עתירה כנגד חיובי הארנונה שהוטלו על העותר על ידי המשיבה 1- עיריית גבעתיים (להלן: "העירייה") והמשיב 2 -מנהל הארנונה בהתאם להסכם הפשרה שנחתם בין העותר למשיבים ביום ה- 01.01.09, בטענה שהסכם פשרה זה הנו חסר תוקף ויש להורות על ביטולו. עיקרי העובדות וההליכים בשנת 2000 ירשו העותר ואחותו, הגב' פורת אילנה נכס המצוי ברח' המעיין 15 גבעתיים, הידוע כגוש 6161 חלקה 123 (להלן: "הנכס"). הנכס כלל שני מבנים: מבנה אחד בשטח של 89 מ"ר ומבנה שני בשטח של 97 מ"ר. מאז שנת 2002 רשומים העותר ואחותו בעירייה כמחזיקים בנכס. בשנת 2005 עבר העותר לגור בנפרד ממשפחתו עקב משבר כלכלי שעבר. מאז הוא מתקיים על אבטחת הכנסה. החל משנת 2005 הגיש העותר השגות ועררים כנגד חיוב הנכס בארנונה בטענה כי הנכס ראוי לפטור מלא בהיותו נכס שאינו ראוי למגורים. ההשגות והעררים נדחו וכנגד העותר ננקטו הליכי גבייה. ביום 26.8.08 הגישה העירייה כתב תביעה בסדר דין מקוצר נגד העותר ונגד אחותו בגין אי תשלום ארנונה עירונית עבור הנכס לשנים 2005-2008 ע"ס של 44,331.5 ₪ (תא 42095/08) (נספח א' לתשובה לעתירה). ביום 22.09.08 הגיש העותר בקשה דחופה לדחייה/מחיקה על הסף של התביעה. ביום 16.11.08 דחה בית המשפט את בקשת העותר לאור תגובת העירייה (נספחים ב'-ד' לתשובה לעתירה). ביום 11.12.08 הגיש העותר לבית המשפט הודעה, בצירוף ייפוי כח, בדבר ייצוגו ע"י ב"כ עו"ד דן לזר. עם מינוי עוה"ד המייצג, החלו הצדדים לנהל מו"מ לסיום המחלוקת מחוץ לכתלי בית המשפט (נספח ה' לתשובה לעתירה). מאמצי הצדדים לסיום התיק בפשרה נשאו פרי וביום 01.01.09 הגישו הצדדים את ההסכם שהתגבש ביניהם לביהמ"ש ובאותו יום קיבל ההסכם תוקף של פסק דין (להלן: "הסכם הפשרה"; נספח יב' לתשובה לעתירה). במסגרת הסכם הפשרה התחייב העותר לשלם למשיבה 1 סך כולל של 54,298 ₪ בגין כל חובות הארנונה שהצטברו לנכס עד ליום 30.12.08 (להלן: "סכום הפשרה"), וזאת תוך 6 חודשים ממועד הגשתו לבית המשפט קרי עד ליום 01.07.09. ההסכם כלל בתוכו אופציה לארכה נוספת בת 90 יום לביצוע תשלום, ככל שלא יעלה בידי העותר לשלם את סכום הפשרה במועד. כמו כן נקבע בהסכם הפשרה כי "מבלי לגרוע מחבות הנתבע לתשלום סכום ההסדר במלואו ובמועדו כנ"ל, יהא רשאי הנתבע לפנות לוועדת ההנחות של התובעת מגובה במסמכי זכאות מטעם המוסד לביטוח לאומי בבקשה לתובעת למתו הנחה ו/או הפחתת סכום ההסדר והתובעת תשיב לנתבע תשובה מנומקת לפי כל דין". משלא שילם העותר את סכום הפשרה עד למועד שנקבע בהסכם הפשרה, שלחה אליו המשיבה ביום 30.06.09 מכתב דרישה. גם לאחר מכתב הדרישה לא שילם העותר את סכום הפשרה. ביום 29.09.09 הגיש העותר כתב תביעה לבית משפט השלום בת"א (ת.א.26700-09-09) כנגד העירייה ומנהל הארנונה בו ביקש לבטל את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בתואנה כי ההסכם אינו חוקי וכי נחתם בשמו על ידי בא כוחו ללא רשותו. בדיון שהתקיים ביום 29.12.09 ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים למחיקת התביעה ללא צו להוצאות. הסכם הפשרה נותר על כנו. כנגד הסכם פשרה זה וחיוב העותר בארנונה על פיו, הוגשה העתירה שלפני. במהלך התנהלות התיק הופיעו הצדדים בפני והוגשו כתבי טענות. בנוסף הגיש העותר אין ספור בקשות מבקשות שונות שלא מצאתי לפרטן בפסק הדין. ביום 16.1.11 הגיש העותר בקשה לפסול עצמי מלתת פסק דין בעתירה לאור העובדה שקבעתי כי פסק הדין בעתירה יינתן על סמך החומר המצוי בו. ביום 13.2.11 ניתנה החלטה לפיה דחיתי את הבקשה בהיעדר כל עילה המונעת ממי ליתן פסק דין בעתירה על סמך החומר המצוי בו לרבות כתבי הטענות ופרוטוקול הדיון. טענות העותר: לטענת העותר דין הסכם הפשרה להתבטל מאחר והושג במרמה ולאור העובדה כי נפל פגם בכריתתו בתוכנו ובהליך אישורו. לטענת העותר, הנכס נשוא העתירה כולל 2 מבנים ישנים בני למעלה מ-55 שנים, ללא מערכת חשמל ומים ועם מפגעים בטיחותיים. מבנים אלה אינם ראויים ואינם משמשים למגורים מאז חודש מאי 1996. מבנים אלה אמורים להיות מיועדים להריסה. שיפוץ המבנים והבאתם למצב ראוי למגורים כרוך בהוצאת מאות אלפי שקלים שאינם בהישג ידו של העותר. לפיכך, לטענת העותר, טעה המשיב 2 כאשר לא נענה להשגות שהוגשו מדי שנה, הן על-ידי אביו המנוח של העותר והן על ידי העותר, ותחת ליתן פטור מארנונה לנכס שאינו ראוי לשימוש, קבע שבשנים האמורות נשוא הסכם הפשרה היו המבנים ראויים למגורים. כמו כן מעלה העותר טענות אישיות קשות כנגד המשיב 2 על כך שהתנכל לו אישית ושלא השיב לחלק מההשגות במועדן ולחלק מהן אף לא השיב כלל. גם פניות העותר לוועדת הנחות ולוועדת מחיקת חובות בעירייה, וזאת בשל מצבו הכלכלי הקשה ותלותו בהבטחת הכנסה, נדחו. כאמור, ביום 26.8.08 הגישה העירייה תביעה כנגד העותר. ביום 1.1.09 הגיעו הצדדים להסדר פשרה שהוגש לבית המשפט למתן תוקף של פסק דין. על ההסכם חתמו עו"ד יורם אסלמן מטעם העירייה ועו"ד דן לזר מטעם העותר. לטענת העותר הסדר פשרה זה הושג שלא כדין הן פרוצדוראלית והן מהותית. מדובר לטענת העותר בהסדר עושק שהושג במרמה וללא הסכמתו והצגתו לבית המשפט כהסדר פשרה מוסכם בין הצדדים הוא בגדר הטעייה של בית המשפט. משום כל אלה, ובהתאם לחוק ולפסיקה המצוטטים בהרחבה על-ידי העותר בכתב העתירה על פני עמודים רבים, בעיקר בנוגע להסכמים ופסקי דין המושגים בתרמית, יש לפסול את הסכם הפשרה ובהתאם יש לראות בפסק הדין שנותן לו תוקף, כבטל. עוד מוסיף העותר וטוען כי גם כנגד חיובו בארנונה בגין הנכס לשנים 2009, 2010 שאינן כלולות בהסכם הפשרה, הגיש השגה למשיב 2, ואולם, גם השגותיו אלה נדחו (נספחים 58-59 לעתירה). מעבר לכל אלה מבקש העותר מביהמ"ש להתחשב במצבו הכלכלי הקשה כמי שחי מהיד לפה ומתקיים על אבטחת הכנסה בלבד (נספח 10 לעתירה). טענות המשיבים המשיבים מעלים מספר טענות מקדמיות א. שיהוי ניכר בהגשת התביעה בחלוף שנה וחצי מהמועד בו קיבל הסכם הפשרה תוקף של פסק דין. ב. חוסר ניקיון כפיים של העותר שקיבל אורכה מוסכמת ותנאי תשלום מיטיבים וחריגים לביצוע התחייבויותיו בהתאם להסכם הפשרה ולמרות האמור לא קיים את החיובים שנטל על עצמו. ג. יש לדחות את התביעה מחמת מעשה בית דין ומעשה עשוי שכן כל המחלוקות הכספיות והאחרות הגיעו לסיומן במסגרת תיק אזרחי מס' 42095/08. הואיל והעותר לא הגיש ערעור על פסק הדין, הוא הפך סופי וחלוט. לפיכך בנסיבות העניין, מתקיימות השתק עילה, השתק פלוגתא וסופיות הדיון ואין מקום לדון עוד בהסכם הפשרה. ד. המשיבים מוסיפים וטוענים כי העותר מנצל לרעה את מערכת המשפט ומגיש בקשות ותובענות סרק, ובכך גורם לבזבוז זמן שיפוטי יקר ולנזק למשיבה. די בטעם זה בלבד כדי לדחות את העתירה על הסף ו/או לגופה. לגופו של עניין טוענים המשיבים כי להסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין יש אופי של סופיות והוא מבטא הסכמה סופית ומוחלטת בין הצדדים. בית המשפט לא יבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אלא מטעמים חריגים וכבדי משקל או מטעמים של פגם מהותי שנפל בהסכם (לעניין זה מפנים המשיבים לע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה נ' רייבד, פ"ד מז(2) 441, 450 (1993); ע"א 690/88 הדי רובין נ' שמעון רובין, פ"ד מד(3) 459 , 461-2 (1990; רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור, פ"ד נו(1) 577, 585-6 (2001)) ע"א 2495/95 הדס בן עילו נ' אליאס אטראש, פ"ד נא(1) 577, 593 (1997); בג"צ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4) 591, 605 (1994); ע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' סלומון טמסיט, פ"ד לב(2)42, 46-7 (1978)). העותר לא עמד בנטל ההוכחה להוכיח כי ישנם טעמים חריגים וכבדי משקל לביטולו של הסכם הפשרה ולא הוכיח כל פגם מהותי שנפל בהסכם עצמו. לפיכך אין מקום להידרש להסכם הפשרה שנים לאחר חתימתו. דיון בענייננו מדובר בעתירה המהווה גלגול שלישי בהתדיינות המשפטית בין הצדדים בעניין חובות הארנונה בגין הנכס. מצויים אנו בסיטואציה של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 1.1.09 (תא 42095/08) אשר שב ואושרר בפסק דין נוסף מיום 23.12.09 בו נמחקה (בהסכמה) תביעה שהגיש העותר כנגד תוקפו של הסכם הפשרה (ת.א.26700-09-09). מכאן שנוצר מצב של השתק עילה ביחס להסכם הפשרה משיקולים של סופיות הדיון. על הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אמרה כב' השופטת דורנר: "פסק-דין המעניק תוקף לפשרה שהושגה בין מתדיינים מאופיין בשלושה: ראשית, יסודו בחוזה. שנית, החוזה הוא פרי פשרה בין מתדיינים בהליך שיפוטי. שלישית, החוזה הופך לבקשת המתדיינים לפסק-דין אם בית-המשפט מוצא אותו ראוי ומאשרו. מאפיינים אלו אינם עומדים בגפם, אלא משליכים הם זה על זה. שכן, עצם השגת הפשרה, כמו גם קיומו של ההליך השיפוטי כמסגרת לניהול משא ומתן, מבטיחים את החוזה שנכרת מפני טענות העשויות לשלול את קיומה של ההתקשרות מעיקרה - כגון היעדר גמירת-דעת - או מפני טענות המקימות עילה לביטול החוזה, כגון טעות, הטעיה, כפייה ועושק. כך, פשרה מבוססת על ויתור הדדי של הצדדים על מקצת טענותיהם זה כלפי האחר. ויתור זה עשוי לפתוח פתח לטענות כנגד הפשרה, שעצם הדיון בהן מנוגד לתכליתה להביא לסיום מוחלט של הסכסוך ואף פוגע בציפיות הצדדים בעניין זה" (רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור, פ"ד נו(1) 577, 585-6 (2001)). די בכך ובשיהוי הניכר שבהגשת העתירה על מנת לדחותה על הסף ולא להידרש לה לגופה, כפי שאף ביקשו המשיבים ברישא לתגובתם לעתירה. למרות זאת מצאתי להידרש לעתירה גופה בניסיון לסייע בידי העותר, אשר השקיע ימים ולילות בכתיבת העתירה ואשר תחושת אי הצדק אותה הוא חש זועקת הימנה. בבסיס העתירה שלפני עומדות מספר טענות שמעלה העותר כנגד הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ביום 1.1.09 שעיקרן חתימת בא כוחו על הסכם הפשרה שלא בהסכמתו, היות סכום הפשרה שנקבע לתשלום בלתי סביר וכן שלא היה בסמכות המשיב 2 לאשר את הסכם הפשרה מטעם העירייה בהתאם לפקודת העיריות. לפיכך, טוען העותר, הסכם הפשרה חסר תוקף ואין לחייבו על פיו. מנגד טוענים המשיבים כי הסכם הפשרה נחתם כדין בתום מו"מ ממושך ועל דעת שני הצדדים ומשקיבל הסכם הפשרה תוקף של פסק דין, שהפך לחלוט זה מכבר, יש לדחות את העתירה על הסף מאחר ומדובר במעשה בית דין המקיים השתק עילה והשתק פלוגתא. אין חולק כי המשיבים והעותר הגיעו להסדר לעניין חובות הארנונה בגין הנכס לשנים 2005-2008. ככל שמעלה העותר טענות כנגד בא כוחו ומי שחתם בשמו ומטעמו על הסדר הפשרה, אין זה המקום לדון בטענות אלה הגם שבא כוח העותר דאז, עו"ד דן לזר, אינו צד לעתירה זו ולטענת המשיבים העותר היה שותף מלא לחתימה על ההסכם. ככל שמעלה העותר טענות כנגד שיקול הדעת שהפעילה העירייה במסגרת הפעלת סמכות המוקנית לה על פי דין, לרבות עשיית הסדרים מול חייבים במסי ארנונה עירונית, הרי שככלל, הלכה פסוקה היא כי בית המשפט לא יתערב בשיקול דעת הרשות המנהלית כאשר היא מפעילה סמכותה על-פי חוק, למעט מקרים בהם נפלו בהתנהלות הרשות פגמים מנהליים כמו כגון חוסר סבירות, חוסר תום לב, משוא פנים, ניגוד עניינים וכיוצא באלה. "בבואו להחיל ביקורת שיפוטית על אופן הפעלת הסמכות המנהלית, יימנע בית המשפט משים עצמו תחת הרשות המנהלית, ומהורות לה כיצד עליה ליישם סמכותה. בית המשפט אינו נדרש לבצע את שיקול הדעת במקום הרשות. אין לו את הכלים - אין זה מתפקידו - לקבוע מהו ההסדר הנכון והראוי ביותר בעניין מנהלי-מקצועי. תפקידו של בית המשפט לקבוע האם ההסדר שגובש על-ידי הרשות המנהלית הוא חוקי, אם לאו. הרשות המנהלית עשויה לגבש כמה וכמה הסדרים חלופיים, שכולם ייחשבו חוקיים. חוקיותם מובטחת כל עוד הם אינם חורגים מגבולות המותר בהפעלת שיקול דעת". (בג"ץ 82/02 צבי קפלן נ' מדינת ישראל - משרד האוצר ,אגף המכס, פ"ד נח(5) 901, 908 (2004)). לא מצאתי כי בהתנהלות העירייה או בהסכם הפשרה שחתמה עם העותר נפלו פגמים מנהליים המצדיקים את התערבותו של ביהמ"ש. משנקבע כי הנכס חב בארנונה ואינו זכאי לפטור בגין נכס שאינו ראוי לשימוש, פעלה העירייה באמצעים העומדים לרשותה לגביית החוב האמור בגין הנכס עד שלבסוף הגיעה להסדר עם העותר לעניין הסכום הסופי לתשלום. ככלל, הענקת פטור מתשלום ארנונה , מכבידה את נטל המסים על יתר התושבים, מערערת על עיקרון השוויון ומצמצמת את מקורות התקציב של הרשות. ואולם, למרות האמור, מצא המחוקק להעניק פטור מארנונה, על-פי סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש] לבניין שנהרס או שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו. בהיות הפטור החריג היוצא מן הכלל, על העירייה מוטלת החובה לבחון בקפדנות כל בקשת פטור המובאת בפניה, כאשר נקבע לא אחת בפסיקה כי יש לפרש סעיפי פטור בצמצום ולא ליתן להם פרשנות מרחיבה (בג"צ 26/99 עיריית רחובות נ' שר הפנים פ"ד נז(3) 97, 121 (2003)). העירייה לא מצאה שנכס העותר עומד בתנאי הפטור ולפיכך חייבה אותו בארנונה. גם השגה וערר שהגיש העותר בעניין זה נדחו. לפיכך, אין מקום בעת הזו בחלוף שנים להידרש לעניין הפטור ואין לבית המשפט הכלים לבחון את מצבו הפיזי של הנכס דאז. לגבי סכום הארנונה שנקבע לנכס הרי שארנונה מוטלת מכוח סעיף 8 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992. לעירייה נתונה סמכות רחבה על פי דין בקביעת שיעורי הארנונה שתטיל על תושביה. הלכה פסוקה היא כי:"אכן, הסמכות לקבוע את שיעורי הארנונה נתונה לעירייה על-פי דין, ובידיה שיקול-דעת נרחב לקבוע את המבחנים שעל-פיהם ייקבעו חיובי הארנונה, שכן היא מוחזקת כמי שמיטיבה לדעת את כלל צורכי העיר, את היקף השירותים העירוניים הנצרכים על-ידי תושביה ואת יכולתם של בעלי הנכסים לשאת בחיובי המס (בג"ץ 1355/93 ועד מעקב לענין ארנונה ירושלים ו-32 אח' נ' ראש עיריית ירושלים [לא פורסם] (27.1.1994). מכאן שלא מצאתי כי הסדר הפשרה הינו הסדר בלתי סביר ולא מצאתי כי הוא הושג במרמה או כי הוא מבטא עושק של העותר ו/או ניצול מצבו. העותר לא הרים את נטל ההוכחה המוטל על מי שטוען טענות מסוג אלה. ההסדר נעשה על דעת הצדדים ובהסכמתם המלאה. לפיכך, אין מקום להתערבותו של ביהמ"ש בהסכם הפשרה שנחתם כדין על ידי באי כוח הצדדים, לא מן הפן המהותי ולא מן הפן הפרוצדוראלי. מעבר לאמור, הסכם הפשרה בין הצדדים נחתם וקיבל תוקף של פסק דין ביום 1.1.09. ביום 29.09.09, בחלוף המועדים שנקבעו בהסכם הפשרה לכיסוי חוב הארנונה על ידו, הגיש העותר כתב תביעה לבית משפט השלום בת"א (ת.א.26700-09-09) בבקשה לבטל את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בתואנה של מרמה והסכם לא חוקי והתעלמות ממצבו הירוד של הנכס וכוצ"ב, קרי באותן טענות המועלות בעתירה זו לרבות בקשה להתחשב במצבו הכלכלי הקשה כמי שחי מהיד לפה ומתקיים על אבטחת הכנסה בלבד. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים בפני כב' השופטת חנה פלינר ביום 29.12.09, ולאחר שביהמ"ש הביע דעתו לעניין סיכויי התביעה, ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים למחיקת התביעה ללא צו להוצאות. במצב דברים זה נותר הסכם הפשרה על כנו ועל העותר היה לשלם את סכום הפשרה לכיסוי חוב הארנונה בגין הנכס. לא היה מקום עוד לתקוף את תוקפו של הסכם הפשרה, כפי שבחר העותר לעשות בעתירתו זו שבפני בהיעדר שינוי בנסיבות ו/או טעמים מיוחדים המצדיקים את ביטולו של ההסכם. לאור טענות העותר על מצבו הכלכלי הקשה ועל אי יכולתו לעמוד בסכומים שנקבעו בהסכם הפשרה, היה על העותר לפנות לוועדת ההנחות בעירייה תוך צירוף מלוא המסמכים הנדרשים, בבקשה לקבל הנחה בארנונה ו/או להפחית את סכום הפשרה, והכל בהתאם להסכמות שגובשו בין הצדדים כחלק בלתי נפרד מהסכם הפשרה. זו הדרך היחידה שעמדה בפני העותר. אין לביהמ"ש אלא להצר על כך שהעותר לא פעל בהתאם ועשה כן. טוב תעשה העירייה באם חרף חלוף הזמן, תאפשר לעותר שהות של 30 יום מיום מתן פסק הדין, על מנת להעלות טענותיו בפני וועדת ההנחות בעירייה, בגיבוי אסמכתאות, על מנת שזו תשקול הקלות לעותר ככל שתמצא לנכון בנסיבות העניין. סוף דבר לאור כל האמור העתירה נדחית. על העותר לשלם את חובו כפי שנקבע בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, וזאת ללא כל דיחוי נוסף. בנסיבות העניין ובהתחשבות במצבו הכלכלי של העותר, לא מצאתי ליתן צו להוצאות. חוזהמתן תוקף של פסק דיןהסכם פשרהפשרה