בפני בקשה על פי פקודת בזיון בית משפט. מבוא: ביום 14.4.1985 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין המבקש, מר שטיין לבין משיב מס' 1 מר יוסף רוזן. המשיבה מס' 2 הינה אשת המבקש. בתיהם של הצדדים סמוכים זה לזה, ולהם גדר משותפת. הסכם הפשרה נגע לסכסוך שמקורו בצמחייה שגדלה בחצרם של המשיבים ואשר לטענת המבקש גרמה ללכלוך ונזקים בחצרו. סעיף 7 להסכם הפשרה הוא אשר שנוי במחלוקת שבפני ומפאת חשיבותו אביאו בשלמותו: "הנתבע מתחייב לדאוג כי השיחים הגדלים בחצרו לא יתפשטו לחצרו של התובע ולא יפגעו ביריעת הפלסטיק המפרידה בין שתי החצרות. לשם כך מתחייב הנתבע לגזום את השיחים מעת לעת, ולאפשר לתובע לעשות זאת מחצרו של הנתבע." ביום 10.10.02 הוגשה בקשה על פי פקודת בזיון ביהמ"ש, הראשונה שהונחה על שולחני. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 9.2.03, מתוך כוונה להשכין יחסי שלום בין שכנים להם גדר משותפת, הגיעו הצדדים להסכמה על פיה מבלי לפגוע בטענותיהם יגזמו המשיבים כאן את הצמחייה הגובלת בחצרו של המבקש כל 6-8 שבועות. גם הסכמה זו לא הועילה, וביום 10.11.03, הוגשה בקשה שנייה, עוד בטרם נדונה, הוגשה בקשה שלישית, היא הבקשה המונחת בפני, ובמסגרתה נוהל הדיון. לאור טענות הצדדים יצא ביהמ"ש לביקור במקום, ופרוטוקול הביקור מיום 10.3.04, שיקף את מהלך הביקור. הצדדים ויתרו על חקירת העדים וביקשו לסכם בכתב. לאור מותו בטרם עת של ב"כ המשיבים נדחה המועד להגשת הסיכומים מטעמם והסיכומים הוגשו רק ביום 30.11.04. עוד יש לציין כי במקביל לניהול ההליך שבפני נוהלה תביעה נוספת שהוגשה על ידי המבקש כנגד המשיבים בגין נזקים שנגרמו לו , תביעה זו נדחתה. טענות המבקש: ראשית טוען המבקש כי ביחס לפסק הדין שניתן בתביעה הנוספת, הרי פסק דין זה אינו נוגע למחלוקת שבענייננו, ובכל מקרה הוגש ערעור עליו. המבקש טוען כי למרות שפסק הדין משנת 1985, ניתן כנגד המשיב מס' 1 בלבד, הרי ניתן לעתור בבקשה על פי פקודת הביזיון גם כנגד המשיבה מס' 2 הואיל והיא אשתו, ככזו עומדת ביחסי קרבה ומהווה חליפתו של המשיב מס' 1, במיוחד לאור העובדה כי המשיבה מס' 2 הינה הרוח החיה בהליכים בפני ביהמ"ש. לגופו של עניין, המבקש טוען כי מיקומה של חצרו נמוך בכארבעה מטר מחצרם של המשיבים, (לרבות הגדר), בשל המצב הטופוגרפי של שתי החלקות. על מנת להימנע מסכסוכים הקים בסופו של דבר גדר אלומיניום. המבקש טוען כי פסק הדין משנת 1985 הינו אכיף, צופה פני עתיד והטיל על המשיבים חובות מספר; החובה הראשונה, הינה לדאוג כי השיחים הגדלים בחצרם של המשיבים לא יתפשטו לחצרו של המבקש, השנייה, לדאוג כי לא תפגע יריעת הפלסטיק המפרידה בין שתי החצרות, השלישית, על המשיבים לגזום את השיחים מעת לעת, והרביעית, לאפשר למבקש לגזום את השיחים מתוך חצרם של המשיבים. המבקש טוען כי אומנם השיחים שהיו קיימים בשנת 1985 אינם קיימים כיום ואולם כוונת הצדדים הייתה כי כל הגדל בחצרם של המשיבים לא יתפשט לחצרו של המבקש. המבקש טוען כי אומנם כיום אין יריעת פלסטיק ואולם כוונת הצדדים כי השיחים לא יפגעו בגדר המפרידה בין החצרות, ואין זה משנה מה סוגה. המבקש טוען כי יש ליתן להסכם הפשרה פרשנות התואמת את כוונת הצדדים והיא כי שיחים מחצרו של המשיבים לא יתפשטו לחצרו של המבקש. המבקש טוען כי המשיבים אינם גוזמים את השיחים בחצרם כנדרש ולכן נוטים ענפיהם לגינת המבקש. המבקש טוען כי המשיבים גזמו את השיחים כאשר הגזם נופל לחצרו ומלכלך אותה. המבקש טוען כי המשיבים מפרים את הוראות הסכם הפשרה ואת הצו השיפוטי שניתן לעניין גיזום חצרם, מאפשרים לשיחים המצויים בחצרם לחדור לחצרו של המבקש ולגרום לו לנזקים ולהפרעה. המבקש טוען כי פעולות המשיבים מהווה הפרת פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה ולאור הפעולות החוזרות ונשנות של המשיבים בעניין זה, כאשר אינם טורחים לגזום את השיחים אלא לאחר הגשת בקשות בגין ביזיון ביהמ"ש יש להורות על הטלת קנס הולם אשר יגרום לכך שהמשיבים יקיימו את הוראות פסק הדין. טענות המשיבים: המשיבים טוענים תחילה כי יש לדחות את הבקשה על סף כנגד המשיבה מס' 2 באשר לא הייתה צד להסכם הפשרה. המשיבים טוענים כי הסכם הפשרה כלל אינו אכיף הואיל והאמור בו אינו רלוונטי כיום. המשיבים טוענים כי עובר לעריכת הסכם הפשרה, הייתה חצרם מורכבת משיחים ועצי צפצפה. לאור האמור בפסק הדין ובהסכם הפשרה משנת 1985, עקרו את כל גינתם לרבות עצי הצפצפה, ושתלו גינה חדשה לחלוטין. בגינה החדשה, שתלו במרחק סביר מהגדר המפרידה בין החצרות עצים בלי נשירים, עוד הרכיבו גדר מעץ במבוק מהצד הפנימי של חצרם על מנת למנוע מגע בין הצמחייה שבחצרם לבין הגדר. המשיבים טוענים כי הם גוזמים אחת ל-6-8 שבועות את הצמחייה שבחצרם, בהתאם להסכמה הדיונית, ואף הביאו את הגנן כעד לעניין מועדי הגיזום. המשיבים טוענים כי ביהמ"ש בתובענה הנוספת דחה את תביעת המבקש, ובכך דחה למעשה את טענותיו מבחינה עובדתית, ולכן לאור האמור בפסק דינה של כב' השופטת אבי-גיא יש לדחות את הטענות המועלות כאן על ידי המבקש. המשיבים טוענים כי הוראותיו של סעיף 7 להסכם הפשרה משנת 1985, אינן רלוונטיות כיום, מהותו של הסכם הפשרה נגעה לעצי הצפצפה שהיו בחצר המשיבים, וזו הייתה עיקר המחלוקת בין הצדדים. כל התנאים העובדתיים הנוגעים לסעיף 7 להסכם הפשרה כלל אינם קיימים כיום. כיום אין שיחים אלא עצים בלתי נשירים, כיום אין יריעת פלסטיק אלא גדר אלומיניום, כיום הם גוזמים את הצמחייה הגובלת לגדר המבקש כפי הוראת ביהמ"ש, יוצא איפה כי אין כל קשר עובדתי בין המצב אז למצב כיום, לאור העובדה כי חלפו כעשרים שנה מאז ולכן יש להורות לטענתם כי הסכם הפשרה כלל אינו אכיף. המשיבים טוענים כי במהלך הביקור במקום נוכח ביהמ"ש לדעת כי צמרות השיחים והעצים הגדלים בגינת המשיבים נוטים לכיוון חצרו של המבקש, באופן שאין בו כל פגיעה בגדר שהקים המבקש. לטענתם, נטיית צמרות העצים לא באה לידי ביטוי בהסכם הפשרה משנת 1985. המשיבים טוענים כי אין כל צמח הצומח בגינתם הפוגע באיזה אופן בגדר של המבקש. המשיבים טוענים כי אינם מפרים את הסכם הפשרה, וכך כבר נקבע כאמור לעיל בפסק דינה של כב' השופטת אבי-גיא. לפיכך, עותרים המשיבים להורות על דחיית הבקשה. דיון: פסק דין משנת 1985, משלב בחובו שני פנים, האחד, המישור ההסכמי והשני המישור השיפוטי. כבר נקבע כי הסכם פשרה המקבל תוקף של פסק דין כמוהו כפסק דין לעניין הוראות פקודת הביזיון. סעיף 6 (1) לפקודת בזיון בית המשפט קובע כי: "(1) בית המשפט העליון, בית המשפט לפשעים חמורים, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י), 1922, בית המשפט המחוזי, בית המשפט לקרקעות ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה." ברע"פ 7148/98 - ארנון עזרא ואח' נ' יעל זלזניאק ואח' .תק-על 99(2), 1271 ,עמ' 1274, דן ביהמ"ש במצב בו ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה וקובע כי: "לעניין סעיף 6 לפקודת הבזיון, רואים את פסק הדין המאשר את הפשרה כאילו הוא עצמו מורה על עשיית או אוסר על עשיית מעשים המפורטים בהסכם הפשרה, אף שמעשים אלה אינם מפורטים בפסק הדין. לפיכך - כעקרון - פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים כמוהו ככל פסק דין אחר, והוא ניתן לאכיפה בהליכי בזיון". השאלה הראשונה שבפני הינה האם הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בשנת 1985, (להלן: "הסכם הפשרה"), אכיף לאור שינוי הנסיבות. בהנחה שהתשובה לשאלה זו חיובית, האם המשיבים הפרו את הסכם הפשרה. בע"א (תל-אביב-יפו) 1384/01 - רחמי (רחמים) נ' קורן שולמית . תק-מח 2003(1), 209 ,עמ' 210, נקבע כי: "הכלל הפסוק לענין פרשנות חוזים הוא כי "בפרשנות מסמך יש לנסות לרדת לכוונתו האמיתית, על יסוד הדברים הכתובים במסמך בהתחשב ברקע הידוע של העניין ולא תמיד קובע המובן המילולי של המילים שהשתמשו בהן, שעה שהנסיבות מצביעות על כוונה אחרת מזו העולה מן הפירוש הרגיל של הכתוב... והמגמה היא "להתיר את מוסרותיהן של המילים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית שהייתה לנגד עיניהם של המתקשרים" (ע"א 603/79 אברגי'ל נ' פלג את שטרית חברה לבניין ולפיתוח בע"מ, פ"ד לח(633 (1, בעמ' 637; ע"א 6745/95 חב' העובדים נ פלס בע"מ - לא פורסם). במקרה זה הדברים ברורים מאליהם ואין כל סיבה להתחקות אחר כוונה נסתרת כלשהי. ואפילו אם היתה המסקנה, שאין מקום לאמצה בנסיבות האמורות, כי יש קושי כלשהו לעמוד על אומד דעת הצדדים, הרי שיפים לכאן דברי כב' השופטת בן-פורת ב בפרשת ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטוב, פ"ד מא(282 (1, בעמ' 322:"כאשר קשה לעמוד על אומד הדעת או בעת שתרים אחריו, מותר ואף צריך להיעזר בכללי הגינות המקובלים על הבריות". בפני הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים בשנת 1985, כתב התביעה המקורי כתב ההגנה. בבחינת אומד דעתם של הצדדים בפני ביהמ"ש אתייחס להסכם הפשרה, כתבי הטענות שהוגשו ולטענות הצדדים. בעוד שהמשיבים טוענים כי אין לקרוא לתוך ההסכם הסכמה כללית על פיה התכוונו הצדדים כי כל שיח שיצמח בגינתם לא יחדור לגינת המבקש, טוען המבקש כי זאת בדיוק הייתה כוונת הצדדים. עיון בהסכם הפשרה מגלה כי עיקר הסכם הפשרה דן בנושא עצי הצפצפה. והדבר מובן. בגינת המשיבים גדלו עצי צפצפה, שהינם עצים נשירים, כאשר ברור שפלשו לתחום חצרו של המבקש, לכלכו את גינתו, והיוו מפגע. כתוצאה מכך הסכימו המשיבים לעקור את העצים ואכן נטעו גינה חדשה לחלוטין. המשיבים נטעו בחצרם גינה חדשה כאשר העצים והשיחים שנבחרו אינם נשירים, והללו ננטעו במרחק סביר מהגדר על מנת שלא יחדרו לגינתו של המבקש. עיון בכתב התביעה במסגרת התיק בו נתקבל הסכם הפשרה מעלה כי התובע הלין בעיקר על עצי הצפצפה, ועל התפשטות השיחים מחצרם של הנתבעים לחצרו, ונשירת העלים לחצרו באופן שחצרו התלכלכה ונגרמה לו פגיעה ועוגמת נפש. יש להבין כי אין המדובר בגינות בגובה שווה. גינתם של המשיבים גבוהה בכארבעה מטרים מגינתו של המבקש, כלומר, קימת גדר אבן בגובה של כשני מטרים, ומעליה גדר אלומיניום בגובה של כשני מטרים נוספים, ופלישת שיחים או עצים האמורים, נשוא דיון זה, חודרים, אם בכלל, לשטחו של המבקש רק בצמרותיהם. מהבחינה העובדתית אין כל קשר בין האמור בהסכם הפשרה למצב כיום. סעיף 7 להסכם הפשרה, שצוטט על ידי לעיל, מתייחס לגדר העשויה יריעת פלסטיק, שאף היא אינה קיימת. אין כל פגיעה בגדר האלומיניום ולא נטענת פגיעה כזו. התנאי לגיזום השיחים הקבוע בסעיף 7 להסכם הפשרה, מתייחס לפגיעה ביריעת הפלסטיק המפרידה בין שתי החצרות. אני סבורה כי אין לקרא לתוך הסכם הפשרה כוונה של הצדדים לפיה התחייבו המשיבים ששיחים מחצרם לא יפלשו לחצרו של המבקש וזאת למרות שכל הגינה שונתה, הוחלפה, יריעת הפלסטיק כבר אינה קיימת, וכי כל פלישה של כל שיח לחצר המבקש מהווה הפרה של הסכם הפשרה. אינני סבורה כי זאת הייתה כוונת הצדדים. מתוך הסכם הפשרה כולו נראה לי כי הצדדים התכוונו לבצע הפרדה בין החצרות, בפועל נבנתה על ידי המבקש גדר אלומיניום שאינה מאפשרת פלישה של שיחים מתוך חצרם של המשיבים לחצרו, כפי מצב שהיה קיים עובר לעריכת הסכם הפשרה שאז הייתה במקום רק יריעת פלסטיק שהפרידה בין החצרות. לפיכך, לדעתי הסכם הפשרה משנת 1985, אינו אכיף כיום, לאור ההבדלים המהותיים בין המצב כפי שהיה אז לפני עשרים שנה לבין המצב כיום. יחד עם זאת, למרות מסקנתי זו, לא אפטור עצמי מהתייחסות לשאלה הנוספת והינה האם המשיבים הפרו את הסכם הפשרה. בפני ביהמ"ש מונחות תכתובות רבות בין הצדדים, כאשר לכל מכתב של ב"כ המבקש קיימת תשובה מטעם המשיבים ו/או בא כוחם המכחישה את העובדות המתוארות בו. ביהמ"ש נוכח המחלוקת בין הצדדים, במיוחד הואיל ועל פי התמונות שצורפו היה לביהמ"ש הרושם כי שיחים מחצרם של המשיבים פולשים לחצרו של המבקש, ופוגעים בהנאתו מהחצר שבבעלותו, קיים ביקור במקום. יש לומר כי התמונות אינן משקפות את המציאות , במובן זה שבשל זווית הצילום נראה כאילו השיחים ו/או העצים שבחצרם של המשיבים גדלים ממש על חצרו של המבקש, ואין לך דבר הרחוק מן האמת. בפרוטוקול ביקור במקום שערכתי, ציינתי כי החלק העליון של השיחים או העצים הצומחים בגינת המשיבים נוטה לכיוון חצרו של המבקש. כלומר, הפגיעה במבקש הינה בקו השמיים. כוונתי היא, שאם אדם עומד בחצרו של המבקש מתחת לעצי המשיבים, הרי בגובה של כשש מטר נראים מספר ענפים מעץ דקל החוצים את קו גבול המגרש. זאת ותו לא. המבקש טען כי שיח עיקולית פולש לחלקתו, בביקורי נראה בבירור כי בגינת המשיבים לא קיים שיח עיקולית ושיח זה נראה בחצרות אחרות. כלומר, גם אם טעיתי במסקנתי לעניין היותו של הסכם הפשרה בלתי אכיף לאור חלוף השנים והנסיבות, הרי גם אז אני סבורה כי אין כל הפרה של הסכם הפשרה, באשר אין כל שיחים או עצים הפולשים לגינתו של המבקש, משירים אליה עלים או כל פגיעה אחרת. כאמור, הפגיעה היחידה, אם בכלל, הינה חציית קו השמיים של המגרש, על ידי עץ דקל, בגובה של כשש מטר מעל חצרו של המבקש ובאורך של כששים ס"מ. הסכם הפשרה אינו דן כלל בנושא זה, דהיינו, בחציית קו השמיים לעבר חצרו של המבקש, ודומה כי לו הייתה מוגשת תביעה בנושא זה, לאור בעלותו של המבקש במקרקעין המתפשטת למרום ככל הנראה טענה זו הייתה נדחית מחמת זוטי שדברים. מהתמונות עולה הרושם כי ענפים ארוכי זרועות חודרים לחצרו של המבקש וגורמים לצל מתמשך ולפגיעה בגינתו, מסתבר כי מדובר בנטייה של שניים שלושה ענפי דקל החודרים לקו השמים של חצר המבקש באורח קל ביותר. בנסיבות אלה, גם לו הייתי מגיעה למסקנה כי הסכם הפשרה אכיף הרי יש לדחות את הבקשה לגופו של עניין מחמת שאין המשיבים מפרים את הסכם הפשרה. אציין עוד, כי הצדדים הסכימו להגיש סיכומיהם, ללא חקירת המצהירים ובכלל זה המצהיר מטעם המשיבים , הגנן, אשר על פי תצהירו מבצעים המשיבים גיזום בחצרם כפי החלטתי הקודמת. גם בכך יש תמיכה למסקנתי כי אכן המשיבים עומדים בהוראות הסכם הפשרה. זאת ועוד, בהעדר יריעת פלסטיק, והחלפתה בגדר אלומיניום, צומצמה באופן דרמטי האפשרות ששיחים או כל צמחייה אחרת הצומחת בחצרם של המשיבים יחדרו באיזה אופן לחצרו של המבקש, והעניין נראה בבירור בביקור שערכתי. אין כל צמחייה הפולשת מחצרם של המשיבים לחצרו של המבקש, וכאמור המדובר רק בנטיית מספר ענפים באופן מצומצם ביותר בגובה של כששה מטרים. לפיכך, אני סבורה כי המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי המשיבים מפרים את הסכם הפשרה, גם אם הייתי קובעת כי המדובר בהסכם אכיף. בנסיבות אלה, לא מצאתי לנחוץ לדון בשאלה האם יש להחיל על המשיבה מס' 2 את הסכם הפשרה, ובנושא פסק הדין הנוסף שניתן על ידי כב' השופטת אבי-גיא בעניין דומה שנדון בין הצדדים. יחד עם זאת, לאור מסקנות ביהמ"ש בפסק הדין בת.א. 28331/98 היה מקום שהמבקש ישקול מחדש את ההליך שבפני, במיוחד כאשר נקבע שם כי המבקש לא הצליח להרים את הנטל להוכיח כי שיח העיקולית מגיע מגינתם של המשיבים. לפיכך, הואיל ובתיק זה המנוהל בפני התקיימו מספר ישיבות לרבות ביקור במקום, ולאחר שהוברר לי כי המשיבים גוזמים את גינתם באופן תדיר, שתלו בגינה שיחים ועצים בלתי נשירים, במרחק סביר מהגדר על מנת למנוע כל פגיעה במבקש, אין כל פלישה של שיחים או עצים לחצרו של המבקש, אלא לכל היותר, מעבר ברום השמים בגובה של כשש מטר של שניים שלושה ענפי עץ דקל, יש להביא כל זאת בחשבון בפסיקת ההוצאות. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את בקשת הביזיון ומחייבת את המבקש בתשלום הוצאות המשיבים בסכום של 7,500 ₪ + מע"מ. מזכירות תשלח החלטתי זו לצדדים. חוזההסכם פשרהפשרהסכסוך שכנים