1. ההליכים בתיק זה עוסקים, בעיקרם, במשמעותה ותוצאותיה של "השעיתה" המתמשכת של התובעת. 2. לפנינו שתי תביעות אשר אוחדו. תביעתה של גב' מוזנה קאסם, מהנדסת במקצועה (להלן: "התובעת") - תיק סע. 39816-06-11, אשר קדמה לה בקשה לסעד זמני (כפי שיפורט בהמשך) ותביעתה של עיריית נצרת, רשות מקומית הפועלת מכוח פקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "הנתבעת") - תיק סע. 35562-01-12. 3. לאחר קבלת רשותו של בית הדין, תיקנה התובעת את כתב תביעתה המקורי. ואלו הסעדים שביקשה: א. ליתן צו הצהרתי קבוע כי היא עובדת הנתבעת לכל דבר ועניין וזכאית לאפשר לה לעבוד ולקבל שכרה מהנתבעת. ב. להצהיר כי השעייתה מחודש 5/2010 הנה בלתי חוקית, בטלה ומבוטלת ולהצהיר כי מכתב סגן ראש עיריית נצרת ניתן ללא סמכות והוא בטל ומבוטל ובכל מקרה פיטורי התובעת לא נעשו כדין. ג. לחייב את הנתבעת לשלם לה תשלום בגין שימוש במכשיר טלפון בסך כולל של 11,300 ₪. ד. לחייב את הנתבעת לשלם לה שכר עבודה בסך כולל של 25,562 ₪, כמפורט: בגין חודש 5/10 סך של 886 ₪, המשקף קיזוז של 33.5 שעות. בגין חודש 6/10 סך של 1975.15 ₪, המשקף ניכוי של 50% משכרה. בגין חודש 7/10 סך של 1481 ₪ , המשקף 56 שעות עבודה. בגין חודש 9/10 סך של 2720 ₪, המשקף ניכוי של הוצאות משתנות למשך 8 חודשים. בגין חודשים 4/11, 5/11, 6/11, סך כולל של 18,600 ₪. ה. לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצויי בסך של 100,000 ₪ בגין חוסר תום לב, הפרת חוזה עבודה, עגמת נפש ופיצוי בלתי ממוני. ו. לחייב את הנתבעת בסך של 60,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע. בנוסף, בגוף כתב תביעתה, בפרק הדן ברכיב הוצאות הטלפון ציינה, התובעת, כי הינה זכאית לפדיון חופשה של 47 ימים. 4. הנתבעת, בתביעתה, ביקשה: א. להכיר בכך שהתובעת התפטרה מעבודתה בנתבעת ולהצהיר כי לנוכח התפטרותה לא ניתן לראותה במעמד של עובדת וזאת, החל מיום 1/8/2010. ב. לחייב את התובעת להשיב לה התשלומים ששילמה הנתבעת בגין שכר עבודה בעבור תקופה בה לא עבדה בפועל ועד לחודש 3/2011, כולל; ולחייבה בהשבת שכר ששולם בטעות . ג. לחייב את התובעת להחזיר יתרת הלוואה. רכיב שסולק במהלך ניהול ההליך לפנינו. 5. מהלך הדיון התובעת עבדה בשירותי הנתבעת, בפועל, החל מיום 25/4/2003 (ת/5) ועד ליום 13/5/2010 - מועד בו הושעתה מעבודתה בנתבעת הוא המועד האחרון לעבודתה, בפועל. בחודש 6/2011 (כשנה לאחר השעייתה), הגישה התובעת, "בקשה למתן צו מניעה זמני (במעמד צד אחד)". במסגרת הבקשה האמורה ביקשה התובעת, בין היתר, כי ביה"ד יצהיר שהיא עובדת של הנתבעת לכל דבר וענין וכי השעייתה מעבודתה, בחודש 5/2010 אינה חוקית. ביום 5/7/2011 התקיים דיון בבקשה, בסיומו הסכימו הצדדים כי התיק יאוחד עם התביעה העיקרית. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה, בד בבד, עם קציבת מועדים בקשר להגשת כתב הגנה ולתצהירי עדות ראשית או תצהירים משלימים. לאחר שהוגש תצהירי עדות ראשית וכן תצהירים משלימים, היתה אמורה להתקיים, ביום 18/1/2012 ישיבת הוכחות. בפתח הישיבה, ולבקשת הנתבעת, לא התקיימה ישיבת הוכחות ותחתיה התקיים דיון מוקדם כאשר במהלכו נערך ניסיון ליישוב המחלוקות שבין הצדדים, ניסיון שלא צלח. במקביל (ביום 18/1/2012) הגישה הנתבעת את תביעתה, אשר בסופו של דבר אוחדה עם תביעת התובעת. בין לבין תיקנה התובעת את כתב תביעתה. בפתח ישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 19/3/2013 הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו להסדר דיוני, בסופו של דבר, נאות ביה"ד, ליתן לו תוקף של החלטה להסדר זה, רק לאחר שהוסכם על העובדות אשר יעמדו בבסיס פסק הדין. וזו היתה הסכמת הצדדים: "..פסק הדין (הן ביחס לתביעת העובדת והן ביחס לתביעת העירייה) יינתן על בסיס העובדות אותן סיכמנו עכשיו (בצירוף עובדות העולות ממסמכים) על סמך כל החומר המצוי בתיק לרבות סיכומים בצירוף מסמכים שנורשה להגיש [נצרף לסיכומינו, את המסמכים שצרפנו לתצהירים ולכתבי הטענות, הכוונה למסמכים שאנו מבקשים שייחשבו כחלק מהראיות. כאשר בעניין זה הובהר לנו כי נספחי התובעת הוגדרו בתחילת הפרוטוקול, כאשר ברור שגם המסמכים שהגישה הנתבעת לתיק (ככל שתתייחס אליהם בסיכומיה, יהוו חלק מהראיות בתיק)]. הצדדים פעלו בהתאם להסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה, עת הגישו סיכומיהם ולכן ניתן כעת פסק הדין. 6. להלן העובדות המוסכמות והרלוונטיות (כפי שהן עולות מהרשימה שנוסחה במהלך הישיבה מיום 19/3/2013 וכפי שהן עולות מהמסמכים שהוגשו ואשר ביחס לעצם הוצאתם לא היתה מחלוקת): א. התובעת, מהנדסת בהשכלתה, התקבלה לעבודה אצל הנתבעת שלא באמצעות מכרז אלא בעקבות פנייה של ראש העיר אל אביה, לבוא לעבוד בנתבעת כמחליפה. ב. התובעת החלה לעבוד בנתבעת בחודש 4/2003, כשבראשית דרכה אצל הנתבעת מונתה לתפקיד ממלאת מקום לחופשת לידה לתקופה של 3 חודשים, ושימשה כפקידת קבלה ומחליפה באגף ההנדסה - מחלקת רישוי מבנים. ג. בשל יציאתן של עובדות אחרות לחופשות לידה, החליטה הנתבעת להמשיך ולהעסיק את התובעת, אשר הועסקה באמצעות מהנדס העירייה גם בעבודה הנדסית. ד. נכון ליום 30/5/2007 תפקידה של התובעת הוגדר כ"מנהלת פרויקטים ברשות", באישור משרד הפנים. לתובעת הוענקה דרגה אישית, כך שמתח הדרגות שלה הועמד בין דרגה 38 עד דרגה 40 + כך שהחל מחודש 6/2007 תהיה זכאית לקבל דרגה 39 וכעבור שנתיים ניתן יהיה לעלות דרגתה ל - 40 ולאחר 3 שנים יהיה ניתן להעלות דרגתה ל - 40+. ה. בהמשך, ונכון ליום 14/12/2009, הוגדר תפקידה של התובעת כ"מהנדסת אחראית לקידום פרויקטים מיוחדים לפי דירוג מהנדסים". כך נלמד ממכתב מיום 14/12/2009 (ת/5), מאת מחלקת משאבי אנוש שם צוין כי דרגתה היא 40 והחל מיום 1/6/2009. ו. בתאריך 16/2/2009 פנתה התובעת לראש העיר וסיפרה כי ראתה את אחד מהמהנדסים של העירייה יחד עם המהנדסת השניה, שהיא גם אשת דודה של התובעת מצד האמא, (להלן:"המהנדסת השניה") בזמן העבודה, כשהם שוהים יחדיו באירוח כפרי ליד קיבוץ מזרע (להלן:"האירוע") הנתבעת לא נקטה בשום הליך כנגד המהנדסת השניה והמהנדס. ז. מאז האירוע האמור נעכרו היחסים בין התובעת לבין המהנדסת השניה. ח. בתאריך 13/5/2010 או 14/5/10,התרחשה תקרית קולנית וקשה בין התובעת לבין המהנדסת השניה. התקרית התרחשה בנוכחות מספר מהנדסים, קבלנים ואנשים אחרים שהיו במקום, קרי - במסדרון אגף בינוי ופיתוח (להלן:"התקרית") מאז התקרית לא חזרה התובעת לעבוד אצל הנתבעת, בפועל. ט. הנתבעת ראתה התקרית כחמורה מאוד עד אשר, באותו יום, הוציאה הן לתובעת והן למהנדסת השנייה מכתבי השעיה וזימון לשימוע. שהתקיים ביום 18/5/2010. י. בין התקרית לבין מועד השימוע הגיעו מכתבי תלונה מטעם שני קבלנים שהיו במקום. יא. ישנה הקלטה של השימוע, אשר נערכה על ידי התובעת, ללא ידיעת הנתבעת (ההקלטה והתמלול הוגשו לתיק ביה"ד). בשימוע, שנערך לתובעת נכחו מ"מ ראש העירייה, סגן ראש העירייה, מנהלי מחלקת הנדסה, נציג ועד עובדים, והיועמ"ש לעירייה - ב"כ הנתבעת. במהלך השימוע, כפי שהדבר עלה מהתמלול, נראה כי נערך ניסיון כן של הנתבעת ללמוד את אשר ארע בתקריות. התובעת עומתה עם שאלות הנוגעות לתרחישי יום התקרית ונראה כי נתנה לה הזדמנות לענות להן. עמדת הנתבעת היתה כי התנהגות התובעת, במועד התקרית, אינה מקובלת ואף פוגעת בכבוד המקום ובעובדיו. בסיום הליך השימוע, הובהר לתובעת כי בעקבות התקרית תנקוט הנתבעת ב"צעדים קשים" הן כלפי התובעת והן כלפי המהנדסת השניה. תשובתה של התובעת לכך היתה, בין היתר:"אתם גם יכולים לפטר אותי כי ה-4000 שקל אני יכולה להרוויח מכל מקום". (עמ' אחרון לתמלול ישיבת השימוע, בשורה 5 מהסוף). יב. בשל התקרית הסתיימו, בפועל, עבודתן של התובעת ושל המהנדסת השנייה, באופן בו התובעת אשר הושעתה מעבודתה לא חזרה לעבודה בפועל והמהנדסת השניה פרשה מרצון. יג. בתאריך 25/6/2010 פורסם מכרז לאיוש שתי משרות הנדסה במחלקת ההנדסה בעירייה ומכוחו הועסקו מהנדס ומהנדסת וזאת, החל מחודש 8/2010. התובעת לא השתתפה במכרז, למרות שעמדה בתנאי הסף (מהנדס כשלתובעת תעודה זו מהטכניון). לפני פרסום המכרז פרשו שני מהנדסים כאשר גם המהנדסת השניה כבר לא עבדה בפועל בנתבעת, באותה עת (בהמשך הגיעו עמה להסדר פרישה) וזאת בנוסף לתובעת שמאז התקרית לא חזרה לעבוד בפועל, אצל הנתבעת. יד. בתאריך 21/6/2010 זימן סגן ראש העירייה את התובעת אליו לשיחה, אותה כינה "ישיבת החלטה", בישיבה זו לא נרשם פרוטוקול, אך היא הוקלטה ותומללה ותורגמה על ידי התובעת. במהלך הפגישה דובר על האפשרות שהתובעת תפרוש מעבודתה והתובעת ביקשה לדעת באילו תנאים. בעקבות הפגישה, הכינה הנתבעת טיוטת הסכם פרישה שהועבר לתובעת במצורף למכתב מיום 21/7/2010. הטיוטה לא גובשה לכדי "הסכם פרישה". טו. בין הצדדים לא נחתם הסכם פרישה. טז. התובעת מקבלת את האמור בתצהיר החוקר מטעם הנתבעת. החוקר - מר עופר גלבוע (להלן:"החוקר"), צפה בתובעת, ביום 3/5/2011, נוהגת ברכבה יחד עם ילדיה ולאחר שהורידה את אחד מילדיה בגן הילדים המשיכה בנסיעתה יחד עם אביה לכיוון בניין משרדים. התובעת נכנסה יחד עם אביה לבנין המשרדים, כשהשעה היתה 9:00. לאחר שאביה של התובעת עזב את משרדו, החוקר עלה למשרדו של אביה של התובעת והבחין בתובעת יושבת בסמוך לשולחן עבודה מול מחשב, כשהיא נמצאת לבדה עם בנה במשרד. בשעה 13:31 יצאו התובעת, בנה ואביה מבניין המשרדים לכיוון רכבה והחלו בנסיעתם חזרה לכיוון מקום מגורי הוריה של התובעת. יז. התובעת המשיכה לקבל שכר מהנתבעת, במשך 8 חודשים מעבר למועד בו עבדה בפועל, קרי - עד לחודש מרץ 2011 כולל וכאשר השכר אותו קיבלה הוא כמפורט בתלושי השכר. יח. ההלוואה אליה התייחסה הנתבעת בתביעה שהגישה, סולקה על ידי התובעת לפני מספר חודשים, קרי - לאחר שהגישה העירייה את תביעתה, ולכן נמחק רכיב זה מכתב התביעה. יט. בעקבות התקרית ובאותו היום פנתה המהנדסת השניה בתלונה למשטרה. ביום 26/6/2010 מסרה התובעת "הודעת חשוד" והצהירה כי לא תקפה את המהנדסת השניה. (הודעות שנמסרו במשטרה צורפו להודעת התובעת מיום 11/3/12). ב"כ התובעת ציין, במסגרת סעיף 87 לסיכומיו כי חקירת המשטרה נסגרה ביום 11/7/2011 מפאת "העדר הצדקה", אך לא צרף אסמכתא לביסוס טענתו זו. 7. הערה בטרם תפורטנה הסוגיות שבמחלוקת בבואנו לתחום את הסוגיות שבמחלוקות, נתקלנו בקושי וזאת לנוכח אי הבהירות שעלתה מכתבי טענות התובעת, בכל הנוגע לסעדים המבוקשים, אל מול הטענות אשר נטענו לגופן. שכן בסיפא לכתב תביעתה - בו נדרשה לפרט את הסעדים, ביקשה התובעת סעד כספי "כולל" בסך של 100,000 ₪ - בגין חוסר תום לב, הפרת חוזה עבודה, עגמת נפש ופיצוי בלתי ממוני. הסעדים להם עתרה אינם עומדים בקשר ישיר עם הטענות שטענה לגופן, כלומר, לא מצאנו בין הסעדים הנתבעים סעד מכומת הנוגע לפיצוי המבוקש בגין פיטורים שאינם כדין. ומנגד, לא מצאנו טענות בגוף התביעה הנוגעות לסעד הפרת חוזה העבודה - סעד שבסופו של יום זנחה התובעת בסיכומיה. 8. להלן הסוגיות שבמחלוקת: מעבר לסעד האופרטיבי המבוקש - אכיפת יחסי העבודה, ולסעדים הדקלרטיביים המבוקשים. המחלוקות שבין הצדדים נוגעות לשני מישורים. המישור הראשון - טענות משפטיות במישור ה"בלתי ממוני", היינו, טענות התובעת להשעייתה שלא כדין, לפיטורים שלא כדין, להתנהגות בחוסר תום לב, לעוגמת נפש ולשון הרע. המישור השני, בו כרוכה גם תביעת הנתבעת, עוסק בטענות במישור הממוני, כלומר, טענות התובעת לזכאותה לזכויות קוגנטיות מכוח יחסי העבודה וזכויות מכוח חוקת העבודה, וכן טענות הנתבעת בנוגע לחיובים כספיים. 9. האם הליך השעייתה של התובעת היה כדין? יש לזכור כי במסגרת בחינתה של ההחלטה המנהלית, לא ישים בית הדין את שיקול דעתו תחת שיקול הדעת של הגורם המחליט, אלא יבחן אם ההחלטה עומדת בדרישות המשפט המינהלי ראו בע"ע (ארצי) 382/08 ד"ר נגה בן מנחם - מדינת ישראל, ניתן ביום 9/7/2009 (פסק דינה של כב' השופטת וירט-ליבנה). ומן הכלל אל הפרט - האם החלטת הנתבעת בעניינה של התובעת היתה סבירה והאם נפל פגם מהותי בהליך ההשעיה שנקטה הנתבעת? להלן טענות התובעת: א. המכתב שהוציאה הנתבעת בנוגע להשעייתה הוצא ע"י סגן ראש העירייה שאינו הגורם המוסמך להשעות. ב. ההחלטה להשעותה התקבלה ללא התייעצות כנדרש בחוק, כאשר לא הוגשה כנגד התובעת קובלנה בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), תשל"ח - 1978 (להלן: "חוק המשמעת"). ג. השעייתה היתה מעבר ל -45 ימים המותרים עפ"י חוק המשמעת. ד. ההחלטה התקבלה בעילה שאינה מצדיקה השעיה. ה. קיימים ליקויים במכתב ההשעיה עצמו. התובעת ביקשה כי בית הדין יצהיר כי השעייתה מחודש 5/2010 הנה בלתי חוקית, בטלה ומבוטלת. להלן טענות הנתבעת: א. התובעת אמנם הושעתה מעבודתה ביום 14/5/2010 אלא שההשעיה הופסקה בעקבות המו"מ שהתנהל עם התובעת שמטרתו היה להגיע להסדר להסכם פרישה מרצון, כך שלמעשה, משלא הוארכה תקופת ההשעיה יוצא כי השעייתה של התובעת התבטלה בתום 45 ימים. ב. הנתבעת אף הודיעה לתובעת שאינה מושעית עוד ואף שילמה לה שכר בגין התקופה בה הושעתה ובתקופה בה התנהל המו"מ. ג. התובעת לא פנתה, בזמן אמת, לבית הדין בתביעה הצהרתית למנוע את השעייתה ומכאן שאף היא ידעה שאינה מושעית מעבר ל - 45 הימים. דיון והכרעה השעיית עובד רשות מקומית: הסמכות להשעות עובד מדינה נתונה לנציב שירות המדינה, על פי הוראות סעיפים 47 ו-48 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (שייקרא להלן: "חוק שירות המדינה"). סעיף 48 לחוק שירות המדינה עוסק בהשעיה דחופה. הנתבעת בענייננו הינה עיריית נצרת וככזו הוראות הדין הרלוונטיות המסדירות את סמכותה להשעות ובהתאמה לחוק שירות המדינה הן הוראות חוק המשמעת, ותקנות הרשויות המקומיות (משמעת) (התאמת הוראות), תשל"ט-1979 (להלן:"תקנות משמעת - התאמת הוראות". להן הוראת החוק הרלוונטיות: סעיף 9 לחוק המשמעת שעניינו "עבירות משמעת" קובע כך: עובד רשות מקומית שעשה אחת מאלה אשם בעבירת משמעת: (1) עשה מעשה או התנהג באופן שפגע במשמעת עובדי הרשות המקומית; (2) לא קיים את המוטל עליו כעובד הרשות המקומית על פי חוק, תקנה, נוהג, הוראה כללית או הוראה מיוחדת שניתנה לו כדין, או התרשל בקיום המוטל עליו כאמור; (3) התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד הרשות המקומית או התנהג התנהגות העלולה לפגוע בתדמיתה או בשמה הטוב של הרשות המקומית; (4) .. (5) .. ההדגשה אינה במקור. א.י) סעיף 11 לחוק המשמעת שעניינו "קובלנה" קובע כי ראש רשות מקומית רשאי להגיש קובלנה בגין עבירת משמעת. כך נרשם:"ראש רשות מקומית או מי שהוא הסמיך לכך או היועץ המשפטי לממשלה רשאים להגיש לתובע קובלנה על עבירת משמעת שעבר עובד הרשות המקומית". (הדגשה אינה במקור. א.י) סעיף 15 לחוק המשמעת שעניינו "שמירת סמכויות של ראש רשות מקומית", "שומר" על זכותו של ראש רשות מקומית, אשר בחר שלא להגיש קובלנה במקרה של עבירת משמעת, "להתרות או לנזוף" בעובד. נרשם:"אין בהוראות סעיפים 10 עד 14 כדי למנוע ראש רשות מקומית מלהתרות או לנזוף בעובד על מעשה או מחדל שיש בו משום עבירת משמעת; התראה או נזיפה כאמור לא יראוה כאמצעי משמעת לענין סעיף 19." תקנה 1 לתקנות המשמעת - התאמת הוראות, קובעת כי חוק שירות המדינה יחול על עובדי הרשויות המקומיות בשינויים ובתיאומים האמורים בתקנות אלה. תקנה 7 לתקנות המשמעת קובעת כי נוסחו של סעיף 47 לחוק שירות המדינה בתחולתו על עובדי רשויות מקומיות, יהיה כדלקמן: "47.(א) עובד שהוגשה עליו קובלנה לפי סעיף 11 לחוק הרשויות המקומיות, רשאי ראש הרשות המקומית, בהתייעצות עם ועדה שמינתה מועצת הרשות המקומית לפי סעיף 171א(2) לפקודת העיריות, ובאין ועדה כזו בהתייעצות עם המועצה, להשעותו ממשרתו בשירות הרשות המקומית לתקופה שלא תעלה על ארבעים וחמישה ימים. ראש הרשות המקומית רשאי, על פי בקשת התובע, להאריך מפעם לפעם את תקופת ההשעיה האמורה, ובלבד שסך כל ימי ההארכה לא יעלה על ארבעים וחמישה ימים. (ב) הוגשה תובענה נגד עובד לפי סעיף 14 לחוק הרשויות המקומיות, רשאי ראש הרשות המקומית להשעותו או להאריך את השעייתו לפי סעיף קטן (א), לתקופה שלא תימשך מעבר לגמר הליכי הדיון בתובענה (להלן - גמר ההליכים המשמעתיים. ... (ד) ראש רשות מקומית לא ישעה עובד אלא לאחר שניתנה לו הזדמנות להביא טענותיו לעניין ההשעיה לפני ראש הרשות המקומית או לפני מי שהוא הסמיך לכך דרך קבע או לעניין פלוני. (ה) היה העובד מועסק במספר משרות בשירות הרשות המקומית, רשאי ראש הרשות המקומית להשעותו כאמור בכולן או בחלק מהן. (ו) בכל מקום שראש רשות מקומית רשאי להשעות עובד לפי סעיף זה, רשאי הוא, במקום להשעותו, להעבירו זמנית לעבודה אחרת..." (ההדגשה אינה במקור. א.י.). תקנה 8 קובעת כי נוסחו של סעיף 48 לחוק שירות המדינה בתחולתו על עובדי רשויות מקומיות, יהיה כדלקמן: "בסעיף 48 לחוק המשמעת, במקום באותו משרד" קרי "באותה רשות מקומית". סעיף 48 לחוק שירות המדינה הדן ב"השעיה והעברה דחופות" קובע: "(א) היה לשר יסוד סביר להניח כי עובד המדינה, ביודעין, מעל בתפקידו או השתמש בו לרעה, או שהפר את המשמעת הפרה זדונית וחמורה, או עבר עבירה פלילית שיש עמה קלון, והיה השר סבור כי המשך עבודתו של העובד יביא לפגיעה חמורה בשירות המדינה, רשאי הוא להשעותו לתקופה שלא תעלה על ארבעה עשר ימים, לאחר שנתן לו, תוך תקופה שיקצוב לו, הזדמנות להביא טענותיו לענין זה לפניו או לפני מי שהוא הסמיך לכך, דרך כלל או לענין מסוים. .... (ההדגשה אינה במקור. א.י). כלומר, בכל הנוגע להשעיה דחופה, לתקופה של 14 ימים, סעיף 48 לחוק שירות המדינה קובע תנאי מוקדם להשעייתו הדחופה, של עובד רשות והכולל מושג סובייקטיבי, כגון פגיעה חמורה בשירות. בעניין שבח (בדב"ע נד/3-120 יחיאל שבח - ראש עירית תל אביב -יפו ואח', פד"ע כו(1) 395) סקר בית הדין הארצי, את סוגי ההשעיה מכוח חוק שירות המדינה, עת ציין השעיה דחופה" הן בשירות המדינה והן ברשויות המקומיות (סעיף 48 לחוק המשמעת); השעיה לאחר הגשת "קובלנה" לתובע בשירות המדינה (סעיף 47(א) רישא לחוק המשמעת); השעיה לתקופת זמן מוגבלת לאחר הגשת "קובלנה" לתובע ברשות מקומית (סעיף 47(א) לחוק המשמעת המתואם); השעיה לאחר הגשת "תובענה" לבית-הדין למשמעת ברשות מקומית (סעיף 47(ב) לחוק המשמעת המתואם) והשעיה לאחר שהתחילה חקירה פלילית של המשטרה נגד עובד המדינה או נגד עובד רשות מקומית בעבירה שיש עמה קלון.." בעניין שבח, התייחס בית הדין הארצי גם לביקורת השיפוטית בכל הנוגע להליך ההשעיה וציין כי סמכותו של ראש הרשות המקומית למעשה כפופה לביקורת שיפוטית של בית הדין לעבודה. כבכל ביקורת שיפוטית, בית הדין איננו יכול לשים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתו של הרשות , אך בית הדין אמור לבחון אם הפעלת סמכותו של ראש הרשות נעשתה כדין או אם נפלו פגמים בהליך, מבחינת התנאים להשעיה או מבחינת הדרך שבה הופעלה סמכות ההשעיה . בפסיקה מאוחרת יותר, נפסק, בין היתר, כי "ההשעיה אינה עונש" והיא נועדה, בין היתר, להגן על סביבת עבודתו של העובד, לשמור על שמו הטוב של השירות ועל אמון הציבור במקום עבודתו ולנתק, זמנית, את העובד מתפקידו השוטף ובכך להגן על סביבת עבודתו. ראה בע"ע 1487/04 נציב שירות המדינה - שרה אהרון, מיום 21/11/2004,הלכה שחזר ואימץ בית הדין לעבודה הארצי בעע (ארצי) 151/05 חיים טולדנו - עיריית נצרת, מיום 26/2/2007 (להלן:"עניין טולדנו"). לענין לשיקולים שיש לשקול, במישור המנהלי, עת באים להכריע באשר לסעד ההצהרתי המבוקש - בטלות החלטת השעיית התובעת, הרי שאלו פורטו בפרשת טולדנו: "השיקולים הרלבנטיים - הכלל. בבחינת החלטת השעיה יתייחס בית הדין הן לפגמים הנובעים מאי מילוי תנאים מוקדמים, או פגמים שמקורם בתנאים פורמאליים שנקבעו בחוק או בהלכה; והן לפגמים שנפלו בהחלטה גופה. בפסק הדין בעניין שבח לעיל עמד בית דין זה על השיקולים אשר יובאו בחשבון בעת בחינת תקינותה של השעיה. בתוך כך נקבעו השיקולים להם יש להידרש, במסגרת הראיה הכוללת של דיני המשמעת החלים על עובדי ציבור, טרם קבלת החלטה בדבר השעיה של עובדי ציבור. בין היתר ייבחנו שיקולים אלה: אופי העבירה, היקפה וחומרתה; תפקידו של העובד, מעמדו ומקומו בהיררכיה של מקום העבודה; מידת ההשפעה על הציבור ועל עובדים אחרים במקום העבודה; מידת ההשפעה על המוסר והמשמעת בעבודה, כתוצאה מההעמדה לדין או מפתיחת חקירה משמעתית וחקירה פלילית נגד העובד; מניעת אפשרות של ביצוע עבירות נוספות במילוי התפקיד על ידי העובד; התחשבות בהתנהגות קודמת של העובד; התחשבות בנסיבותיו האישיות המיוחדות של העובד; התייחסות ערכאות השיפוט המשמעתיות לעבירות מסוג העבירה המיוחסת לעובד הנדון ואמצעי המשמעת שהוטלו בגין אותן עבירות [דב"ע נד/3-120 יחיאל שבח - ראש עירית תל אביב -יפו ואח', פד"ע כו 395 סעיף 11 (להלן: עניין שבח)]. עוד נפסק, כי יש לבחון את התוצאות הכלכליות והאישיות כלפי העובד המושעה [דב"ע מט/3-138 חיים שוורץ - עירית תל-אביב, פד"ע כא 174, 179; דב"ע נז/3-147 אברהם פרץ - יוסף כהן, פד"ע ל 346]. מן הכלל אל הפרט כאמור לעיל, לפי תקנה 7 לתקנות המשמעת - התאמת הוראות, ניתן להשעות עובד על פי אותו סעיף, כאשר מוגשת קובלנה או תובענה או כאשר משטרת ישראל פותחת בחקירה פלילית כנגד העובד, בעבירה שלדעת הרשות המקומית - יש עמה קלון. בעניינה של התובעת, לא הוגשה כנגדה קובלנה או תובענה. באשר לחקירה משטרתית - בעקבות התקרית, פנתה המהנדסת השניה בתלונה למשטרה. מכאן עולה כי בהתנהלות הנתבעת נפל פגם היורד לשורשו של עניין, עת לא פעלה בהתאם להוראות תקנה 7 כאמור, כאשר הנתבעת לא ביססה את נושא הקלון. בנקודה זו נציין כי העובדה שהנתבעת האמינה שהמו"מ שהחל בינה לבין התובעת לקראת סיום העסקתה, יבשיל לכדי הסכם, אינה מסייעת לה, בנסיבות שנוצרו. ב"כ התובעת, בסיכומיו, אינו מרחיב טיעוניו, באשר לתקינות השעיית התובעת בהתאם להוראות תקנה 8 לתקנות המשמעת-התאמת הוראות, הדנה ב"השעיה דחופה" אך כן ציטט תקנות אלו. חרף זאת והואיל וההשעיה הדחופה היא הרלוונטית לטעמינו, שהרי התובעת הושעתה בדחיפות ובאופן מיידי לאחר התקרית, נרחיב בנקודה זו. מעיון במכתבו של סגן ראש עירית נצרת -מר מסבאח זיאד, (צורף לבקשה לסעד זמני, נספח 8), בו הוא מודיע לתובעת על השעייתה המידית: "הנדון: השעייתך מהעבודה והזמנתך לשימוע הריני להודיעך על השעייתך החל מהיום ה 13/5/2010 (צ"ל 14/5/10), כמו כן הריני להזמינך לישיבת שימוע ליום 18/5/2010 שעה 8:30 במשרדי וזאת על רקע התקרית שהייתה היום במסדרונות העירייה ובפרט במחלקת ההנדסה." עצם העובדה, ומשלא הוכח אחרת, כי סגנו של ראש הרשות המקומית היה הגורם אשר החליט על השעיית התובעת, מלמדת על פגם פורמאלי בהחלטת הנתבעת להשעות את התובעת. פגם אשר מוביל לביטול החלטת הנתבעת להשעות את התובעת. לכאורה, בכך מתייתר המשך הדיון בטענות התובעת הנוגעות להשעיה. עם זאת, ולנוכח טענות התובעת הנוגעות לתום ליבה של הנתבעת, נוסיף ונבחן את התנהלות הנתבעת בכל הנוגע להשעיית התובעת. ביום 18/5/10 וכ - 4 ימים לאחר התקרית, נערך לתובעת שימוע (בעקבות התקרית) שלאחריו לא שבה לעבודתה בפועל. לאחר השימוע, המשיכה הנתבעת בהשעייתה של התובעת מעבר ל - 14 ימים המוקנים בחוק וזאת מבלי שהגישה כנגדה קובלנה או תובענה לבית הדין למשמעת. ובאשר לחקירה המשטרתית - לא הובאו לפנינו ראיות לכך כי ראש הנתבעת, פעל בהתאם להוראות תקנה 7 לתקנות המשמעת - התאמת הוראות והתייעץ עם הגורם הרלוונטי בדבר המשך השעייתה של התובעת. מכאן, מתחזקת מסקנתנו כי הנתבעת, לא עמדה במשוכה הראשונה הנדרשת להשעייתה של התובעת וכי למעשה, מהבחינה פורמאלית, היא לא פעלה כדין ובהתאם לסמכויות המוקנות לה. בהגיענו למסקנה האמורה, מתייתר הדיון בבחינת השיקולים שאותם שקלה הנתבעת בעת שהשהתה את התובעת, אך נעיר כי לא נעלמה מעינינו טענת הנתבעת, לפיה לאחר השימוע שקלה הנתבעת לפתוח כנגד התובעת בהליכי משמעת אך אלו עוכבו בשל רצון לסייע לתובעת ולהגיע עמה להסכמות בדבר פרישה מרצון. דא עקא, הניסיון האמור לא הבשיל להסכמה והתובעת נותרה במעמד "מושעית" וללא שנקטה הנתבעת את האמצעים הדרושים להמשך השעייתה. בנקודה זו נציין כי טענת הנתבעת, לפיה, בסיום 45 ימי השעיה ומשלא הוארכה תקופה ההשעיה היה על התובעת להתייצב לעבודה אינה מתיישבת עם העובדות שהרי לאחר השימוע שנערך לתובעת, פעלה הנתבעת, לטענתה, במו"מ עם התובעת להגיע להסכם פרישה ובשל כך לא פעלה להארכת ההשעיה התובעת. מחישוב פשוט עולה כי ההשעיה היתה אמורה להסתיים "אוטומטית" ביום 28/6/2010, כאשר ישיבת החלטה בעניינה של התובעת נערכה ביום 21/6/2010 , כלומר, בעודה מושעית. מכאן שביום 21/6/2010 (לכל המאוחר) עדיין לא ידעה הנתבעת אם התובעת תסכים לתנאי הפרישה מרצון. אך אי ידיעה זו לא מנעה ממנה לפרסם מכרז לאיוש משרתה של התובעת ביום 25/6/2010. לנוכח התנהלות זו, וגם בשל העובדה שלמעשה, מבחינת הנתבעת המאמץ מול ועם התובעת היתה להגיע להסדר עזיבה מרצון הנתבעת, הרי שקשה לקבל את טענת הנתבעת כנגד התובעת על כך שהאחרונה לא נאותה לחזור לעבודה בסיום ההשעיה (לאחר 45 יום) וזנחה בכך, לכאורה, את מקום עבודתה כאשר, בינתיים, משרתה אוישה. לזאת יש להוסיף כי הנתבעת המשיכה לשלם את שכרה של התובעת עד לחודש 3/2011 - כלומר, כמעט למשך שנה לאחר התקרית והרי, משראתה הנתבעת כי נסיונותיה לסיים את העסקתה של התובעת בדרך של הסכמות, לא יוצא לפועל, היה עליה לשקול את הפסקת עבודתה, גם בלא הסכמתה ובהתאם לו לנוכח האמור לעיל הרינו קובעים כי התנהלות הנתבעת, בכל הנוגע לתקופה שבין סיום השעיית התובעת, כדין, היינו, לאחר 14 ימים ממועד התקרית ועד למועד בו הפסיקה לשלם לה שכרה, גם אם נבעה מהנחה שהצדדים יצליחו להגיע להסכם פרישה ומשלא כך ארע, היתה בעייתית ולא תאמה את הוראות החוק ולפיכך אינה יכולה להחשב כסבירה. לפיכך הרינו מקבלים את תביעת התובעת בכל הנוגע להשעייתה ומצהירים כי השעייתה של התובעת מחודש 5/2010 לא נעשתה כדין ועל כן, הרינו מצהירים על בטלות החלטתה של הנתבעת בענין השעייתה של התובעת. פועל יוצא מקביעתנו האמורה, שלא ניתן לראות בתובעת במעמד "מושעית" בתקופה שבין מועד התקרית ועד בכלל. נעיר כי מעבר לסעד ההצהרתי לא עתרה התובעת לסעד כספי כלשהו בנוגע לתקופה בה הושעתה. 10. האם פוטרה התובעת או התפטרה? לטענת התובעת - הנתבעת היא זו אשר הביאה לסיום עבודתה ועל כן, היא פוטרה . לטענת הנתבעת - לנוכח מכתבו של סגן ראש העירייה מיום 24/5/11 (צורף לתצהירה של התובעת כמסמך שאינו נושא תאריך או לוגו של הנתבעת) יש לראות בתובעת כמי שהתפטרה מעבודתה החל מיום 1/8/10. ולחילופין, יש לראות בתובעת כמי שהתפטרה בדרך של זניחת מקום עבודתה. כבר קבענו בפרק הקודם כי לנוכח הנסיבות אליהן נקלעה התובעת, כאשר משרתה אוישה עוד בטרם הסתיימה התקופה בה ראתה אותה הנתבעת כ"מושעית", לא יכלה התובעת בפועל לחזור לעבודתה. כאשר, אנו סבורים כי לא היה ניתן לצפות מהתובעת לשוב לעבודתה בנסיבות שנוצרו ומכאן, שאין לראות בה כמי שזנחה את מקום עבודתה. על כן, דין טענתה החלופית של הנתבעת להידחות, כבר בשלב זה. 11. הנסיבות שהובילו לסיום עבודתה של התובעת, בפועל, מיום התקרית ואילך: ביום התקרית קיבלה התובעת מכתב המודיע לה על השעייתה מהעבודה. בסמוך לכך, ביום 18.5.2010 נערך לתובעת שימוע בעקבות התקרית בו ניתנה לה הזכות לטעון כנגד ההאשמות שעלו כנגדה . התובעת צירפה תמלול הקלטה של אותו הליך שימוע שנערך, ממנו ניתן ללמוד על תחושותיה באשר לתקרית ועל כוונותיה ורצונותיה. מהתמלול עלה כי התובעת הביעה חרטה כשבמקביל היתה מודעת לכך שחיכוכים נוספים, בינה לבין המהנדסת השניה עלולים לפרוץ, ככל שיעבדו יחד (עמ' 6 לתמלול). ובאשר להמשך עבודתה בנתבעת עולה הרושם כי התובעת היתה מוכנה לקבל עליה כל סעד שהנתבעת תחליט, לרבות סיום עבודתה אצלה. בכל הקשור לעמדתה של הנתבעת, באותה העת, באשר להמשך העסקת התובעת בשורותיה, למדנו גם מאותו תמלול - לאחר שימוע מורחב, מר עלי סלאם מבהיר לתובעת שינקטו "צעדים קשים" בעניינה. עיון בתמלול, מביא אותנו למסקנה כי כוונת הנתבעת היתה לשקול לסיים העסקתה של התובעת. כך עולה מהתמלול (עמ' 7 לתמלול): "עלי סלאם: מוזנה אני חייב להיות כן איתך, רוצה להגיד לך מול כולם, אנחנו ננקוט צעדים קשים, אם את חושבת כי הולכים להפריד ביניכם או נעביר אתכן מחלקה זה יהיה רחוק ממה שיקרה, אני יכול להגיד לך כי הסעדים יהיו מאוד קשים לשתיכן. מוזנה: בסדר, שיהיה סעדים, אין בעיה, אני מוכנה לכל סעד, העיקר שיהיה פתרונות, בסדר אני מוכנה וכבר יש לי תסריט בראש ומעכלת את הנושא. עלי סלאם: מאה אחוז, לשתיכן, לא רק לאחת. מוזנה: מה שתחליטו, אתם בעלי ההחלטה, אתם עדים לשתי העמדות ותחליטו מה שבא לכם. מסבאח: מאחלים לך בריאות. מוזנה: אתם גם יכולים לפטר אותי כי ה-4000 שקל אני יכולה להרוויח בכל מקום. עלי סלאם: בלי מילים מיותרות את רואה אלה המילים. מוזנה: מי שמנקה בחנויות משתכר ביותר מ 4000 שקל. עיסא: את מתכוונת ללכת לנקות? מוזנה: לא, אף משעורים פרטיים אני יכולה להשיג יותר מ 4000 שקל, בסדר מאחלת לכם בריאות." למעלה מחודש, לערך, לאחר ישיבת השימוע, התקבלה החלטה באשר לצעדים אשר ביקשה הנתבעת לנקוט כלפי התובעת והתובעת הוזמנה לישיבת החלטה. הישיבה נערכה ביום 21/6/2010. בנקודה זו יצויין כי בשלב זה עדיין ראתה הנתבעת בתובעת מושעית. מעיון בתמלול ישיבת ההחלטה, עולה באופן ברור כי כוונת הנתבעת היתה, באותו המועד, לסיים את עבודתה של התובעת תוך שיוסדרו זכויותיה. בישיבת ההחלטה נכחו סגן ראש העיר, מר מסבאח זיאד והתובעת. וכך נרשם: "מסבאח: ההנהלה הביעו מועקה ממה שקרה, היה אפשר למנוע אותו, הדבר התעצם בישיבת השימוע כאשר התברר שקשה לשים קץ לסכסוך, ואני לא יודע איזה סוגיות יש ביניכן, לכן הנהלת העירייה החליטה לסיים את עבודת שתיכן, והולכת לכיוון סיום עבודה עם מתן זכויות לפי החוק, אני מודיע לך על ההחלטה עם כל הצער, זאת החלטת ההנהלה, אם יש לך כוונה להיענות להחלטה אנחנו נבדוק איך הפיצויים, הזכויות שמגיעות לך בצורה מבינה ומשביעת רצון, זה דבר שחוזר אליך מה הכיוון שלך? מוזנה: מה זה להיענות? הרי אמרת שיש החלטה, לא מבינה? יש החלטה שהעירייה לקחה מה אני יכולה לעשות? מסבאח: את יכולה לפנות לערכאות. מוזנה: אה, בזה אני אחליט! הם שיחליטו ויתנו לי את ההחלטה. מסבאח: לכן אני אומר, אם את בוחרת בערכאות העירייה תיקח כיוון אחר, אבל אם את מבינה את ההחלטה ומוכנה לקבל אותה ותיקחי את זכויותיך בצורה... מוזנה: ההחלטה היא פיטורים. מסבאח: זאת אומרת כן. מוזנה: אז מה הם רוצים ממני, שאחתום להם על הפיטורים שלי?! ..... מסבאח: החלטתנו הייתה שלא רוצים שייראה כאילו מפטרים אותך. מוזנה: למה שלא ייראה, הרי הוא ככה. ..... מוזנה: הקרש הזה עוד יטביע אותה, כל החלטה שהעירייה תיקח אני מוכנה גם נפשית וההחלטה כולה שלכם, תקבלו החלטה שאתם רוצים אבל אני לא מסכימה ולא חותמת ולא מתפטרת. .... מסבאח: אין לך בקשות מיוחדות? מוזנה: בקשות כמו מה? לא העירייה תעשה מה שהיא רוצה וגמרנו." מהתכתבויות בין ב"כ הצדדים שצורפו לתיק עולים העניינים הבאים: לאחר ישיבת ההחלטה פנתה התובעת לבא כוחה. במכתב ב"כ התובעת, מיום 4/7/2010, ביקשה התובעת (באמצעות בא כוחה), בין היתר, להשיבה לעבודה ולבטל את השעייתה. במכתב מיום 21/7/2010, ובמענה למכתבו של ב"כ התובעת, ציין ב"כ הנתבעת, בין היתר, כי מטרת ישיבת ההחלטה בעניינה של התובעת היתה בכדי לנסות ולהגיע עם התובעת להסכמה בענין סיום עבודתה. ב"כ הנתבעת טען כי במעמד ישיבת ההחלטה הביעה התובעת נכונות להסכים לפרישה מרצון ובעקבות כך מחלקת כח אדם בנתבעת ערכה חשוב הסכומים להם תהיה זכאית לתובעת עת שתפרוש מרצון והכינה טיוטת הסכם פרישה. עוד ציין ב"כ הנתבעת כי מתנהל מו"מ עם התובעת והמלצתו של ב"כ הנתבעת באותה העת היתה כי התובעת תסכים לפרוש מהנתבעת ברצון. ובתגובה, ב"כ התובעת, במכתבו מיום 4/8/2010 הבהיר כי התובעת "...לא ביקשה לפרוש מרצון וגם לא הסכימה לפרוש .." (סעיף 10 למכתב). במועד שלא הוברר וככל הנראה, בסוף חודש 5/2011 פנה סגן ראש העיר לתובעת במכתב בו מבשר לה, בין היתר, כי לנוכח התנהלותה, לפיה, מחד, לא מתייצבת לעבודתה, לא ביקשה לחזור לעבודתה ועובדת במקום אחר ומאידך, ממשיכה לקבל משכורת, רואה בה הנתבעת כמי שהתפטרה ביום 1/8/2010. סיכום ביניים מן הפן העובדתי - מהיום בו נערכה לתובעת ישיבת החלטה, סברה הנתבעת כי היא נמצאת במו"מ עם התובעת שבסופו ייחתם הסכם פרישה מרצון. בסופו של יום, טיוטת ההסכם לא נחתמה ומשכך, הודיעה הנתבעת לתובעת כי היא רואה בה כמתפטרת והחל מיום 1/8/10. על בסיס העובדות המסוכמות והחומר שהוגש, עולה כי התובעת, אשר בתחילה נחזתה להיות כמי שנכונה לפרוש, לא הביאה נכונותה זו לכדי מימוש ,שכן בפועל, אין חולק שהצדדים לא הצליחו לגבש הסכם פרישה מוסכם. בנסיבות שנוצרו, לא ניתן לראות את התובעת כ"מתפטרת" כפי שקבעה הנתבעת, אלא כמי שנמצאה במעמד לא ברור, כל זאת, כאשר בחלק מתקופת אי הבהירות הנ"ל אף קיבלה משכורת. כפי שציינו לעיל - ברגע שראתה הנתבעת כי כוונותיה להגיע עם התובעת להבנות בנוגע לפרישתה מרצון, לא מתממשים, היה עליה לנהוג צעד אופרטיבי לסיום העסקתה - ולא בדרך של שליחת מכתב הרואה בתובעת כמי שהתפטרה - שכן קביעה שכזו התעלמה לחלוטין מהמצב בשטח. ממכלול הראיות שלפנינו, לא נוכל להכריע באשר למועד בו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים. כל שנוכל לקבוע, מהראיות שהוצגו, הוא כי המועד בו סברה הנתבעת שהסתיימו יחסי העבודה הוא המועד בו הודיע סגן ראש העירייה לתובעת כי הוא רואה בה כמתפטרת, היינו סוף חודש 5/2011. ואילו לשיטת התובעת, עד למועד בו יכריע ביה"ד בתביעה, עדיין מתקיימים בינה לבין הנתבעת יחסי עובד - מעביד. הדין החל - נפקות מעמדה של התובעת, בנסיבות שנוצרו, לצורך שאלת הפיטורים: העובדות בתיק זה מביאות אותנו למסקנה כי מעמדה של התובעת מיום התקרית ואילך לא ברור. מחד, קבענו כי לא ניתן לראות בתובעת כמי שהיתה במעמד "מושעית" ומאידך, לנוכח עמדתה של הנתבעת מיום התקרית והבעת כוונותיה להביא לכדי סיום את יחסי עבודה עם התובעת (עמדה אשר בנסיבות הענין, איננו קובעים כי היא אינה סבירה) אינה בהכרח מביאה למסקנה כי התובעת היתה במעמד של "עובדת" בתקופה האמורה לעיל. בע"ע 1271/02 צבי דדון - מטבחי זיו תעשיות 1990 בע"מ; ניתן ביום 26/2/2004 (להלן: "ענין דדון") דן בית הדין הארצי לעבודה בנסיבות בהן לא ניתן לסווג את הפסקת העבודה כהשעיה. חברי המותב בעניין דדון היו תמימי דעים באשר לסיווג מעמדו שעובד שהושעה שלא כדין וכנפסק בפסק דינו של כב' השופט רבינוביץ: "על פי הפסיקה, מעביד אינו רשאי להשעות עובד ללא מקור משפטי המסמיך אותו להשעותו. מקור משפטי זה יכול שיהיה חוק, הסכם קיבוצי, או הסכם אישי. בהעדר מקור חוקי להשעיה, הפסקת עבודה בעל כורחו של העובד, יש לה תוצאות משפטיות הניתנות להגדרה משפטית". (הדגשה אינה במקור. א.י) באשר לנפקות הקביעה המשפטית לפיה עובד שאינו מושעה כדין אינו במעמד "מושעה" היו חלוקי דעות בין חברי המותב. לשיטת כב' השופט רבינוביץ, בנסיבות עניין דדון, שם נקבע כי לא ניתן לסווג את הפסקת העבודה כהשעיה, שאז, ניתן לראות את הפסקת העבודה כפיטורים מהמועד בו נאמר לעובד שהינו מושעה: "המערער עצמו ראה את הפסקת העבודה בנסיבות אלה כמצדיקות תשלום פיצויי פיטורים, כשהוא מציין את מועד סיום העבודה כתאריך 15.2.1996. המערער גם ביקש מהחברה פעמים מספר מכתב פיטורים כדי לקבל דמי אבטלה (דרישה שלא נענתה). נתונים אלה מלמדים על השלמתו, בכורח הנסיבות, עם סיום העבודה בחודש פברואר 1996, ובלבד שיקבל לפחות פיצויי פיטורים ודמי אבטלה, ולא יוותר בחוסר כל כתוצאה מהפסקת עבודה זו. יצויין, שעד שיצאה חפותו של המערער לאור בשנת 2000 עברו כארבע שנים. בכל אותן שנים לא קיבל המערער שכר, דמי אבטלה וגם לא פיצויי פיטורים.בנסיבות אלה, בהן לא ניתן לסווג את הפסקת עבודת המערער על ידי החברה כהשעיה, ניתן לראות הפסקת עבודה זו כפיטורים. החברה הפסיקה את עבודתו של המערער בעל כורחו לפרק זמן בלתי ידוע וללא תשלום שכר, פעולה זו בנסיבות אלה בהעדר סמכות להשעות את המערער, ובהעדר ראיה לאימוץ הליכי השעיה מקובלים כמוה כפיטורים בדרך של התנהגות. ברצוני להדגיש שהגעתי למסקנה זו, בין השאר, בשל התנהגות המערער, שראה בהפסקת עבודתו בינואר 1996 כהפסקה המזכה בפיצויי פיטורים. יתכן ומסקנתי הייתה שונה אילו ביקש המערער להמשיך לעבוד. במקרה כזה המבנה המשפטי שמציעה חברתי, השופטת ברק, של מי "שמוכן ומזומן לעבוד" היה גם מקובל עלי." חשוב לציין - בנסיבות שנוצרו בעניין דדון, העובד שם ראה עצמו כמפוטר כחודש לאחר המועד בו הושעה ואף פנה בבקשה לתשלום פיצויי פיטורים כחודש לאחר ההשעיה. לא כך שמקרה שלפנינו שהרי התובעת אמנם "הושעתה" אך לא הוכח כי היא ראתה בהשעייתה זו כ"פיטורים", שהרי היא פנתה במכתב לנתבעת, באמצעות בא כוחה (מכתב מיום 4/7/2010) וביקשה להשיבה לעבודה. כב' שופט רבינוביץ, הבחין בין הנסיבות בעניין דדון לבין נסיבות בהן לא משתמע מנסיבות התיק כי העובד ראה עצמו כמפוטר מרגע שהושעה. כך, בהמשך חוות דעתו, מציין כב' השופט כי יתכן ומסקנתו היתה משתנה לו היה העובד מבקש להמשיך לעבוד שאז יכול שהיה מאמץ את הנפסק בחוות דעת של כב' השופטת ברק אוסוסטין, לפיה - מקום שהעובד נכון היה לעבוד אך המעביד לא איפשר לו לעשות כן אין לראות במועד בו נאמר לעובד שהוא מושעה משום פיטורים ויש לקבוע כי הוא זכאי לשכר עבודה. אולם מאחר ועל העובד מוטלת חובת הקטנת הנזק באופן בו יתחיל לעבוד לאחר שישה חודשים, עת ציינה:"זוהי תקופה סבירה בה היה עליו להגיע למסקנה כי אין סיכוי שימשיך בעתיד הקרוב לעבוד אצל המעבידה. על כן על המעבידה לשלם לעובד שכר עבודה בגין ששה חודשים.." לא נעלמו מענינו ההבדלים בין המקרה שלפנינו לבין המקרה של דדון (ולא רק בגלל העבודה ששם התנהלה כנגדו חקירה משטרתית שהתארכה), יחד עם זאת סבורים אנו שלא יהיה זה נכון להתעלם מהעבודה שלולא התקרית "הקשה והקולנית" בה היתה מעורבת התובעת, לא היו מתגלגלים העניינים למצב שהנתבעת היתה "משעה" אותה ומבקשת לסיים את יחסי העבודה עימה ולכן יש לראות בתובעת כמי שתרמה תרומה נכבדה למצב הבעייתי אליו נקלעה. חרף זאת והואיל והנתבעת שגתה בדרך בה ניהלה את ענייניה מרגע ש"השעתה" את התובעת, גם אם חלק מהתנהגותה זו נבעה מאמונתה (אשר היתה מבוססת, כנראה, גם על הדברים שאמרה התובעת בישיבה הראשונה ואולי גם על האופן שבו הסתיימה העסקתה של המהנדסת השניה), שכן, כפי שקבענו קודם לכן התובעת לא היתה בבחינת "מושעית כדין", קיבלה שכר למרות שלא עבדה בפועל, לא התאפשר לה לחזור לעבודה ואף איישו את משרתה כל זאת מבלי שהנתבעת ערכה לה הליך מסודר של פיטורים, הרי שגם היא תרמה למצב אליו נקלעו הצדדים. בהיקש מפסק דין דדון הרינו קובעים כי מעמדה של התובעת, מרגע ש"הושעתה" היה "תלוי על בלימה". ולסעד הראוי - במקרה שלפנינו מאז התקרית שולם לתובעת, במשך 8 חודשים שכר למרות שלא עבדה בפועל. גם כאן לאור התוצאה אליה הגענו ובהיקש לדרך החישוב שהתוותה כב' השופטת ברק - אוסוססקין, בפרשת דדון, הרי שלתובעת שולם, לפחות, "הסעד הראוי" ואשר יש בו כדי להוות פיצוי לנסיבות אליהן נקלעה, ואשר בשל התקרית בה היתה מעורבת, (בצורה פעילה) החלו להתרחש. התובעת לא כימתה, בכתב תביעתה, את הפיצוי אותו דורשת בגין השעייתה שלא כדין או פיטוריה שלא כדין. לפיכך ולנוכח קביעתנו האמורות לעיל המסקנות אליהן אנו מגיעים הן: א. התובעת הושעתה שלא כדין, ומשכך, השעייתה בטלה ומבוטלת. ב. מעמדה של התובעת לא היה כשל "מושעית" ולא כשל "מפוטרת" ובנסיבות אלו הסעד הראוי הינו תשלום של 6 חודשי השתכרות לאחר מכן, חובת הקטנת הנזק מונחת לפתחה של התובעת. ג. מאחר וממילא, שילמה הנתבעת לתובעת את הסעד הראוי, הרי שאין לחייבה בפיצוי נוסף בגין התקופה בה "הושעתה" שלא כדין - היינו, ממועד התקרית ואילך. מכאן, שמתייתר הצורך לדון בטענות התובעת לתשלום שכר מעבר ל - 6 חודשים מהמועד בו הושעתה. כמו כן, לנוכח הקביעה כי הנסיבות בהן הופסקו יחסי העבודה, בפועל, בין הצדדים לא מהווים "פיטורים" כהגדרתם, הרי שגם הדיון בטענות התובעת הנוגעות לעילת הפיטורים שלא כדין, לרבות טענותיה לעגמת נפש ולחוסר תום הלב של הנתבעת בכל הנוגע להתנהלותה עת שהשעתה אותה מהעבודה, מתייתר, וממילא, הסעד הראוי האמור מגלם את הפיצוי שנגרם עקב אי החוקיות שנוצרה באופן בו סיימה בפועל את עבודת התובעת. במקביל ומטעמים דומים, מתייתר הדיון בטענות הנתבעת הנוגעות להעסקתה של התובעת החל מחודש 5/2011. 10. האם יש לכפות על הנתבעת אכיפת יחסי עובד-מעביד בינה לבין התובעת? התובעת עותרת לאכיפת יחסי בעבודה ומבקשת לשוב לעבודתה בנתבעת. משקבענו כי התנהלותה של הנתבעת בכל הנוגע לסיום עבודתה של התובעת בפועל לא היתה כדין ובשל כך, קבענו כי הסעד הראוי בנסיבות הינו פיצוי של 6 חודשי השתכרות הרי שהדיון בסעד האכיפה, מתייתר אף הוא. למעשה, אותו הסעד של 6 חודשי השתכרות מהווה אכיפה בדרך של תשלום שכר - כפסיקתה של כב' השופטת ברק-אוסוסקין. סעד הראוי בנסיבות שנוצרו. מעבר לכך ואולי למעלה מן הדרוש נציין כי בנסיבות שנוצרו, לא ניתן לאכוף את שובה של התובעת לעבודה בנתבעת. וזאת בשים לב לעובדה שעל פי תורת הבטלות היחסית, קיומו של פגם בפעולת הרשות, לא יגרום בהכרח לבטלות ההחלטה. כאשר תוצאת הפגם תלויה בנסיבות המקרה ונתונה לשיקול דעתו של השופט היושב בדין, כדברי השופט י' זמיר בג"צ 3081/95 ג'ובראן רומיאו - המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל מיום 29/4/1996) וכפי שנפסק גם בבג"ץ אלישע בג"צ 4485/08 רבקה אלישע - אוניברסיטת תל אביב, מיום 5/10/2009 בדבר היותו של סעד האכיפה מותנה באפשרות לקיימו נוכח המציאות הקיימת במקום העבודה. במקרה שלפנינו, למרות שנפל פגם בהתנהלות הרשות אין בכך כדי לאפשר את "השבת המצב לקדמותו" באמצעות השבתה של התובעת לעבודה, גם בשל כך שמשרתה אוישה בינתיים, גם בשל המועד בו בחרה לפנות לבית הדין ואולי, בראש ובראשונה, בשל מהות התקרית שבגינה לא רצתה הנתבעת להמשיך ולהעסיקה והשפעתה על סביבת העבודה בנתבעת. כאשר בנקודה זו נציין כי אין באמור בפסק דיננו כדי ללמד על כך שאנו חושבים שלא היה זה סביר שהנתבעת לא רצתה להמשיך ולהעסיק את התובעת, לאחר התקרית, כאשר דוקא העובדה שהיא לא המשיכה גם את העסקתה של המהנדסת השניה מצביעה על כך, שהיתה לה כוונה לנהוג עם שתי המעורבות בתקרית בצורה שווה ושהיא לא היתה נכונה לסבול תקריות קשות כדוגמת זו שארעה בין השתיים, בקרב עובדיה. חשוב לציין כי הקביעה שלנו נובעת מהעובדה שהנתבעת, אשר נראה כי קיוותה שתוכל להביא לפרישתה של התובעת מעבודתה מרצון (כפי שניתן היה לחשוב שיקרה, לאור אמירות האחרונה בישיבה הראשונה), "נרדמה בשמירה" עת בחרה להודיע לתובעת כי היא רואה בה כמתפטרת, כשהמו"מ בין הצדדים לא הבשיל לסיום היחסים, במקום לפעול לשם פיטוריה. לנוכח האמור לעיל הרינו דוחים את תביעת התובעת, לקבלת צו קבוע לפיו היא עובדת של הנתבעת, לכל דבר ועניין, וזכאית לאפשר לה לעבוד ולקבל שכרה מהנתבעת. 12. האם זכאית התובעת להפרשי תשלום בגין שימוש במכשיר טלפון? התובעת, מבקשת לחייב את הנתבעת בתשלום עבור החזר הפרשי הוצאות שנהגה לבצע ממכשיר הנייד האישי שלה למען העבודה, ומיומה הראשון בעבודה. באשר למקור לזכאותה, התובעת מפנה לחוקת העבודה, ולהמלצות הממונים עליה (שלא הונחו לפנינו) ולמכתב מיום 20/6/2008 לפיו, לטענתה, מודה הנתבעת כי יש לשלם לתובעת סכום של 250 ₪ מדי חודש עבור הוצאות הנייד. התובעת מחלקת את זכאותה להפרשים לשלוש תקופות כדלקמן: בתקופה שבין חודש 4/03 ועד לחודש 9/07 - התובעת טוענת כי הנתבעת שילמה לה כ -150 ₪ ועל כן, ההפרש לתקופה זו עומד על סך של 7,950 ₪. בתקופה שבין חודש 10/07 ועד לחודש 6/08- התובעת טוענת כי הנתבעת שילמה לה כ -200 ₪ ועל כן, ההפרש לתקופה זו עומד על סך של 2,250 ₪. בתקופה שבין חודש 7/08 ו"הלאה" - התובעת טוענת כי ההפרש עומד על 1,100 ₪. הנתבעת, מכחישה וטוענת כי, ככלל, אין לעובדי עירייה, על כל דרגותיהם, זכות מוקנית ואוטומטית לקבל מכשיר טלפון נייד או החזר בגין השימוש בו מעבר לדמי טלפון ביתי. ובמקרה של התובעת, הנתבעת מפנה לתצהירו של מר אמיר אגא - מנהל משאבי אנוש בנתבעת ומציינת כי עיון מתיקה האישי מלמד כך: במכתב מיום 21/1/2006 פנתה התובעת בבקשה לשלם לה דמי טלפון מן הטעם שאין לה טלפון ביתי ונאלצה להשתמש בנייד שלה לצורך דיווח "היעדרויות או איחורים". התובעת צירפה למכתב האמור קבלה. בשל כך, אושרה בקשתה והנתבעת החלה לשלם לה בעבור דמי טלפון, שיעור של 48 ₪ והחל מחודש 1/2006 ובהתאם להוראות סעיף 4.4.1 להוראות אוגדן השלטון המקומי (לפי דירוג מהנדסים). בחודש 10/2007 פנתה שוב התובעת בבקשה לנתבעת והפעם, ביקשה לקבל מכשיר נייד לצורך עבודתה, בקשתה לא התקבלה. ביום 20/6/2008 פנתה התובעת בבקשה להחזר הוצאות טלפון נייד. אמנם מר אגא, אישר את סכום החזר החודשי של 250 ₪ אך אישורו זה היה כפוף לאישור החשב המלווה אשר לבסוף אישר לתובעת החזר חודשי, נוסף לזה ששולם עד אז, של 60 ₪ כלומר, לטענת הנתבעת שולם לתובעת למשך 7 חודשים, החל מחודש 9/2008 תשלום חודשי של 110 ₪ . בסופו של דבר, טוענת הנתבעת כי אושר לתובעת החזר חודשי של 248 ₪ וסכום זה שולם לה רטרואקטיבית מחודש 7/2008. דיון והכרעה החזר הוצאות שימוש בטלפון, מוסדר בחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, בהתאם לדרגת העובד ובתנאים שנקבעו. מכאן שהחזר הוצאות השימוש בטלפון, הוא כשמו, החזר הוצאות. מטרתו לפצות את העובד על השימוש שנעשה במכשיר הטלפון הביתי לצורכי העבודה, על פי מנגנון שנקבע. לתיק בית הדין צורפו תלושי שכר ספורים בלבד והחל מחודש 8/2010 ולכן אין בידינו מספיק ראיות בכדי להכריע בסוגיה שבמחלוקת. התובעת טוענת להפרשים שעל הנתבעת לשלם לה אך לא הציגה קבלות כלשהן לתקופות הרלוונטיות מהן ניתן ללמוד על גובה הוצאות שימוש במכשיר הנייד, לצורך עבודתה. כמו כן, לא הובאו לפנינו ראיות הנוגעות לצרכי העבודה אשר בגינן נאלצה התובעת לעשות שימוש בנייד הפרטי שלה. משכך, לא נוכל לקבוע לקבל את טענות התובעת ברכיב זה ולו מפאת חוסר הוכחה ועל כן הרינו מורים על דחיית התביעה להחזר הוצאות השימוש במכשיר הנייד, הפרטי של התובעת. 13. האם יש לחייב את הנתבעת להשיב לתובעת סכומים שנוכו משכרה? כפי שפורט בפתח פסק הדין, עתרה התובעת להשבת תשלומים שנוכו משכרה. הנתבעת, בסיכומיה הפנתה לכך שטענות התובעת, בקשר לרכיבים אלו, נזנחו, במסגרת סיכומיה. ואכן, מעיון בסיכומי התובעת ובסיכומי התשובה שהגישה, עולה כי טענותיה לעניין הניכויים שבוצעו בשכרה, נזנחו ועל כן דינם להידחות, מהטעמים הבאים: א. בנסיבות האמורות חל הכלל הקובע כי המשמיט תביעה לסעד בסיכומיו מעיד על עצמו, שאין הוא עומד יותר על הסעד ומוותר עליו [ע"ע 300175/97 דניאל כהן - עיריית נהרייה, מיום 30/10/2001) ב. לגופו של עניין אף אם היינו נדרשים לדון בטענות התובעת הרי שלנוכח העדר ראיות, באשר לשכר ששולם לתובעת לתקופה הרלוונטית לא נראה כי היו בידינו הכלים להכרעה בסוגיה הנדונה. 14. האם זכאית התובעת לפדיון חופשה שנתית ? התובעת טענה כי במועד בו "הושעתה" עמדה לזכותה יתרת חופשה שנתית של 47 ימים. הנתבעת הודתה כי בחודש 6/10 עמדו לזכותה של התובעת 46 ימי חופשה, בלתי מנוצלים (ראו תצהירו של מר אגא). מהאמור לעיל עולה כי המחלוקת באשר לזכאות התובעת לפידיון ימי חופשה, מתייחסת ליום אחד. הואיל ואין מחלוקת שהנתבעת שילמה לתובעת שכר עבודה בגין 8 חודשים מהמועד בו "הושעתה" והואיל וקבענו כי הסעד הראוי, היה משכורות בגין 6 חודשים הרי שנראה שבחודשיים ששולמו לתובעת "ביתר" יש כדי לגלם, הלכה למעשה, את יתרת חופשתה בגין, לפחות 44 ימי עבודה (לנוכח בסיס שכרה החודשי בתקופה בה עבדה בנתבעת - הבאנו בחשבון 22 ימי עבודה בחודש) ובאשר לשלושת הימים הנותרים - מודה הנתבעת ביומיים המשלימים לסך של 46 ימים, ובאשר ליום שבמחלוקת - הרי משהנטל להוכיח ניצול חופשה של עובד הינו לפתחו של מעביד, ולנוכח העובדה שלא הובאו לפנינו ראיות הסותרות את עתירתה של התובעת ליום נוסף אנו מקבלים את גירסתה. לפיכך, הרינו קובעים כי, תיאורטית, חייבת הנתבעת לשלם לתובעת פדיון חופשה בגין 3 ימים. 15. האם זכאית התובעת לפיצוי מכח חוק לשון הרע? התובעת סבורה כי עצם העובדה שהנתבעת לא ביררה את הטענות שעלו כנגדה, שאימצה את תלונות הקבלנים הנוגעות לתקרית ולא נתנה לתובעת אפשרות להוכיח את חפותה מהווה הוצאת לשון הרע וחשיפת התובעת ללשון הרע. הנתבעת טוענת, מנגד, כי לראשונה מפרטת התובעת בסיכומיה את טענותיה הנוגעות לעתירתה לעילת התביעה בגין פרסום לשון הרע וכי טענותיה כלל לא הוכחו שכן כלל לא הוכיחה פרסום לשון הרע מצד הנתבעת. דיון הכרעה חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן:"חוק לשון הרע") אכן מגדיר את איסור פרסום לשון הרע, גם כעוולה אזרחית ואף קובע את האפשרות לחיוב בתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק. סעיף 1 לחוק לשון הרע קובע כי: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;.............." טיבו של אותו פרסום הוגדר בסעיף 2 לחוק לשון הרע: "(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע. אופן הבעת אותו פרסום כדי שיראה כפרסום לשון הרע הוגדר בסעיף 3 לחוק לשון הרע: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא התייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה." כלומר, בכדי להיות זכאי לסעדים הקבועים בחוק לשון הרע, ראשית יש להוכיח כי הצד הנתבע אכן פרסם לשון הרע ולפי טיבו המוגדר בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע או הביע לשון הרע בדרכים המנויות בסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע. במקרה שלפנינו, מלבד טענות כלליות לא הוכח בפנינו כי אותן תלונות של קבלנים או כי מחדלה של הנתבעת (כטענת התובעת) בנוגע לבירור התלונות כנגד התובעת מהווה "פרסום לשון הרע" המזכה את התובעת בקבלת פיצוי מהנתבעת. הואיל ולא מצאנו כי התובעת הוכיחה את זכאותה לפיצוי בגין לשון הרע מהטעם שלא הוכיחה כי הנתבעת נהגה באופן המפורט בסעיפים 2 ו-3 לחוק איסור לשון הרע, הרינו מורים על דחיית רכיב זה של תביעתה. תביעת הנתבעת: 16. מעמדה של התובעת החל מיום 1/8/10 באשר למעמדה של התובעת בתקופה בה "הושעתה" כבר הכרענו ולכן, מתייתר הדיון ברכיב זה. 17. האם יש לחייב את התובעת להשיב לנתבעת את השכר ששולם לה ממועד התקרית ועד לחודש 3/11 ? הנתבעת, טוענת כי על התובעת להשיב לה שכר ששולם לה בתקופה שלא עבדה בפועל, בסך כולל של 51,191 ₪ (קרן) ושכר ששולם בטעות והמהווה החזר הוצאות ואכן, עיון בתלושי השכר שצירפה הנתבעת לתביעתה השניה מעלה כי לתובעת שולם שכר עבודה, לפחות עד לחודש 3/2011. מטענות הצדדים, ומהתצהירים שצורפו להליך ובשים לב לזניחת רכיב הניכויים בתביעה הראשונה אנו ערים לכך כי בתקופה בה התובעת "הושעתה" ועד לחודש 7/2010 לא זכתה לתשלום שכר מלא. זאת אנו למדים גם מהודאתו של מר אגא בתצהיר מטעמו. כלומר, לאור הראיות שבידינו ומוסכמות הצדדים למדנו כי הנתבעת שילמה לתובעת שכר מלא למשך 8 חודשים החל מחודש 8/10 ועד לחודש 3/11 - שכר שגילם גם הוצאות בגין שיחות טלפון והוצאות משתנות כאשר התובעת לא עבדה בפועל - כאשר בחודשים 5/2010 ועד לחודש 7/2010 שולם לתובעת שכר חלקי. לנוכח פסיקתנו כי הנתבעת חייבת בפיצוי התובעת בשישה חודשי השתכרות, שממילא שולמו ולנוכח הכרעתנו באשר לזכאותה לפדיון חופשה שנתית יוצא כי "חובות התובעת" להן טוענת הנתבעת מתקזזות ברובן את מול "חובות הנתבעת". מר אגא מפרט בתצהירו, בענין הנדון כי: "חודש מאי 2010 : אכן, העירייה ניכתה משכר התובעת בגין 33.5 שעות, אולם הדבר היה בגין החסרת שעות עבודה חודש יוני 2010: ניכוי 50% משכרה היה מאחר ובאותו החודש היתה היא בהשעייה. חודש יולי 2010: קיזוז 56 שעות מאחר והיתה בהשעיה וזכאית למחצית המשכורת, עד ליום 19.7.2010 הפסקת תשלום הוצאות משתנות: החל מחודש ספטמבר 2010 מטבע הדברים, אין התובעת זכאית להחזר הוצאות בתקופה שלא היו לה הוצאות מאחר והיא לא עבדה בפועל, ומאחר ואין מדובר במרכיב שכר." נעיר כי בניגוד להצהרתו של מר אגא עיון בתלושי השכר שצורפו מלמד כי לתובעת שולמו הוצאות משתנות גם לאחר חודש 9/10. לאחר שהערכנו את גובה הקיזוזים שערכה הנתבעת, לנוכח "השעיית" התובעת וכאשר לקחנו בחשבון ששעות עבודתה החודשיות אמורות היו להיות כ - 186 שעות, אנו מעריכים כי בתקופה שבין חודש 5/2010 ועד לחודש 7/2010 שולם לתובעת שכר בגובה חודש אחד, לערך. יוצא איפה, כי סך כל השכר ששולם לתובעת שווה ל - 9 חודשי שכר עבודה. מלבד חודש 8/2010 בו טוענת הנתבעת כי שילמה לתובעת בטעות סך של כ 1,222 ₪, הנתבעת אינה מכמתת את רכיב ההוצאות המשתנות אותן מבקשת להשיב ואין לנו די ראיות בכדי ללמוד על גובה ההוצאות המשתנות אשר שולמו לתובעת "בטעות" מעבר לנטען לגבי חודש 8/2010. בחישוב שערכנו מצאנו כי הנתבעת שילמה לתובעת, ביתר, שכר של כ - 19 ימי עבודה (לפי 9 חודשי שכר, בניכוי 6 חודשים שהיתה חייבת לשלם לפי פסיקתנו ובניכוי פידיון של 47 ימי חופש) לערך והוצאות משתנות ביתר בסך של 1,222 ₪ (לערך). 18. האם זכאית הנתבעת להשבת התשלומים ששילמה, לטענתה, ביתר? נכון לשקול אם מוצדק בכלל לחייב את התובעת בהשבת הסכומים ששולמו לה מעבר למגיע לה, או שמא נכון להותירם בידיה. הכללים בענין זה נקבעו בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. בסעיפים 1 ו-2 שבו נאמר כך: "1. (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת. 2. בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1 , כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת.". כלומר - העקרון הוא שיש לחייב בהשבת הסכומים ששולמו לתובע מעבר למגיע לו, כאשר ניתן לסטות מעקרון זה, אם נמצא שההשבה היא "בלתי צודקת". פסק הדין המנחה בסוגיה זו, ככל שהיא מתייחסת לעובד שקיבל ממעבידו, במשך שנים, סכומים מעבר למה שהגיעו לו, ניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 39/99 אסרף - מדינת ישראל, מיום 1/11/01 ובמסגרתו פטר ביה"ד הארצי את העובד מהשבה תוך שקבע כי כאשר עובד קיבל בטעות הטבה ששולמה לו במשך שנים עקב רשלנות המעסיק - לא יהא זה צודק לחייב את העובד להשיב למעסיק את שווי ההטבה, מקום בו העובד נהג בתום לב וכלכל את צעדיו על סמך ההנחה שההטבה ניתנה לו כדין. בפסיקה מאוחרת יותר בעניין קרן מחקרים (ע"ע 704/06 קרן מחקרים רפואיים פיתוח תשתיות ושרותי בריאות נ' לורין קדם, מיום 23/9/08) נדון עניינה של עובדת בעמותה אשר במשך תקופה העולה על שנתיים שולמה לה בטעות משכורת חודשית העולה על המשכורת לה הייתה זכאית. בפסק דין זה, עמד ביה"ד הארצי על העקרונות לאורם יש לשקול מתן פטור מהשבה: "..נסיבות אשר ראוי לבחון במסגרת בחינה זו הן בין היתר, הנזק שיגרם מן ההשבה אל מול הנזק שיגרם בהעדר השבה, האשם היחסי ותום לבם של המעורבים... ... ורק אם המסקנה המתחייבת הינה, שאכיפת חובת ההשבה (במלואה או בחלקה) על הנתבע הינה יותר בלתי צודקת מאשר אי אכיפתה או מאשר אכיפתה החלקית, פוטרים את הנתבע מן ההשבה, כולה או מקצתה"(ע"א 588/87 אליעזר כהן - צבי שמש .."" (ההדגשה לא במקור. א.י.) מן הכלל אל הפרט: בנסיבות המקרה שלפנינו ולאור השיקולים שהותוו בפסיקה, הרינו סבורים כי אין לחייב את התובעת בהשבה. ראשית, אנו סבורים כי קשה לראות בהתנהלות, בכל הנוגע לקבלתה את שכר העבודה מהנתבעת, כהתנהגות העולה כדי התנהגוות חסרת תו"ל, שנית, בתקופה בה התובעת קיבלה שכר עבודה מלא, ככל שהבינה, היתה בגדר "מושעית" ולא הוכח לפנינו שעבדה באותה העת, (היינו עד לחודש 3/2011 ) ומשכך, לא יהיה זה בלתי סביר להניח שבתקופה זו היא הסתמכה על השכר שקיבלה. שלישית, הנתבעת לא הוכיחה לפנינו מהו הנזק שעשוי להִגרם לה במידה ולא תשיב לה התובעת את השכר וההוצאות ששולמו, לטענתה, בטעות. לפיכך, הרינו מורים על דחיית תביעת הנתבעת, על כל רכיביה. 19. הערה לפני סיום טענות נוספות עלו מפי הנתבעת והנוגעות לסעדים שעתרה אליהם התובעת, כגון: טענות לשיהוי בהגשת התביעה, העסקתה של התובעת במשרד אביה, טענת השתק. אולם לנוכח קביעתנו בפסק דין זה איננו נדרשים להכריע בטענות אלו אשר לא היה בהן, ממילא, בכדי לשנות מקביעותינו. 20. סוף דבר כמפורט לעיל, קיבלנו את תביעת התובעת בכל הנוגע לסעד ההצהרתי שביקשה וקבענו כי השעייתה בטלה ומבוטלת. עם זאת, דחינו את תביעתה, ברובה, בכל הנוגע לסעד האכיפה, ולסעדים הבלתי ממוניים והממוניים, למעט רכיב הדן בפדיון חופשה. ובאשר לפדיון חופשה - אמנם מצאנו כי התובעת זכאית ליתרת חופשה של 47 ימים אך מששולמו לתובעת תשלומים ביתר הרי שהנתבעת פטורה משלם לתובעת דבר, בגין רכיב זה. 21. הוצאות משקיבלנו את התביעה, בחלקה הקטן, החלטנו שלא לעשות צו להוצאות. 22. הצדדים רשאים לערער, על פסק דין זה, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום שיומצא להם פסק הדין. חוזהרשויות מקומיותהסכם פרישהפרישה