1. העובדות, בחלקן כפי שנקבעו על-ידי בית-הדין האזורי וכפי שהן עולות מן המסמכים שהוגשו: א) התקופה הראשונה: 1974-1954 המערער עבד במפעל המתכת של המשיבה מס' 2 בבאר-שבע (להלן - סולל בונה) מיום 29.12.1954 ועד 31.5.1974. לטענתו עבד כמנהל מחלקה במוסך. בתקופה זאת היה המערער רשום במוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) כעובד שכיר. עבודתו הופסקה על פי הסכם בין הנהלת המפעל לבין ועד העובדים והמערער. כאשר עזב את המפעל, קיבל המערער פיצויי פיטורים, את הזכויות הרשומות לזכותו בקרן פנסיה, והטבות נוספות; ב) התקופה השניה: 1986-1974 (1) מחודש יוני 1974 עד סוף חודש יוני 1986, עבד המערער במוסך של מחלקה אחרת בסולל בונה - מחלקת כבישים ועפר, בתור מכונאי ציוד מכני. עבודתו כללה ביצוע תיקונים בציוד מכני כבד שהיה בשימוש סולל בונה; (2) ביום 31.5.1974 הגיש המערער הצהרה למוסד, על פיה הוא מבקש לשנות את מעמדו מעובד שכיר לעובד עצמאי. בין מועד זה לבין מועד סיום עבודתו בסולל בונה, המשיך המערער להצהיר למוסד על היותו עובד עצמאי, ושילם דמי ביטוח לאומי כעובד עצמאי. (3) בחוזה שנחתם בין המערער לבין סולל בונה נקבע, כי הוא "קבלן עצמאי". המערער קיבל בתקופה זו תשלום מסולל בונה כ"עובד עצמאי", ולא על פי הדירוג בהסכם הקיבוצי החל על עובדי סולל בונה. הוא הצהיר לשלטונות המס כי הינו "עובד עצמאי" ושילם מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס ערך מוסף כ"עובד עצמאי". המערער לא קיבל חופשה שנתית, לא חתם על כרטיס נוכחות, והשתמש בכלי עבודה ובחמרי עבודה שסיפק לו סולל בונה; (4) המערער עבד יומיום ובשעות קבועות בסולל בונה ורק אצלה, וקיבל תשלום על בסיס שעת עבודה. מנהל עבודה אשר פיקח על עובדי סולל בונה פיקח גם על עבודתו של המערער. הוא הגיע לעבודה בהסעה מאורגנת של סולל בונה, לא ביצע עבודה אצל מעביד אחר, לא ניהל עסק משלו ולא העסיק פועל. (5) בית-הדין קמא קבע, כי המערער קיבל תשלום בגין 8 שעות עבודה ליום, אף אם לא ביצע עבודה בפועל באותן שעות. אולם, קביעה זאת נוגדת את הדברים שכתב המערער בבקשה שהגיש למוסד "לתקן מקדמות לשנת כספים 1985". שם כתב כי: "אני עובד כקבלן משנה בסולל בונה בחטיבת המתכת וציוד מכני. עקב ירידה בענף עבודת המתכת וציוד מכני קיימת גם אצלי ירידה משמעותית בעבודתי. כאשר הציוד של סולל בונה אינו עובד, אין צורך במכונאי לתיקונים והכנסתי יורדת"; ג) אחרי 1986 בחודש יוני 1986, הפסיק המערער לעבוד במוסך של סולל בונה. ביום 24.6.1986 ביקש המערער מהמוסד לביטוח לאומי לשנות את מעמדו מעובד עצמאי למי שאינו עובד שכיר ואינו עובד עצמאי. לאחר מכן החל המערער לעבוד אצל מעביד אחר והציג למוסד תלוש משכורת, ומיום 1.7.1987 נרשם מעמדו בעובד שכיר. 2. ההליך הקודם - נגד סולל בונה - שבו ניתן פסק-דין בהסכמה לאחר שהפסי לעבוד בסולל בונה בשנת 1986, הגיש המערער בבית-הדין האזורי בבאר-שבע תובענה (תב"ע מז/148 - 3) נגדה, ובה תבע את זכויותיו, לטענתו, כ"עובד" במשך "התקופה השניה" (1986-1974). המוסד לביטוח לאומי, המשיב הראשון בערעור זה, לא היה צד להליך האמור. ביום 9.8.1988 הגיעו המערער וסולל בונה להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק-דין. בהסכם הפשרה נקבע, כי סולל בונה תשלם למערער 19,000 ש"ח, בארבעה תשלומים, מבלי להודות בטענותיו של המערער, והמערער יאשר כי אין לו תביעות נוספות נגד סולל בונה או נגד קרנות הפנסיה שבהן מבוטחים עובדי סולל בונה. 3. ההליך השני - נשוא ערעור זה א) אחרי מתן פסק-הדין בהליך הראשון, הגיש המערער עתירה בבית-הדין האזורי נגד המוסד לביטוח לאומי, ובה ביקש להצהיר כי היה "עובד שכיר" בסולל בונה במשך עשרות שנים, ולכן הוא זכאי לקבל חזרה מהמוסד את תשלומי דמי הביטוח הלאומי ששילם במשך השנים כאילו היה "עובד עצמאי"; ב) סולל בונה צורפה לתובענה כצד ג', לפי בקשת המוסד, אשר טען כי אם תתקבל העתירה יהיה על סולל בונה לשלם למוסד את דמי הביטוח בנין המערער. בכתב הגנתה טענה סולל בונה כי: לא היתה מעבידתו של המערער; התביעה התיישנה; חוסר תום לב של המערער בביצוע הסכם הפשרה בין המערער לבין סולל בונה בתיק תב"ע מז/148 - 3. ג) סולל בונה הגישה הודעת צד רביעי נגד המערער, ובה טענה כי אם תחוייב לשלם למוסד דמי ביטוח לאומי עליו להחזיר לה סכום זה. בכתב ההגנה שהגיש המערער בתשובה להודעת צד ד' של סולל בונה, היתה טענתו העיקרית כי הסכם הפשרה איננו מחייב אותו להחזיר לסולל בונה סכומים שייפסקו נגדה בתובענה דנן; ד) בית-הדין קמא החליט לשמוע את התובענה כולה, ולא לפצל את הדיון. עתירת המערער נגד המוסד לביטוח לאומי נדחתה, ומכאן הערעור שלפנינו. 4. נימוקי בית-הדין האזורי לדחיית העתירה היו כלהלן: אכן היתה "מידה רבה של השתלבות במפעל" והמערער לא ניהל עסק שלו. כמו כן, העובדה שהצדדים הסכימו כי המערער הינו "עובד עצמאי" איננה מונעת ממנו לתבוע זכויות כ"עובד". עם זאת, יש חשיבות מיוחדת ל"כוונת הצדדים" ולהתנהגותם. במקרה דנן נראה, כי כוונת הצדדים היתה לקבוע למערער מעמד של "עובד עצמאי". בית-הדין קמא גם הסתמך על "נטל השכנוע", אשר לדעתו היה חשוב בסוגית קביעת מעמדו של אדם במקום העבודה. טעם נוטף לדחיית התביעה היה קיומו של הסכם הפשרה בתובענה בין המערער לבין סולל בונה. אם התובענה שלפנינו נגד המוסד תתקבל, התוצאה תהיה חיובה של סולל בונה לשלם למוסד את דמי הביטוח בגין המערער, וזאת בניגוד להתחייבות המערער בהסכם הפשרה שלא להעלות "טענה" נגד סולל בונה. 5. טענות בא כוח המערער לפנינו, היו: א) המערער השתלב במפעלה של סולל בונה, לא ניהל עסק משלו, ועל כן הינו "עובד" על פי מבחן ההשתלבות; ב) המערער התחייב בתובענה נגד סולל בונה, שלא להגיש תביעות נגדה או נגד קרנות הפנסיה הקשורות לה. עם זאת, בהסכם הפשרה לא התחייב המערער שלא להגיש תביעה נגד המוסד; ג) אין סמכות לדון בהודעות נגד צד ג' או צד רביעי, מכיוון שזאת תביעה על סמך חוזה רגיל, ולא חוזה עבודה. 6. טענות בא-כוח המוסד לפנינו, היו: המוסד פעל על פי הצהרותיו של המערער, ואין המערער רשאי לשנות את מעמדו כלפי המוסד רטרואקטיבית לאחר חלוף שתים עשרה שנים. לחלופין, ביקש המוסד לחייב את סולל בונה לשלם למוסד כל סכום אשר המוסד יחוייב להחזיר למערער. 7. טענות סולל בונה, היו: מעמדו של המערער היה של "עובד עצמאי", חלק מהתביעה התיישן, המערער לוקה בחוסר תום-לב בהגשת תביעה, זאת לאור הסכם הפשרה בתביעה הקודמת, לפיה א תהיה התדיינות נוספת. 8. השאלות שעלינו להכריע בהן הן: א) האם המערער היה "עובד" של סולל בונה "בתקופה השניה", שבין 1974 לבין 1986? ב) האם פסק-הדין בהליך הראשון (תב"ע מז/148 - 3) מהווה מעשה בית-דין לגבי ההליך שלפנינו? ג) האם המערער היה מנוע מלהגיש את התביעה דנן נגד המוסד; ד) האם חייבת סולל בונה לשלם למוסד את הכספים שהוחזרו למערער; "עובד" או "עובד עצמאי"? 9. לצורך הכרעה בשאלה האם אדם הוא "עובד" או "עובד עצמאי" אימץ בית-דין זה את "מבחן ההשתלבות". על-פי מבחן זה "עובד" הוא אדם המשתלב במפעל ואינו בעל עסק משלו (דב"ע לא/27 - 3 [1]). 10. מעובדות המקרה עולה, כי בשנים 1986-1974 השתלב המערער בפעילות הרגילה של סולל בונה. תיקונים של ציוד מכני כבד מהווים חלק מהפעילות הרגילה של המוסך, זאת בנוסף על העובדה, כי המערער עבד תחת פיקוח מנהל עבודה של סולל בונה; ואף הגיע לעבודה בהסעה מאורגנת של סולל בונה. כמו כן, הוא עבד בשעות קבועות בכל יום במוסך. מכל האמור לעיל עולה, כי עבודת המערער עונה על "הפן החיובי" של מבחן ההשתלבות. 11. אשר "לפן השלילי" של מבחן ההשתלבות, המערער לא ניהל עסק משלו. הוא השתמש בכלי עבודה, בחומרים ובחלקים של סולל בונה. למערער לא היתה אפשרות להגדיל או להקטין את "הרווח" או את "הכנסותיו", כפי שעובד עצמאי מסוגל לעשות. בזה שונה המקרה שלפנינו מהמקרה של עובד עצמאי בעל משאית אשר יכול חיה להשפיע על הכנסותיו על ידי שימוש יעיל יותר במשאית או על ידי רכישת משאית חסכונית יותר. המערער עונה, איפוא, גם על "הפן השלילי" של מבחן ההשתלבות, בכך שאינו בעל עסק משלו. 12. בית-הדין קמא הסתמך על דב"ע נא/6 - 0 [2], (להלן - פסק-הדין שוורץ), ושם דגש על "כוונת הצדדים" ליצור יחסי עובד-מעביד. בכך טעה בית-הדין קמא טעות כפולה: הטעות האחת - בפסק-הדין שוורץ [2] נדונה השאלה אם המבוטחת ביצעה עבודה בפועל במפעל בבעלות אביה, ולא אם ביצעה את העבודה כ"קבלן עצמאי". משנתקבלה גרסתה כי ביצעה עבודה בפועל (והדיווחים עליה כעובדת לא היו "פיקציה"), לא היה ספק שהיחסים בינה לבין החברה, אשר דיווחה עליה כעובדת, היו יחסי עובד-מעביד. הטענה השניה - נעלמה מעיני בית-הדין קמא אחת מאבני היסוד של מבחן ההשתלבות, והיא: "אין להתעלם מכך שהיותו של אדם 'עובד', הוא, לעניין אותן הזכויות והחובות שהחוק מקנה ושאין לוותר עליהן או להתנות עליהן, דבר הקרוב ל'סטטוס, ו-'סטטוס' אין יוצרים בהסכם ואין מבטלים בהסכם, וכשם שאין לוותר או להתנות על זכויות במפורש, כן אין לוותר על אותן הזכויות על ידי כך שיכנו את היחסים בין השניים שבהם מדובר כינוי כלשהו השולל היותו של האחד 'עובד' והיותו של השני 'מעביד'. האמור בהסכם יכול וישקול, אך ברור שהקובע הוא מכלול היחסים בין הצדדים" (דב"ע לא/27 - 3 [1] הנ"ל, בע' 190) 13. דב"ע לט/112 - 3 [3]), עליו הסתמך בא-כוח סולל בונה, איננו תומך בעמדת סולל בונה. שם נקבע, כי קיימים יחסי עובד-מעביד בין "בעל קורא" בשכר לבין בית-הכנסת, וזאת ביחוד על פי מבחן ההשתלבות. 14. לסיכום האמור עד בה - התשובה לשאלה הראשונה היא כי מבחינה משפטית היה המערער "עובד" של סולל בונה גם בין השנים 1974 ו-1986, שכן השתלב בפעילויות הרגילות של "המפעל" ולא ניהל עסק משלו. מעשה בית-דין - מניעות - נגד סולל בונה 15. כאמור בסעיף 2 לפסק-דין זה, הסכימו הצדדים בהליך הקודם (תב"ע מז/148 - 3), כי בעקבות תביעה המבוססת על קיום יחסי עובד-מעביד ביניהם, תשלם סולל בונה למערער 19,000 ש"ח, וזאת תמורה הודעת המערער כי אין לו תביעות אחרות נגד סולל בונה. הצדדים ביקשו מביתהדין האזורי לעבודה לתת להסכם הפשרה תוקף של פסק-דין, וכך נעשה. 16. להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין יש מהות כפולה: ההיבט החוזי וההיבט המשפטי: אשר להיבט המשפטי - הכלל הוא, כי פסק-דין מהווה מעשה בית-דין כלפי הצדדים למשפט. יתר על כן, משהסכימו הצדדים להסכם הפשרה להימנע מהתדיינות ביניהם בעתיד, "כעקרון יכבד בית-המשפט את ההסכם בין הצדדים" (ראה: נ' זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, [5], בע' 342). 17. בהסכם הפשרה נקבע, כי אין בו הודאה מטעם סולל בונה באשר למעמדו של המערער בעובד. במקרה שלפנינו, עצם הגשת הסכם הפשרה לבית-הדין האזורי לעבודה עשויה להוות הודאה של הצדדים שלדעתם יש לו סמכות לדון בעניין. לו היו היחסים בין הצדדים יחסי מזמין-קבלן עצמאי, ולא יחסי עובד-מעביד, לא היה בית-הדין לעבודה מוסמך ליתן פסק-דין (ראה בעניין זה דב"ע נא/170 - 3 [4]; שם נקבע, כי בית-הדין האזורי אינו מוסמך לתת תוקף של פסק-דין להסכם פשרה גם בהליך שהתנהל בבית-משפט השלום, ואשר לא היה בתחום סמכותו של בית-הדין לעבודה). מכאן, כי אפילו אם פסק-הדין בהליך הקודם אינו מהווה מעשה בית-דין לעניין תוכנו, הרי שמבחינת ההיבט המשפטי שבו, יש בו משמעות לגבי קיומם של יחסי עובד-מעביד, משום שניתן על-ידי בית-הדין לעבודה. נוסף על כך, הצדדים היו מיוצגים בהליך הקודם, וניתן להניח שבאי-כוחם היו מודעים לעובדה, שהגשת בקשה לבית-הדין לעבודה, לאשר הסכם פשרה, מבוססת על הנחה שנושא הפשרה נתון לסמכותו. מעשה בית-דין - מניעות - נגד המערער 18. נפנה עתה לשאלות, האם פסק-הדין בהליך הראשון (תב"ע מז/148 - 3) מהווה מעשה בית-דין החל על תביעת המערער נגד המוסד, והאם מנוע המערער מלהגיש תביעה זאת? 19. ההיבט החוזי של פסק-דין בפשרה מתייחס להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין. על הסכם זה חלים דיני החוזים. תנאי הסכם הפשרה דנן אינם מאפשרים למערער להגיש תביעה שמשמעותה תהיה חיוב סולל בונה לשלם כספים בעקבות יחסי עובד-מעביד ששררו בינה לבין המערער, מעבר למה שהסכימה בהסכם הפשרה. סולל בונה הסכימה לשלם למערער 19,000 ש"ח על פי הסכם הפשרה, תמורת התחייבות המערער כי לא יהיו עוד התדיינויות ביניהם. בנסיבות העניין ניתן לצאת מתוך הנחה. כי הצדדים הגיעו לסכום של 19,000 ש"ח על פי חישוב טענותיהם ההדדיות וסביר, כי חישוב זה כלל גם את טענת המערער לפיה שילם דמי ביטוח לאומי שהיה על סולל בונה לשלם, וגם את טענתה הנגדית של סולל בונה לפיה המערער קיבל תשלום "שכר" שהיה גבוה מהתשלום ל"עובד" משום שהוסכם ביניהם שמעמדו היה של "עובד". זאת ועוד. סביר להניח כי התחייבות המערער בהליך הקודם, שלא להגיש תביעה נגד סולל בונה, כוללת התחייבות לא להגיש תביעה עקיפה נגדה. לעומת זאת, ועל מנת להבהיר את העניין נציין, כי הסכם הפשרה אינו מונע מהמערער מלהגיש תביעה נגד סולל בונה בעניין שאינו קשור כלל ליחסי עובד-מעביד ששררו ביניהם עד 1986. העתירה נשוא הערעור, אף שהוגשה נגד המוסד לביטוח לאומי, נובעת מיחסי עובד-מעביד ששררו בין סולל בונה לבין המערער. קבלת העתירה תגרום לכך, שסולל בונה תחוייב לפצות את המוסד בגין יחסי עובד-מעביד ששררו בינה לבין המערער. מכאן, כי הגשת העתירה נוגדת את ההתחייבות החוזית של המערער בהליך הקודם. מטעם זה בלבד היה על בית-הדין קמא לדחות את תביעת המערער נגד המוסד. תביעת המוסד נגד סולל בונה 20. כאן המקום להרחיב את הדיבור בעניין ההודעה לצד ג', היינו - תביעת המוסד נגד סולל בונה. היחסים בין סולל בונה לבין המערער היו, כאמור, יחסי עובד-מעביד במשך כל שנות עבודתו אצלה. דמי ביטוח לאומישל מעסיק בגין "עובד" עולים על דמי ביטוח לאומי של עובד עצמאי, שכן העובד העצמאי אינו חייב לשלם בגין ענפי ביטוח מסוימים בגינם משלם מעביד עבור "עובד" שלו. כמו כן, אין ספק כי המערער היה מבוטח בביטוח לאומי בשנים שהצהיר כי היה עובד עצמאי. לאור כל האמור לעיל עולה, כי המוסד, אם ימצא לנכון, יכול לדרוש מסולל בונה לשלם את ההפרש שבין דמי הביטוח של "עובד", לבין דמי הביטוח של עובד עצמאי ששילם המערער. 21. סוף דבר - אנו דוחים את הערעור, הן מהטעם של מעשה בית-דין, והן מן הטעם שהוא מנוע מלהגישה. בנסיבות העניין ישלם המערער לכל אחד מהמשיבים הוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח, ולסכום אשר ישולם לסולל בונה יתוסף מע"מ. חוזהיחסי עובד מעבידהסכם פשרהפשרה