בבע"מ 2514/07, הר-לב נ' בן-לולו (2010) נפסק כי: "דרכם של הסכמי פשרה כי הם מבקשים להיות כוללניים וסופיים ולא חלקיים וזמניים ... תכליתו של כל הסכם פשרה, ובמיוחד הסכם פשרה המנוסח באופן כה כוללני כמו זה שלפנינו, תומכת בחזקה הפרשנית לפיה הצדדים להסכם הפשרה התכוונו לסיים באופן סופי את כלל המחלוקות והתביעות ההדדיות שביניהם, כל עוד לא ציינו אחרת בלשון ברורה ומפורשת. כך הוא גם במקרה זה. ... נוסחו המילולי של הסכם הפשרה, וכן מכלול הנסיבות האופפות אותו, מצביעים על כך שכוונת הצדדים לו היתה לראות בו הסדר המסיים את מלוא המחלוקות ביניהם, הקשורות ברכוש הוריהם המנוחים. הסדר הפשרה כורך ממילא גם את התובענה נשוא ההליך שלפנינו בגדר ההסכמה בדבר סיום המחלוקות. הסדר זה קיבל תוקף של פסק דין, ויש בו כדי לבלוע את כל עילות התביעה הקיימות או העתידיות בענין רכושם של המנוחים, ולהוות משום השתק עילה ביחס לכל תובענה בענין הרכוש - בין כזו התלויה ועומדת בעת קבלת הסדר הפשרה, ובין כזו העשויה להיות מוגשת בעתיד." ##להלן פסק דין בנושא פיצויים בגין אובדן הנחת העדר תביעות בהסכם פשרה בתיק רשלנות רפואית## התובע לא סייג את הסכם הפשרה ולא שמר במסגרתו זכות תביעה כלשהי, לרבות תביעה עתידית בגין נזקים עתידיים ו/או בגין אובדן הנחת העדר תביעות. 1. עסקינן בתביעה לתשלום פיצויים בגין אובדן הנחת העדר תביעות שנגרם לתובע, לטענתו, עקב הליך משפטי בו נקטה הנתבעת כנגדו. 2. התביעה הוגשה בסדר דין מהיר ועל כן, כמצוות תקנה 214ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 - פסק הדין ינומק באופן תמציתי. 3. עיקר העובדות הצריכות לענייננו אינן שנויות במחלוקת והן כדלקמן: 3.1 שני הצדדים הם רופאי שיניים. 3.2 ביום 11/11/10 הגישה הנפגעת תביעה בגין רשלנות רפואית כנגד הנתבעת (ת.א. 21829-11-10 - להלן "התביעה המקורית"). 3.3 ביום 29/3/11 שלחה הנתבעת הודעת צד ג' כנגד התובע (להלן: "הודעת צד ג'"). 3.4 התובע הפעיל את פוליסת ביטוח האחריות המקצועית שלו ויוצג בתביעה המקורית מכוחה. 3.5 לאחר משא ומתן, חתמו כל הצדדים לתביעה המקורית על הסכם פשרה, לפיו: הנתבעת תשלם לנפגעת סכום כולל של 75,000 ₪, לסילוק כל טענותיה ותביעותיה בכל הנוגע לאירוע נשוא התביעה המקורית; הודעת צד ג' כנגד התובע תדחה ללא צו להוצאות; וכל צד יישא בהוצאותיו (להלן: "הסכם הפשרה"). 3.6 ביום 17/6/12 נתנה כבוד השופטת מ. קלמפנר-נבון תוקף של פסק דין להסכם הפשרה ובהתאמה, דחתה את הודעת צד ג' ללא צו להוצאות וביטלה את ישיבת ההוכחות שהיתה קבועה ליום 15/7/12 (להלן: "פסק הדין"). 4. עיקר המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה האם, כשיטת הנתבעת, התובע מנוע מהגשת התביעה נוכח הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. ויאמר מיד - לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי הדין עם הנתבעת. 5. בתי המשפט עמדו לא אחת על חשיבות סופיות הסכמי פשרה, הן מבחינת ציפיות הצדדים והאינטרס הכלכלי והן מבחינת מדיניות משפטית. כאמור למשל ב-רע"א 7817/99, אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופ"ח מכבי, פ"ד נז(3) 49, 60: "... למוסד הפשרה נודעת חשיבות רבה הן לצדדים לסכסוך, הן למערכת המשפטית והן לציבור בכללותו. תכונה מרכזית בהסכמי פשרה, החשובה לענייננו, הינה סופיות הדיון באופן המבטא את מימוש ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים. נטילת אלמנט הסופיות מהסכם פשרה באופן המותיר פתח להתדיינויות משפטיות עתידיות, פוגעת בוודאות המשפטית, נוטלת את התמריץ העיקרי לעריכתם של הסכמים אלה, ובאופן כללי - מעקרת את המניע מאחורי סיומם של סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט ...". וראה גם ב-רע"א 4976/00, בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 585: "פשרה מבוססת על ויתור הדדי של הצדדים על מקצת מטענותיהם זה כלפי האחר. ויתור זה עשוי לפתוח פתח לטענות כנגד הפשרה, שעצם הדיון בהן מנוגד לתכליתה להביא לסיום מוחלט של הסכסוך, ואף פוגע בציפיות הצדדים בעניין זה." (וראה גם: ע"א 2395/95, בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577). מטעם זה נפסק לא אחת כי רק נימוקים כבדי משקל עשויים להצדיק ביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין והכל במטרה לעודד פשרות (ראה: רע"א 816/11, שרותי בריאות כללית נ' ברנשטיין (2011), על האסמכתאות הנזכרות שם). צד הטוען כי בית המשפט טעה שעה שנתן את פסק הדין ו/או נפל פגם בהליך השיפוטי המאשר את ההסכם בין הצדדים, כי אז עליו לפנות לערכאת ערעור; בעוד על צד הטוען לפגם בהסכמה, לעתור לביטול פסק הדין (ראה: ע"א 2536/90, סיטבון נ' סיטבון, פ"ד מה(2) 573; רע"א 4976/00, בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1); רע"א 816/11, שרותי בריאות כללית נ' ברנשטיין (2011); ע"א 7665/11, גבריאל דדון ואח' נ' יוסף חדד ואח' (2013)). ברם, התובע אינו מבקש לבטל את פסק הדין. אין בפי התובע טענות ביחס לאופן אישור פסק הדין ו/או ביחס להסכם הפשרה שבבסיסו ואשר במסגרתו נדחתה הודעת צד ג' נגדו. התובע מבקש לילך בדרך עקיפין זו, ולאחר שנהנה מפירותיו של הסכם הפשרה ודחיית ההליך נגדו, להוסיף ולתבוע את הנתבעת (המודיעה), בגין נזקים אשר, לשיטתו, נגרמו לו עקב ההליך. 6. התובע אינו חולק על כך, אלא, שלשיטתו, הסכם הפשרה לא חסם את דרכו מלתבוע את הנזקים נשוא תביעה זו. לטענת התובע, סעיפים 4 ו-5 להסכם הפשרה, עניינם וויתור הצדדים על הוצאות ולא על תביעות נזיקיות עתידיות שטרם התגבשו במועד חתימת ההסכם. 7. בבואנו לפרש את הסכם, שומה עלינו לבחון את לשון המסמך בד בבד עם הנסיבות החיצוניות הנלוות אליה. 7.1 נוסחו הנוכחי של סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן "חוק החוזים"), בהתאם לתיקון מס' 2 אשר נכנס לתוקף ביום 17/1/11 (ראה: חוק החוזים חלק כללי (תיקון מס' 2) התשע"א-2011 - להלן "תיקון מס' 2"), מורה כדלקמן: "25. פירוש של חוזה (תיקונים: התשמ"א, התשע"א) (א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל. (ב1) חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו...". כאמור ב-רע"א 3961/10, המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (2012), תיקון מס' 2 זה אימץ את השיטה הפרשנית שהונהגה בעניין אפרופים (ע"א 4628/93, מ"י נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265), תוך הדגשת מקומה המשמעותי של לשון החוזה בתהליך הפרשנות, כאמור בעניין ארגון מגדלי הירקות (דנ"א 2045/04, ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מ"י, פ"ד סא(2)1): "... חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית - ניתנת לסתירה - שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה - עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי. ... רק כך מושג האיזון הראוי בין רצון הצדדים לבין השאיפה לוודאות ...". (וראה גם: דנ"א 1797/12, ליסטר נ' פרידנברג (2012); ע"א 1062/09, בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ד"ר בינר (2012); ה"פ (מרכז) 54045-05-11, שיכון אזרחי בע"מ (בפירוק) נ' עיריית הוד השרון (2012); ה"פ (ת"א) 25449-12-11, דוד נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (2012); ה"פ (מרכז) 8946-11-11, גזיאל את אבנר (2007) בע"מ נ' רונן (2012); ה"פ (ת"א) 1840-09, הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ נ' מרתון השקעות בע"מ (2012); ע"א 1194/09, נתיבי איילון בע"מ נ' עיריית חולון (2011; ת.א. (מרכז) 5944-08-07, ארגיל שירותי תובלה בע"מ נ' תעבורה אחזקות בע"מ (2010)). 7.2 יישום כלים אלה בענייננו, יובילנו למסקנה כי דין טענת התובע להידחות. בהסכם הפשרה נכתב: "ב"כ הצדדים מודיעים בזאת לכב' ביהמ"ש, כי לצורכי פשרה בלבד ומבלי ... להודות באחריות הם הגיעו ביניהם לידי הסכם פשרה, שפרטיו כדלקמן: ... 4. הוצאות [כך במקור - ב.ש.] צד ג' תידחה ללא צו להוצאות. 5. כפוף לאמור בהסכם זה, כל צד ישא בהוצאותיו". המונח "הוצאות" כולל אובדן או הפסד מכל סוג שהוא. אין מקום, לצמצם את המונח "הוצאות", להוצאות עבר בלבד או להוצאות משפט בלבד, להבדיל מכל הפסד או תשלום אחר בגין ההליך המשפטי, לרבות אובדן הנחת העדר תביעות. גם התובע אינו חולק על כך שנזקים שהתגבשו במועד הסכם הפשרה והיו ידועים בשלב זה כלולים במונח "הוצאות", להבדיל, לשיטתו, מנזקים עתידים שטרם התגבשו (ראה: עמוד 5 לפרוטוקול שורות 29-30). אך גם אם תאמר כי המונח "הוצאות" יכול להכיל פירושים רבים, הרי שיש להמשיך ולבחון, כאמור, את אומד דעת הצדדים מתוך הנסיבות החיצוניות, כמצוות הלכת אפרופים (ע"א 4627/93, מ"י נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265): "אכן, השלב הראשון (גזירת אומד הדעת מתוך הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של התהליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות) ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של "לשון ברורה" או "לשון עמומה", עד שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם "נתון" חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות המשפטית ממגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו כי לשון החוזה היא ברורה". 7.3 הסכם הפשרה נחתם, כאמור, ערב ישיבת הוכחות, לאחר משא ומתן, כאשר כל הצדדים מיוצגים על ידי עורכי דין ומתוך מטרה לסיים בכך את כל המחלוקות ביניהם על כל היבטיהם. התובע בחר שלא לזמן לעדות את עורכת הדין שייצגה אותו והייתה מעורבת במשא ומתן, כמו גם לא להמציא את טיוטות ההסכם, אשר כביכול יהיה בהן כדי לתמוך בטענתו שכוונת הצדדים לא הייתה לסילוק הדדי של מכלול הטענות בגין התביעה המקורית. מנגד, הנתבעת העידה ועדותה מקובלת עלי (ראה: עמוד 4 לפרוטוקול שורות 20-26) כי: "ש. למה לא כתוב שהוא מוותר על כל טענה בעבר ובעתיד הרי יכול להיות שנגרמו לו עוד נזקים. ת. אני הבנתי שזה כתוב ברור שכל אחד צריך לשלם את מה שצריך וסיימנו ואין הוצאות אחרות כך אני הבנתי. ש. אם היית יודעת במועד חתימת ההסכם שהפרמייה הולכת לעלות ביותר מ-1,000 דולר היית מבקשת שיכנס סעיף כזה. ת. זה הוא צריך לבקש לא אני. אנו חתמנו שהכל נסגר. בזמן שהוא חתם הוא לא ידע שיש לו עוד הוצאות של ביטוח הוא פרופסור[צ"ל - ב.ש.]"... מכאן, במקרה זה קיים עיגון לשוני, העולה בקנה אחד הן עם נסיבות חתימת הסכם הפשרה, הן עם תכליתו והן עם ההיגיון והשכל הישר, כי הסכם פשרה זה שקיבל תוקף של פסק דין ישים סוף פסוק לכל הטענות ההדדיות בגין ההליך ביחס לכל הצדדים לתביעה המקורית. כל פרשנות אחרת תפגום בעקרון הסופיות ותגרום לכפל הליכים תוך העמסת הנטל (הכבד ממילא) על המערכת המשפטית ופגיעה בכלל ציבור המתדיינים הממתין ליומו. מדיניות ראויה אינה יכולה ליתן יד לכך, לא בהיבט של הצדדים להסכם הפשרה ולא בהיבט מערכתי. כך גם הרצון לעודד הסכמי פשרה יסוכל אם וככל שנאפשר לאחר חתימת הסכם פשרה ומתן תוקף של פסק דין, לכל צד להגיש תביעה נוספת, בגין נזקים נוספים שכביכול נגרמו לו עקב ההליך נשוא הסכם פשרה. 7.4 זאת ועוד. כדרכם של הסכמי פשרה הם מנוסחים בלשון כללית. בשים לב לכך, ולהלכות לעניין ביטול פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה, שומה היה על התובע לסייג באופן מפורש כל טענה או תביעה שביקש להחריגה מהסכם הפשרה, לרבות תביעה בגין נזקים עתידיים ו/או בגין ביטול הנחת העדר תביעות בעתיד. התובע אישר כי היה מיוצג על ידי עורך דין בתביעה המקורית במסגרת פוליסת ביטוח. עוד אישר התובע כי היה מודע להליכים בתיק, סמך על עורכת הדין, קרא את הסכם הפשרה והוסבר לו תוכנו טרם חתימתו (ראה: עמוד 1 לפרוטוקול שורה 20 עד עמוד 2 לפרוטוקול שורה 10). עדות זו מתיישבת גם עם התרשמותי הבלתי אמצעית ממעורבות התובע בניהול ההליך שלפני. חרף כל זאת, התובע לא סייג את הסכם הפשרה ולא שמר במסגרתו זכות תביעה כלשהי, לרבות תביעה עתידית בגין נזקים עתידיים ו/או בגין אובדן הנחת העדר תביעות. יפה לענייננו, ובמשנה תוקף, האמור ב-בע"מ 2514/07, הר-לב נ' בן-לולו (2010): "דרכם של הסכמי פשרה כי הם מבקשים להיות כוללניים וסופיים ולא חלקיים וזמניים ... תכליתו של כל הסכם פשרה, ובמיוחד הסכם פשרה המנוסח באופן כה כוללני כמו זה שלפנינו, תומכת בחזקה הפרשנית לפיה הצדדים להסכם הפשרה התכוונו לסיים באופן סופי את כלל המחלוקות והתביעות ההדדיות שביניהם, כל עוד לא ציינו אחרת בלשון ברורה ומפורשת. כך הוא גם במקרה זה. ... נוסחו המילולי של הסכם הפשרה, וכן מכלול הנסיבות האופפות אותו, מצביעים על כך שכוונת הצדדים לו היתה לראות בו הסדר המסיים את מלוא המחלוקות ביניהם, הקשורות ברכוש הוריהם המנוחים. הסדר הפשרה כורך ממילא גם את התובענה נשוא ההליך שלפנינו בגדר ההסכמה בדבר סיום המחלוקות. הסדר זה קיבל תוקף של פסק דין, ויש בו כדי לבלוע את כל עילות התביעה הקיימות או העתידיות בענין רכושם של המנוחים, ולהוות משום השתק עילה ביחס לכל תובענה בענין הרכוש - בין כזו התלויה ועומדת בעת קבלת הסדר הפשרה, ובין כזו העשויה להיות מוגשת בעתיד." 7.5 לעניין זה יוער, כי במסגרת סיכומיו, טען התובע כי לא חויב בהשתתפות עצמית ומאחר שחברת הביטוח נשאה בכל ההוצאות בגין ייצוגו בתביעה המקורית, הסכים הלה לוותר על הוצאות שממילא לא היו לו ולא היו מושבות לו, גם אם בסופו של יום ההודעה נגדו הייתה נדחית. ראשית, סיכומים אינם מקום להעלות טענות עובדתיות (כגון העדר השתתפות עצמית) שלא באה עליהן כל ראייה במהלך המשפט. התובע מטעמיו הוא, בחר שלא לצרף את פוליסת הביטוח (וראה לעניין זה להלן) ועל כן, לא נטען לפניי במועד וכפועל יוצא לא הוכח לפניי, כי התובע לא חויב בהשתתפות עצמית ו/או כי מכלול הוצאותיו מומן על ידי חברת הביטוח. שנית, טענה זו מעידה כי התובע מודה שאין לצמצם את המונח "הוצאות", שכן גם לשיטתו (שלא הוכחה), אם וככל שהיה נושא בהשתתפות עצמית, הוא היה מנוע מלחזור ולתבוע את הנתבעת בגין כך. שלישית, ב"כ התובע ניסה להשלים את החסר הראייתי תוך הפנייה ל-ע"א (ת"א) 2539/07, הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' מאיירס שיווק (1981) בע"מ (2008), אך לא יהיה בכך כדי לסייע בידו. כל עניינו של פסק דין זה הינו הצורך (הקבוע היום בדין) לקבל את אישור המבוטח להסכם פשרה גם מקום בו במסגרת הסכם הפשרה התביעה נגדו נדחית. פעולה שאין חולק כי בוצעה במקרה דא. מנגד, יש בפסק דין כדי להעיד על שניים: האחד, חשיבות הצגת פוליסת הביטוח במקרה דא; והשני, השיקולים השונים המובילים מבוטח מזה והמבטחת מזה להגיע לפשרה. 7.6 יתירה מכך. אם וככל שהתובע ידע בעת חתימת ההסכם כי נגרם לו נזק (וראה לעניין זה להלן) והוא בחר בניסוח זה על מנת לשמור לעצמו את האופציה להוסיף ולתבוע את הנתבעת, הרי שהתנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום לב בה מצווים צדדים, במהלך ניהול משא ומתן (והשווה: ע"א 6370/00 קל בניין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289 , ע"א 2469/06, סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ (2008); ע"א 434/07, פרינץ נ' אמירים מושב עובדים של צמחונים וטבעונים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (2009);, ע"א 3051/08 סאסי קבלני בנין, עפר וכבישים (1986) בע"מ נ' מ"י (2010); ת.א. (ירושלים) 7068/05, דלתא להשקעות ולמסחר (קרני שומרון) בע"מ נ' מ"י (2009)). ואילו אם התובע, כטענתו, לא ידע במועד חתימת ההסכם על חיובו זה, הרי לכל היותר המדובר בטעות, שאין בה אפילו כדי לבטל את ההסכם, מאחר והמדובר בטעות בכדאיות העסקה גרידא. מה עוד שגם היום, כאמור, התובע אינו מבקש לבטל את הסכם הפשרה. 7.7 מכאן, פסק הדין אשר נתן תוקף להסכם הפשרה, יצר מחסום דיוני בפני הצדדים למחלוקת המונע מהם הגשת תביעות נוספות שעילתן נבלעה בהסכם הפשרה. "ההסכמה החוזית בבסיס הפשרה, המקבלת תוקף של פסק דין, הופכת לחלק מתוכנו של הפסק, ותוכן זה מהווה בסיס לחסימה הדיונית במסגרת מעשה בית דין (זלצמן, בעמ' 337). מאחר שהסכמת הצדדים היא המעצבת את תוכן פסק הדין, פרשנותו של הפסק נעשית תוך מתן משקל משמעותי למאפייניו ההסכמיים, המצריכים היזקקות לדיני פרשנות החוזים" (ראה: בע"מ 2514/07, הר-לב נ' בן-לולו (2010), על האסמכתאות הנזכרות שם). 7.8 אין בידי לקבל את טענת התובע כי יש להקיש לענייננו מהעדר סעיף זהה לסעיף 1 להסכם הפשרה המתייחס לנפגעת. התביעה המקורית נסובה, כאמור, סביב נזקי גוף שנגרמו לנפגעת, לשיטתה, עקב רשלנות רפואית ועל כן, במסגרת הסכם הפשרה, נקבע תשלום של סכום כולל המתייחס למכלול נזקי הנתבעת לעבר ולעתיד ("הנתבעת, תשלם לתובעת, באמצעות ב"כ, לסילוק סופי מלא ומוחלט של תביעתה נשוא תיק זה, ולסילוק כל טענות ותביעות התובעת, בעבר בהווה ובעתיד, בכל הנוגע לאירוע נשוא כתב התביעה, סכום של 75,000 ₪ ..."). מנגד, בכל הקשור להודעת צד ג', המדובר בהוצאות ונזקים שנגרמו אך ורק עקב ההליך המשפטי אשר היו ידועים או היו צריכים להיות ידועים לצדדים בעת חתימת הסכם הפשרה. 7.9 זאת ועוד. הגעה להסכם פשרה ומאוחר יותר, ניסיון לפרוץ את גבולותיו על דרך תביעת נזיקין נוספת, מבלי שנשמרה לכך במפורש הזכות במסגרת הסכם הפשרה, אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב בה מצווה כל צד בנוקטו בהליכים משפטיים ודי גם בכך כדי לדחות את התביעה (והשווה: ע"א 9474/03, יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא (2006); בר"ע 305/80, שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449; רע"א 9025/03, בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' עו"ד אלברט בן פורת, פ"ד נט(3) 919; ע"א 9447/06, פוקס נ' אלבס (2008); ע"א (חיפה) 4720/07, מיקולינסקי נ' יגאל ידין (2009); ת.א. 1376/98, אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מ"י (2007); רע"א 8467/06, אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ (2010); ע"א 4263/04, קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, פ"ד סג(1) 548, 598, על האסמכתאות המצוינות בו). קולעים לענייננו דברי בית המשפט העליון ב-רע"א 4976/00, בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577: "... במקרה שלפנינו ניתן היה לדחות את התביעה אף מבלי לדון בטענות המשיבות לגופן, שכן הן היו מושתקות מלטעון אותן. כאמור, פסק-הפשרה מבוסס על ויתורים הדדיים של הצדדים. מצד אחד ויתרה המבקשת על מרבית סכום הפיצוי שתבעה וכן על זכותה לאכיפת ההסכם המקורי עם רשות השידור, ומצד שני המשיבות ויתרו בעיקר בכך שנטלו על עצמן את ההתחייבות. והנה המשיבות, לאחר שנהנו מוויתוריה של המבקשת ושילמו לה אך סכום פיצויים סמלי, נמנעו מלקיים את ההתחייבות, ובתביעה שהגישו ביקשו לבטל חלק זה בלבד של פסק -הפשרה. זאת בשעה שהמבקשת, בהסתמכה על המצג שהציגה רשות השידור בדבר הסכמתה לפשרה, שינתה את מצבה לרעה בוותרה על הסעדים שתבעה. נסיבות אלה מקימות השתק דיוני, המונע את הצד שנהנה מהסדר מוסכם שגיבש עם יריבו מלטעון ומלהוכיח טענות, אפילו אם הן נכונות, הכופרות בתוקף ההסדר. ההשתק חל מכוח חובת תום-הלב, שממנה נובע האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. פן של איסור זה משתקף במניעה מלכפור במצג שבעטיו ניתן סעד במשפט, ושבעקבותיו הצד השני שינה לרעה את מצבו. על ההשתק הדיוני כתבתי בפרשה אחרת: מטרתו של השתק זה היא כפולה: (א) במישור המשפט הציבורי, הוא נועד לשמור על טוהר ההליך המשפטי, ולמנוע מבעל דין לנצל לרעה את בתי המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק; (ב) במישור המשפט הפרטי, תכליתו היא למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה על-פי הדין. ". 7.10 מכאן, הסכם הפשרה סתם הגולל מעל כל טענה ו/או תביעה שיש למי מהצדדים לתביעה המקורית בגינה. 8. מעבר לכך - התובע חדל מלהוכיח כדבעי כי נודע לו על אובדן הנחת העדר התביעות רק משביקש לחדש את פוליסת הביטוח או אף כי הפסד זה נגרם לו רק כתוצאה מהליך זה (וראה לעניין זה גם להלן). 8.1 התובע בחר שלא להציג את פוליסת הביטוח. לפיכך, אחת משתיים: או שהפוליסה כוללת התניה מפורשת בדבר הנחת העדר תביעות ועל כן, התובע ידע ולמצער, היה צריך לדעת, על אובדן ההנחה בעת חתימת הסכם הפשרה; או שהפוליסה אינה כוללת תניה זו ועל כן, לא נוצר לתובע כל הפסד. כך או כך, כשל זה פועל לחובתו. 8.2 התובע בחר גם שלא לזמן לעדות את נציגת חברת הביטוח, אשר היה בכוחה לשפוך אור הן על הסיבה לביטול הנחת העדר תביעות וההיסטוריה הביטוחית של התובע והן על המועד הראשון בו הודיעה על כך לתובע. כך גם נציגת חברת הביטוח יכולה היתה להסביר מדוע, אם וככל שביטול ההנחה הוא עקב הגשת הודעת צד ג', לא בוטלה ההנחה מיד לאחר משלוח הודעת צד ג' (ביום 14/3/11) ולכל היאוחר במועד חידוש הפוליסה (יולי 2011) וחברת הביטוח נזכרה לעשות כן, כנטען, אך בחודש יולי 2012. ויודגש - התובע נמנע בתצהירו מלנקוט במועד בו בוטלה ההנחה והוגדלה הפרמיה ואף במועד בו נודע לו לראשונה על ביטול ההנחה. כך בסעיף 13 לתצהירו (הוצג וסומן - ת/1), נטען, באורח כללי, כי: "לאחר שבקשתי לחדש את פוליסת ביטוח האחריות המקצועית שלי, נתברר לי כי הפסדתי...". 8.3 גם אם נלך לשיטת התובע לפיה משלוח הודעת צד ג' על ידי הנתבעת גרמה לביטוח ההנחה (על אף שהטענה לא הוכחה כדבעי), הרי שהנזק נגרם כבר בעת משלוח ההודעה, קרי: ביום 14/3/11, ומשמדובר בסכום קבוע, אף סכום ההוצאה היה ידוע כבר במועד זה. מכאן, עת הסכים התובע להסכם הפשרה והסמיך את באת כוחו לחתום עליו, התובע ידע או היה אמור לדעת על דבר קיומה של הוצאה זו. 8.4 לתימוכין בטענתו ביקש התובע להציג מכתב מחברת הביטוח לבא כוחו מיום 2/1/13. ברם, עורך המכתב מיום 2/1/13, אשר אף אינו נושא שם או חתימה (צורף כנספח ה' ל-ת/1), לא התייצב לעדות ועל כן, המסמך מהווה, לכל היותר, ראייה לעצם קבלתו על ידי התובע להבדיל מלאמיתות תוכנו (ראה למשל: י. קדמי "על הראיות", חלק שני, תש"ע-2009, עמוד 790-791). זאת ועוד. תוכן המכתב תומך דווקא בעובדה שההנחה בוטלה כבר ביום 1/8/11, כלשונו: "הפרמיה ששולמה עבור פוליסת אחריות מקצועית רפואית עלתה מסכום של 1,750 $ (לשנה) לסכום של 2,814 $ לשנה החל מ-1/8/11 - תאריך החידוש וזאת בשל תביעת הגב' טאליס פאינה ב-ת.א. 21829-11-10". ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]. מכאן, כבר בחודש אוגוסט 2011 שונה גובה הפרמיה בה חויב התובע ולכל היאוחר, התובע ידע על העלאת הפרמיה עקב התביעה המקורית במועד זה, קרי: עוד בטרם חתימתו על הסכם הפשרה. למצער, התובע היה צריך לדעת על כך במועד זה. התובע, אם כן, חתם על הסכם הפשרה, ללא סייג, ביודעו שהוא יצטרך לשאת בפרמיה גבוהה יותר עקב משלוח הודעת צד ג' והוא וויתר על כך, נוכח הסיכון שמא לא תתקבלנה טענותיו והודעת צד ג' כנגדו תתקבל, במלואה או בחלקה, תוך חיוב בהוצאות. 9. לא זו אף זו - גם אם היה מוכח כדבעי כי התובע לא ידע על אובדן ההנחה בעת חתימת הסכם הפשרה (ולא היא), לא היה בכך כדי לשנות ממסקנתי. 9.1 התובע, כאמור, היה מיוצג בתביעה הקודמת ובאת כוחו של התובע דאז, מצאה כי האינטרס הטוב ביותר של התובע ישורת אם וככל שייחתם הסכם הפשרה, תוך וויתור הדדי על הוצאות. ודוק: התובע אף נמנע מלזמן לעדות את באת כוחו דאז באשר למשא ומתן לקראת חתימת הסכם הפשרה, הטיוטות שהועברו כמו גם הדברים שהוסברו לו על ידה עובר לחתימה. חזקה שבעובדה היא, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, היתה פועלת לחובת הנמנע (לעניין זה ראה למשל: ע"א 548/78, פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736; ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 602; בע"מ 2468/11, פלוני נ' פלונית (2011); ע"א 465/88, הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה, פ"ד מה(4) 651; ע"א 2275/90, לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605; ע"א 795/99, פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107; ע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2004); ע"פ (חיפה) 974/06, מ"י נ' אגבאריה מוסטפא (2006); ה"פ (תל אביב) 125/08, ססבון נ' סולומון (2011); רע"א 3961/10, המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (2012); י. קדמי, "על הראיות", חלק רביעי, התש"ע-2009, עמוד 1865). כך או כך, לכל היותר, טענה זו היא במישור היחסים שבינו לבין באת כוחו דאז וזאת מבלי שיהיה בכך כדי לחוות דעה בסוגיה. 9.2 לפי המסמך היחיד מחברת הביטוח ביטול ההנחה הוא מחודש 8/11. לפיכך, אם וככל שחברת הביטוח חדלה מלבטל בפועל את ההנחה בחודש 8/11 ונזכרה לעשות כן שנה מאוחר יותר (וגם טענה זו לא הוכחה), הרי שטענה זו היא במישור היחסים שבין התובע לבין חברת הביטוח ואף זאת מבלי שיהא בכך משום חיווי דעה. 9.3 זאת ועוד. גם אם היה מוכח העדר ידיעה, הרי שאין מקרה זה מסוג אותם מקרים חריגים ותרחישים קיצוניים ורחוקים המשמיטים את הבסיס מתחת להסכם הפשרה שנכרת וממוטטים את המערך החוזי (ראה למשל: ע"א 2495/95, בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577; והשווה: רע"א 816/11, שרותי בריאות כללית נ' ברנשטיין (2011)). התובע גם לא הוכיח כי חל שינוי מהותי בנסיבות, אם בכלל, שהיוו את התשתית העובדתית לפסק הדין ועל כן, יש מקום שבית המשפט יתערב מטעמי צדק בפסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה (וראה בהשוואה: ד"ר נ. זלצמן "מעשה-בית-דין בהליך אזרחי", הוצאת רמות תל אביב התשנ"א-1991, עמוד 342). נהפוך הוא. במקרה דא אף שקולי צדק תומכים באי התערבות בהסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בליווי עורכי דינם מתוך רצון חופשי ולאחר שקלול מלוא הסיכונים, הסיכויים והויתורים הכרוכים בו. הנתבעת הסכימה לדחיית ההודעה ונשיאה במלוא התשלום לנפגעת בכפוף לכך שלא תידרש בשנית לפרשה זו (והשווה: ע"א 10691/06, שריג אלקטריק בע"מ נ' פקיד שומה ירושלים (2011) פסק דינו של כב' השופט ח' מלצר). 9.4 מכל מקום, די בכך שהוכח לפני כי אובדן ההנחה התגבש במועד חתימת הסכם הפשרה והתובע היה צריך לדעת על כך, כדי למנוע כל שינוי בחלוקת הסיכונים שנקבעה בהסכם הפשרה. גם התובע מודה כי נזקים שהתגבשו בעת חתימת הסכם הפשרה כלולים בויתור (וראה: עמוד 5 לפרוטוקול שורה 12 ושורות 29-30). הלכה היא כי אם וככל שנושא יכול וראוי היה להיכלל בהסדר הפשרה - וכך הוא במקרה דא - אין להתיר העלאתו מחדש בהליכים מאוחרים (והשווה: ע"א 2495/95, בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 877; רע"א 7817/99, אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49). כך או כך, לשיטתי, לשון הסכם הפשרה נהירה היא וחד-משמעית ועולה בקנה אחד עם אומד דעתם של הצדדים ורצונם לשים קץ לכל הקשור לפרשה נשוא התביעה המקורית על כל היבטיה והנזקים והוצאות שנגרמו למי מהצדדים עקב ההליך. 10. אין בידי גם לקבל את טענת התובע כי יש להקיש ממצב בו הודעת צד ג' כנגדו הייתה נדחית בסופו של יום מאחר ולא יתכן שבמקרה של הסכם פשרה מצבו יהיה גרוע יותר. היפוכם של הדברים הוא הנכון. אין מקום להקיש ממצבו של התובע, אם וככל שהיה ניתן בסופו של יום פסק דין הדוחה את ההודעה נגדו, למצב בו הצדדים הגיעו להסכם פשרה. במסגרת הסכם פשרה, כל צד מבצע ויתור מסוים, בין אם על דרך תשלום סכומים ובין אם על דרך ויתור על סכומים אחרים, לרבות הוצאות, בקנותו סיכון מסוים, שהתביעה כנגדו תתקבל, באופן מלא או חלקי. כאמור ב-ע"א 2495/95, בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577: "... מהי פשרה? מבלי למצות, נראה לי, כנקודת מוצא נוחה לדיון, כי ניתן להגדיר פשרה כ"הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם" ... באופן דומה, אומרים פרידמן וכהן כי "בפשרה יש משום 'קנית סיכון' או 'קנית דין'. סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד ... פשרה היא הסכם. "הסכם, כל הסכם, אמור ליצור איזון כלשהו בחלוקת סיכונים וסיכויים בין הצדדים לו, וצד שנטל סיכון על עצמו (ובצידו של הסיכון זכה גם בסיכוי), לא יישמע בטענה כי להוותו נתגשם הסיכון" (דברי השופט חשין בע"א 4481/90 ...". מעבר לכך, לא הוכח בפניי, ולו במאזן ההסתברות, כי גם בהעדר הסכם פשרה הודעת צד ג' כנגד התובע היתה נדחית תוך חיוב בהוצאות. לעניין זה יוזכר, שאם וככל שהתובע היה סמוך ובטוח שהודעת צד ג' כנגדו תדחה, הוא יכול היה לסרב לחתום על הסכם הפשרה ולעמוד על יעוד ישיבת ההוכחות לדיון בהודעת צד ג'; או לחלופין, להתנות את הסכם הפשרה בתנאים נוספים. זאת אף זאת לא עשה. 11. לפיכך, דין התביעה להידחות. 12. למעלה מהדרוש אוסיף ואומר כי גם אם הייתי מוצאת כי, כשיטת התובע, אין בהסכם הפשרה כדי לחסום את הגשת התביעה (ולא היא) - הרי שהיה על התובע להוכיח את גובה הנזק שנגרם לו ואת הקשר הסיבתי בינו לבין משלוח הודעת צד ג'. התובע כשל גם בכך. 12.1 התובע בחר, מטעמיו הוא, שלא הציג קבלה או אף אישור בגין תשלום הפרמיה בחודש יולי 2012 או אף בחודש יולי 2013 כמו גם בגין שנים קודמות (לרבות חודש יולי 2011) והפער ביניהן, למרות שיכול היה בנקל לעשות כן ואין בפיו כל הסבר לכך. אי המצאת המסמכים פועלת לחובתו פעמיים: פעם אחת, באי הרמת הנטל הרובץ לפתחו להוכיח את התביעה, על כל רכיביה; והשני, יש בכך משום חיזוק (שלילי) למסקנתי כי התובע ידע על ביטול ההנחה לכל היאוחר בחודש יולי 2011, קרי: בטרם חתימת הסכם הפשרה. כאמור, אין לקבל את המכתב מיום 2/1/13 (נספח ה' ל-ת/1) באמצעות התובע כראיה לאמיתות תוכנו. מה עוד שגם האמור בסעיף 19 לתצהיר התובע (ת/1) אינו מתיישב עם תוכן מסמך זה (המדובר בשלוש שנים נוספות מעת הגשת התביעה ולא ארבע שנים). 12.2 מצינו כי גם לא הוכח הקשר הסיבתי שבין תשלום זה (ובוודאי תשלומים עתידיים) לבין משלוח הודעת צד ג'. התובע חדל, כאמור, מלהציג את פוליסת הביטוח ואף את ההיסטוריה הביטוחית שלו ולזמן את נציגת חברת הביטוח לעדות. בהעדר פוליסת הביטוח לא הוכחה כלל קיומה של ההנחה. מכל מקום, בהעדר פוליסת הביטוח וההיסטריה הביטוחית של התובע - לא הוכח שעליית סכום הפרמיה נובעת מהודעת צד ג' ולא מתנאים אחרים של פוליסת הביטוח ו/או מתביעות אחרות. כאמור, אין די בצירוף המכתב מחברת הביטוח. 12.3 עדות התובע לעניין זה היא 'עדות יחידה' של בעל דין בה אנו מצווים בזהירות יתירה (ראה: ת.א. (חיפה) 719/96, דיאב נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ (2002); ע"א 295/89, רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1) 733; ע"א 761/79, פינקל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48; ת.א. (ת"א) 2879/99, כהן נ' כהן (2011); ת.א. (חיפה) 1130/05, אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א (2008); ת.א. (ת"א) 1710/05, הלר נ' כהן (2009); ע"א 1548/96, בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו (2000); ת.א. (ת"א) 1950/01, בנק המזרחי טפחות בע"מ נ' קרליץ (2008); ת.א. (באר שבע) 7162/99, אלן נ' ביטוח ישיר (2003); ת.א. (חיפה) 961/02, פיאד נ' סאלח (2003); ע"א (חיפה) 4367/07, ש.א.ח.פ הנדסה בע"מ נ' אלדין (2008), על האסמכתאות המצוינות דשם; ת.א. (חיפה) 857/07, חכמה נ' חוף הכרמל נופש ותיירות 89 בע"מ (2012)). אמנם יש וניתן להסתפק במתן אמון מלא בעדות בעל הדין (והשווה: ע"א (מרכז) 2708-08-07, נאות ארז לבנין והשקעות בע"מ נ' מימון (2007); רע"א 33/07, רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ (2007) - אך לא זה המקרה דכאן. 12.4 מכאן, לא הוכח כי תביעה זו היא התביעה היחידה כנגד התובע בתקופה הרלבנטית או בכלל (דבר המשליך אף על ידיעתו או אי ידיעתו על אפשרות אובדן ההנחה). הדברים אמורים על משקל קל וחומר בכל הקשור לשנים עתידיות (2014-2016). מכל מקום, גם אם הדברים היו מוכחים כדבעי (ולא היא), הרי שלכל היותר המדובר בשנתיים ימים. 13. סוף דבר - 13.1 דין התביעה להידחות. 13.2 אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 4,500 ₪ תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצדדים, שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. לצדדים נתונה זכות ערעור. חוזהפיצוייםהעדר תביעותרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותהסכם פשרהפשרה