק מ-1.7.84, וטוען כי הסניף בגרמניה הוא ששילם את דמי הביטוח הסוציאלי עבורו. עוד רואים אנו להעיר כי עדות התובע היתה לא מדוייקת, לא עניינית, מבולבלת, ולא התרשמנו מאמינותה. נציין עוד, כי איננו יכולים לומר כי עדות הנתבע הייתה מדוייקת יותר - אלא שהייתה ברורה. עוד נציין כי ככל הנראה השנים בהם מנהלים הצדדים סכסוכים משפטיים שונים ביניהם - לא הוסיפה לדיון בעדויות ולרלבנטיות השאלות והתשובות. 4. הסכם פנסיה - מעניין לציין כי בתביעתו טוען התובע כי ב-7.11.89 התחייבו הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לו פנסיה תקציבית בשיעור 60% ממשכורתו החודשית האחרונה. התובע אינו מציין כי מדובר במסמך בכתב, ואף לא טרח לצרפו כמתחייב מהיותו מסמך מהותי. גם ברשימת הפלוגתאות שהגיש התובע (1.3.94) נוסחה הפלוגתא באופן כללי (סעיף 11) - "האם זכאי התובע לתשלום פנסיה מן הנתבעים או מי מהם". שוב - אין אזכור מסמך מהותי. המסמך "נחשף" לראשונה במצורף לתצהיר (ס' 37, נספח יב', להלן: "הסכם הפנסיה"). לכאורה, מדובר בהתחייבות משפטית ויש לבחון אם חלה היא ועל מי. התובע טוען בתצהירו כי מסמך זה מוכיח שההסכם משנת 82' עמד בתוקפו גם לאחר שנת 85' וכי ההתחייבות היתה לשלם לו פנסיה תקציבית מתל-אביב (ס' 37.2 לתצהיר). בעדותו, טוען התובע שההתחייבות לשלם את הפנסיה הייתה של הנתבעים (ולא של התאגיד). והראיה היא שהנייר עליו כתב נתבע 2 הוא טופס של נתבעת 1 וכן רשום בשקלים (עמ' 63 שורות 17-18 ו-25). לעומתו, טוען נתבע 2 בתצהירו, שעל אף שהציע לתובע הסדר פנסיוני בהתחשב בגילו המתקדם, הרי כוונתו הייתה שהתאגיד יישא בתשלומים (ס' 27 לתצהיר). הנתבע 2 גם העיד כי נתבעת 1 לא התכוונה לשלם לו את הפנסיה. ההתחייבות נרשמה על נייר נתבעת 1 - כי זה מה שהיה ברשותו (עמ' 91 לפרוטוקול). בנוסף העיד, כי התובע ביקש לפרוש כעבור שנתיים וכי כשיפרוש לא יהיה לו סידור פנסיוני, ואמר שאין לו סידור, ומתוך רצון לעשות משהו לטובתו, נכתב נספח י"ב - אך מי שאמור היה לשלם היה התאגיד (עמ' 92 לפרוטוקול). לטענתו, ראה עצמו רשאי לחייב את התאגיד לשלם, מתוקף היותו נציג בעלי המניות בתאגיד. אין חולק כי הנתבע 2 היה הדמות הדומיננטית בקבוצת החברות. כך טוען התובע, וכך עולה מהחומר שבפנינו. משכך - אין חולק כי היה יכול לחייב התאגיד, במובן זה שהסכמתו הייתה מכובדת ע"י התאגיד, והרי הסכמתו חייבה התאגיד לגבי תנאי העסקתו של התובע בתאגיד. מדובר בפתרון שהנתבע 2 סבר כי הוא נכון כדי לסייע למי שקשור בקבוצה ומסייע להתפתחותה. ככל העולה מהעדויות בטרם "התפוצצה" מערכת היחסים בין כל המעורבים - חשו התובע והנתבע 2 כי בקשר חברי עסקינן, ובאופן טבעי בקשר המבוסס על אמון חברי, אין הצדדים מקפידים בפורמליות, ודאי לא פורמליות משפטית. כך אין התובע רואה קושי בכך שהנתבע 2 לא חתום על "הסכם הפנסיה", וכי אף הוא עצמו לא חתום עליו. שמא, לטענת התובע עסקינן בהתחייבות מותנית? - מנגד גם הנתבע אינו טוען כי "הסכם הפנסיה" לאו הסכם-הוא משאינו חתום ע"י מאן דהוא, אלא טוען שאין לקיימו מסיבותיו. אין ספק כי מדובר בהסדר המיטיב עם התובע, ואין הוא אלא תומך בעמדת הנתבע 2 כי חש חברות כלפי התובע והיה מוכן לסייע לו בעת פרישתו, ומתוך צפיה כי התובע ימשיך לשרת את הקבוצה עד לעת פרישתו. נבחן איפוא את תנאי הסכם הפנסיה : * ההתחייבות אף שנושאת את שמו של הנתבע 2 ונכתבה על נייר הנתבעת 1 - דוקא מתוכנה מקבלים אנו עדות הנתבע כי הייתה התחייבות של התאגיד. ההתחייבות ניתנה במועד בו, זה מכבר, היה התובע מועסק ע"י התאגיד. משכך "החברה" היא התאגיד ולא הנתבעת 1, ודאי לא הנתבע 2. אין ספק כי בשלב זה לא קיבל התובע משכורת מהנתבעת (סעיף 2 להסכם הפנסיה). משנקבע כי ההתחייבות לביצוע היא בארץ, בשקלים לח-ן בנק בישראל - אין זאת כי אם מדובר בהתחייבות התאגיד, שאחרת לא היה צורך באמור, שכן אם פורש התובע מהנתבעת, זו הרי יכולה לשלם בשקלים ובח-ן בישראל (עפ"י חוקי המט"ח דאז), וממילא לא היה כל צורך בהתעסקות בנושא זה ב"הסכם הפנסיה". * האם נמלאו תנאי ההסכם - בסעיף 1 נרשמה התחייבות ברורה - עם פרישת התובע בהגיעו לגיל פרישה. אין חולק כי התובע ב-9/91 לא "פרש", ולא הגיע לגיל פרישה. מדובר בהפסקת עבודה, שאיננה לאחר מצוי שנות העבודה, ובודאי היתה בטרם הגיע התובע לגיל פרישה, שכן היה אז בן 62 (סעיף 38.4 לתצהירו), כך עולה אף מסיפא סעיף 1. דהיינו, כוונת המתחייב הייתה ליתן פנסיה - כשהתובע (אם) יפרוש בהגיעו לגיל פרישה או לאחר הגיעו לגיל פרישה. * ברור גם כי ההתחייבות התייחסה להפסקת עבודה שיזום התובע, ובלבד שהגיע לגיל פרישה (דהיינו, ימשיך בעבודתו הלאה לאחר 89', בהיותו בן 59, עוד 6 שנים לפחות!). * משתשלום הפנסיה נקבע במקום פיצויי/תגמול פרישה - ברור כי כוון למקרה של פרישה בהגיעו לגיל פרישה (שאחרת אין זכאות לפיצויי פרישה אלא בגיל פרישה) לאור כל אלה, עפ"י ההסכם עצמו לא היה התובע זכאי לקבל מהתאגיד "פנסיה תקציבית" כאמור בהסכם הפנסיה. * מעבר לכך - משמדובר בהתחייבות התאגיד, היה ראוי כי תבחן עפ"י החוק החל על התאגיד, והחוק החל על התובע בעת שניתנה ההתחייבות, דהיינו, החוק הגרמני, אף כי כאמור התשלום אמור היה להתבצע בארץ, בשקלים ולחשבון בנק הארץ. * לכך יש להוסיף העובדה כי הסכם הפנסיה הוצג עפ"י נסיבות עסקיות/נאמנויות עסקיות וקשרי עבודה בין התובע לקבוצה. נדמה כי אין צורך להכביר מילים בסוגיה כי לו ידע התאגיד כי התובע "מושך" בכספיו, או לו ידעו הנתבע 2 או הנתבעת 1 כי כך קורה (כפי שנקבע בגרמניה) - לא היה התאגיד מתחייב כלפי התובע התחייבות כאמור, כשלא הייתה לה כל מחוייבות קודמת (לא ביחסיו עם הנתבעת 1 ולא ביחסיו עם התאגיד ממנו כאמור תבע פוליסת ביטוח מנהלים (נ/4 עמ' 4). ממילא התחייבות התאגיד מותנית היתה גם בנאמנותו של התובע כעובד, ודאי כמנהל! * מעניין לציין כי אין ההסכם דן "בהפרשתו" של התובע מהתאגיד, דהיינו, הנוסח מבהיר - כי לא למקרה כזה נעשתה ההתחייבות! לאור כל אלה - משלא שוכנענו כי לתובע הסכם פנסיה עם מי מהנתבעים או כי יכובד בכל מצב ובכל תנאי - דין עתירתו זו של התובע - להדחות. 5. פיצויי פיטורין - התובע טוען בתצהירו כי ב-19.9.91 קיבל מכתב פיטורין, וביום 26.9.91 הגיש מכתב התפטרות מתפקידו כמנהל (ולא מעבודתו) בתאגיד. עוד טען כי פיטוריו היו שרירותיים, משיקולים פסולים, שכן לא היה מוכן לבצע הוראות בלתי חוקיות של הנתבע 2, לבצע מניפולציות פיננסיות ותרגילי מס בלתי חוקיים (סעיף 38 לתצהירו). * נעיר כי קבענו שבתקופה שמ-85' עבד התובע בתאגיד. ממילא, רק שם הייתה הפסקת עבודה שלו, שכן הקשר המשפטי בינו לנתבעת 1 נסתיים עם יצירת הקשר המשפטי עם התאגיד. * לא הוכחו בפנינו פיטורים שרירותיים ומשיקולים פסולים (גם אם הייתה רלבנטיות לטענה זו, שכן עוסקים אנו בגוף פרטי, ובגוף זר). * לא הוכחו בפנינו מניפולציות פיננסיות ותרגילי מס בלתי חוקיים. מניפולציות כספיות אינן דבר אסור, כל עוד הן עפ"י החוק. לנו לא הוכח כי הנתבעים או התאגיד עשו משהו שהוא אסור עפ"י החוק (בישראל או בהמבורג), או כי התובע נדרש ליטול בכך חלק. יתר על כן, הוכח ונקבע בביהמ"ש בגרמניה כי "מעשים אסורים" בכספים נעשו ע"י התובע, כלפי התאגיד. * אין לקבל טענת התובע כי הגיש התפטרותו מתפקידו כ"מנהל" ולא מעבודתו בתאגיד (במאמר מוסגר נעיר כי בכך מאשר התובע כי עבד בתאגיד! ולא רק שימש במנוי כמנהל) - לתובע לא היו שתי משרות בתאגיד - אחת כמנהל ואחת כעובד - כל משרתו ומינויו היו כמנהל עסקים, ובכך עסק בפועל ונשא בתואר זה, כשני גורמים שלובים. האמנם מצפה התובע כי נקבל עתה עמדתו כי "הועסק" בתאגיד רק כנושא התואר וכנעדר חובות? - לא כך הובהר בפנינו, ולא כך עולה אף מנ/4. * ביהמ"ש הגרמני קבע כי התובע "הפסיק את עבודתו כמנהל", וכי מאותה עבודה גם הורחק (עמ' 3 לנ/4) (ההדגשות הוספו). * בניגוד לאמור בתצהיר גילוי המסמכים של התובע, ובאופן מתמיה - ולא רק כנגד התצהיר - מחזיק התובע במאזן של התאגיד. נסיונו להתחמק מהסבר לענין זה מעורר אף הוא דרשנו. והרי התובע טוען כי מהפסקת עבודתו לא ניתן לו להכנס למשרדו בתאגיד ולקחת מסמכים. עמימות תשובותיו ונסיונותיו להתחמקות ממתן תשובות ענייניות וברורות - אף הוא מטיל צל כבד על נאמנותו למעבידו (מי שלא יהא). * על אף נסיונו להתחמק גם בענין זה, הוכח בפנינו כי התובע מעורב היה (שלא לומר יותר מכך) בהקמת עסק, בזמן בו עבד בתאגיד (לדבריו הוא!). המדובר בחברה שעסקה בתחומים דומים לתחומי עיסוקו בנתבעת ובתאגיד, ושלו לדבריו לא היה חלק בחברה, אך באורח פלא כתובתה הייתה בביתו, והוא מסתבך ומוסיף: "כשיסדנו את זה הכתובת הייתה בביתי... רציתי לעשות עסקים בגרמניה" (עמ' 52 שורות 24-29) - האמנם בעסק שאינו קשור בו עסקינן?! ובל נשכח שבהוצאותיה של אותה דירה נשא התאגיד, בו ביקש התובע להתחרות, תוך כדי שהוא עובד בו! והרי הוא הוא מנהל העסקים של התאגיד והיחיד היכול לחייבה ולזכותה! - נדמה כי אין צורך להכביר מילים בענין זה כדי לומר כי די באלה כדי לשלול פיצויי פיטורין, אף לו קבענו כי התובע היה זכאי להם. מעניין לציין כי משעומת עם רישומי התאגיד, ער הוא לסעיף בדבר חוב עובדים במאזן 90', אך לא ידע לציין כמה מחוב זה הוא חובו. - מעניין, שכן אין הוא מכחיש חובו. ועוד מעניין, שכן הוא-הוא מנהל העסקים ולו החובות המשפטיים עפ"י הדין. יש כאן לטעמנו - לכל הפחות - אי שמירה על נאמנות וטוהר מידה מחוייבים. * כאמור אין בפנינו תביעה כנגד התאגיד. גם לו סברנו כי מדובר בהתחייבות מי מהנתבעים, נוטים היינו במקרה זה ובנסיבותיו לקבוע שלילה מוחלטת של פיצויי הפיטורין. דרישת נאמנותו לקבוצה כולה היה בה די לטעמנו. נזכיר עוד כי במכתב התאגיד מ-19.9.91 נרשם במפורש כי הפסקת העבודה נובעת מאי סדרים משמעותיים בחשבונות התאגיד. אין חולק לטעמנו כי מכח חובת תום הלב בקיום הסכם, ומכח חובת הנאמנות שחב עובד למעבידו - לו הייתה חובה כלשהי על מי מהנתבעים - הייתה נשללת לאור האמור. * אין ולא יכול להיות ספק כי התובע פוטר ע"י התאגיד - ממילא לא קמה לו כל עילה כנגד מי מהנתבעים. * די בקביעות ביהמ"ש בגרמניה (נ/4) ביחס למעשי התובע כדי לשלול זכאות ולהצדיק פיטורין. * אין צורך גם להזכיר כי ודאי שהתובע לא היה זכאי לפנסיה לפי חישוביו, שכן לכל היותר זכאי היה לפי שכרו ולא לפי הטבות נוספות או כיסוי הוצאות שקיבל. לאור כל אלה - עילה חלופית זו - נדחית. 6. כללי - מבקשים אנו להתייחס לנושאים נוספים : * לא ברורה לנו טענת התובע כי לא הסכים להגשת פסה"ד בערעור (בגרמניה) (נ/4), במיוחד לאור העובדה כי פסה"ד בערכאה הנמוכה יותר (ת/1) הוגש בהסכמה. בכל הכבוד, פס"ד יכול שיהיה רלבנטי בהיותו חלוט, מה גם כי אף התובע הסתמך על הנאמר בו. * די בדברי התובע בעדותו (עמ' 40) ובתצהירו (ס' 32) כדי להוכיח כי את העמלות מ-85' קיבל מהתאגיד ולא ממי מהנתבעים. * התובע לא הוכיח בפנינו הסכומים הנתבעים, גם לא בעילת פנסיה/פ"פ - לא הוכח השכר, אלא רק נטען, ולא הובאה כל ראיה מוצקה. * התובע לא סתר עדות הנתבע 2 בביהמ"ש בגרמניה, עדות אותה צרף הוא עצמו (נספח י"ד לתצהירו, ראה עמ' 6 באמצע, עמ' 7). * משום מה מתעלם התובע מנספח ג' לתצהירו-הוא ממנו עולה כי מ-7/82 הועסק כמנהל עסקים של התאגיד, וכי מ-7/84 הנתבעת 1 שילמה זכויות סוציאליות עבורו, וכי מיולי 84', ובעתיד - ישולמו התנאים הסוציאליים ע"י התאגיד. כך גם מתעלם הוא מנספח ב' לתצהירו לפיו מאשר יועץ המס/רו"ח של התאגיד כי עד 19.9.91 הועסק התובע בשכר חודשי ברוטו של DM 6,500 וזכויות נוספות, ששולמו ע"י התאגיד! * גם לו ראינו הנתבעת 1 כמחוייבת לתובע, לא היינו רואים את הנתבע 2 כחייב כלפיו. הנתבע שימש כמנהל הנתבעת 1, כבעל מניות, או כשניהם. עסקיו הרחבים והמקיפים, אינם מענייננו, ואף לא מעניינו של התובע. העובדה כי שלט בכיפה או כי על פיו יישק דבר בחברות שבקבוצה - אף היא אינה יוצרת עילת חיוב עצמאית כלפיו. לא הונחה בפנינו קצה קצהה של ראיה ממנה ניתן ללמוד כי מדובר במחוייבות ישירה או מכח הרמת המסך. לא הוכח ערוב נכסים, לא הונאת נושים, לא פגיעה בתקנת הציבור, לא הפרת עקרון ההפרדה בין הגופים או שימוש לרעה בעקרון ההפרדה. * עוד נעיר כי התובע לא טען כי עם המעבר לעבודה בתאגיד - סוכם בענין זכויותיו קודם לכן. לאור כל אלה - נדחית התביעה. לאור קביעותינו לעיל קובעים אנו כי התובע ישלם לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך -.3,500 ש"ח בצירוף מע"מ. חוזההסכם פרישהפרישה