הרקע 1. התובע, תושב אילת ומדריך טיולים מוסמך, הגיש תביעה נגד הנתבעות לתשלום הפרשי שכר, גמול בגין עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה, הפרשי פיצויי פיטורים, פדיון דמי הבראה ופיצוי בגין אי הפרשות לקופת הגמל "מבטחים" בסך כולל של 558,818 ₪, לרבות פיצויי הלנת שכר ופיצוי הלנת פיצויי פיטורים. 2. התובע טוען, כי ההסכם הקיבוצי הכללי למורי דרך מוסמכים לתיירות בישראל מיום 26/1/00 (להלן: "ההסכם הקיבוצי") ו/או צו ההרחבה למורי דרך מוסמכים לתיירות, (להלן: "צו ההרחבה") חלים על יחסי העבודה שבין הצדדים. ("הסכמים קיבוציים"/ כרך 5, פרק 98). 3. התובע הדריך קבוצות מטיילים בטיולי ג'יפים שאורגנו על ידי הנתבעות מיום 1/8/91 עד ליום 31/12/02. בסוף שנת 2002 נודע לתובע ולעובדים הנוספים, כי הנתבעת 3 עומדת להפסיק את פעילותה החל מתחילת שנת 2003 ובעקבות כך, פנה למנהליו וביקש להבטיח הן את זכויותיו בגין עבודתו בעבר והן את זכויותיו העתידיות ולסכם את תנאי העסקתו בעתיד. 4. התובע טוען, כי הסביר למנהליו באותה הזדמנות, כי עבד 7 ימים בשבוע, למעלה מ-10 עד 11 שעות ביום וכי אינו יכול להמשיך לעבוד כך, כאשר נשללו ממנו זכויות כגון: גמול בגין שעות עבודה נוספות, לרבות ימי חופשה וזכויות המוקנות לו על פי משפט העבודה המגן. התובע דרש לקבל הזכויות הנ"ל וכן המציא מכתב בדבר תנאי עבודתו המוצעים על ידו באשר להמשך העסקתו. 5. מנהליו סירבו להעניק לו הזכויות העתידיות שתבע בטענה, כי אינם יכולים לעמוד בהן מבחינה כלכלית וטוען, כי בעקבות כך פוטר מעבודתו החל מ-1/1/03. 6. בעקבות פיטוריו הגיש את תביעתו הנוכחית. 7. הנתבעות חלקו על תביעת התובע וטענו בין היתר, כי "ההסכם הקיבוצי" ו/או "צו ההרחבה" אינו חל על יחסי העבודה שבין הצדדים. כן נטען, כי התובע החליט להפוך לעצמאי ולפיכך פנה אל הנתבעת 3 (מעבידתו האחרונה) בדרישות להיטיב את שכרו ואת תנאיו הסוציאליים. אכן הנתבעת 3 הודיעה, כי לא תוכל להיענות לדרישותיו וטענה, כי בתגובה התובע הודיע על הפסקת עבודתו. בנסיבות אלה יש לראותו כמי שהתפטר מעבודתו ולמרות זאת, לאור רצונם של הנתבעות ולאור היחסים הטובים ששררו בין הצדדים הסכימו הנתבעות, לפנים משורת הדין, לשלם לתובע סכומי כסף השווים לפיצויי פיטורים להם היה זכאי לו היה מפוטר ובסך כולל של 125,776 ₪. כתנאי לקבלת הכספים הנ"ל, התבקש התובע לחתום על אישור, כי קיבל את כל המגיע לו בגין תקופת עבודתו. התובע אכן חתם על המסמך הנ"ל (נ/4) שהצדדים מכנים אותו "כתב ויתור". לגרסת הנתבעות, מטרת ההסכמות הנ"ל הייתה להביא לידי סיום כל דרישותיו של התובע. לטענת הנתבעות, התובע הפר את ההסכמות הנ"ל והגיש התביעה הנוכחית ולפיכך, הגישו הנתבעות תביעה שכנגד, להשיב להן את הכספים ששולמו לתובע עם סיום עבודתו. 8. הנתבעות דחו את כל תביעותיו הכספיות של התובע וטענו, כי התובע קיבל את כל המגיע לו במהלך תקופת עבודתו ואישר עובדה זו בחתימתו על "כתב הוויתור" והגשת תביעתו הנוכחית, בנסיבות אלה הינה בבחינת תביעה שהוגשה בחוסר תום לב. 9. לחילופין, טענו הנתבעות טענות הגנה בגין כל תביעה ותביעה שהגיש התובע, טענות שיפורטו בהמשך וכן נטען לדחיית התביעה על הסף נגד הנתבעת 2 בשל חוסר יריבות. 10. יצוין, כי התובע טוען, כי "כתב הוויתור" חסר תוקף, שכן נחתם תחת לחץ. כן טוען, כי הסכום ששולם לו עם סיום עבודתו, הינו למעשה סכום פיצויי פיטורים ששולם לו בעקבות פיטוריו ובשל הסכמת הנתבעות לשלם לו הסכום הנ"ל. 11. עד כאן השתלשלות העניינים שהביאה בסופו של יום לניתוק יחסי העבודה שבין הצדדים. העובדות 12. התובע תושב העיר אילת, הינו מורה דרך מוסמך מטעם משרד התיירות משנת 1993. 13. הנתבעת 1 ו-2 הינן חברות הפועלות באזור העיר אילת המתמחות בארגון טיולי ג'יפים ונמצאות בבעלותו של יוסי פוליטי (ס' 30 לתצהירו). 14. הנתבעת 3 הינה חברה המתמחה בארגון טיולי ג'יפים. חברה זו הוקמה ב-2001 בעקבות מיזוג של הנתבעת 1 וחברה נוספת שבבעלות צבי אגדי (ס' 30 לתצהיר יוסי פוליטי). 15. התובע עבד בנתבעת 1 מ-1/8/91 עד 31/12/00 ובנתבעת 3 מיום 1/1/01 עד ליום 31/12/02. 16. עבודתו העיקרית של התובע הייתה הדרכת טיולים. התובע היה המדריך הבכיר בנתבעות. בנוסף לתפקידו הנ"ל ביצע עבודות נילוות, כגון איסוף חלק מהנהגים לפני הטיול ופיזורם לאחר מכן. כן היה אחראי על אחזקת הג'יפים, לרבות הכנסתם לטיפול במוסכים וביצע גם עבודות ניהוליות במשרדי הנתבעות. עבודות אלה בוצעו בשעות בהן לא עסק בהדרכה. (ס' 6-10 לתצהיר גייל משיח; ס' 6-10 לתצהיר אלי לוי; ס' 17 וסעיפים 51 עד 66 לתצהיר התובע וסעיף 69 לתצהיר צבי אגדי). 17. בשל מעמדו הבכיר של התובע כמדריך מוסמך, ניתנה לו זכות הבחירה של הטיולים שביקש להדריך. 18. התובע עבד בשכר חודשי. משכורתו האחרונה בנתבעת 3 הייתה בשיעור 11,466 ש"ח ברוטו וכן שולמו לו דמי נסיעות מידי חודש בחודשו (נספח ב' לכתב התביעה המתוקן). 19. התובע נהג להדריך טיולים הן בשעות הבוקר והן בשעות אחר הצהריים, לרבות טיולים בסופי שבוע ולעתים טיולים שכללו לינה במקום (דפי הפעילות לשנים 2001 - 2002 - נספח יב' לתצהירו במקום עדות ראשית). 20. הנתבעת 3 הפסיקה פעילותה החל מ-1/1/03. 21. התובע פנה למועצת פועלי אילת לברר זכויותיו טרם ניתוק יחסי העבודה שבין הצדדים. ביום 15/10/02 נשלח מכתב ע"י מזכיר האיגוד המקצועי לנתבעות 1 ו-3 בו צוין, כי התובע הלין בפניו, כי טרם שולמו לו דמי ההבראה שזכאי להם מיום תחילת עבודתו והנתבעות הנ"ל התבקשו לשלם הזכות הנ"ל (נ/2). 22. בחודש נובמבר 2002 או סמוך לכך, פנה התובע ליוסי פוליטי (בעליו של הנתבעת 1), ופירט את תנאי עבודתו כתנאי להמשך עבודתו בנתבעת 1 לאחר הפסקת פעילותה ועבודתו בנתבעת 3 (נ/3) בזה הנוסח: "יוסי שלום! אלה התנאים שמקובלים עלי להמשך עבודה סדירה בינינו: שכר נטו 11,000 ₪. 2 שבתות חופשיות מעבודה. אישור בכתב על שמירת כל זכויותיי משנת 1991 ואילך. תשלום סדיר של ימי הבראה. באם נראה לך שיש על מה לדבר תודיע לי ונשב". 23. מכתב זה אינו נושא תאריך, אולם לכל הדעות נכתב והומצא, טרם סיום עבודתו של התובע בנתבעת 3. 24. ביום 30/11/02, קיבל התובע מכתב בחתישמת הנתבעות 1 ו-3, (נספח ד' לתצהיר יוסי פוליטי) בו צוין כדלקמן: "הרינו מצטערים להודיעך, כי מאחר ואין חברתנו יכולה לעמוד בדרישותיך הכספיות החדשות אנו נאלצים לקבל פרישתך מעבודה בחברתנו. הפסקת העבודה תכנס לתוקף החל מיום 01.01.03 זאת לאחר שנתת לנו הודעה מוקדמת בת 30 יום כמתחייב בחוק. ג'יפ שיא בע"מ - 21.12.2000 - 01.08.1991 ג'יפ שיא הולידיי 2000 בע"מ 31.12.02 - 01.01.2001 בכבוד רב, ג'יפ שיא בע"מחב' ג'יפ שיא הולידיי 2000 בע"מ" 25. עם סיום עבודתו, הנתבעות שילמו לתובע סך של 125,776 ₪. הנתבעות טוענות, כי אין מדובר בתשלום פיצויי פיטורים ואילו התובע טוען, כי מדובר בפיצויי פיטורים. 26. כתנאי לקבלת הסכום הנ"ל חתם התובע ביום 29/12/02 על המסמך הבא המופנה לנתבעת 1 ו-3 וכן ליוסי פוליטי (נ/4) בנוסח שלהלן: "הנדון: סיום עבודתי בחברתכם הרני מאשר בזאת כי עם סיום עבודתי בחברתם קיבלתי מכם את כל הסכומים המגיעים לי בגין כל תקופות עבודתי הכוללים: שעות נוספות, ימי שבת, חגים, נסיעות, שכר עבודה, ימי חופשה, ימי מחלה, תשלום בגין וכו'. * למעט נושא הפרשי ההבראה שנמצאים בבדיקה.(הערה בכתב יד) בכבוד רב, יהודה קירלי 27. הצדדים כינו את המכתב הנ"ל "כתב ויתור". 28. הנתבעות הפרישו במשך תקופת עבודתו של התובע הפרשות לפוליסת ביטוח מנהלים. עם ניתוק יחסי העבודה, שוחררו הכספים לזכות התובע, לרבות חלק הפיצויים בפוליסה. תביעות התובע 29. התובע ערך חישוביו בגין כל הזכויות שתבע בתביעתו, על פי שכר יומי ובסך 114 דולר ליום החל מ-26/1/00 כמפורט ב"הסכם הקיבוצי", וטוען, כי משכורתו הקובעת לצורך חישוב זכויותיו, הינה בשיעור 15,122 ₪ (ס' 11.1 לכתב התביעה המתוקן). 30. התובע טוען, כי בשים לב לוותקו, לרבות שיעור השכר היומי הקובע, שולמו לו פיצויי פיטורים חלקיים ותובע תשלום יתרה בסך 45,565 ₪ לרבות פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. 31. התובע, תובע הפרשי שכר בגין 7 שנות עבודתו האחרונות על פי שכר יומי, שפורט בהוראות "ההסכם הקיבוצי" (114 דולר ליום) ותובע סך של 135,675 ש"ח. בחישוב זה כלל גם הפרשי שכר בגין עבודה בשתי שבתות בממוצע כל חודש למשך 8 שעות במכפלת 150% וכן פיצויי הלנת שכר. 32. התובע, תובע גמול בגין עבודה בשעות נוספות למשך 7 שנות עבודתו האחרונות ובסך כולל של 286,218 ש"ח. התובע ערך החישוב על פי שיטת הממוצעים. 33. כן תובע פדיון דמי הבראה לשנת עבודתו האחרונה בסך 2,408 ש"ח; פדיון חופשה בסך 56,170 ש"ח ופיצוי בגין אי הפרשות ל"מבטחים" על פי הוראות "ההסכם הקיבוצי" לתקופת עבודתו משנת 1997, בקיזוז הסכומים ששולמו לו על ידי הנתבעות במסגרת שיחרור פוליסת ביטוח מנהלים ובסך של 32,782 ש"ח. המחלוקות 34. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לחלות הוראות "ההסכם הקיבוצי" או "צו ההרחבה", על יחסי העבודה שבין הצדדים; האם קיימת יריבות בין התובע לבין הנתבעת 2 ; מה תוקפו של "כתב הוויתור" והאם זכאי התובע לסעדים שתבע בתביעתו ואם כן, מהו שיעורם? תחולת "ההסכם הקיבוצי" או "צו ההרחבה" 35. התובע טוען לחלות "ההסכם הקיבוצי" על יחסי העבודה שבין הצדדים, שכן הנתבעות לא הכחישו את חברותם בארגון המעסיקים, החתום על "ההסכם הקיבוצי". התובע טוען, ולו באופן חילופי, כי על יחסי העבודה חלות הוראות "צו ההרחבה", שכן נקבע בו, כי הוא "חל על כל מורי הדרך המוסמכים לתיירות ומעבידיהם". ומוסיף, כי על מנת לבחון את תחולתו על מערכת יחסי העבודה שבין הצדדים, יש לבחון את מהות עיסוקו של המעסיק ולא של העובד. כן נטען, כי אין אפשרות בהסכם אישי להרע את תנאי עבודתו של התובע, על פי הוראות "ההסכם הקיבוצי" או "צו ההרחבה". 36. נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח טענתו בדבר חלות הוראות "ההסכם הקיבוצי" או "צו ההרחבה". התובע לא עמד בנטל הנ"ל. 37. מקריאת סעיפי התחולה שבהוראות "ההסכם הקיבוצי" לרבות "צו ההרחבה" עולה, כי הוראותיו חלות על עובדים ספציפיים בלבד, היינו "שכיר יום" - מורה דרך בעל רישיון הדרכה תקף המועסק בהדרכה תמורת שכר יומי". (סעיף א'1 להסכם הקיבוצי וסעיף א' 1 לצו ההרחבה). 38. מעיון בהוראות נוספות ב"הסכם הקיבוצי" ו/או "צו ההרחבה" ניתן להסיק, כי מדובר במורי דרך המוזמנים לימי עבודה חלקיים, לרבות הוראות בדבר ביטול הזמנת מורי דרך לעבודה. 39. נדגיש כי, התובע בתשובתו לבקשת הנתבעות למחיקת תביעתו ולעיכוב הליכים מחמת סעיף בוררות ב"הסכם הקיבוצי" (בקשה מיום 12/2/04), שנדחתה, צירף תצהיר של יו"ר אגודת מורי הדרך בישראל החתום על "הסכם הקיבוצי", מר רפי גלס, שציין בתצהירו, כי "הנסיבות שעמדו לנגד עיני מנסחי ההסכם הקיבוצי, היו מורי דרך שאינם עובדים בכל יום במקום עבודה אחד קבוע לאורך השנים…" (סעיף 6 לתצהיר). עוד הצהיר מר רפי גלס, כי "ההסכם הקיבוצי" שולל ממורי הדרך זכות לקבלת חופשה שנתית. הרציונל בניסוח סעיף זה היה כי עבודתם של מורי הדרך מתפרשת על פני כל השנה בכל מקום עבודה מספר מצומצם של ימים, ולא עבודה יומית קבועה (סעיף 4 לתצהיר). 40. הנחת היסוד היא, כי בית הדין לא יתערב בתוכנו של ההסכם הקיבוצי, בהיותו מקור של משפט אוטונומי בתחום העבודה, המטיל חובות ומעניק זכויות לצדדים להסכם (ע"ע 300031/98 התעשייה האווירית לישראל - יהודה מורג, פד"ע לה 281). הוראות ב"הסכם קיבוצי" המגבילות היקף תחולתו של ההסכם או הקובעות סייגים לתכולה יש לפרש פירוש דווקני (דב"ע מד/20-4 חלמיש בע"מ - מועצת פועלי תל אביב פד"ע טו 320). הסכם קיבוצי כללי מעניק זכויות ומטיל חובות על המעבידים שעליהם חל ההסכם ועל עובדיהם. לפיכך, עניין תחולתו צריך להיות ברור וחד משמעי מתוך ההסכם גופו (דב"ע נו/128-3 ועד מקומי בית יצחק - רחל לוי פד"ע לא 364). 41. מקריאת הוראות "ההסכם הקיבוצי" לרבות הוראות "צו ההרחבה" ומבחן "ההקשר התעשייתי" כמבחן לפרשנותו ויישומו של "הסכם קיבוצי" ולאור הראיות וטענות הצדדים, לא השכיל התובע להוכיח, כי הוראות "ההסכם הקיבוצי" חלות על תנאי עבודתו אצל מי מהנתבעות. כל שהוכח, כי הוראות ההסכם חלות רק על "עובד - שכיר יום" כפי שפורט לעיל. אין חולק כי מעמדו של התובע היה עובד בשכר חודשי גלובלי, כהגדרתו. 42. זאת ועוד. מסקנתנו נתמכת גם בעובדה, כי בשיעור השכר היומי שנקבע בהסכם הקיבוצי (ערך דולרי) נאמר מפורשות, כי הוא כולל בחובו גם פיצוי עבור הזכות לצבירת ימי חופשה ומחלה. (סעיף ה'1 לצו ההרחבה). 43. יודגש, כי התובע אינו יכול מחד, לתבוע זכויותיו לפי "ההסכם הקיבוצי" ובחישוב של "שכר יומי" ומאידך, להתעלם מהסעיפים הנוחים לו שבהוראות "ההסכם הקיבוצי", ולתבוע הטבות כספיות הגלומות ב"שכר היומי" (חופשה). כמו כן אינו זכאי לתבוע והפרשי שכר בגין כל תקופת עבודתו הקבועה מידי יום ביומו, על פי חישוב שכר יומי ולהתעלם ממשכורתו הקובעת ששולמה לו במהלך כל שנות עבודתו. לפיכך, כל החישובים שערך בתביעתו על פי "שכר יומי", יש לדחותם. 44. די באמור לעיל, כדי לקבוע, כי התובע לא הוכיח, כי זכאי לחישוב זכויותיו על פי שיעור "השכר היומי" שפורט ב"הסכם הקיבוצי" ו/או "צו ההרחבה". היריבות מול הנתבעת 2 45. נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח עילת תביעתו שבסמכות בית הדין נגד הנתבעת 2. 46. התובע לא הוכיח, כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעת 2. 47. בכתב תביעתו המתוקן, טוען התובע, כי ככל שידוע לו הנתבעת 2 קשורה לנתבעת 1 ומצויה בבעלותו המלאה של מר יוסי פוליטי, אשר היה הממונה הישיר על עבודתו ושעיסוקה זהה לעיסוקה של הנתבעת 1. עוד מוסיף התובע, כי הנתבעת 2 שילמה לו הסך של 50,000 ₪ על חשבון פיצויי הפיטורים עם סיום עבודתו (נספח ה' לכתב התביעה המתוקן). מעיון בנספח ה' עולה, כי מדובר בתשלום שמטרתו הייתה השתתפות הנתבעת 2 ב-50% מערכו של ג'יפ שרכש התובע עם סיום עבודתו בנתבעת 3. ואכן לאור הראיות שבתיק, שימש הג'יפ את התובע במעמדו כ"עצמאי" לאחר שנותקו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעת 3 (סעיף 53 לתצהיר צבי אגדי וסעיף 12 לתצהירו של יוסי פוליטי). התובע אישר בעדותו, כי למעט השיק הנ"ל לא קיבל תשלום נוסף מהנתבעת 2 (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 23/6/06). 48. בסיכום טענותיו טוען התובע לעירוב נכסים, כתנאי לחיוב הנתבעות ביחד ולחוד. (ס' 10 לסיכום הטענות). אולם לא הוכיח טענה זו כלל וכלל. 49. טענות התובע לחיוב הנתבעת 2 מכוח היותה מעסיקתו - לא הוכחו. טענות הנתבעות בסוגיה זו, מקובלות עלי (סעיף 25 לסיכום הטענות). 50. די באמור לעיל, כדי לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 2 מחמת חוסר יריבות. התביעה לפיצויי פיטורים 51. התובע טוען, כי פוטר מעבודתו בנתבעת 3, שכן הממונים עליו בעבודתו סירבו לשלם לו את הזכויות שתבע בתביעתו. כן ציין בתצהירו, כי בין הצדדים סוכם, כי יהיה זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בהתאם לדין. לחילופין טוען, כי על פי יעוץ משפטי שקיבל, זכאי לפיצויי פיטורים על פי ס' 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, שכן נאלץ להתפטר מעבודתו, בעקבות סירובן של הנתבעות 1 ו-3 לשלם לו הפרשי שכר, לרבות שכר בגין שעות נוספות, שעות שבת וכו' היינו בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודה (ס' 9 לכתב התביעה המתוקן וס' 93 עד 95 לתצהירו במקום עדות ראשית). 52. בסיכום טענותיו, זנח התובע את טענת ההתפטרות וטען, כי פוטר מעבודתו עקב הפסקת פעילות הנתבעת 3 (סעיף 67 לסיכום טענותיו). כן טען, כי סוכם בין הצדדים, כי יהיה זכאי לתשלום פיצויי פיטורים על פי הדין. התובע חזר על גרסתו, כי בעקבות דרישתו לתשלום זכויותיו והטבת תנאי שכרו - פוטר מעבודתו. 53. הנתבעות טענו, כי טענת התובע לזכאות לפיצויי פיטורים עקב הפסקת פעילותה של הנתבעת 3, הינה בבחינת שינוי חזית. אמנם עילה זו לא צויינה מפורשות בכתב התביעה, אך בגינה נשאלו שאלות במסגרת חקירתם הנגדית של המצהירים ולפיכך, לאור ההלכות הגמישות בדבר "חזית הדיון", יש לראות גם עילה זו, כחלק מהפלוגתאות שבין הצדדים. 54. ולגוף התביעה נטען מפי הנתבעות, כי התובע פנה אל הנתבעת 3 וביקש להעלות את שכרו, אולם נענה בשלילה (מסמך נ/3). הנתבעת 3 לא יכלה הייתה לעמוד בדרישותיו של התובע, הודיעה לו על כך, ובתגובה התפטר מעבודתו בנתבעת 3. כאשר הוכח, כי עזב עבודתו לאחר שהמעבידה סירבה להעלות את שכרו, אין עובדות אלה מעמידות לתובע את הזכות לפיצויי פיטורים. 55. לאחר עיון בטענות הצדדים ולאור הראיות שנשמעו בפני, מסקנתי היא כי גרסת התובע עדיפה מגרסת הנתבעת בסוגיה הנוכחית. 56. הרקע לניתוק יחסי העבודה שבין הצדדים נעוץ בעובדה, כי הנתבעת 3 הפסיקה פעילותה החל מ-1/1/03. מדובר במעבידתו האחרונה של התובע. הצדדים אינם חלוקים בדבר העובדה, כי חודשיים קודם להפסקת פעילותה ידעו על כך כל העובדים, לרבות העובדים. בעקבות הפסקת פעילותה של הנתבעת 3, העיד צבי אגדי, כי העובדים יכלו לבחור, האם ברצונם להמשיך לעבוד אצל מי מהנתבעות (נתבעת 1 או 2) ואכן אישר מר אגדי בעדותו, כי התובע ביקש להמשיך לעבוד אצל הנתבעת 1 (עמ' 38 לפרוטוקול מיום 28/5/06). לפיכך מהימנה עלי גרסת התובע, כי כתב את "מסמך הדרישות" (נ/3) ליוסי פוליטי, בדבר תנאי ההעסקה העתידיים המוצעים על ידו כתנאי להמשך עבודתו בחברה שבבעלותו (נתבעת 1). (עדות התובע בעמ' 6 לפרוטוקול מיום 26/1/06). לאחר הפסקת פעילותה של הנתבעת 3. 57. יש לדחות את גרסת הנתבעות, כי התובע התפטר מעבודתו בנתבעת 3, שכן לא נענתה לדרישתו להטבת תנאי שכרו, כפי שפורטו במסמך נ/3. הוכח, כי מדובר בתנאי עבודה עתידיים שאין בינם לבין תנאי עבודתו בתובע בנתבעת 3 - ולא כלום. טענות הנתבעת 3, כי התובע התפטר מעבודתו בנתבעת 3 וכי "נענתה" להתפטרות התובע, מטרתה הייתה להתחמק מלהודות בזכאות התובע לקבלת פיצויי פיטורים בגין הפסקת עבודתו בעקבות הפסקת פעילותה, עילה המצמיחה לו זכאות לקבלת פיצויי פיטורים. 58. מהראיות שבתיק, לרבות עדויות עדי הנתבעת (צבי אגדי ויוסי פוליטי) עולה, כי לא הייתה מחלוקת בדבר הסכמת הנתבעות 1 ו-3 לשלם לתובע פיצויי פיטורים בעקבות ניתוק היחסים בין הצדדים. יוסי פוליטי העיד, כי "נעשה הסכם שהוא עוזב את העבודה ואנו נותנים לו מה שמגיע לו בחוק לכל בן אדם שעוזב עבודה בצורה זו או אחרת" (עמ' 52 לפרוטוקול). הסכמה זו קיבלה ביטוי בתשלום בפועל של הכספים העולים כמעט כדי תשלום פיצויי פיטורים בשיעור 100% ממשכורתו האחרונה של התובע. 59. כמו כן, סוגיית תשלום פיצויי הפיטורים לא נכללה ב"כתב הוויתור" עליו חתום התובע (נ/4). חלק מהכספים הינם כספים שהוצהר עליהם, כי מדובר ב"פיצויי פיטורים" (טופס 106 - נספח ו' לכתב התביעה המתוקן). 60. עובדות אלה תומכת במסקנה, כי סכום הפיצויים שולם לתובע מבלי לחוברו לסוגיה האם התובע פוטר או התפטר ואכן, הנתבעות טענו, כי אין מחלוקת שלקראת סוף שנת 2002 הוסכם בין הצדדים על הפסקת יחסי עובד ומעביד (סעיף 5 לסיכום טענותיהם) ובמסגרת המגעים בדבר תנאי הפרישה של התובע, שולמו לו סכומי כסף אשר שוויים הינם פיצוי פיטורים (סעיף 5 לסיכום הטענות). 61. בנסיבות אלה, התנהגות הצדדים, לרבות התנהגות הנתבעות, מובילות למסקנה, כי הוסכם שהתובע יקבל פיצויי פיטורים, עם ניתוק יחסי העבודה בינו לבין הנתבעת 3. 62. מעביד אינו רשאי לחזור בו מהסכמתו לשלם לעובד פיצויי פיטורים, גם אם אלה שולמו במקרה בהם העובד לא היה זכאי לאותם פיצויים מכוח החוק או מכוחו של הסכם קיבוצי בר תוקף. מעביד רשאי לחזור בו מהסכמתו להענקת פיצויי פיטורים רק אם נפל פגם בעצם הסכמתו להעניק פיצויי פיטורים, למשל כאשר אלה שולמו עקב "מצג שווא" שהציג העובד ואילולא אותו מצג לא הייתה מושגת הסכמת המעביד. לא הוכח, כי התובע יצר מצג כלשהו טרם קבלת הסכום. 63. מכלל הראיות שפורטו לעיל הוכח, כי התובע היה זכאי לפיצויי פיטורים מכוח הדין ולא "לפנים משורת הדין", כפי שטענו הנתבעות וחתימתו על "כתב הויתור", כתנאי לקבלת הפיצויים, אין בה כדי לאיין זכות זו, כפי שטענו הנתבעות, הכל כפי שיפורט להלן. 64. שיעור הפיצויים - התובע אינו זכאי ליתרת פיצויי הפיטורים בסכום שתבע בתביעתו, שכן חישב היתרה על פי הוראות "ההסכם הקיבוצי" על בסיס "שכר יומי" - גרסה שנדחתה בפסק דין זה. עוד יודגש, כי לא הוכח כל בסיס משפטי לזכות את התובע בפיצויי פיטורים על פי שכר יומי שפירט בתביעתו כאשר במשך כל תקופת עבודתו הארוכה, השתכר שכר חודשי. 65. בשים לב לתקופת עבודתו (11.33 שנה), לרבות שיעור שכרו האחרון (11,466 ₪), התובע היה זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור 129,910 ₪. התובע מודה בקבלת פיצויי פיטורים בסך 125,776 ₪. לפיכך זכאי ליתרת פיצויי פיטורים בשיעור 4,134 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1/1/03 עד הפרעון המלא בפועל. סכום זה ישולם על ידי הנתבעת 3 - מעבידתו האחרונה. 66. אין לזכות התובע בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. סכום הפיצויים שלא היה שנוי במחלוקת שולם לתובע במועד, ובאשר ליתרה הוכח, כי התגלתה מחלוקת של ממש בין הצדדים. כתב הויתור 67. מגמת הפסיקה היא להרחיב את הנסיבות שבהן לא יינתן תוקף לכתב ויתור. מחד, אין נפקות לכתב ויתור כאשר עובד חתם עליו ולא קיבל חשבון מפורט בדבר הסכומים המגיעים לו לסילוק תביעתו ולא ידע אלו רכיבי שכר נכלל בחישוב הפיצויים. ומאידך, ניתן תוקף לכתב סילוק כאשר עובד קיבל חישוב של התשלום, הוא היה ברור, מפורש ומובן, והוא בדק אותו. במקרה אחד, ניתנה נפקות לכתב ויתור בעקבות קבלת פיצויים מוסכמים מכוח זכות חוזית. ראה:דב"ע מ"ז/140-3 כיתן בע"מ - חיות, פד"ע י"ט 489; דב"ע מ"ו/63-3 כהן - מזרחי, פד"ע י"ז 416; דב"ע ל"ח/40-3 אמקור - עזרא, פד"ע י"ט 393. 68. בפרשת "המנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי", נקבעו שלושה תנאים, שבהתמלאם ניתן לתת נפקות לכתב ויתור: 11.1 הזכויות שעליהן ויתר העובד היו ידועות לו. 11.2 העובד קיבל חשבון מפורט בדבר הסכום המגיע לו לסילוק תביעתו. 11.3 כתב הסילוק צריך להיות מפורש וחד משמעי. ראה:נ"ב/217-3 מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי ואח' - הבנק הבינלאומי ואח', פד"ע כ"ז 3, 34. 69. ביום 29/12/02 חתם התובע על אישור בנוסח הבא: "הרני מאשר בזאת כי עם סיום עבודתי בחברתם קיבלתי מכם את כל הסכומים המגיעים לי בגין כל תקופות עבודתי הכוללים: שעות נוספות, ימי שבת, חגים, נסיעות, שכר עבודה, ימי חופשה, ימי מחלה, תשלום בגין וכו'. * למעט נושא הפרשי ההבראה שנמצאים בבדיקה.(הערה בכתב יד) בכבוד רב, יהודה קירלי 70. המכתב הופנה לנתבעות 1 ו-3 ולמר יוסי פוליטי. 71. אין חולק, כי התובע חתם על האישור הנ"ל, כתנאי לקבלת כספי הפיצויים (עדות התובע בעמ' 10 לפרוטוקול מיום 26/1/06). על עובדה זו הנתבעות אינן חולקות. 72. התובע אינו חולק על העובדה, כי במהלך עבודתו בנתבעת 3, פנה ליעוץ במועצת הפועלים, בדבר זכויותיו ובין היתר בעקבות היעוץ הנ"ל הוצא מכתב ממועצת הפועלים בדבר דרישת התובע לתשלום דמי הבראה לתקופה מיום תחילת עבודתו (נ/2 מיום 15/10/02). על רקע עובדה זו נכתבה ההערה בכתב יד בסוף נ/4. 73. התובע טוען, כי אין ליתן תוקף ל"כתב הוויתור", שכן נחתם תחת לחץ, היינו התובע חוייב לחתום על "כתב הוויתור" כתנאי לקבלת כספי פיצויי הפיטורים וכך העיד: "ש:עכשיו אני שואל אותך, כלומר חוץ מזה שהתנו את העובדה שישלמו לך כספים ששווים לפיצויי פיטורין בזה שתחתום על המסמך לא היה שם צו של מישהו עמד עם מקל והכריח אותך או איים עליך פיזית או עשה משהו כזה. ת:האיום היחידי היה תשלום או אי תשלום. ש:רק תשלום או אי תשלום, כלומר אמרו לך, תרשה לי במילים שלי, ת:אתה יכול לקרוא לזה גם מקל. ש:בסדר, זה אתה תגיד. אני אבל שואל, כלומר במצב שהיה שם, בישיבה שהייתה שם אמרו לך יהודה או שתחתום או שלא תקבל פיצויים, זאת הייתה הטענה שלך? ת:שאני לא אקבל את הצ'ק, לא את הפיצויים." (עמ' 10 לפרוטוקול). 74. הנתבעות טוענות, כי יש ליתן תוקף ל"כתב הוויתור", שכן המסמך נחתם לאחר מו"מ באשר לזכויות ולכספים שהגיעו לתובע עם פרישתו ולאחר ישיבה שנערכה במשרדי הנתבעת 3. התובע לא נאנס לחתום על המכתב למעט העובדה, כי הובהר לו שלא יקבל כל תשלום מעבר לשכר ולתנאים נלווים, אלא אם כן יחתום על מכתב הוויתור (ס' 12 לסיכום הטענות). המסמך נחתם ביום עבודתו האחרון כאשר התובע היה מודע לתוכן המסמך, חתם מרצונו החופשי ואף הוסיף סייג (החרגת עניין דמי ההבראה שנמצא בבדיקה). נטען, כי התובע טוען לכפיה כלכלית ועל פי הפסיקה, יכול היה התובע שלא לחתום על המסמך. זאת ועוד, הנתבעות טוענות, כי אם אכן מדובר בחתימה על מסמך תחת כפיה, על התובע היה לבטלו סמוך לחתימתו או תוך זמן סביר ולהשיב את הכספים שקיבל. התובע לא עשה כן, אלא הגיש תביעה כעבור מספר חודשים לאחר סיום עבודתו. 75. בנסיבות המקרה הנדון, אין ליתן תוקף ל"כתב הוויתור" בחתימתו של התובע מכמה טעמים: א. אין מדובר ב"כתב ויתור" במשמעותו המשפטית, שכן המסמך בחתימתו של התובע אינו מנוסח כ"כתב ויתור" על זכויותיו בגין העבר, או תביעותיו העתידיות, כתנאי לקבלת פיצויי הפיטורים. ב. מנוסח המסמך עולה, כי התובע אישר כי קיבל מאת הנתבעות בסיום עבודתו את כל הסכומים שהגיעו לו לתקופת עבודתו (למעט דמי הבראה). לא הוכח, כי התובע ידע מהו שיעור זכויותיו טרם חתם על המסמך הנ"ל ולא הוכחה גרסת הנתבעות, כי התקיים מו"מ לפני חתימת המסמך הנ"ל, או עריכת חשבון בין הצדדים, טרם אישר התובע קבלת זכויותיו. ג. זאת ועוד. אין מדובר במסמך אשר התובע אישר, כי קיבל תמורה כלשהי עבור ויתור על זכויותיו. כל שהוכח, כי הנתבעות שללו מלכתחילה זכאות התובע לקבלת זכויות כלשהן בגין ניתוק היחסים, למעט שכר ונלווים, ולגרסתן, גם פיצויי הפיטורים שולמו לו "בחסד", טענה שנדחתה בפסק דין זה. ד. בנוסף לעובדה, כי לא הוכחה התחשבנות כלשהי בין הצדדים טרם החתימה, הרי אף לא הוכח, כי בסופו של יום הגיעו הצדדים לידי "פשרה" כלשהי או "עסקת חבילה" שהתובע היה מודע, כי מחד מוותר על זכויות כלשהן שלטענתו הגיעו לו, ומאידך, מקבל תמורה כלשהי עבור הוויתור. (ראה: ע"ע 1376/00 זכר בנקוביץ - גדות ים בע"מ פורסם בעבודה ארצי כרך ל"ג (12), 35, דב"ע 211/98-3 אהרון זיבלי - בנק לאומי לישראל בע"מ פד"ע לד' 455). ה. גם העובדה שהתובע בירר זכויותיו במועצת הפועלים, אין בה כדי לשנות ממסקנתי. ו. למותר לציין, כי הכלל הוא, כי עובד אינו רשאי לוותר על זכות מכוח חוק מגן מראש או בדיעבד. עובדה זו לרבות העובדה כי לא צויין במסמך (נ/4) באופן חד משמעי, כי התובע ויתר על זכותו זו, תומכת במסקנה, כי גם מטעם זה אין ליתן תוקף לכתב הויתור. ז. מנוסח המסמך נ/4 - אין מדובר במסמך שנערך על פי סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963. ההלכות שצוטטו מפי הנתבעות, למתן תוקף ל"כתב הויתור" כוחם יפה לחתימה על "פשרה והודעת סילוק" במסגרת "עסקת חבילה" או "פשרה" הכוללת גם התחשבנות בנושא פיצויי הפיטורים. כאמור "כתב הויתור" אינו מאזכר את עובדת תשלום פיצויי הפיטורים. כמו כן, לא הוכחה כפייה כלכלית והתובע לא טען לה. ח. ובאשר לטענת חוסר תום הלב שנטענה כלפי התובע. נפסק, כי תביעת עובד לקבלת זכויות מגן, אינה בבחינת תביעה שהוגשה בחוסר תום לב. ט. יצוין, כי דרישת תום הלב גוברת על הקוגנטיות של חוק לעתים נדירות ואין לעשותו קרדום להתגברות על דרישת הקוגנטיות. יש להותיר לבית הדין שיקול דעת באותם מקרים נדירים שדרישת המילוי אחר חוק קוגנטי גורמת לעיוות דין למעביד (דב"ע 237/97-3 שמואלי - רשות השידור פד"ע ל"ו 577). י. מאידך נפסק, כי "כמו בכל דרישה נוקשה אחרת הפוגעת בחופש הרצון של הצדדים, העמידה על הכלל הנוקשה עשויה לפגוע פגיעה חמורה ולגרום לעוול חמור לצד המסתמך על החוזה כפי שהוא, ולא כפי שדרישות החוק מכתיבות אותו, ופועל לפיו במשך תקופה ארוכה. במקרים נדירים אלו, גוברים דרישת ההגינות ותום הלב על דרישות או זכויות קוגנטיות (פס"ד שמואלי בעמ' 596). יא. בנסיבות המקרה הנדון, אין לראות מקרה חריג או נדיר, שבעקבותיו יש לקבוע, כי יש ליתן תוקף ל"כתב הויתור" ולשלול מאת התובע את ההזמדנות להוכיח זכאותו לזכויות הקוגנטיות שתבע ואשר אישר, כי קיבל אותם, כתנאי לקבלת פיצויי פיטורים. 76. בשל כל הסיבות שפורטו לעיל, אין לראות במסמך (נ/4) "כתב ויתור" ואף אם היה מוכר ככזה, הוכח כי אין ליתן לו תוקף בשל הרקע לחתימתו ובשל העובדה, כי לא הוכחו התנאים הדווקניים המפורטים בפסיקה להכרה בתוקפו ולפיכך, יש לדון בתביעות התובע אחת לאחת. התביעה להפרשי שכר (שעות רגילות ושעות שבת) 77. התובע תובע הפרשי שכר בגין 7 שנות עבודתו האחרונות. התובע ערך חישוב מחדש של שכרו, שלגרסתו זכאי היה לקבל בגין 7 השנים, וערך החישוב על פי שיעור "שכר יומי" (114 $), תוך הפניה להוראות "ההסכם הקיבוצי" או "צו ההרחבה (סעיף 12 לכתב התביעה המתוקן וסעיף 71 לסיכום טענותיו). 78. במסגרת תביעתו, חישב התובע את הפרשי השכר לשנים 2001 - 2002 על פי ממוצע של 26 ימי עבודה רגילים בחודש ושתי שבתות לחודש במכפלת 8 שעות עבודה וקיזז את שיעור השכר שקיבל בפועל בגין אותן שנים. באשר להפרשי השכר בגין השנים 1997 עד 2000 טען, כי מאחר והנתבעות לא המציאו את דפי הפעילות לאותן שנים, נגרם לו "נזק ראייתי" ובעקבות כך העריך את הפרשי השכר שהיה זכאי לקבל בסכום של כ-80,000 ש"ח, או 60,000 ש"ח ללא חישוב תעריף "שעות שבת". "שעות השבת" תבע על פי חישוב של "שכר יומי" בצירוף 150% לכל שעה. 79. התובע לא הוכיח כל עילה לחישוב שכרו מחדש על בסיס "שכר יומי", שפורט בהוראות "ההסכם הקיבוצי" או "צו ההרחבה" שכן נפסק, כי אלה לא חלים על יחסי העבודה שבין הצדדים. 80. התובע במשך כל שנות עבודתו קיבל שכר חודשי ואין לערוך חישוב מחדש של שכרו על פי "שכר יומי". טענותיו בדבר "הנזק הראייתי" שנגרם לו בשל אי המצאת דפי הפעילות לשנים 1997 - 2000, אין בהם כדי להיעתר לתביעתו להפרשי שכר, המבוססת על חישוב שאינו ראוי ושאינו זכאי לו, גם לאור הקביעה, כי הוראות "ההסכם הקיבוצי" או "צו ההרחבה" אינן חלות על יחסי העבודה שבין הצדדים. 81. לפיכך, דין התביעה לקבלת הפרשי "שכר רגיל", כהגדרתו של התובע (סעיף 12 לכתב התביעה המתוקן), בעילה זו - דינה להידחות. התביעה לגמול עבור שעות נוספות בימי חול ובשבתות 82. התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדנה דדיינא או לפי עקרונות של שכר ראוי (ראה לעניין זה דב"ע לב/32-3 בר אדון ואח' - פרוימוביץ, פד"ע ד', עמ' 39). על התובע גמול שעות נוספות להוכיח את כל הנתונים העובדתיים הצריכים לקביעת הסכום המגיע. במקום בו קיימת מסגרת של שעות עבודה קבועות, ואין טענה שהעובד עובד במשרה חלקית - ההנחה היא שהעובד עבד אותן שעות. ההוכחה שבה חייב עובד יכול שתבוא מעדי המעביד. אם אין בית הדין מוכן לקבל את מלוא גרסתו של העובד - יפסוק לפי מספר השעות הקטן ביותר בו מודה המעביד, או העולה מהראיות. הטוען לימי העדרות - עליו הראיה, והטוען כי שילם גמול שעות נוספות - עליו הראיה (ראה לעניין זה דב"ע לג/12-3 צ'יבוטרו - אטלקה אברהם, פד"ע ד' 173; דב"ע לז/1-2 תופיק חלד מחמוד - "דקל מרקט" שותפות, פד"ע ח' 343, ע"ע 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(23), 32; ע"ע 300080/98 כהן אברהם - גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(79), 28). 83. תפקידו של התובע בנתבעות היה מדריך טיולים. כן הוכח, כי כל העבודות הנילוות שביצע, קשורות בעבודתו כמדריך ומכוח היותו המדריך הבכיר. כן יש להדגיש, כי מדובר למעשה בביצוע של עבודה בשעות גמישות, במובן זה שהתובע ביצע הדרכות שלא מידי יום ביומו, אלא לפי דרישה. חלק מההדרכות התקיימו בשעות הבוקר, חלק מההדרכות התקיימו בשעות הבוקר ובשעות אחר הצהריים, חלק מההדרכות התקיימו בסופי שבוע ולעתים רחוקות גם התקיימו הדרכות הכוללות לינה. 84. עדי הנתבעת העידו, כי מעולם לא ערכו התחשבנות עם התובע כאשר נעדר מעבודתו וימי העדרותו לא קוזזו משכרו. צבי אגדי, העיד בנקודה זו, כי הסיבה לכך הייתה שדובר בעובד גלובלי חודשי וימי ההעדרויות התקזזו עם הימים שהוא עבד לטענתו מעבר לשעות הרגילות (עמ' 39 לפרוטוקול). 85. אין ספק, כי מעיון בדפי הפעילות שצירף התובע לתצהירו עולה, כי התובע נעדר מעבודתו מספר בלתי מבוטל של ימים. בשנת 2001 נעדר 50 ימים בתשלום (בקיזוז 19 שבתות), בשנת 2002 נספרו 62 ימי העדרות (ללא שבתות). תשלום בגין כל ימים אלה מעולם לא קוזז או נערכה התחשבנות עם התובע. 86. נקדים ונאמר, כי לאחר עיון בטענות הצדדים, בראיות ולאור העובדה, כי נטל הראיה מוטל על התובע, הרי שהתובע לא הוכיח זכאותו לקבלת גמול עבודה בשעות נוספות. 87. התובע טוען בכתבי טענותיו, כי בימים בהם הדריך טיולים, עבד כ-10 - 11 שעות יומיות, שכן היה עליו לצאת מביתו כשעה וחצי לפני מועד תחילת הסיור, כדי להסיע חלק מהנהגים, להכין את הג'יפים, לבדוק אותם ולדאוג למתן מפתחות לכל נהג ונהג (עמ' 17-18 לפרוטוקול). כמו כן ציין, כי בין סיור למשנהו, (כאשר הדריך שני סיורים ביום) עם סיום ההדרכה, שב למשרדי הנתבעות להמשך עבודתו השוטפת, הכנת הג'יפים לטיול הבא, טיפול בג'יפים ועבודה אדמיניסטרטיבית ולאחר שתם הסיור, דאג לשובם של הג'יפים במרוכז לחניה, לרבות קבלת המפתחות מהנהגים וכן לפיזור חלקם. לגרסת התובע, לא שב לביתו לפני השעה 19:00 (סעיף 51 - 63 לתצהירו במקום עדות ראשית). 88. התובע ציין, כי כאשר ביצע שתי הדרכות ביום, היינו, הדרכת הבוקר הסתיימה בשעה 11:00 וההדרכה שלאחריה החלה בשעה 16:30, חזר למשרד בין סיור לסיור, וביצע עבודות משרדיות, למעט הפסקה בת חצי שעה עד שעה, אך לא יותר מזה (עמ' 14 לפרוטוקול). התובע פירט אילו עבודות משרדיות עשה באותה עת. לעתים ציין, כי עבד גם במחסנים על מנת לארגן את הציוד ועשה כן לפחות פעם בשבוע ( עמ' 15 לפרוטוקול). יחד עם זאת התובע העיד: "במשרד לא היה לי תמיד הרבה מה לעשות, אבל נוכחתי במשרד" (עמ' 16 לפרוטוקול מיום 26/1/06). כן אישר בחקירתו הנגדית, כי לא היה האדם היחיד שדאג לטיפול ואחזקה של הג'יפים וכי היו נהגים נוספים שעשו כן. מעדותו עולה, כי היה אוסף מידי בוקר נהגים, לפי הצורך, וכל יום היה שונה, והיו ימים שלא אסף נהגים (עמ' 18 לפרוטוקול). כאשר הגיע למשרד לאחר נסיעה קצרה מביתו ואיסוף הנהגים, בדק את הג'יפ שלו, מילא מים והלך לשתות קפה ונשאל: "וזה לוקח לך 50 דקות"? השיב: "משהו כזה". (עמ' 19 לפרוטוקול). התובע אישר בעדותו, כי העומס בעבודה הינו בהתאם לעונות השנה (עמ' 5 לפרוטוקול). 89. לגרסת התובע מדובר בדפוס של מסגרת עבודה דומה במשך כל שנות עבודתו ולצורך כך מפנה לדפי הפעילות לשנים 2001 - 2002 שצורפו לתצהירו במקום עדות ראשית. לגרסתו, נמנע ממנו להוכיח את כל שעות עבודתו הנוספות למשך 7 שנות עבודתו, שכן הנתבעות לא שמרו או השמידו את דפי הפעילות ובכך נגרם לו "נזק ראייתי" שבגינו עובר נטל השכנוע לנתבעות לסתור גרסתו. 90. עדי התובע גב' גייל משיח, ששימשה כנהגת בנתבעות במשך 5 שנים (פרילנסר) ואלי לוי, שעבד כנהג במשך שנתיים עם התובע, אישרו בתצהיריהם וכן בעדותם, כי התובע התבקש להגיע קודם לכן למשרד הנתבעות בימים בהם הדריך בשעות הבוקר (ס' 6 לתצהיר אלי לוי וסעיף 5 לתצהירה של גייל משיח). העדה אישרה, כי הזמן הארוך ביותר לאסוף הנהגים בשעות הבוקר הינו רבע שעה עד 20 דקות (עמ' 25 לפרוטוקול). כמו כן אישרה, כי בקיץ עומס העבודה רב יותר (עמ' 25 לפרוטוקול). ובאשר לשעות בין סיור לסיור, העדה אישרה, כי שבה לביתה בין סיור לסיור, לא יכולה לאשר ולא יודעת עד איזה שעה היה נשאר התובע (עמ' 27 לפרוטוקול). אלי לוי, אישר בעדותו, כי כאשר התקיימו שני טיולים ביום, שב לביתו בין טיול לטיול. גייל משיח, אישרה, כי התקיימו אירועים גם בשעות הלילה המאוחרות, בהם השתתפה עם התובע, אך העדה חזרה לביתה והתובע נשאר לפרק הציוד (עמ' 28 לפרוטוקול). בתצהירה ציינה, כי אחת לחודשיים התקיימו טיולים עם לינות בשטח בהדרכת התובע, אולם אלה לא התקיימו בשנתיים האחרונות לעבודתו (ס' 14 לתצהיר). טענתה לא נסתרה. העדה אישרה, כי טיולי הבוקר התחילו בדרך כלל ב-09:00. (עמ' 29 לפרוטוקול). בדיקות הג'יפ ערכו כרבע שעה ולנקות את הג'יפ לא יותר מ-5 דקות (עמ' 30 לפרוטוקול). 91. ליאת סורין, מזכירת הנתבעות, עבדה עד אמצע שנת 2000 כ-3 שעות ומאז כ-6 שעות ובשנת 2001 עבדה במשרה מלאה מ-10:00 עד 18:00 או מ-11:00 עד 19:00. (עמ' 52 לפרוטוקול מיום 29/5/06). העדה אישרה, כי הנהגים הגיעו מחצית השעה קודם לתחילת הטיול, ואם התובע הדריך לבד, יכול היה להגיע ישירות למקום (עמ' 56 לפרוטוקול). לאחר גמר הטיול, התובע היה אחראי לשובם של כל הג'יפים, אולם לא נעשו טיפולים, אלא בתחילת היום לפני תחילת הטיול ולפני שהתייצבה לעבודה (עמ' 56 לפרוטוקול). 92. הנתבעות טוענות, כי יש לעשות הבחנה בין השעות בהם הדריך התובע לבין השעות בהם התובע היה חופשי לעזוב את העבודה אך לא עשה כן מטעמיו. כן טוענות, כי על תנאי עבודתו של התובע, כמי שהציג עצמו כמדריך בכיר, לא חל שעות עבודה ומנוחה, אלא חלים החריגים שבסעיף 30 (א) (5) או 30 (א) (6) לחוק, שכן מדובר בתובע שהיה מדריך מחוץ לחצרי הנתבעות ובעלי הנתבעות לא היו במשרד בעת הוצאת הטיול או סיומו וכן במהלך הטיולים. הנתבעות אישרו, שהתובע ביצע מטלות מעבר להדרכת טיולים או נהיגת הג'יפים, שכן עבד במשכורת חודשית גלובלית ובימים שלא יצא להדריך עד שעה כלשהי, התבקש לסייע בהבאת רכב למוסך או בטיפול כלשהו. אולם גם עובדים אחרים נהגו לעשות כן, (אלי לוי בעמ' 4 לפרוטוקול וגייל משיח בעמ' 23 לפרוטוקול מיום 15/1/06). וכן הוכח, כי נעשה טיפול בג'יפים גם בידי נהגים אחרים כפי שמופיע בדפי הפעילות שצירף התובע (עמ' 16 -17 לפרוטוקול). ובאשר לשעות עבודת התובע לאחר סיום הסיורים, אישרו הנתבעות, כי התובע היה אחראי שכל הג'יפים שבו מהטיול וחנו ליד משרדי הנתבעות. את חלקם של הנהגים הסיע התובע אולם חלקם שבו לביתם עם הג'יפ שבחזקתם. באשר לאירועים המיוחדים שכללו לינה, טיולים אלה נערכו לעתים רחוקות, כאשר למחרת זוכה התובע ביום חופשה או להתחלה מאוחרת של היום. 93. הנתבעות צירפו לסיכום טענותיהם טבלה, וטוענות, כי בשנת 2002, לאור דפי הפעילות שצירף התובע לתצהירו, התובע עבד בהדרכה בממוצע 6.53 שעות ליום (סעיף 39 לסיכום הטענות). וכי במסגרת החישובים הנ"ל הוספו לשעות העבודה 30 דקות בכל יום בגין תחילת עבודה חצי שעה לפני מועד הסיור הראשון, אולם גם לאחר חישוב תוספת זו התובע עבד בממוצע הרבה פחות מ-8 שעות עבודה ביום (סעיף 45 ה' לסיכום הטענות). ההכרעה 94. תביעה לגמול בגין עבודה בשעות נוספות, נעשית על בסיס יומי ואינה נקבעת על פי חישוב ממוצע של שעות עבודה, כפי שפירט התובע בתביעתו. 95. נקדים ונאמר, כי הנתבעת לא השכילה להוכיח, כי לא הייתה אפשרות פיקוח על שעות העבודה והמנוחה של התובע. הרישום בדפי הפעילות שצירף התובע לתביעתו מעידים, כי אכן הייתה אפשרות פיקוח על עבודת התובע גם אם הדריך מחוץ לחצרי הנתבעות, שכן מועדי ההדרכות וזמן הטיול צוין מפורשות בדפי הפעילות. התובע אמנם היה מדריך בכיר בנתבעת וככזה נדרש ממנו אמון אישי בביצוע עבודתו, אולם אין לראות במהות עבודתו זו עילה כדי לקבוע, כי מדובר בתפקיד ניהול הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי בגינה יש להחיל החריג על פי סעיף 30(א)(5) לחוק עבודה ומנוחה. למותר לציין, כי המגמה היא שלא להוציא עובדים מתחולת החוק גם כאשר הם מועסקים בתבניות העסקה בלתי שגרתיות (ע"ע 300271/98 טפקו בע"מ - מנחם טל (לא פורסם, פס"ד מיום 29/11/00). 96. באשר להיקף שעות עבודתו של התובע - מהראיות והעדויות שפורטו לעיל עולה, כי התובע התייצב לעבודה בשעה 08:00, בימים בהם הדריך בשעות הבוקר, כאשר הטיול החל ב-8:30 עד 09:00. שעה זו הינה חלק משעות עבודתו של התובע. כמו כן הוכח, כי בסיום ההדרכות, נאלץ התובע לעבוד ולו שעה אחת נוספת. הוכח, כי בין לבין הסיורים, נוכח התובע במשרד לביצוע עבודות שונות, אולם בשעות אלה יצא להפסקה ואין כל רישום של זמני ההפסקה. לנתבעות לא הייתה אפשרות פיקוח על זמן ההפסקה. לפיכך, לא ניתן לומר, כי הוכח שהתובע שהה מחצית השעה או שעה בהפסקה בכל הימים בהם הדריך 2 טיולים ביום. עדי התובע, גייל משיח ואלי לוי, נהגו לצאת לביתם בהפסקות אלה, כפי שהעידו, אם כי אין ספק שהתובע נכח במשרד לביצוע משימות נוספות, כמי שהיה המדריך הבכיר ונהג להדריך טיולים בהם השתתפו מספר נהגים על כל הכרוך בכך. 97. התובע לא עבד במסגרת קבועה של שעות עבודה, שכן לעתים התובע עסק בהדרכה בשעות הבוקר בלבד, ולעתים מרובות, אם ניתן לומר, עבד הן בשעות הבוקר והן בשעות אחר הצהריים. לעתים עסק בהדרכה של שתיים וחצי ושלוש שעות ולעתים שבע וחצי ותשע שעות. כמו כן היקף עבודתו בקיץ היה רב ועמוס מאשר עבודתו בתקופת החורף. 98. אין להתעלם מהעובדה, כי התובע נעדר ימים רבים מעבודתו ולא קוזז שכרו. גם אם ניתן להסיק כי חלק מהימים בהם נעדר (ימי א'), לאחר שהדריך בסוף השבוע, הינם על חשבון מנוחת פיצוי. 99. התובע לא פירט בכתבי טענותיו, או בסיכומיו, את אופן חישוב תביעתו ברכיב זה, לרבות השעות הנוספות שטען להם, ולו בגין שתי שנות עבודתו שפורטו בדפי הפעילות שצירף ויכול היה לעשות כן אם ביקש להקיש משעות עבודתו הנוספות בשנים אלה לתקופת עבודתו הקודמת בגינה לא הוצגו דפי הפעילות. אין ספק, כי בית הדין אינו משמש לבלרו של התובע לעריכת החישובים. 100. למרות האמור עיל, בית הדין בחן את הנתונים בטבלה שצירפו הנתבעות בסיכום טענותיהם לשנת 2002, שנערכה על סמך הנתונים שבדפי הפעילות, ואכן עולה מהנתונים הנ"ל, כי התובע לא עבד מידי יום ביומו, נעדר מעבודתו בשנת 2001 - 50 ימים, ובשנת 2002 - 62 ימים (לאחר קיזוז השבתות). 101. בטבלה שצורפה על ידי הנתבעות נטען, כי התובע עבד בממוצע שש וחצי שעות ביום. מחישוב שערך בית הדין באשר לדפי הפעילות לשנת 2001 , עולה תוצאה דומה. כמו כן עולה, כי התובע לא עבד כל הימים. למשל מ-3/1/01 עד 12/2/01 עבד 27 ימים כולל ימי שישי. מ-13/2/01 עד 5/4/01 עבד 40 ימים ומ-9/4-5/6 עבד 39 ימים. 102. טענת התובע ל"נזק ראייתי", בגין אי המצאת דפי הפעילות באשר לשנים 1997 - 2000, כעילה להיענות לתביעתו - אין די בה ולו מהטעם, כי התובע לא מצא לנכון לערוך החישוב על פי דפי הפעילות שצירף לתצהירו ושהיה בהם כדי לבחון את מסגרת שעות עבודתו בימים בהם עסק בהדרכות. התובע לא מצא לנכון לעשות כן, ואין לו להלין אלא על עצמו. 103. לפיכך, מכלל הנסיבות שפורטו לעיל, גם אם התובע עבד לעתים שעות נוספות, לא השכיל התובע להוכיח כל בסיס עובדתי לעריכת חישוב קצוב של השעות הנוספות שטען להם בכתבי טענותיו ולא הוכיח בסיס עובדתי ממנו ניתן להסיק השעות הנוספות הממוצעות שטען להם ובשים לב לעובדה, כי ימי העדרותו לא נוכו ממשכורתו - דין תביעתו ברכיב זה להידחות. התביעה לפדיון חופשה 104. התובע תובע פידיון חופשה בגין 4 שנות עבודתו האחרונות במכפלת 26 ימי חופשה לכל שנה. 105. הנתבעות טוענות, כי התובע ניצל מלוא ימי חופשתו ואף ביתר, ותומכות טענתן בטבלה שצורפה לסיכום טענותיהם ממנה עולה, כי בשנת 2002, התובע ניצל לפחות 26 ימי חופשה בתשלום (סעיף 39 לסיכום הטענות) מתוך 78 ימי העדרותו (כולל שבתות) לשנה זו. בגין שנת 2001 טוענות, כי ניצל 69 ימי חופשה (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 26/1/06). 106. הנתבעות טענו, כי התובע אינו זכאי לפדיון למעלה מימי חופשה בגין 3 שנות עבודתו האחרונות לאור הוראת סעיף 31 לחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951. 107. ננטל הראיה בדבר שיעור ימי החופשה שניצל התובע בתשלום, חל על המעביד. מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו וכמה נתן למעשה ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמרו בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית (דב"ע נז/7-3 נחום לבון - מת"מ - תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584). 108. צבי אגדי, העיד כי ימי ההעדרות היו רשומים ביומן הפעילות, אך מאחר והתובע לא היה עובד יומי, אלא עובד חודשי, לא נרשמו ימי ההעדרות ואלה התקזזו עם הימים שהתובע עבד, לגרסתו, יותר. אולם, לאחר שהתובע הגיש תביעתו, ערכו חישוב לאור דפי הפעילות, והגיע לתוצאה שפורטה לעיל (עמ' 39 לפרוטוקול). 109. יוסי פוליטי, ציין כי בנתבעות, היה מסמך שנקרא "דפי יומן 1999" (נספח ט' לתצהיר התובע), שנועד לתיאום מוקדם של חופשים, ככלי עזר לתיכנון פעילות הנתבעות (עמ' 4 לתצהירו ועמ' 45 לפרוטוקול מיום 29/5/06). העד הוסיף, כי לא דיקדקו ברישום הימים, שכן מערכת היחסים הייתה כמו משפחה ומעולם לא התחשבנו (עמ' 43-44 לפרוטוקול). 110. מזכירת הנתבעות ליאת סריון, אשר ניהלה ורשמה את דפי הפעילות וכן את ימי החופשה, העידה כי "המונח חופש התייחס לכך שיהודה לא הגיע (לעבודה)" (עמ' 55 לפרוטוקול, מיום 29/5/06). העדה הנ"ל אישרה, כי רוב ההדרכות התקיימו בימי שני, שלישי, רביעי, שישי, שבת, למעט ראשון וחמישי ובאשר לעצם הרישום, ציינה, כי הרישום התבצע כאשר העובדים הודיעו מראש על ימי חופשה, גם באשר לתובע. (עמ' 55-54 לפרוטוקול). 111. מדפי הפעילות שצורפו לתצהירו של התובע, עולה כי התובע נעדר רבות מעבודתו בימי א' בשבוע. עובדה זו תומכת בגירסתה של מזכירת הנתבעות באשר לימי ההדרכה המקובלים בנתבעות. 112. עולה כי בשנת 2002 נספרו 62 ימי העדרות, (ללא שבתות) והנתבעת טוענת, כי בשנה זו ניצל התובע לפחות 26 ימי חופשה. בשנת 2001, נטען, כי התובע נעדר 69 ימים. בשנה זו, עבד 19 שבתות (על פי האמור בדפי הפעילות) לפיכך, עולה כי נעדר 50 יום בתשלום. אולם לא הוכח כי מדובר בימי חופשה מוסכמים. 113. במקרה הנדון, אכן התביעה הוגשה תוך תקופת ההתיישנות, בשים לב למועד ניתוק יחסי עובד ומעביד. אך נפסק, כי: "סעיף 7 לחוק חופשה שנתית מאפשר למערערת לצבור חופשה עד 3 שנים בלבד" (ע"ע (ארצי) 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שרותים בע"מ) (פס"ד מיום 27/3/06). לפיכך, התובע אינו זכאי לפדיון מעבר ל-3 שנות עבודתו האחרונות. 114. הנתבעות טוענות מחד, כי לא קיזזו משכרו של התובע את ימי העדרותו, שכן שכרו היה שכר גלובלי הכולל בחובו גם תמורה עבור שעות שעבד מעבר לשעות ההדרכה. מאידך, מבקשות לקזז ימי ההעדרות מחופשתו של התובע. 115. סבורים אנו, כי אין מעביד רשאי לזקוף באופן חד צדדי העדרות מעבודה שבגינה שולם שכר כהעדרות במסגרת ימי החופשה השנתית, אלא אם סוכם על כך מראש. העדרות כזו, שבגינה שולם שכר, בלי שהייתה הסכמה מפורשת בין הצדדים, שלפיה מדובר בדמי חופשה, יש לראותה כהטבת שכר, כשלא ניתן לדרוש אותה בסיום יחסי העבודה ולראות בה כתשלום על חשבון דמי החופשה. במקרה שלפנינו, עדי הנתבעת הודו, כי לא התחשבנו עם התובע בעניין ימי חופשתו. ולאור עדותו של צבי אגדי, שצוטטה לעיל, יש לראות בתשלומים הנ"ל תשלומים כהטבת שכר, ואמנם גרסה זו התקבלה כחלק מהנימוקים בגינם נשללה זכאותו של התובע לקבלת גמול בגין עבודה בשעות נוספות. 116. כאשר לא נערך כל רישום כדוגמת פנקס חופשה, בגין ימי ההעדרות שנזקפו על חשבון על ימי חופשה, כאשר לא הוצגו בפנינו תלושי שכר מהם ניתן ללמוד שיעור הימים שהתובע ניצל והיתרה שעמדה לזכותו או לחובתו, כאשר הנטל מוטל על הנתבעות - כל אלה מובילים למסקנה, כי יש לזכות התובע בפדיון חופשה בגין 3 שנות עבודתו האחרונות. 117. בנסיבות אלה, התובע זכאי ל-78 ימי פדיון חופשה במכפלת שכר יומי בשיעור 459 ₪ (שחושב לפי משכורתו החודשית האחרונה) ובסך כולל של 35,802 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1/1/03 עד לפרעון המלא בפועל. 118. יצוין, כי התובע בתצהירו ובסיכום טענותיו תבע פדיון חופשה בסכום העולה על הסכום שתבע בתביעתו המתוקנת. על פי הכללים שפורטו בפסיקה, אין התובע זכאי לסעד מעבר לסעד שתבע בתביעתו וממילא לא הוכיח זכאותו לקבלתו. התביעה לפדיון דמי הבראה 119. בכתב תביעתו המתוקן, תובע התובע פדיון בגין 8 ימי הבראה, בטענה, כי לא שולמו לו דמי הבראה בגין שנת עבודתו האחרונה (סעיף 14 לכתב תביעתו). 120. התובע הודה, כי קיבל דמי הבראה במשכורת חודש אוקטובר 2002 בסך 1,510 ₪ עבור 5 ימים (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 26/1/06). 121. תביעתו לתשלום פדיון דמי הבראה בגין שנת 2001 שפורטה בסיכום טענותיו, (סעיף 48) , לא פורטה בכתב תביעתו המתוקן, ולפיכך, טוענות הנתבעות ובצדק, בסיכום טענותיהם, כי מדובר בהרחבת חזית. 122. לפיכך, יש לבחון האם התובע זוכה במלוא דמי ההבראה בגין שנת עבודתו האחרונה, בשים לב לוותקו בעבודה. 123. התובע היה זכאי בגין שנת עבודתו האחרונה (השנה ה-11) לקבלת 8 ימי הבראה במחיר של 301 ₪ לכל יום הבראה. (הסכמים קיבוציים/כרך חמישי, "צו הרחבה בדבר תשלום דמי הבראה", פרק 991.7), היינו היה זכאי ל-2,408 ₪. 124. הנתבעת 3 שילמה לתובע סך של 1,510 ₪ ולפיכך נותרה חייבת לתובע פדיון הבראה בסך 898 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1/1/03 עד הפרעון המלא בפועל. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל 125. התובע תובע תשלום הפרשות בשיעור 5% משכרו ל"מבטחים", על פי הוראות ה"הסכם הקיבוצי" ולמשך 7 שנים בקיזוז הסכומים שהופרשו לזכותו במסגרת "פוליסת ביטוח מנהלים". תביעתו הינה בשיעור 32,782 ₪ (סעיף 16 לכתב התביעה המתוקן). 126. יצוין, כי התובע לא פירט את אופן החישוב. נקבע בפסק דין זה, כי הוראות "ההסכם הקיבוצי", עליו סומך התובע תביעתו, לא חלות על יחסי העבודה שבין הצדדים. לא הוכח, כי סוכם בין הצדדים כי החל ממועד תחילת עבודתו של התובע, יהא זכאי להפרשות לפוליסת "ביטוח מנהלים" והתובע אף לא טען כך. 127. בנסיבות אלה התובע לא הוכיח עילת תביעתו לקבלת הפיצוי ולשיעורו מעבר לסכומים שהופרשו בגינו ל"ביטוח מנהלים" ושנפדו על ידו. לפיכך דין התביעה בעילה זאת - להידחות. התביעה שכנגד 128. הנתבעות תובעות בתביעה שכנגד, את החזר הכספים ששולמו לתובע על פי "כתב הויתור" ובסך 125,776 ₪. 129. יצוין, כי הנתבעות זנחו בסיכום טענותיהם את התביעה להשבת שכר עבודה ששולם לתובע בגין 200 יום בהם נעדר מעבודתו, מעבר למותר לו על פי החוק. (סעיף 2.1 לתביעה שכנגד). 130. לאור המסקנה בפסק דין זה, כי התובע היה זכאי לקבלת פיצויי פיטורים, בין בגין נסיבות ניתוק היחסים בין הצדדים ובין בשל העובדה, כי הנתבעות הסכימו לשלם לו הסך הנ"ל ללא קשר לעובדה, האם התפטר או פוטר, ולאחר שנקבע, כי אין ליתן תוקף ל"כתב הויתור", לא הוכח כל בסיס משפטי לטענת הנתבעות בתביעה שכנגד ודינה להידחות. סוף דבר 131. הנתבעות 1 ו-3 (ביחד ולחוד) ישלמו לתובע יתרת פיצויי פיטורים בשיעור 4,134 ₪ וכן יתרת פדיון דמי הבראה בסך 1,510 ₪ ופדיון חופשה בשיעור 35,802 ₪ תוך 30 יום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1/1/03 ועד לתשלום המלא בפועל. 132. יתר תביעות התובע, לרבות התביעה שכנגד - נדחות. 132. בשים לב לסכום התביעה שנתבע מלכתחילה ולסכום שנפסק לזכות התובע, כאשר רוב רובן של טענותיו נדחו - כל צד ישא בהוצאותיו. 133. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. 134.חוזההסכם קיבוצי